חולין מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר שאני הכא דרב לא אסר מיסר וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה והא כתיב (יחזקאל ד, יד) ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה הני מילי מילתא דתליא בסברא רבה בר בר חנה אגמריה סמך ותיפוק ליה משום חשדא דתניא דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ה"מ מידי דמזבין משומא הכא מתקלא מוכח כי הא דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בישרא אמר לה ה"מ בוכרא דאשומא מזדבן הכא מתקלא מוכח מאי איכא משום אומצא מעלייתא כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו ואמר רב חסדא איזהו (משלי טו, כז) שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ושונא מתנות יחיה רבי זירא כי משדרי ליה לא שקיל כי הוו מזמנין ליה אזיל אמר
רש"י
עריכהרוב עוביה - יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:
רוב חללה - אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:
ואמרי לה ברוב חללה - אליבא דרב פליגי אמוראי:
שדרה - רב לקמיה דרבה:
בתליסר איסתרי פשיטי - איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:
לא מיסר אסר - דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:
דתליא בסברא - דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:
משום חשדא - דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:
דן את הדין - על שדה או על טלית בין זה לזה:
וכן עדים שהעידו - על שדה או על טלית שהן של פלוני:
כולן רשאים ליקח - אותו חפץ:
הרחק מן הכיעור - שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול:
שרי בוכרא - כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ:
רב חסדא - כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות:
בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר: מתקלא מוכח - שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד:
מאי איכא - במה יכולין לחשדני:
משום אומצא מעלייתא - ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר:
כל יומא נמי - חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:
זה הרואה טרפה לעצמו - כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה: הרואה טרפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר:
ושמש תלמידי חכמים - גמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא:
יגיע כפיך כי תאכל - דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול:
מזמני ליה - לאכול אצלם:
תוספות
עריכההיכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו'. וא"ת דלקמן (דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח כה"ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו:
וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח' כו'. דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) ומ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין:
איזהו תלמיד חכם. דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
רוב עוביה רוב הקיפה רוב חללה שנפסקה ברוב חציה:
בדקה ברוב חללה ואכשרה כלומר שלא נפסק רוב חללה:
בתליסר איסתירא בישרא איסתרא פלגא דזוזא:
וכיון דאורי ביה חכם היכי אכיל מינה:
כוס כוס שהיתה מסוכנת ואומרין שחוט שמיד מתה:
שהורה בה חכם שצריך להורות בה חכם. שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה. זיכה וחייב כלומר זיכה לאחד וחייב לאחד טימא וטיהר טימא לאחד וטיהר לאחד אסר לאחד והתיר לאחד. וכן העדים שהעידו כלומר על דבר אחד העידו שמותר שפלוני חכם התירו. הני מילי מלתא דבשומא מזדבן ודאי לא יקח משום חשדא דבני אדם שיאמרו בשכר שהתיר נותן לו יותר מאחרים הכא מתקלא מוכח שאינו נותן לו יותר משקל מאחרים. א"ל בת רב חסדא כלומר אשתו היתה הני מילי בוכרא דבשומא מיזדבן כו' דקי"ל כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא לפי שהנאתן להקדש ואם ימכרו ביותר יהא להקדש אבל בכור דמתנה לכהן והנאתו לכהן אין דין שיתבזה הקדש בשביל הנאתו של כהן אלא נמכר בתוך הבית ונמכר בשומא. אי משום אומצא שמינה כלומר שחושדין אותו בני אדם אע"ג שאינו נותן לו אלא מתקלא כמו שנותן לאחרים יתן לו בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים כל יומא נמי אומצא שמינה כו'. כלומר כל הימים אם אני משגר שלוחי לשוק נותן לי בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים בשביל כבודי. זה הרואה טרפה לעצמו ואין מראה לאחרים להקל:
והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין (לג,א).
וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו.
וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה.
אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו [אבל אם לא היו ב' אסור] שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה [כמי שאינו] נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה [הגה – וצ"ע מהרגנוהו].
הכא מתקלא מוכח: הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.
(הזעצער: נדמה לי שלפי הגמרא שלנו צריך להפוך את הקטעים קודם והא דתניא)
והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה