רש"י על הש"ס/חולין/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




דניכחוש חיליה - שמרוב שומנו הוא משירן:

דלחזיוה אינשי - סימן הוא שמשיר פירותיו:

וטמא טמא יקרא - צועק ואומר טמא הוא:

כובסא - אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו:

כי האי תנא - לבקש עליו רבים רחמים:

פרק חמישי - אותו ואת בנו


מתני' אותו ואת בנו - משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים דאצטריך למילף מקראי כדילפינן בגמרא תנא נמי בארץ ובח"ל דלא איצטריך דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בח"ל:

בפני הבית - בזמן הבית בפ' בתרא (לקמן דף קלח:) מפרש אמאי נקטינהו:

שניהם כשרים - משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו:

והשני סופג - משום לאו דאותו ואת בנו ולא שנא שחט את האם תחלה ול"ש שחט את הבן תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא תרי גברי יליף בגמרא דחייב:

הראשון חייב כרת - משום שחוטי חוץ אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט בפנים דפסול משום מחוסר זמן ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא א"כ ראוי לפנים דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל [מועד] חייבין עליו בחוץ ואי לא לא:

ושניהם סופגין - הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דכתיב (דברים יב) בהעלאה השמר לך פן תעלה ובזבחים (דף קז.) ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אלא א"כ הזהיר אף שוחט לא ענש אלא א"כ הזהיר:

חולין בפנים שניהם פסולין - משום חולין שנשחטו בעזרה דילפינן להו בקדושין בפרק האיש מקדש (דף נז:):

והשני סופג - משום אותו ואת בנו אבל משום חולין שנשחטו בעזרה אזהרה דילה היא (דברים יב) כי ירחק וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום:

קדשים בפנים - השני סופג משום אותו ואת בנו:

ופסול - משום מחוסר זמן:

חולין וקדשים בחוץ - דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים וכן כל השנויים במשנה דוקא נקט להו:

והשני סופג - משום אותו ואת בנו:

קדשים בחוץ - בתחלה ואחר כך חולין בחוץ פסול:

והשני כשר - באכילה ואיידי דתנא פסול תנא כשר:

ושניהם סופגין - ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו:

חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים - ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה ושני משום מחוסר זמן:

והשני סופג - משום אותו ואת בנו:

חולין בחוץ ובפנים - הראשון בחוץ והשני בפנים:

קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת - משום שחוטי חוץ:

ושניהם פסולין - ראשון שנשחט בחוץ ושני משום מחוסר זמן:

ושניהם סופגין - ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו:

קדשים בפנים ובחוץ - השני סופג משום אותו ואת בנו ומשום שחוטי חוץ לא לקי דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים:

גמ' ירצה לקרבן אשה - וסמיך ליה אותו ואת בנו:

שור הפסיק הענין - דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל:

במוקדשין לא - דהא אפסקיה:

כלאים - רחל שילדה מן התייש שחטה ואת בנה:


ועוד - קשיא לי עלה דהא דקתני נוהג בכלאים האמר רבא כו':

אינו אלא להוציא את הכלאים - דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים ש"מ דלא מיקרי שה עד שיהו אביו ואמו כבשים או שניהם עזים אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה:

או לרבות את הכלאים - ותפשוט מהכא תרתי קושייתא:

לחלק - לחייב על אחד מהם שישחוט או שור ובנו או שה ובנו:

בנו - דחד משמע:

עד שישחוט שור ושה ובנו - של א' מהם ת"ל שור או וגו':

מאי לאו מאו נפקא ליה - וה"ק אילו נאמר שור ושה ולא נאמר או הייתי אומר כו':

לא מאותו - נפקא ליה וה"ק אילו נאמר שור ושה ובנו ולא כתיב אותו ה"א עד דשחיט תרי ובריה דחד מינייהו ת"ל אותו ואת בנו חד אב וחד בן אבל או לכלאים אתא:

הניחא לרבנן - לקמן בעי מאי חנניה ומאי רבנן:

כר' יונתן - דאמר אע"ג דלא כתיב או כמאן דכתיב או דמי וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי משמע:

דתניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא - קלל שניהם אחד מהם מנין:

ת"ל - בסיפיה אביו ואמו קלל:

אביו קלל ואמו קלל - כלומר בתחלת המקרא סמך קללה לאביו ובסוף המקרא סמך קללה לאמו למימרא דאו האי או האי:

ר' יונתן אומר - אביו ואמו משמע נמי או האי או האי וסיפיה דקרא לדרשא אחרינא להביא את המקלל לאחר מיתה שחייב:

בפני עצמו - כלומר או זה או זה:

בנקבות - האם ובנה:

ואינו נוהג בזכרים - דאין חוששין לזרע האב ואם שחט זכר מותר לשחוט בנו ובתו:

באם על הבנים - שלוח הקן שהוזהר (דברים כב) שלא ליקח שניהם:

בנקבות - דכתיב (שם) והאם רובצת ולא האב רובץ:

לא עשה בה מזומן - דתניא (לקמן דף קלט:) כי יקרא פרט למזומן כלומר עוף שלו אינו חייב בשילוח:

תאמר באותו ואת בנו כו' - והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם:

אותו אחד ולא שנים - באחד הוא נוהג ולא בשנים ומעתה שחלק הכתוב וא"א לומר שינהוג בשניהם אלא או בזכרים או בנקבות:

זכיתי לדין - מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זו ינהוג דהשתא ליכא למיפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים ומה לי נקבות:

ואם נפשך לומר - ולהשיב תשובה על דין זה יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו משמע שנראה לו כבן:

שכרוך - ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחר האם:

מאי אם נפשך לומר - מה היה לו להשיב על בנין אב הראשון:


ואזדא שמואל לטעמיה - דאית ליה חוששין בבהמות לזרע האב:

הנולדים מן הסוס - נקבה:

אע"פ שאביהן חמור מותרין - פרד זכר בן סוס נקבה עם פרדה נקבה בת סוס נקבה ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שצד סוס וחמור יש בשניהם להא לא חיישינן ממה נפשך אי חוששין לזרע האב שניהם שוין שבשניהם יש צד סוס וחמור ואי אין חוששין הרי כולן מין סוס:

אבל - פרדים הנולדים מן הסוס נקבה אסורים עם פרדים הנולדים מן החמור נקבה דשמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כוליה סוס והאי כוליה חמור:

זו דברי ר' יהודה - דאמר (שמא) אין חוששין לפיכך אסורים:

אבל חכמים אומרים - כולן מותרים שבשניהם יש ב' צדדין ומדקרי שמואל לחנניה בלשון חכמים ש"מ סבירא ליה דהלכתא כחנניה:

מיפשט פשיטא ליה - ומשום הכי אסר:

או ספוקי מספקא ליה - ומשו"ה אסר:

נפקא מיניה למישרי פרי עם האם - פרד בן סוס נקבה להרביע על סוס נקבה:

פרי עם האם אסור - משום דלמא חוששין:

אלא לאו דאבוה דהאי סוס ואבוה דהאי חמור - והכי קאמר ר' יהודה דמרביעים סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר:

לא לעולם - אימא לך ספוקי מספקא ליה ומשום הכי הנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין זה בזה כדפרישית לעיל ממה נפשך:

מהו דתימא אתי צד סוס וכו' - מהו דתימא ליתסרו הנולדים מן הסוס או מן החמור נמי זה עם זה משום דדלמא חיישינן לזרע האם ואתי צד סוס וכו':

קמ"ל - דהא לא אמרי' שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הילכך אין מזכירין כאן צדדים דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוא מין בפני עצמו מעין סוס וחמור:

אלא מינה - פרד:

והא אלא מינה קתני - ואי לא ידעינן אי בת סוסיא ואי בת חמורה מאי פרד מרבעינן עלה האמר ר' יהודה הנולדים מן הסוסיא אסורין בנולדין מן החמורה:

לא מין סוס - לא סוס גמור ולא פרד בן סוסיא:

אלא מינה - כלומר עד שיודע לך מאיזה מין הוא:

בר חמרא - אמו היתה חמורה:

צניף - צלול והוא לשון צעקת הסוס:

גנובתיה - זנבו:

גידמת - מזנב ומאזנים:

בריספק - עגלה שהיה רוכב בה:

דדמיין להדדי - באזנים ובזנב משום מנהיג בכלאים:

קסבר אין חוששין - והוי כלאים בני החמורה ובני הסוסיא דאי חוששין כולן שוין שבכולן יש ב' צדדים:


וסימנין דאורייתא - מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף כז.) דאורייתא היא דאי דרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני אלא ש"מ דאורייתא היא והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן:

כוי - מן התייש ומן הצבייה ואע"פ דשור או כשב כתיב (ויקרא כב) ולא כתיב צבי ואיל: ה"ג רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן הוא בתוספתא ולא גרסינן מן התייש ומן הצבייה אין אותו ואת בנו נוהג בו דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן:

איזהו כוי שנחלקו בו כו' - לאפוקי ממאן דאמר כוי בריה בפני עצמו הוא:

ובנה תייש - שילדה מן התייש:

שה אמר רחמנא ובנו כל דהו - על האם הקפיד שתהא בהמה אבל על הבן לא הקפיד ואפילו הוא חיה:

ובת ילדה בן - האי בן לאו דוקא דה"ה לבת:

חוששין לזרע האב - ויש באם הזאת מקצת שה ושה דאמר רחמנא אפילו במקצת שה משמע:

ורבי אליעזר סבר אין חוששין - הלכך שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן כלומר ליכא למימר בה:

וליפלגו בחוששין בפלוגתא דחנניה - ונימא רבי אליעזר אינו נוהג בזכרים ונימרו רבנן נוהג:

ה"א בהא אפילו רבנן מודו - דאע"ג דחוששין ליכא אלא מקצת שה ושה אפילו מקצת שה לא אמרינן:

אין שוחטין אותו ביו"ט - לפי שאין יכול לכסותו ולדחות יו"ט מספק אם שחטו:

לשחוט וליכסי - דהא מצד האם הוא צבי והכל מודים דחוששין לאם ואי נמי חוששין לאב מקצת צבי מיהא איכא והא אמרן דדברי הכל כי איכא מקצת מיחייב במצות דשייכי ביה כיון דאמר רחמנא צבי חייב בכסוי אפילו מקצת צבי במשמע:

אלא בצבי הבא כו' - דלית ביה צד צבי אלא מן האב אמאי אין שוחטין:

אי לרבנן - דאמרי חוששין בר כסוי הוא:

ואי לרבי אליעזר - בהמה גמורה היא ואין כאן ספק:

לעולם הא בצבי הבא על התיישה - ורבנן היא ואע"ג דמחייבי לעיל משום חוששין לזרע האב לאו מיפשט פשיטא להו אלא מספקא להו הילכך גבי אותו ואת בנו בתייש הבא על הצבייה לחומרא ואמרינן חוששין ואיכא מקצת שה וגבי כסוי נמי לחומרא בצבי הבא על התיישה נמי לא ישחוט ביו"ט שמא חוששין ואנן צבי ואפילו מקצת צבי קים לן וצריך כסוי והוא אינו יכול לכסות שמא אין חוששין ומחלל יו"ט: ופרכינן מדלרבנן מספקא להו מכלל דרבי אליעזר דאמר אין נוהג אפילו מספקא קאמר דפשיטא ליה דאין חוששין והא דתניא כו':

זרוע ולחיים וקבה - אם שור אם שה כתיב בהו (דברים יח) ומשמע דאין נוהגין בחיה:

אי נימא בתייש הבא על הצבייה וילדה - דאי אין חוששין לזרע האב אפילו מקצת שה ליכא:

בשלמא לרבי אליעזר דפטר קסבר שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן - ביה בהאי כדאמרן דפשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב הילכך אפילו מקצתו ליכא:

אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה - אמרינן היכא דצד שיות מן האם מיהו הכא דאין צד שיות אלא מן האב ואוקימנא דלרבנן מספקא להו אי חוששין אי לא:

בשלמא פלגא לא יהיב ליה גרסינן - כלומר בשלמא פלגא דמתנות לא פרכינן עלייהו מידי דודאי פשיטא ליה דלא יהיב ליה דאי נמי חוששין ושה ואפילו מקצת שה לא מיחייב אלא פלגא דצד שיות דכיון דאפשר למיפלגינהו יהיב פלגא דשיות ומעכב פלגא דצד צבי דאיכא למ"ד הכי בפרק הזרוע (לקמן דף קלב.) והאי דקתני לרבנן נוהגין בפלגא מתנות קאמרי ומשום דילמא חוששין אלא הא קשיא לן אידך פלגא גופיה דקא מחייבי רבנן למיתביה לכהן אמאי והא כהן מוציא מחבירו הוא וקי"ל בכל דבר ספק המוציא מחבירו עליו הראיה ונימא האי ישראל לכהן אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול פלגא דצד שיות וכל כמה דלא אייתית ראיה אפילו פלגא לית לך דאפילו מקצת שה ליכא:

אלא בצבי הבא כו' - דאיכא צד שיות מן האם:

בשלמא לרבנן - אף על גב דמספקא לן שמא חוששין ולא הוי כוליה שה ואיכא למיפרך אמאי יהיב ליה כוליה איכא לתרוצי מאי חייב דקאמרי רבנן חייב בחצי מתנות משום צד שיות דאם ואידך פלגא אמרינן ליה אייתי ראיה דאין חוששין והוי כוליה שה ושקול:

ליחייב בכולהו - דהא פשיטא ליה דאין חוששין וכוליה שה הוא: הכי גרסינן לעולם בצבי הבא כו':

ספוקי מספקא ליה כו' - ולקמיה מתרץ רב פפא לכולהו מתנייתא בין דאותו ואת בנו ובין דכסוי ובין דמתנות:


בשה ואפי' מקצת שה - וכדמפרש רב פפא ואזיל:

הילכך לענין כסוי הדם כו' - כלומר הואיל ואוקימנא דלתרוייהו מספקא להו ובשה ואפילו מקצת שה פליגי:

לענין כסוי הדם - דקתני אין שוחטין דמשמע ודאי חייב בכסוי ספק פטור ולענין מתנות דפליגי בה:

לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' - והא דקתני אין שוחטין רבנן היא ומשום שמא חוששין וחייב בכסוי דאית להו צבי ואפי' מקצת צבי ושמא אין חוששין ופטור מן הכסוי דאפילו מקצת צבי ליכא דבתייש הבא על הצבייה ליכא לאוקומה דתיתוקם כרבנן דהא ודאי איכא מקצת צבי ולישחוט וליכסי לרבנן ולרבי אליעזר ודאי הוה מצי לאוקמא בתייש הבא על הצבייה שמא חוששין וליכא אלא מקצת צבי ומקצת לית ליה ושמא אין חוששין וכוליה צבי הוא ובעי כסוי אבל ניחא ליה לאוקמא כדרבנן ולעלין מתנות נמי בצבי הבא על התיישה ולר"א פטור לגמרי דשמא חוששין וליכא אלא מקצת שה דאם ושה ואפי' מקצת שה לית ליה וכיון דמספקא לן המוציא מחבירו עליו הראיה וא"ל אייתי ראיה דאין חוששין וכוליה שה הוא ושקול ולרבנן חייב מיהא בחצי מתנות ממה נפשך דאי אין חוששין כוליה שה הוא ואי חוששין מקצת שיות דאם מיהא איכא ורבנן אית להו שה ואפילו מקצת שה ושקיל פלגא דשיות ואידך פלגא אימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין וכוליה שה הוא ושקול ובתייש הבא על הצבייה ליכא לאוקומיה דא"כ לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפי' מקצת שה אמרינן מי לימא לן דאיכא מקצת שה דלמא אין חוששין וכוליה צבי הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:

לענין אותו ואת בנו משכחת לה - לפלוגתייהו דלעיל בין בתייש כו':

בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא - בעלמא קאמרי רבנן דנוהג ואסור לשוחטה לנקבה הבאה מן התייש והצבייה עם בנה משום שמא חוששין ואיכא מקצת שה ורבנן אית להו מקצת שה אבל מלקות ליכא דשמא אין חוששין ואפילו מקצת שה ליכא הילכך הויא לה התראת ספק ולא שמה התראה ואין מלקות בלא התראה ולר"א מותר לכתחלה דא"נ חוששין ואיכא מקצת שה לית ליה מקצת שה:

נהי נמי דחוששין - איכא מקצת שה דאם:

בריה בפני עצמה - ולא מכלאי בהמה וחיה הוא בא דס"ל אין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וה"נ אמרינן בב"ק (דף עח.) ומיהו רב יהודה לאו אליבא דר' אליעזר ורבנן נקט מילתא דאינהו ודאי סבירא להו דמכלאי בהמה וחיה הוא בא והכי נמי אמרינן בב"ק חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה:

איל הבר - איל זכר הגדל ביערים:

בית דושאי - משפחה נקראת על שם אביה:

עזי דבאלא - עזי הלבנון. באלא יער:

כשרות לגבי מזבח - דלאו חיות נינהו אלא בהמות:

עשר בהמות מנה הכתוב - להיתר אכילה שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר (דברים יד) ואין לנו עוד בהמה וחיה כשרה בעולם והשתא להנהו עזי דבאלא ליכא לספוקי שמא מין חיה הוא שלא הוזכרה כאן דהא תו ליכא ומדלא מנינהו להנך בהדי חיות ש"מ בכלל עז הן ועז בהמה הוא:

מתקיף לה רב אחא - נהי נמי דאין עוד מין חיה שלא הוזכרה כאן אכתי מנא לך דמינא דעז הוא דלמא מינא דאקו נינהו ולא ידעינן מאי ניהו או תאו או זמר הנך דלא בקיאינן בהו ודלמא הני נינהו:

שרי תרבייהו - לאכילה דס"ל חיות נינהו:

תאו מתרגמינן תורבאלא - שור הלבנון:

אבל הני - דלא מנינהו בהדי חיות דברי הכל מין עז נינהו:

ר"ש - שמעינן ליה במתניתין (לקמן דף פא:) שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא מחייב עליה משום אותו ואת בנו דקתני ר' שמעון פוטר בשוחט שור הנסקל:


קמא מיקטל קטליה - דשחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא ונהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הויא שחיטה דגזירת הכתוב היא אבל לכל מילי לאו שחיטה היא כדאמרינן בפ' כסוי הדם (לקמן דף פה.) דגמר מטבוח טבח והכן וכיון דלאו שחיטה היא מותר לשחוט את בנה ולא מחוסר זמן הוא דבאותו ואת בנו שחיטה כתיבא ושני נמי ניחייב כרת:

חולין בפנים כו' קמא מיקטיל קטליה - לאו דוקא דה"ה לבתרא:

ופסול - משום מחוסר זמן:

שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא - דכל כמה דלא זריק דם כו'. כלומר לא מיבעיא לענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני דאי אית ליה אותו ואת בנו נוהג בקדשים הויא ליה שחיטת שני שאינה ראויה דהא מחוסר זמן הוא ופסול אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לר"ש לא נהיגא בקדשים דהא שחיטת ראשון אינה ראויה דאינה מותרת בלא זריקה ושני אמאי פסול להקרבה ומאי סופג נמי דקאמר:

ולילקי נמי - האי שני דקדשים בפנים:

משום לאו דשוחט מחוסר זמן לגבוה - דאף על גב דלא אקרביה מיחייב אשחיטה מיד דגבי כל פסולים ילפינן בתמורה (דף ו:) עובר משום חמשה שמות משום בל תקדישו ומשום בל תשחטו ומשום בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו:


נתקו לעשה - דמשמע בתוך זמנו בלא ירצה כדמרבינן (תמורה דף ז: ע"ש) מולנדר לא ירצה אלא הניחו לאחר זמנו וירצה דעל כרחך עשה זה לאו מעיקרא משמע כי ההיא דשלוח הקן דאמרינן (לקמן דף קמא.) מעיקרא משמע שלח האם ולא תקחנה ולא הוי לאו הניתק לעשה ולוקין עליו אבל כאן הלאו קודם לעשה שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו:

מיבעי ליה לכדר' אפטוריקי - ולאו לעשה אתא:

הא כיצד לילה - שמיני כשעבר שביעי:

לקדושה - מותר לקדשו משחשכה ואינו עובר משום בל תקדיש פסולים:

שני בלא תעשה - דשחוטי חוץ ואע"פ שאינו בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא מ"מ בלא תעשה הוא הואיל ורצוי לאחר זמן ולאו דידיה מפרש בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) מלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו':

קמא מקטל קטלה - לר' שמעון דהא שחיטה שאינה ראויה היא: ואמר רבא גרסינן:

לרבנן - דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

שני פסול ופטור - מכרת דלא מתקבל בפנים הוא:

לרבי שמעון שניהם ענושין כרת - קמא מקטל קטליה ושני מתקבל בפנים הוא ולענין שחוטי חוץ אף על גב דאינה ראויה מיחייב דאפילו אהך שחיטה חייביה רחמנא:

אחד בחוץ - תחלה ואח"כ אחד בפנים:

שני פסול ופטור - מכרת ובלאו דאותו ואת בנו לא מיירי התם דגבי שחוטי חוץ קאי והא פטור לא איצטריך אלא איידי דתני ראשון חייב תנא שני פטור:

לר' שמעון שני כשר - דקמא מיקטל קטליה ושני לאו מחוסר זמן הוא כל הנך פטורי דהכא משחוטי חוץ קאמר ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו כלל:

שני פסול ופטור - דלאו מתקבל בפנים הוא:

שני בלא תעשה - ולא בכרת דלאו מתקבל בפנים הוא דהא קמא שחיטה ראויה הואי:

התראת ספק - דלמא לא אתי לידי זריקה והויא ליה שחיטה שאינה ראויה הלכך לר' שמעון איסורא איכא מלקות ליכא ומ"מ לאו מתקבל בפנים הוא שהראשון שנשחט ונזרק הדם כבר קודם שחיטתו של שני שחיטה ראויה הוה כך שמעתי וקשיא לי מאי התראת ספק דקאמר הא ודאי שחיטת שני אינה ראויה דכיון דאיסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים הוה ליה שני מחוסר זמן ואין שחיטתו ראויה ואין כאן התראה כלל ונראה בעיני דלא גרסינן ליה להאי מ"ט אלא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים ותו לא מידי וטעמא משום דאין שחיטת השני ראויה מכיון שנשחט ראשון ונזרק דמו הויא לה שחיטת הראשון ראויה דלית לן הא דלעיל דר' אושעיא ודשני אינה ראויה דהויא ליה מחוסר זמן ואין דמו נזרק ופי' משובש הוא מאדם חריף ומפולפל:

ואזדא רבא לטעמיה - דאמר שחיטת אותו ואת בנו התראת ספק הוא:

ואח"כ שחט שלמים - בו ביום:

פטור - דהתראת ספק הוא ואליבא דר' שמעון נקט מילתיה:

שלמים - בפנים ואח"כ חולין בחוץ:

חייב - דהתראת ודאי היא שכבר נזרק דמו של ראשון והשני אינו מחוסר זריקה:


אלא אפילו שחט עולה - ונזרק דמה ואחר כך שחט חולין פטור לרבי שמעון:

בשתי אכילות הכתוב מדבר - לענין פגול שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול:

מתני' השוחט פרת חטאת - פרה אדומה דלאו לאכילה היא:

ושור הנסקל - לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:):

ועגלה ערופה - דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה:

רבי שמעון פוטר - דשחיטה שאינה ראויה היא:

ונתנבלה בידו - שלא מדעת:

והנוחר והמעקר - סימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

גמ' לא שנו - דשוחט לעבודה זרה חייב משום אותו ואת בנו לרבנן:

אלא ששחט ראשון לעבודה זרה - וחזר ושחט את השני לשלחנו לאכול דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשני דאותו ואת בנו ומלקינן ליה והדר דיינינן אהתראה דשחיטה קמייתא לעבודה זרה וקטלינן ליה אי נמי בשני בני אדם אבל שני לעבודה זרה דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עילויה:

פטור - ממלקות כדקיימא לן בכתובות באלו נערות (דף לה.) מקראי דתרתי לא עבדינן ביה:

זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין - דתרתי לא עבדינן ביה:

אלא - אם היה לך להשמיענו דבר טעם על משנתינו כך היה לך לומר:

פעמים - שמלקות של משנתינו אפילו בראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה ולא אתרו בו משום עבודה זרה ולא מיקטל ולריש לקיש כיון דאילו אתרו ביה הוי מיקטיל ופטור ממלקות כי לא אתרו ביה נמי אע"ג דלא מיקטיל הואיל ובהך איסורא איכא צד מיתה לא לקי ובכתובות (שם) יליף טעמא מקראי באלו נערות:

חייבי מיתות שוגגין או חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר - אתרוייהו קאי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר עבר עבירה בלא התראה דהיינו שוגג ויש בה דין מיתה אם היו מתרים בו ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות שהתרו בו למלקות כי הא דאמרן או יש בה חיוב ממון:

רבי יוחנן אומר חייב - באותו דבר אחר שעם המיתה הואיל ואינו נהרג וכן חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר שעבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון אכל מעשר שני של חבירו בגבולין או נבלה וטרפה של חבירו ולא התרו בו למלקות:

בהא קאמר ריש לקיש - דפטור ממלקות הואיל ויש בשחיטה זו צד מיתה פקע ליה תורת מלקות מיניה דתרתי בגופא לא רמו עליה הילכך אפילו לא אתרו ביה למיתה ליכא מלקות אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונא אימא תרוייהו רמו עליה ומיהו היכא דמיקטיל לא משלם משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל היכא דלא מיקטיל משלם:

אבל בהך דלעיל אימא מודי ליה לריש לקיש - דלא רמיא תורת מלקות בעבירה של מיתה כלל:

פרה מטמאה טומאת אוכלין - דאע"ג דאמר רבי שמעון בפרק קמא דבכורות (דף ט:) דאיסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין מטמאין טומאת אוכלין ונפקא ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל מודה הוא דפרה אדומה מקבלת טומאת אוכלין לטמא אחרים:

הואיל והיתה לה שעת הכושר - להאכילה אף לעצמו משנשחטה ומהו שעת הכושר שלה:


ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית - אם מצא נאה הימנה אפילו על גב מערכתה אפילו שחטה כהלכתה על מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה כדאמרי' במס' פרה (פ"ג מ"ט) וקסבר ר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וקרינא ביה שאתה יכול להאכילו ואי קשיא למה לי קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים מפרשינן כה"ג בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא:) כגון בשר שחפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחריני טהורים הן שאינם נוגעין בנבלה אלא בבצק:

אינה משנה - לא נשנית במשנתינו:

ותרעה בעדר - כשאר חולין אלמא אינה נאסרת מחיים וכי שחטה מותרת: הכי גרסינן אמר ריש לקיש א"ר ינאי עגלה ערופה אינה משנה:

והא"ר ינאי - בקדושין ובכריתות בפרק בתרא (דף כה.):

גבול - מאימתי נאסרת:

חבריא - בני הישיבה:

צפורי מצורע - קי"ל בקדושין בהאיש מקדש (דף נו:) דאסורין בהנאה:

משעת שחיטה - ונאסרת שחוטה אבל המשולחת מותרת דכתיב (ויקרא יד) ושלח את הצפור החיה וגו' ולא אמרה תורה שלח לתקלה:

משעת קיחה - ושתיהן נאסרות עד שישלח:

גמר קיחה קיחה כו' - מה עגלה ערופה שנאמר בה קיחה (דברים כא) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אסורה מחיים אף ולקח למטהר שתי צפרים חיות (ויקרא יד) אסורות מחיים ומיהו עגלה ערופה יש לה גבול ליאסר בירידתה לנחל איתן אבל אלו אין בהן מעשה מלקיחה ועד שחיטה וכיון דנאסרות מחיים על כרחיך משעת לקיחה:

אלא - הא תירוצא דמתרץ אינה משנה לאו ריש לקיש אמרה אלא ר' יוחנן אמרה דלר"ש בן לקיש מיתסרא מחיים והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות ומוקמינן לה כתנאי:

לענין דינא תנן - הא דקתני מתני' מי שלקח ראשון ישחוט ראשון לאו לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחר מותר אבל דין הוא אם באו לב"ד שבא האחד לשחוט וחבירו אומר אני צריך יותר ממך אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט שעל מנת כן לקח שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכב לעצמו היה הלוקח שוחט וכן שנינו בתוספתא פ"ה הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שעל מנת כן לקח:

דלא עבד איסורא - שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור:

נשכר - יש לו ריוח שאוכל היום בשר:

מתני' ואח"כ שחטה סופג את הארבעים - דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ובגמרא יליף דבנו ואותו נמי חייב:

שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה - יש כאן שני אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה - אין כאן עדיין איסור ואח"כ שחט את בתה ויש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג ארבעים - דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

שמונים - וטעמא דסומכוס מפרש בגמ':

גמ' לא תשחטו - לשון רבים משמע:

הרי כאן שנים - הזהיר את שניהם בין אם שוחט האם ובין אם שוחט הבת ולא משכחת לה שנים עוברין אלא בשלש בהמות והא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא מה לי חד ומה לי תרי דכי היכי דמחייב אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחך באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מחייב:


אבל תרי לא - שחט אחד האם ואחד הבת אפילו אחרון פטור קא משמע לן:

לא ישחטו - דמשמע לא על ידי אחד ולא ע"י שנים לא יהיו נשחטין:

מאי לא תשחטו - דמשמע דתרוייהו עבדי איסורא:

בהעלם אחד - שלא נודע לו בנתים שחטא ובשוגג חייב שתי חטאות וה"ה נמי דמחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שני מלקיות:

דלישמעינן בעלמא - היכא דאין גופין מוחלקים כגון בשני זיתי חלב:

דאע"ג דגופין מוחלקים - שעל ידי שתי פרות באין לו שני מלקיות הללו ופליג סומכוס בסיפא וה"ה לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' לסומכוס סופג פ' וכך מצאתי בתוספתא (פ"ה) שחט ה' בניה ואחר כך שחטה סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין:

הזורע כלאים כלאים - משמע שזרע וחזר וזרע:

ועוד מאי כלאים כלאים - חדא זריעה נמי מחייב חדא:

בבת אחת - בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן:

אלא לאו סומכוס - ושמע מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב:

לעולם רבנן - ובב' התראות ודקשיא לך פשיטא הא קמ"ל דאיכא תרי גווני כלאים דבין חטה וחרצן ובין שעורה וחרצן הוו כלאים ולאפוקי מדרבי יאשיה דבעי שלשתן כאחד:

אכל מזה כזית ומזה כזית - משני גיד הנשה של שתי ירכות של בהמה אחת:

ארבעים - ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת:

מאי טעמא דרבי יהודה - דאמר אינו סופג אלא ארבעים לא הוה ליה למילקי כלל כל חדא וחדא התראת ספק הוא דהא מספקא ליה לר' יהודה באיזו מהן נוהג בשל ימין או בשל שמאל דקתני התם והדעת מכרעת שהוא של ימין ואיבעיא להו פשיטא ליה של ימין ומאי דעת דעת תורה או ספוקי מספקא ליה ומאי דעת דעת נוטה ומדלא פשטיה מהא דמיפשט פשיטא ליה ש"מ לאו בשתי התראות קאמר דהא שמעינן ליה דאמר התראת ספק לא שמה התראה:

הכה זה וחזר והכה זה - מי שלא שהתה אחר גיטה שלשה חדשים וניסת וילדה ספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון וכשגדל הכה את האחד וחזר והכה את חבירו:

חייב - דקסבר התראת ספק שמה התראה:

בבת אחת - הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת:

חייב - דהתראת ודאי היא:

בבת אחת - דהויא התראת ודאי וקאמר ת"ק סופג שמונים:

אלא לאו סומכוס היא - דלא אשכחן תנא דאית ליה הא סברא אלא הוא:

באש תשרופו - עשה הוא ולאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והמותיר בפסח פטור:


בא הכתוב ליתן עשה - טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע"ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא:

לא מן השם הוא זה - לא מטעם זה הוא פטור:

שאין בו מעשה - ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר:

משתי ירכות - של שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות"ק דהכא כרבי יהודה ס"ל דאין נוהג אלא באחת ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צא.) דפשיטא ליה לר' יהודה דבימין:

דלית ביה כזית - בקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות"ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה [אין] צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות (דף יג.) אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [שהוא] חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי:

עד שיהא בו כזית - דקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה:

מתני' בארבעה פרקים בשנה - דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה:

ביום טוב האחרון של חג - היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן:

שאין לו ריוח - הפסק בינתים שמכר האם היום:

אבל יש לו ריוח - שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

אין צריך להודיעו - שאני אומר אתמול שחט הראשון:

ומודה רבי יהודה כו' - אע"פ שלקח זה היום וזה למחר:

משחיטין הטבח בעל כרחו - כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר:

אפילו שור שוה אלף זוז - שוחטו על כרחו אף על פי שאין לוקחין לשאר ובגמרא מפרש טעמא:

ואין ללוקח בו אלא דינר - שנתן דינר לטבח:

מת ללוקח - ומפסיד הדינר:

אינו כן - דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

גמ' למה לי למיתני את האם לחתן - ליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ומאי פסקה דנקט לחתן אם ולכלה בת:

למיטרח בי חתנא - ולעשות סעודה טפי מכלתא:

שזיכה לו ע"י אחר - המוכר הזה מסר את השור לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכי בשור זה לפלוני להיות לו בדינר בשר:

דזכות הוא לו - מסירה זו זכות היא לו דהא לא סגי ליה בלא בשר:

חוב הוא לו - להוציא הוצאות הפסד הוא לו:

אין חבין לו - דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו אבל להרויחו אנן סהדי דניחא ליה לפיכך זכין ואין חבין:

על דין תורה - שקונין לו מעותיו בלא משיכה:

דבר תורה מעות קונות - מכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

ומה טעם אמרו משיכה קונה כו' - דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה:

מתני' היום הולך אחר הלילה - שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום המחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר יום:

את זו דרש - משום דבעניינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו איצטריך למדרשה כדתניא בגמרא:

מעשה בראשית - ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר:

גמ' לפי שכל הענין - הפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו:

בקדשים לילה הולך אחר היום - דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר: