רש"י על הש"ס/חולין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' הכל שוחטין - כל היכא דתני הכל כולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרש הכל לאתויי מאי והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמרא למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר:

וכולן - בגמרא מפרש מאי וכולן:

גמ' ושחיטתן כשרה דיעבד - בתמיה וקשה רישא דמשמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה אתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה:

וכל הכל לכתחלה הוא - דתקשה לך ולא תוכל לומר כולה דיעבד וה"ק הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולין דמתרבי תהא שחיטתן כשרה:

אלא הכל ממירים - מי מצית למימר לכתחלה יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים ויאמר זו תמורת זו הכל דתמורה מפרש התם לאתויי יורש שממיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו דהתם תנן אין ממירין בשל אחרים:

טוב - תם:

רע - בעל מום:

התם כדקתני טעמא - דעקר להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא אבל הכל שוחטין בדוכתיה קאי דכל כמה דלא עקר ליה ותנא לא שיהו הפסולים רשאים לשחוט כדעקר התם משמע דלכתחלה רבינהו והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד:

לא שהאדם רשאי - דכתיב לא יחליפנו ורישא הכי קאמר הכל דין תמורה נוהגת בהם והא דתנא ברישא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שהאדם רשאי כו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך הכא אע"ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו:

מומר - נתפסת השניה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים - משום לאו דלא ימיר:

הכל מעריכין - התם מפרש לאתויי מופלא סמוך לאיש קטן היודע להפלות לשם מי מקדישין ואם סמוך לפרקו הוא כגון בן י"ב שנה ויום אחד דבריו קיימין אע"פ שעדיין קטן הוא עד י"ג שנה ויום אחד:

מעריכין - תורת מעריכין עליהם שאם אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נדרו קיים ואע"ג דקטן הוא זה הנודר חייב ליתן כפי שנים של נערך והדמים קצובין בפרשה:

הכל נערכין - יש להם ערך ואפילו מוכה שחין שאינו שוה כלום לימכר בשוק יש לו ערך הכתוב בפרשה ואם אמר על עצמו ערכי עלי או אמר על אחר ערך מוכה שחין זה עלי לא אמרינן הואיל ודמים אין לו ערך נמי אין לו:

הכל נודרים - דמי עלי או דמי פלוני עלי והתם מפרש דאיידי דבעי למיתני הכל נידרין תנא נמי הכל נודרים:

הכל נידרים - כל אדם השוה כלום יש לו דמים ואם אמר דמי עלי או אמר על אחר דמי פלוני עלי נותן לפי מה שהוא נמכר בשוק ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש ואמר דמי תינוק זה עלי יתן דמיו ואע"פ שאין פחות מבן חדש נערך ואם אמר ערכו עלי פטור מכלום שלא נתנה בו תורה ערך דכתיב (ויקרא כז) ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים דמים מיהא יש לו לפי שויו ואם אמר בתורת דמים נותן דמיו:

לא יהיה בך חטא - הא אם תדור יהיה בך חטא:

טוב אשר לא תדור - לעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם הכי מפרש ליה רבי מאיר:

טוב מזה ומזה - מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם:

שאינו נודר כל עיקר - שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו:

רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם - דהכי משמע טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם אבל משתדור ותשלם לא שהוא טוב מכולם:

ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו - דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה אי נמי כיון דאפרשה תו לא הדר ביה:


אבל אמר הרי עלי לא - דלמא פשע ולא מקיים והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק (דף י.) לר' יהודה תני נודב ומשלם אלמא מעריכין ונודרין לכתחלה לא דהרי עלי הוא דליכא למימר בהו הרי זו עד דאמר ברישא ערכי עלי והדר יהיב כפי הקצוב בפרשה ודמי עלי נמי דבעי למשיימיה כעבדא דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכים אם לא נדר תחלה בערך:

וכל הכל לאו לכתחלה הוא - וכי אין לך הכל שהוא לכתחלה:

הכל חייבים בסוכה - לאתויי קטן שאינו צריך לאמו:

הכל חייבים בציצית - לאתויי קטן היודע להתעטף:

חייבין לא קאמינא - היכא דתני חייבין מוכח ודאי דלכתחלה קאמר:

הכל סומכין - לאתויי יורש והא ודאי לכתחלה קאמר דמצוה רמיא עליה על כרחיה:

תרתי דיעבד למה לי - הכי איבעי ליה למיתני שחיטת הכל כשרה חוץ מחש"ו דמשמע שפיר דהנך דמרבינן מהכל דיעבד קמרבינן אבל לא לכתחלה א"נ ניתני הכל שוחטין לחודיה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש למה לי למיתני הכל שוחטין ואצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה למימר דשוחטין דרישא דיעבד הוא ואי קשיא בתמורה נמי הא תני והדר מפרש התם לא קתני כה"ג הכל ממירין ותמורתן תמורה בהדי הדדי ואי משום לא שאדם רשאי משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה:

הכי קתני - לכתחלה ודיעבד דמתניתין הכל שוחטין לכתחלה לאתויי טמא בחולין:

פשיטא - דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן:

שנעשו על טהרת קדש - דקבל עליה לאכול בטהרת קדש שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהא בקי בשמירתן:

כקדש דמו - וחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן ואפילו הכי (שחיט טמא) לכתחלה ובסכין ארוכה כדמפרש:

ובמוקדשין - לכתחלה לא ישחוט ואפילו בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחלה משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

שחיטתן כשרה - והיינו דיעבד דמתניתין ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר:

גרידי - שלא קבל עליו טהרת כהן:

שמא ישהו - והוי נבלה כדתנן לכולהו בפ"ב:

דיעבד נמי לא שמא ישהו - כלומר שמא שהו ולקמן (דף יב:) מפרש אמאי נקט שמא יקלקלו במתניתין לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחלה ואפילו אחרים רואין אותם דמועדים הן לקלקל תמיד:

דעלה קאי - מינייהו קא סליק מאי וכולן דמשמע דקאי נמי אאחריני ואם שחטו מבעי ליה:

ואלא אטמא במוקדשין - דאמרת דאיירי בה מתניתין ואמר לא ישחוט מאי איריא אחרים רואין אותן הא אמרת איהו מהימן אי אמר ברי לי:

מהכא נפקא - כלומר הכא סתמו רבי במתניתין הא בשחיטת קדשים סתמיה דלכתחלה לא ודיעבד כשר:

כל הפסולין - כגון זר ואונן טמא ובעל מום וכיוצא בהן:

ששחטו - קרבן:

בזרים - דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על שחיטת קדשים שכשרה בזרים וה"ה לשאר פסולין:

הכא עיקר - דכולה פרקין בתורת שחיטה איירי:


חרב הרי הוא כחלל - טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות [הטומאה] ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר:

דאיטמי בשרץ - דהוי האי גברא ראשון ולא מטמא הסכין שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה כדכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא ראשון ועושה למה שבתוכו שני ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון השני טהור והכי מפרש בשלהי פירקין:

קרומית של קנה - פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה: אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין:

ואפילו כותי - מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע"ג דהוחזקו בה לעצמם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו:

אכלו מותר לאכול - דהא לעצמו זהיר בה והיינו דיעבד דמתניתין:

חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא - דהא אדיעבד קיימינן:

שמא ישהו - לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד:

אפילו לכתחלה - והכא קתני באחרים רואין אותם ששחטו דיעבד:

אמר רבא - והיכא דישראל יוצא ונכנס לא ימסור לכותי לכתחלה בתמיה:

והא תנן - בפרק בתרא דמסכת ע"ז דאע"פ שישראל יוצא ונכנס מותר אלמא מסתפי עובד כוכבים דלמא אתי ישראל ולא נגע הכא נמי מסתפי השתא אתי וחזי ליה:

מי קתני - מניח אדם עובד כוכבים בחנותו ויוצא ונכנס דמשמע לכתחלה:

אין השומר - את היין:

צריך שיהא יושב ומשמר כו' - רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה: רב אשי אמר גרס:

לתיאבון - כי לא משכח היתר אכיל נבילות ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו שחיט שפיר דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא וכי אין לו סכין בדוק לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה:


נמצאת סכינו יפה מותר - והיינו דיעבד דמתניתין:

חוץ מחש"ו דאפילו - נמצאת סכינו יפה לא דאיכא קלקולא אחרינא שהייה דרסה חלדה דלא ידעי לאזדהורי בהו ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים:

שוחט לכתחלה - אפילו בלא אחרים רואין אותו:

ליבדקיה השתא - למה לי אחרים רואין:

מאי הוי - הא לא בדקו הסכין:

מומחין - ויודעין הלכות שחיטה:

ואע"פ שאין מוחזקין - שלא שחטו לפנינו ג' פעמים לראות אם יש בהם כח שאינן מתעלפין בשחיטה שיבאו לידי שהייה או אין יודעין לאמן את ידיהם לכך:

בד"א - דחשיבי מומחין שיודעין בו אלו המוסרים לו בהמה לשחוט מכירין בו ובדקוהו שיודע הלכות שחיטה:

דאפי' דיעבד - ויודעין הלכות שחיטה לא דתמיד הם מוחזקים לקלקל שאין בהן דעת:

מוחזקים - שראינו ששחטו כמה פעמים יפה ולא קלקלו:

ואע"פ שאין מומחין - דלא ידעינן בהו שיודעים לומר הלכות שחיטה אם לא:

נתעלף - לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות (עמוס ח):

אביי ורבא ורב אשי - לא מצו לתרוצי לעיל וכולן דמתניתין:

אדרבה התם עיקר - ולא איבעי ליה למתנייה הכא:

ודקאמר - איידי דתנא כו':

לאו כקדש דמו - ואין חייב ליזהר בהו ופשיטא דשוחטין טמאים לכתחלה:

מומחין הן - הלכך לא בעי למיבדקיה:

כי קושייה - דאותביה מהמניח עובד כוכבים בחנותו:

ואביי לא אמר כרבא - דיליף מהשומר את החנות דיוצא ונכנס לכתחלה:

התם לא נגע - ההוא עובד כוכבים ביין בשעה שהוא פורש ממנו:

הכא - בהמה זו ביד הכותי נתונה כהרף עין שוהה או דורס הלכך לא סמכינן איוצא ונכנס:

לא סבירא ליה הא דרבא - דאמר דיהא ישראל מומר שוחט לכתחלה בבדיקת סכין:

אלא רבא - כיון דאמר ישראל מומר מותר לכתחלה בבדיקת סכין:

אמאי לא אמר כשמעתיה - אמאי לא אוקמיה מתניתין בישראל מומר ולכתחלה דקתני בבדק סכין ודיעבד דקתני בשלא בדק כדאוקמה רב אשי בתר שמעתיה דרבא:

לדבריו דאביי - דלא ס"ל הא דרבא ואוקמה בכותי ואוקי לכתחלה בישראל עומד על גביו ואוקי דיעבד ביוצא ונכנס ואמר ליה רבא לדידך דלא סבירת לך במומר ומוקמת ליה הכי אפילו ביוצא ונכנס מצית לאוקומי לכתחלה ודיעבד אוקי בבא ומצאו ששחט:

מותר - לכתחלה:


דקוריא - מחרוזות של צפרים שחוטין רייש"ט בלעז:

אביי - דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא:

ורבא - דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:

כעומד על גביו דמי - ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:

האי הוא דהוי שחיט שפיר - אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:

במכניסן תחת כנפיו - ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:

ממסמס - ממעכו ומכתשו:

אין שחיטה לעוף מן התורה - משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:

ולטעמיך - הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ"ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה:

ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא - מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע"ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה:

מותר - לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח:

ואדם יוצא ידי חובתו - שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה:

אסור - אפילו לאוכלה:

שאין בקיאין - אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו:

פשיטא - דיוצא בה כיון דמותרת:

מהו דתימא - אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו (דתנן) הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

ורבי אליעזר אוסר - אפילו לאוכלה:

קסבר לא בקיאי בשימור - לא גרסינן וטעמו משום חימוץ ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ וי"מ ור"א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור:

איכא בינייהו - מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה:

ת"ק - דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה"ה לכל הכתובים בתורה אע"ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור"א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב"ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא:

כל מצוה - משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא:

אם החזיקו מיבעי ליה - דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת"ק דשרי בלא חזקה ולר"א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר"א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת"ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו:

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת"ק סבר - מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור"א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב"ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע"ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק והיינו תנאי דלעיל ת"ק ורשב"ג:

כיון דאיכא התירא ואיסורא - קמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה:

מטרח לא טרח - אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת:

תניא דמסייע לך - דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא. של עוברי עבירה. שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:


מותר מיד - ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליה הפסח מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד:

מפני שהן מחליפין - בשל עובדי כוכבים דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים:

(כרבי) יהודה - בפ' כל שעה (פסחים כח:):

איסור דאורייתא - ואע"ג דאורייתא היא סמכינן אהחליפו:

בדאורייתא לא מקילינן - כגון נבלה:

מי קתני שאני אומר החליפו - דהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו ואנן הוא דתלינן לקולא משום דאיסור דרבנן הוא:

מפני שהן מחליפין קתני דודאי מחליפין - וא"נ אוקמינן לה כר"ש כ"ש דמסייע ליה טפי לרבא דהשתא ומה בדרבנן דקילא איסורא ידעינן בהו דהיכא דמשכח היתירא לא אכל איסורא דרבנן כ"ש נבלה דאורייתא:

לימא מסייע ליה - לרבא:

מומר לערלות - מבעט במצוה זו:

לא הוי מומר לכל התורה כולה - ושחיט שפיר:

אי מומר לדבר אחר - למצוה אחרת דלא לשחיטה ולא ראינוהו מומר לנבלות:

לאותו דבר - לנבילות לתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דאפילו למצוה דחשיד עלה כי מזמנין ליה היתירא סמכינן עליה:

כהיתירא דמי ליה - וליכא למימר לא שביק היתירא ואכיל איסורא דהא היתירא חשיב ליה:

אלא מומר - דקתני לעבודת כוכבים ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ואפ"ה סמכינן עליה כרב ענן כו': אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרא דעבודת כוכבים תקיף עלייהו ויהושפט צדיק גמור היה:

מיזבח זבח - שהיה סבור שיאכל עמו:

מיכל לא אכל - יהושפט:

ויסיתהו - לעלות על רמות (לראות) גלעד:

למעלה שאני - דאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה:

מאי שנא שתיה - תירוצא הוא:

אכילה נמי - בניחותא:

סתם יינם הוא - שלא ראינוהו שנסכו לעבודת כוכבים דליתסר דכתיב (דברים לב) ישתו יין נסיכם ואפילו חשבת ליה מומר לכל התורה כולה שרי דעדיין לא נאסר יינם של עובדי כוכבים דמי"ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא:

לא הוה ספיק - לא היה מספיק לבדו לשחוט לכולם:

שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל - באחאב כתיב:

גברי דאחאב - הממונים על ביתו ושוחטין לו וכיון דהוו בבית אחאב לא הוו יראין מאיזבל דהא עובדיה ממונה על ביתו וצדיק גמור היה:


לא הוה מפליג נפשיה מיניה - לא היה יהושפט נזהר ונבדל ממנו משום חשד כלל אלמא אע"ג דמומר לעבודת כוכבים היה לא הוי מומר לכל התורה כולה:

כעמי כעמך - דמשמע הרי אתה כמותינו דסומכין עלייהו:

כסוסי כסוסיך ה"נ - דלענין איסור והיתר קאמר אלא על כרחך לענין המלחמה קאמר ליה:

בגורן - כי גורן היו יושבים בחיבה ובריעות ובאגודה א' כסנהדרין שאין חושדין זה את זה:

שיהו רואין זה את זה - להיות שומעין איש את חבירו ומתווכחין זה עם זה עד שתצא הוראה כהלכה שאילו היו יושבין כשורה שלא בעגולה אין בני ראש השורה רואין בני סוף שורתו וכעגולה שלימה לא היו יושבין כדי שיהא מקום לצאת ולבא:

מסייע ליה - לרב ענן:

על פי הדבור שאני - שהקב"ה התירו לפי שעה דכתיב (מלכים א יז) ואת העורבים צויתי שם לכלכלך:

ואתרמי מילתא כו' - בתמיהה:

ודלמא על שם מקומן - שהיו מצור עורב:

מי לא כתיב - שאדם נקרא על שם מקומו ואפילו יחיד ואף ע"פ שאין מדבר בכל אנשי המקום כגון פלשתים גבעונים אלא באיש אחד כדכתיב נערה קטנה:

וקשיא לן קרי לה נערה - דהביאה ב' שערות וקרי לה קטנה דמשמע שלא הביאה שתי שערות:

וא"ר פדת - האי נערה לאו נערה ממש אלא על שם מקומה דמן נעורן וה"נ אע"ג דלאו בכל בני המקום קאמר שהרי ודאי לכולן לא גילה שהרי נחבא היה מ"מ איכא למימר דתרי גברי הוו וקראן על שם מקומן ואין מזכיר שמם:

עורביים מבעי ליה - דלא אתי למטעי בעורבים ממש:

ישראל מעליא הוא - דאנוס הוא:

אי נימא מומר לדבר אחד - לאחד מכל המצות לאשמועינן דלא הוה מומר לכל התורה כולה:

שכל הכופר בה כמודה בכל התורה - כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' וילפינן בהוריות (דף ח.) דבעבודת כוכבים מיירי:

מומר לאותו דבר - לשחיטה ולתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה אלא ודאי כאיסורא דמי ליה ולתיאבון הוא דעבר עליה וכי מזמנינן ליה סכין לא שביק היתירא ואכיל איסורא:

מכם - אדם כי יקריב מכם קרבן וגבי נדר או נדבה כתיב דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב:

להוציא המומר - שאין מקבלין נדבתו:

מכם בכם חילקתי - כלומר מדכתיב האי מיעוטא בישראל ולא באומות דכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבן לכל נדריכם וגו' בפרשת מומין (ויקרא כב) ותניא לקמן בפירקין (דף יג:) איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וגבי דידהו לא כתיב מיעוטא דלכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דמשמע ולא כל האדם שמע מינה בכם חלקתי שכשרין מביאין ולא המומרין ולא באומות שכולן מתנדבין מקבלין מהם:

עם הדומה לבהמה - שאין מקיימין את המצות:

מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע - הכי דריש ליה בבבא קמא (דף מ:) ובבכורות (דף מא.) ובתמורה (דף כח.):

מפושעי ישראל - משמע מזידין כדתניא במסכת יומא (דף לו:) פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי והיינו מומר ולקמן מפרש לה ואזיל:

ומנסך את היין - לעבודת כוכבים:

אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא - דקתני מקבלין אסיפא:

אלא לאו ה"ק - מקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות דהני חמירי אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית:

והא מהכא נפקא מהתם נפקא - דאין מקבלין קרבן מן המומרין:


מעם - ולא כל עם וגבי חטאת כתיב שבא ע"י השוגג:

ר"ש בן יוסי אומר - מכאן אתה למד:

אשר לא תעשינה בשגגה ואשם - וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו וחטא ואשם הוא יביא:

השב מידיעתו - שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו ואית דגריס השב והוא נמי הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור ובת"כ גרס היושב:

מאי בינייהו - מ"מ מומר לא מקבלינן מיניה בין למר בין למר ואפילו שוגג דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואין שב מידיעתו:

והביא קרבן על הדם - ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה:

מכם ולא כולכם - דלעיל בעולת נדבה משתעי קרא דכתיב בתריה אם עולה קרבנו וגו':

דלכפרה הוא - וכיון דדעתו להזיד ולחזור על עבירתו ובהא מיהא אתרמי דשגג ולא הזיד א"כ אמאי. נקבל מיניה הא לאו בר כפרה הוא:

דלאו חיובא - ולאו אורח ארעא לקבולי דורון מיניה דכתיב זבח רשעים תועבה (משלי כא):

אבל חטאת דחובה - רמיא עליה:

אימא נקבל מיניה - שלא יהא חוטא נשכר:

גריעותא הוא - דאוקמת לעיל דפושעים קרי בהמה:

שהן ערומים בדעת - כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח:

וזרע בהמה - ומוקמינן לה במסכת סוטה (דף כב.) לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה כלומר החכמים והבורים כולם אזרעם לפרותם ולרבותם:

ר"ג - בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה מן האחרונים ובית דינו נמנו על שחיטת כותי לאחר שנשנית משנתינו דהכל שוחטין ואפילו כותי ואסרוה:

לא שמע רבי כו' - והיינו נמי כי מתניתין:

למימרא בעי - וכי לא פשיטא לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט):

קבלה מיניה - רבי זירא מר' יעקב דאפילו כשישראל עומד על גביו אסור או לא קבלה:

אכל משחיטת כותי - בישראל עומד על גביו או ע"י שחתך כזית בשר ונתן לו ואכל:

ואף ר' אסי אכל - ותהי בה רבי זירא גרסינן מתמיה עליהן שאכלוה ומבעיא ליה בלביה הכי:

לא שמיע להו - הא דנמנו ר"ג דאי שמיע להו הוו מקבלי או דלמא שמיע ולא קבלוה:

והדר פשיט - ר' זירא לנפשיה:

מסתברא שמיע להו ולא קבלוה - דאי ס"ד לא שמיע להו ואי שמיע להו הוו מקבלי לה:

היכי מסתייע מילתא למיכל כו' - היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים ע"י שוגג שום דבר עון:

השתא בהמתן של צדיקים - חמרא דר' פנחס בן יאיר לקמן:

אין הקב"ה מביא תקלה על ידן - שתאכל הבהמה דבר האסור לה:


ואי ס"ד לא קבלה - רבי זירא מרבי יעקב דר"ג לגמרי אסר מאי קשיא ליה:

לישני ליה - לנפשיה כי אסר ר"ג כשאין ישראל עומד על גביו דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול וכי אכל רבי יוחנן כשישראל עומד על גביו:

ושמת סכין בלועך - פסוק הוא בספר משלי:

אם בעל נפש אתה - אם אדם כשר אתה כדאמר בפסחים (דף מ.) בעל נפש לא ילתות אדם כשר:

בלועך - בלחייך כלומר התחזק על יצרך ולא תעשה זאת:

מצאו להן - אותם היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים היו רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא ביבמות (דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ אמרו לו לר"מ יפה אמרת לא חולצין איש כתיב בפרשה מפני מה לא מיבמין אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה ולא אמר רוב קטנים אינם סריסים:

את מושל - גדול בתורה:

אם יודע ברבו - שאם ישאלנו ישיב לו טעם:

בין - שאל:

ואם לאו תבין את אשר לפניך - מעצמך ואל תשאל ותביישנו ושמת סכין בלועך בתריה דהאי קרא כתיב כלומר התחזק עצמך ועצור פיך מלשאול:

אם בעל נפש אתה - ומתאות לשאול ולעמוד על העיקר מאי תקנתיה פרוש הימנו:

מהתם גזרו - ר"מ על היין ורבן גמליאל אחריו על השחיטה:

וקבלו מינייהו - לא שאלו גדולים הימנו אלא שבדורו של ר"מ לא רצו לקבל עליהם לפרוש מן הכותיים לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של רבי אמי היה אפשר להם לפרוש:

לבטל רשות - אם דר כותי במבוי צריך לשכור את רשותו ואפילו נתן להם במתנה אינה מבוטלת עד שישכור והיינו כעובד כוכבים וישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם מבטל להם רשותו ועובד כוכבים עד שישכור ישראל הימנו וטעמא מפרש בהדר את העובד כוכבי' (דף סט:):

משמר שבתו בשוק - בפרהסיא אעפ"י שהוא מומר לחללו בצנעה הרי הוא כישראל ואם לא עירב עם שכניו בחצר או במבוי נותן להם רשותו ודיו:

לזכות - בקנין חליפין:

לפונדקא דיאי - שם העיר ועמי הארץ היו וחשודין על הדמאי ומשום דאייתינן לעיל בהמתן של צדיקים כו' נקט ואתי להנך שמעתא דמיירי נמי בכי האי גוונא:

מצומקות - צלויות הרבה לשון מצטמק ויפה לו דשבת (דף לז:):

ביין - ואח"כ ערבום וטרפום ביין ואיכא ביין משום דמאי והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למילתא:

אפשר - אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג:

דק ואשכח - דלא גזרו:

לתת לתוך המורייס - דסופו לאוכלו ליין זה על ידי תערובת דמורייס וכן לתת לתוך אלונתית פזוישו"ן שנותן מים ויין ושמן אפרסמון כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף ל.):

טחינין - מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו וכן רסיסין מעדשים אע"פ שסוף כל אלו לערב הואיל ובאין לידו של חבר מעם הארץ בעינייהו שלא בתערובת חייב להפריש דמאי אם ספק הוא כגון שלקחו מעם הארץ ואין צריך לומר משום ודאי אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהם:

והם עצמם - הלוקח מעם הארץ את האוכלין עצמן אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו:

לשכנתו - אשת עם הארץ:

עיסה לאפות - ומסר לה שאור:

וקדרה לבשל - ונתן לה התבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאין מתוקן לפי שאין חשודין על הגזל:

עשה לי משליכי - השאור והתבלין:

חושש - וצריך להפריש עליהם דמאי ואע"ג דתערובת הוא:

כיון דאמר לה עשי לי משליכי - הוי כמו שלקחן הימנה קודם תערובתן ואח"כ צרפן דהא ע"פ עשתה ונעשית שלוחו:

וטעמא לא בטיל - לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר ואפילו לקח קדרה מבושלת מעם הארץ שלא נעשה שלוחו כשעירבן אסור אבל יין במורייס ויין בביצים אינו עיקר:

ולחלופי לא חיישינן - דקתני אם נתן לה הכל אין חוששין שמא החליפה:

הנותן לחמותו - עיסתו לאפות:

מפני שחשודה מחלפת המתקלקל - אם יתקלקל הלחם מחליפתו הלכך מעשר את שהוא נותן לה דאי מיחלפא ליה שלא יהא חבר זה נותן לפניה מכשול:

ואת שהוא נוטל הימנה - שמא החליפה אלמא מיחלפא:

התם כדקתני טעמא - דלטובה היא מתכוונת אבל על הגזל כגון לאדם נכרי שאין דעתה להחליף להטיב לו אף להרע אינה חשודה:


ולעלמא - דליכא למימר להטיב מתכוונת:

לא חיישינן - שמא תחליף ליטול היפה לעצמה:

והתנן הנותן לפונדקית שלו - לתקן לו עיסה וקדירה:

מפני שחשודה מחלפת - והא הכא דלאו לטובה היא דאיש נכרי הוא ובמסכת דמאי תנינא לה ולא קתני המתקלקל אלמא על הגזל חשודה:

התם נמי מוריא כו' - התם נמי לטובה היא מתכוונת והא דלא תנא בה המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם קודם שאכלו מחלפת ליה דמוריא הוראה לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא כו' אבל נותן לשכנתו אין לה לחוש עליו ולא מחלפת לטובה שהרי אין סמוך עליה תמיד כאכסנאי ולהרע נמי לא חשידא אגזל:

ולאיחלופי - לגזול לא חיישינן:

טוחנת - מסייעת להנהיג את הרחיים כשהיא טוחנת את התבואה של עם הארץ:

בזמן - שאשת חבר טמאה ליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה רגילה ליגע במה שהיא עסוקה בו שמא תטמאה וסתמה עומדת מרחוק היא ולא נגעה:

אבל לא בזמן שהיא טהורה - דהואיל וסתמה נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל:

שחבירתה נותנת לה ואוכלת - אלמא שחשודה לגנוב משל בעלה ולהאכיל את חבירתה ואשת חבר אע"פ שאינה רגילה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל מאי דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מינשיא:

מוריא - היתר לעצמה:

תורא מדישיה קאכיל - וזו הואיל ומסייעת אותה (זו) לא הוי גזל:

העיד רבי יהושע - הא נמי משום אין הקב"ה מביא תקלה על ידי הצדיקים נקט לה:

עלה של ירק - ולא עישר:

והתיר רבי - על פי עדות זו:

את בית שאן כולה - לאכול ירק שלה ופירות האילן בטבלן קס"ד קסבר רבי מאיר לאו מארץ ישראל היא ומעשר דגן בחוצה לארץ הוא נוהג מדרבנן הואיל ובארץ דאורייתא אבל מעשר ירק דבארץ גופיה דרבנן לא גזור מידי בחוצה לארץ דאי מא"י היא אע"ג דרבי מאיר ורבי אחר חורבן הוו הא קיימא לן מעשר דגן דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן:

וכתת נחש הנחשת - בחזקיהו מלך יהודה כתיב:


מקום הניחו - כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם:

להתגדר - להתגדל:

מכאן - שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע"פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו לאמר חזור בך:

מזניחין - משקצים את דבריו:

מזחיחין - לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין אותו מדבריו:

זחוחי - לשון גבוהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם:

הוריש וגו' - אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם:

אשתמיטתיה - ליהודה בריה דר"ש בן פזי:

הרבה כרכים כבשו עולי מצרים - וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשגלו בימי נבוכדנצר ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ובית שאן מהן היתה ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ:

עלה בעלמא - דאכילת עראי היא ושריא בארץ:

מאגודה אכליה - דמשנאגד אסור לאכול עראי:

הנאגד - שדרכו לאוגדו:

משיאגד - הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי:

לאו אדעתיה - שכח ר' מאיר ולא עשרו ולעולם סבירא ליה דבעי עשורי:

ממקום אחר - שמא הוי ליה ירק תלוש בביתו ואמר הרי הוא מעשר על אגודה זו:

לתרום שלא מן המוקף - מן המחובר וסמוך לו כגון אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) וכמו מקפת וקורא לה שם (נדה דף עא:) לשון מקריב ומגיען זה לזה ואסור לחבר להפריש ממה שאין לפניו על מה שלפניו דשמא אותו שהוא סומך עליו אינו בעין שנאבד או נרקב ונמצא שאין אומר כלום ואוכל טבלים:

נתן עיניו בצד זה - לקרוא לו שם מעשר על צד שני ואכל מצד שני:

חזי מאן גברא רבה אסהיד עליה - ראה כמה אדם גדול העיד עליו דהיינו רבי יהושע הואיל ובא להעיד על זאת יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון:

גינאי - שם הנהר:

רצון קוני - כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך:

ספק עושה - שמא לא יתנו לך בפדיון:

דבמצוה עסיק - דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה:

דלווה בהדייהו - נתחבר עמם בדרך:

טייעא - סוחר ערבי:

כך עושין - בתמיה:

לבני לויה - לבני חבורה שמניחן והולך:

דלמא ה"נ חדא זימנא - אלא מתיירא היה שלא יחזרו המים וישטפו השנים והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר:

כמשה ושתין רבוון - שנחלק להן ים סוף:


חבטינהו - בנפה חבטינהו לנקותם וויניר"א בלע"ז וליכא למימר לשון דישה דמעיקרא היו עומדים בקליפתן דאם כן אמאי לא אכלה מעיקרא הרי לא נתחייבו במעשר עד שיתמרחו בכרי דכתיב ראשית דגנך ותנן בהדיא (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד אשר ימרח דכל אכילת בהמה חשיב אכילת עראי:

נקרינהו - בידים מן האבנים והפסולת:

ומי מיחייבא - מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ כלום גזרו עליו משום דמאי ואע"פ שאילו ודאי לא עישרו היה מחייב לעשר על ספק מיהא לא גזור דתנן הלוקח מעם הארץ פירות מן השוק לזרע ולבהמה אע"פ שהזרע ומאכל בהמה בכלל שאר תבואה הן וחייבין במעשרות לא גזרו עליהם משום דמאי דמסתמא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולא החמירו חכמים על הדמאי כל כך:

לעורות - לעבדן:

והתניא - בניחותא והנך שעורים לאדם לקחום מתחלה:

שמע רבי - דהוה קאתי ר' פינחס:

רצונך סעוד אצלי - יהי רצונך לסעוד אצלי:

צהבו פניו - שמח מפני שלא היה ר' פינחס רגיל ליהנות משל אחרים כדלקמן:

אמר ליה - רבי פינחס וכי סבור היית שמודר הנאה מישראל אני:

ישראל קדושים הם - וראויין ליהנות מהם:

אבל יש רוצה - לההנות אחרים משלו ואין יכולת בידו וממנו איני רוצה ליהנות שלא אכביד עליו:

ויש שיש - יכולת בידו ואינו רוצה לההנות אחרים ואע"פ שאומר בא וסעוד אין לבו חפץ ואיני נהנה ממנו משום דכתיב אל תלחם לחם רע עין:

אל תלחם - אל תסעוד לחם לשון סעודה כדכתיב (שמואל א כ) לא בא אל הלחם וכתיב (דניאל ה) בלשאצר מלכא עבד לחם רב:

כמו שער - כאילו אתה פותח שער בבטנו וי"א לשון מרירות כמו (ירמיהו כט) כתאנים השוערים:

מסרהיבנא - לשון בהלה ומהירות כלומר צריך למהר ולילך לדבר מצוה ואין פנאי לסעוד:

כודנייתא - פרדות ושל רבי היו:

מלאך המות - שמכה ושוב אין המכה חיה כדלקמן:

ולפני עור וגו' - דכי היכי דאסירן לך אסירן לאחריני והא ליכא למימר דמזבן להו לעובדי כוכבים דתנן אין מוכרין להם בהמה גסה (ע"ז דף יד:):

מפקרנא להו - אשלחם ביערות דעלמא להפקר:

מפשת היזיקא - דמתוך שלא יהיו נשמרות ירבו נזקיהן:

עקרנא - שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שיהו ראויות לדישה:

עקרנא - מנשר פרסותיהן ועדיין הן יכולין לילך:

מבתש - מפציר וחברו בשבועות (דף ל:) מבתש גרסינן בבי"ת ולא בכ"ף:

גבה טורא בינייהו - והבדילן:

בחייהן - של צדיקים כך נותן הקדוש ברוך הוא לבו על תאותם שלא להעביר דעתם שגרם הדבר שנכנס בפתח הפרדות שיפרוש ולא יעבור על דעתו הראשונה שאין דרכו לסעוד משל אחרים כדלקמן:

על אחת כמה וכמה - שהרי במיתתן גדולים יותר מבחייהן כדאמר רבי חמא:

קוברים איש - רשע היה ולא ניתן להיקבר אצל צדיקים:

ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי - ואילו בחייו כשרצה להחיות בן השונמית הוצרך לשום פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים:

ודלמא לקיומי ברכתא דאליהו - דלא סגי שלא תתקיים דכתיב בצדיקים (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך ולאו משום אלישע הוה:

פי שנים - אליהו החיה בן הצרפית ואלישע בן השונמית וצריך להחיות עוד אחר:

אי הכי - דליקיומי ברכתא דאליהו:

היינו דתניא - בתמיה ואי משום ברכתא דאליהו היה צריך להחיות ממש כמו שעשה אותו שהחיה אליהו אלא לאו ש"מ משום אלישע הוה ולא הוה צריך לאלישע אלא לסלקו מאצלו והחייהו עד שנסתלק משם:

אל נא תהי כמת - בצרעת מרים כתיב:

למה נקרא שמם - דכודנייתא ימים דכתיב (בראשית לו) אשר מצא את הימים:

לא שאלני - רבי חנינא רופא היה ומהכא מייתי לה במסכת יומא בהוציאו לו:

וחיה - משמע שמת המוכה:

וחיית - לשון נקבה ואמכה קאי שאין המכה מתרפאת:

אין עוד מלבדו - משום רבי חנינא נקט לה:

אפילו כשפים - אינן מלבדו כלומר שלא מדעתו שאם אין גזירה מלפניו אין מריעין לו לאדם:

מהדרא - מחזרת וטורחת שלא יבין:

למשקל עפרא - ולעשות לו כשפים להמיתו:

כשפים - נוטריקון מכחישים פמליא של מעלה שלא גזרו על אדם זה למות והוא מת על ידי כשפים:

נוקף - נוגף אישופיי"ר בלע"ז:

מכריזין - גזרו עליו:

מרצה - מכפר:

גודל ימין - מפני שהוא נוגף בכח ומצטער הרבה:

ובניקוף שני - קודם שנתרפא הראשון:

בצע - ברכת המוציא שלא רצה לאכול כזית משל אחרים:


ליבן - באור בלשון חכמים נקרא ליבון ובלשון הלועזים קורין באדמותי':

שחיטתו כשרה - ולא אמר שריפה היא זו ולא שחיטה:

חידודה קודם לליבונה - מקדים וממהר לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור:

והאיכא צדדין - דסכין כשנכנס לתוך החתך קודם שתשחט רוב הסימנים היא שורפת את הסימנים ונמצאת שהיא נשרפה קודם שחיטה שהרי ושט נקובתו במשהו ליטרף ושריפה כנקב הוא:

מירווח רווח - מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן ואין נוגע הסימן אלא חידודו של סכין:

והכה בו - את האדם מכה בכח:

משום שחין נדון - לענין נגעים כדמפרש לקמן שחין בא ע"י חום שמתחמם מחמת כח ההכאה ומכוה באה מחמת האור והכא דאיכא תרוייהו בהי מינייהו דיינינן ליה:

למאי נפקא מינה - באיזה דבר חלוק דין מכוה משחין דתיבעי לך:

מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון - שאין בהן הסגר שני כמו שכתוב (ויקרא יג) בשאת ובספחת ב' הסגרות שאם עמד בעיניו ולא פשה שבוע ראשון מסגיר אותו בשניה שמא יפשה ויחליטנו אבל בשחין ומכוה לא נאמר אלא הסגר אחד ואם עמד בעיניו בשבוע ראשון שוב אין מסגירו לטמאו אלא פוטרו והולך:

בשני סימנין - הנך דמפרש:

שער לבן ופסיון - אם פשה ולא כנתק שסימן טומאתו בשער צהוב:

ולמה חלקן הכתוב - בשתי פרשיות ופירש משפט כל אחת בה ולא צירפם יחד שהרי משפטן שוה והיה לו לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה:

שאין מצטרפין זה עם זה - לשיעור נגע כגריס חצי פול שאם עלה בו חצי גריס מחמת חום מכה שלא ע"י האור וחצי גריס אצלה ע"י כויית האור אין מצטרפין:

שחין - לשון חמימות כמו (יומא דף נג:) שנה שחונה וכדמתרגם יונתן חמותי ראיתי אור שחינית (ישעיהו מד):

לקה באבן - הכהו בכח באבן אפילו בלא חבורה דכל מכה מתחמם הבשר מיד ע"י ההכאה:

בגפת - שהטמין ידו בפסולת של זיתים והוא חם מאד מאיליו ונכוה:

אבר מעיקרו - ממקום שעוקרים העופרת והוא חם:

גחלת - פחם שלא כבה:

רמץ - אפר חם וכך שמו בלשון ערבי:

גפסית - מין סיד ושורפין אותו כמין סיד:

ותניא שחין ומכוה כו' - כולהי הנך מתנייתא מצטרכי הכא לפרושי מאי תיבעי לן דהא בעיא דלעיל הכי איבעיא לן ליבן שפוד והכה בו איזה הבל קודם לבא הבל המכה או הבל האור ונפקא מינה לכדתניא דהולכין אחר האחרון דתניא שחין ומכוה במקום אחד באותו מקום שלקה בראשון לקה בשני באותו גריס עצמו:

ביטל אחרון את הראשון - ונפקא מינה לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו חצי גריס נהפך אותו גריס ונעשה מכוה ואם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכוה זו שלא ע"י האור ונולד בו חצי גריס שחין אחר ונעשה שלם אין מצטרף עם הראשון וטהור והשתא אהני ליה ביטול שאילו לא ביטל חצי גריס הראשון היה זה מצטרף עמו:

והכא ה"ד - לענין בעיא דלעיל היכי מתבעי לן:

וליבן שפוד והכה בו - ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ונבטליה:

חבטא קדים - כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה וה"ל מכוה ולא מצטרף בהדיה חצי גריס קמא דה"ל שחין ומכוה:

חידוד שאני - דמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קדם להבלו:

אלמא חבטא קדים - ואתי הבלא ומבטל ליה:

דברזייה מברז - שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוה בתרא ומבטל הבלא:

מברז - פויינ"ט בלע"ז:

של עבודת כוכבים - שמשמשים בה קרבנות של עבודת כוכבים ואסורה בהנאה כדאמרינן במסכת ע"ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו לעבודת כוכבים הכתוב מדבר:

מקלקל הוא - ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחייה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה:

לחתוך - מתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא:

במסוכנת - דהוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחטנה תמות:

באטמי דקיימי לקורבנא - נתחים טובים ירך וכתף וחזה דקיימי לשלחן דורון לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן:

ותיפוק ליה - אף על גב דהוא מקלקל אסור לחתוך משום שמנונית דאיסורא דנבלות שנבלעו בסכין:


בחדשה - שלא חתכו בה מעולם:

חדשה - אמאי מיתסרא משום עבודת כוכבים דהא האי סכין לאו עבודת כוכבים עצמה היא אלא משמשי עבודת כוכבים ובין לרבי ישמעאל ובין לר"ע דפליגי בפרק רבי ישמעאל (ע"ז נא:) בעבודת כוכבים עצמה איכא למ"ד אסורה מיד ואיכא למ"ד לכשתעבד כולהו מודו בכלים דאינם אסורים עד שיעבדו עד שיעשו בהם שימוש לעבודת כוכבים:

גווזא - חתיכות עצים:

ואיבעית אימא אפילו בישנה - וכגון שליבנה באור ואין כאן איסור שמנונית:

קולף - בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין:

מדיח - במים:

בית השחיטה רותח - ובלע:

צונן - כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית ואע"פ שלא נבלע בבשר הרי הוא בדפנות בית השחיטה שא"א לדופני הסכין בלא שמנונית:

טרידי סימנים לאפוקי דם - כלומר בהוצאת דם הם עסוקים ולא בבליעה:

דוחקא דסכין - שמשפשפו בבשר בדוחק בלעה וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר:

סכין טריפה - ששחט בה טריפה:

בחמין - צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטריפה:

בצונן - קסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין דלא נתחמם:

והלכתא אפילו בצונן - וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עובדי כוכבים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע:

בליתא דפרסא למיכפריה - חתיכת בגד ישנה קשה אשפר"א בלעז ויפה לקנח:

בליתא - חתיכה בלויה דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא (שמות לה):

למיכפריה - לקנחו וחבירו בגיטין (דף נו.) (בנבוזראדן) ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ובעזרא קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח בם באצבעו מן הדם:

משום דקא בלע - שמנונית דטריפה אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה הוא ואין דם נבלע בו אלא שמנונית שהיא נבלעת בין ברך בין בקשה:

דהיתירא נמי - כי שחיט בה בהמה כשרה נבעי הגעלה דהא בלעה שמנונית דאבר מן החי קודם גמר שחיטה:

אחת ששוחט בה - ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגם ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחט בלא בדיקה:

חלבים - למכור בשוק:

ונתקן חדא - לחלבים ולבשר ויחתוך בשר ואח"כ חלבים:

ואחר כך - יחתוך בה בשר בבהמה אחת מחמת שהוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח ואתי לאיחלופי של חלבים בשל בשר ויחתוך בלא קינוח שסבור הוא שהוא סכין של בשר:

היכירא אית ליה - עושה בה סימן:

שמא ידיח חלבים - תחלה ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע"י שפשוף הידים ואע"ג שהוא צונן ואחר כך ידבק בדפנות הבשר ואע"ג שאין נבלע בו נדבק הוא מבחוץ:

לא ליסחוף איניש כפלי - כל הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יהא כופה אותם על גבי בשר אחר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר:

כי תריצי נמי - כשהן מונחים על הדף כדרכן החלב למעלה הא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק בהן:

קרמא - קרום טיל"א:

מפסיק - בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים שקורין פלאנק"ש ועב וחזק הוא לכך אסור שחלב נבלע בו אבל אין נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו:


מעילאי נמי - כי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

ממשמשא - מניי"ר:

מפתת - לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):

כתב - לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות:

שחיטה - לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה:

קשר של תפילין - יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד':

הני שכיחן - תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:

שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור - בפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו' שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:):

כולהו תנן - במתניתין פרק השוחט שבהמה מתנבלת בהן וכיון שאין בקי בהן פשיטא דאסור לאכול וכי שמואל דאמורא הוא מתני' אתא לאשמועינן שכבר המשנה שנויה ועומדת:

ולא ידע - אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו:

אם שהה כדי ביקור - והוא שיעור שהייה:

לאו כדי ביקור סימנין - אלמא יש בהן תורת ביקור:

כדי ביקור חכם - לבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר מפני כבוד החכם כדאמרינן לקמן (דף י:) אע"ג שהטבח בקי בהלכות בדיקה:

אם כן נתת דבריך לשיעורים - פעמים שהחכם רחוק מהטבח פעמים שהוא קרוב:

טבח חכם - שהשוחט תלמיד חכם ואין מופלא בעיר ממנו כלומר לא תלוי השיעור אלא בשהיית בדיקת סכין לחודיה:

לא בדק - בסימנים מאי:

טרפה שחוטה אינה מטמאה - כדאמרי' בהעור והרוטב (לקמן קכח:) מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה:

נבלה - דלאו בחזקת שחוטה מחזקינן לה כדרב הונא בפירקין:

בהמה בחייה בחזקת איסור - שהרי אסורה משום אבר מן החי הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי:

נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה - ולקמן מפרש מאי נפקא מינה וברישא דמילתיה קמיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב:

מר סבר בחזקת איסור - הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה:

ומר סבר בחזקת איסור אמרינן - ולאכילה הוא שנאסרה קודם שחיטה:

לא אמרינן - שהרי בשר מן החי אינה מטמאה:

ונימא נשחטה הותרה - דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו:

דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא - שנולד בה ספק טריפות ספק קודם שחיטה היה בה ויש לתלותו בלאחר שחיטה מוקמינן לה אחזקת היתר דסתם בהמה אינה טרפה ותלינן בלאחר שחיטה וכשרה:

נטל הא ליתנהו - ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספקא איכא:

מי חיישינן שמא במקום נקב - שהיה בו תחלה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטרפה דנקבו הדקין אחד משמונה עשר טרפות הוא:

מנקר - לשון נקבים קרו"ט בלע"ז:


שמא במקום נקב - של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות:

ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור - כדמפרש לקמן:

ספק מים מגולין - מים שנשארו מגולין בלילה ספק שתה מהן נחש ספק לא שתה וקיימא לן דאסירי:

הלכתא גמירי ליה מסוטה - דברה"ר ספקו טהור וגזרת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור:

מה סוטה - שקינא לה בעלה אל תסתרי עם פלוני ונסתרה כתיב ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל כו' שנאסרת עליו בסתירה זו עד שיבדקוה המים וכל סתירה אינה אלא ברה"י והתם הוא דאסר רחמנא מספיקא אבל ברה"ר שריא דלאו סתירה היא וטומאה מהתם גמרינן דטומאה קרייה רחמנא:

שרץ - מת:

ספק נגע - השרץ המת בתרומה:

ספקו טהור - ואפילו ברה"י ואילו ספק גלוי אסור אלמא שאני איסורא מסכנתא:

שיש בה דעת לשאל - אם נטמאה אם לאו ואסורה מן הספק ברה"י:

אף כל - ספק טומאות המאורעות במי שיש בהן דעת לישאל כגון אדם שעבר (אבל) שרץ או נבלה ספק נגע ספק לא נגע ברה"י ספקו טמא אבל ככרות שאין בהן דעת לישאל לא:

צלוחית - שמלאוה מים חיים למי חטאת ועדיין לא נתקדשו באפר דאם נתקדשו טמאה דקתני למאי אי לאיפסולי ליתני פסולה אי לטמויי אחריני בלאו הכי מי חטאת מטמאין אפילו במשא:

טמאה - ומטמאה אוכלין ומשקין וכ"ש דפסולה לקידוש דהא כל מעשיה במעלות טהרה הם דחטאת קרייה רחמנא:

אם יכולה חולדה לשתות ממנה - דתנן (פרה פ"ט מ"ג) כל השרצים אינן פוסלין במי חטאת חוץ מן החולדה מפני שהיא (מקיאה רבן גמליאל אומר אף הנחש) דכל המקיא פוסל דהואיל והפרישו מהן לשתות הרי נעשה בהן מלאכה ונפסלו וכשמקיאות פוסלות את הראשונות דמי חטאת נפסלו במלאכה אחרת כדאמרינן במסכת גיטין (דף נג.) ואית דתלי טעמא משום דמים חיים בעינן דכתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי שלא ימלא כלי זה ויערה בכלי אחר קודם קידוש זה שמעתי והגון הוא:

אם יכולה חולדה לשתות - שאין תלוי באויר:

או נחש לדברי ר"ג - שהוא אומר אף הנחש כחולדה:

או שירד בה טל בלילה - דרך טל לירד בלילה:

פסולה - דלאו מים חיים נינהו אבל בטומאה לא מספקינן לה ואינה מטמאה אחריני:

ואמר רבי יהושע בן לוי מה טעם - לא חיישינן שמא אדם טמא גילה אותה ותטמא אחרים:


מפני שדרכן של שרצים לגלות - ואע"ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם טמא לטמא תלינן בתר רובא לטהר:

ואין דרכן לכסות - הלכך רישא ליכא למיתלי בשרצים וטמאים וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיחי ואף על גב דלקולא. אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא ואילו ספק מים מגולין אסורין גרסינן ואע"ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהן סכנה והוו להו נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ואסירי אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן אמרינן לקמן דאסירי ואע"ג דמצאה כמו שהניחה:

ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא ש"מ - ואית דילפי להא דרב אשי דחמירא סכנתא מאיסורא מדקתני אם יכולה חולדה לשתות כו' פסולה ולא קתני טמאה דניחא ליה לתנא למיתלי בשרצים דשמעינן ממילא דאסורה משום סכנת נפשות ואע"ג דלגבי איסור קולא היא דלא מטמא ולא מיתלי באדם טמא ואע"ג דדרכו נמי לגלות משום דאי הוה קתני טמאה לא הוה שמעינן מיניה איסור סכנת נפשות ולא גריס ואילו ספק מים מגולין אסורין וקשיא לי בגויה טובא חדא דהא לרבנן חולדה קתני ולא נחש ולר"ג גופיה או חולדה או נחש קתני ואם יכולה חולדה לשתות ולא נחש כגון שמונחת על דף גבוה קתני נמי פסולה ולא טמאה והכא איבעי ליה למיתני טמאה דמאי סכנת נפשות איכא דאקילו ביה גבי איסור טומאה ועוד בנחש נמי ליתני פסולה משום שרצים וטמאה משום אדם טמא ואשמועינן תרוייהו וניחוש נמי לאיסורא דהא רישא מצי למיתלי באדם טהור ובאדם טמא ותלינן באדם טמא לחומרא אלא לאו שמע מינה טעמא לאו משום סכנה הוא אלא משום דתלינן ברובא דשכיחא:

כמה ישהו - המים בגלויין היכא דהוא עצמו הניחן מגולים:

הרחש - הנחש רחש תרגום של שרץ:

מתחת אוזן כלי - חוששין שמא היה שם שרץ ושתה:

הא קא חזי ליה - כיון שלא שהה לשם הנחש שיעור שיכול לחזור לחורו אלא כדי שיוכל לבא לשתות הא ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו לחורו תחת אוזן הכלי בקרקע:

השוחט בסכין ואח"כ נמצאת פגומה - וידוע הוא שכששחט בדק קודם שחיטה והיה יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד:

אפילו שבר בה עצמות - בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למיתלי בעצמות פסולה השחיטה:

שמא בעור - השחיטה:

נפגמה - ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב (דברים יב):

בעצם נפגמה - באותו ששיבר בה:

כשמעתיה - דאמר לעיל (דף ט.) בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וזו נולד בה ספק בשחיטה:

כל היום כולו - לאחר טבילה:

בהמה לא אתרעאי - וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק דריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית דודאי עצם פגם:

שחט את הושט - בעוף שהכשרו בסימן אחד תו לא חיישינן לעיקור דשני והא דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת הוא הדין דאפילו איפכא נמי אלא משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי והכי מיתוקמא בהשוחט (לקמן כח.):

נשמטה הגרגרת - תחלה הרי נטרפה:

כהאי גוונא - שנולד בה ספק בסכין:


ומאי שנא - הא ספק והא ספק:

הלכתא כרב הונא - דחיישינן לעור ועל ידי היה מעשה והורה לי רבינו יעקב ב"ר יקר בעוף לאיסור:

מכלל דרב חסדא אפילו כשלא שיבר בה עצם - לאחר שחיטה מכשיר מדאצטריך למימר הלכתא כרב הונא כשלא שיבר מכלל דפליג רב חסדא עליה:

בעצם מפרקת - לאחר שחיטה שנגע בעצם הצואר והיא המפרקת דכתיב (שמואל א ד) ותשבר מפרקתו ולא סבירא לן כוותיה למתלי לקולא דההיא נגיעה דעצם מפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור אבל שבירת עצמות בההוא ודאי תלינן:

תליסר חיותא - שלא בדק בין זו לזו ולאחר שחיטת כולן נמצאת פגומה:

כמאן - ס"ל:

כרב הונא ואפילו בהמה קמייתא - נמי טרפה דחיישינן לעור ולשון בעיא הוא:

לא כרב חסדא - ומשום עצם מפרקת דקמייתא טרפינהו לכולהו בתרייתא:

מכדי מיתלא תלינן - דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מעור שהרי אינו מכה עליו בכח ואפילו הכי תלי ביה לקולא הלכך כי שחט בהמות טובא תלי נמי רב חסדא במפרקת דבתרייתא ומכשר להו:

למפסל קמייתא - בעיא היא האי דמצריך בדיקה לאחר שחיטת הראשונה מיד משום דאי משכח לה פגומה טריף לה כרב הונא:

לא כרב חסדא - ס"ל דלא חייש לעור ומצריך בדיקה שאם תמצא פגומה יתקננה ויהיו אחרונות כשרות עם הראשונה דאי לא בדק ושחיט ליה לאידך ומשכח לה פגומה חיישינן למפרקת דקמייתא ואסירי בתרייתא ולית ליה הא דאמרן לעיל מכדי מתלא תלינן כו' ואע"ג דמשנינא הכי דיחויא בעלמא הוא כלומר לעולם אימא לך כרב חסדא סבירא ליה אבל רב כהנא ודאי כרב הונא קאמר למפסל קמייתא כדאוקמינן לעיל הלכתא כוותיה והשוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה ואם שחט הרבה ולא בדק בינתים ואחר כך נמצאת פגומה אף הראשונה אסורה:

אי הכי - דמשום הא דבעי למישחטיה קא בדיק הוי ליה בדיקה דקודם שחיטה ותיבעי חכם להראות לו את הסכין דילפינן (לקמן יז:) מושחטתם בזה ואכלתם ומדלא בעי למחוי לחכם ש"מ לאו בדיקה דקודם שחיטה חשיב ליה:

עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ.) דבר דבר מממון:

האמר רבי יוחנן - תירוצא הוא:

הא דאמור רבנן כו' - במקומות הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר כי ההוא דלעיל:

ויצא הכהן וגו' - דבעינן דניפוק מכל הבית ואח"כ יסגיר את הדלת ואע"ג דאיכא למימר דלמא עד דנפיק ואתי בציר ליה שיעוריה מכגריס ונמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואין הסגרו הסגר דכמאן דליתיה דמי:

ועוד אחורי הדלת - אם היה נגע אחורי הדלת ביציאתו היכי חזי ליה:

דפתח ביה כוותא - חלון בדלת קודם הסגר:

אין פותחין בית אפל - שצריך לפתוח לו חלונות לראות הנגע פוטרין אותו לגמרי כדכתיב (ויקרא יד) כנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי שאם עמד במקום אפל וצריך שם להדליק את הנר אינו נגע:

כהן גדול ביום הכפורים - כשהוא יוצא מבית קדשי הקדשים לאחר הוצאת כף ומחתה כתיב ויצא ועשה עולתו וגו' באחרי מות:

ותנן - במסכת יומא (דף נב:):

יצא ובא לו דרך כניסתו - פניו כלפי לפני ולפנים כדרך שנכנס כך מחזר ויוצא דרך אחוריו:

דלא אתחזק - כל זמן שלא ראה הכהן את הנגע במראותיו שהיה מקום אפל ואין מראהו ניכר אבל נגע שעומד אחורי הדלת וכבר הכיר שהוא נגע ואין צריך חלון אלא להעמידו בחזקתו פותחין:

תניא דלא כרב אחא בר יעקב - דאמר דלא מוקי אחזקתו אלא ביצא דרך אחוריו דחזי ליה עד שעת הסגר דהכא קתני שאם הלך לביתו והסגירו הסגרו הסגר והכא ודאי איכסי נגע מיניה ומוקמי ליה אחזקיה:

יכול - יהא לו רשות לילך לתוך ביתו ולחזור ולסגור הדלת:

תחת המשקוף - מפתן העליון:

(הלך לביתו והסגיר - על ידי חבל ארוך כגון שהיה ביתו סמוך לשם):

בתוך הבית - תחת המשקוף:

ורב אחא - אמר לך מהא לא תותבן דאיכא לאוקמי:


כגון דקיימי דרא דגברי - האחד עומד במפתן ורואה ומגיד לזה וזה לזה עד הכהן דלא בציר:

מנא הא מילתא - איידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא:

מנלן - בתמיה:

תשע חנויות - כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא בשר בארץ הלך אחר הרוב דהא קמן חזינא דרובא דהיתירא:

וסנהדרין - דתנן (סנהדרין מ, א) י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי:

קטן וקטנה - דפליגי רבנן עליה דר"מ ביבמות (דף סא:) דתנן יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ולא חיישינן שמא תמצא אילונית או הוא סריס ונמצא פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה דבעי להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא אלא אמרינן זיל בתר רוב קטנים דעלמא דאינם סריסים והיינו רובא דליתיה קמן:

אתיא מרישא של עולה - שאין יכולין לחצותו ולבדוק בקרום של מוח שמא ניקב והוא אחת מי"ח טרפות משום דכתיב (ויקרא, א) ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים שאסור לחתוך נתחיה אחד לשנים וקרבן טרפה פסולה בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ה:) שכשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה:

דפלי ליה - קורעו וחוצהו ולא יבדיל:

פלי - פרטי"ר בלע"ז:

לייף - מחובר תרגום וחברת ותלפף:

גומרתא - גחלת:

וקלי ליה - לעצם הגולגולת לבדוק ליה לקרום:

המחתך בגידין - אע"פ דקשין כעצמות:

מאליה - המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל קרב אליה עם האימורים מן הכליות ולמטה לצד הזנב והזנב קרי ליה אליה:

חוט השדרה - שנפסק טרפה וכולהו תננהו באלו טריפות (דף מב.):

דמתתאי פסק ליה - שמשפיל לחותכה סמוך לזנב שאפילו נפסק החוט באותו אליה אין הבהמה נטרפה בו כדאמרינן באלו טריפות (דף מה:) עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות דהיינו כנגד היריכים שהחוט מתפצל שם לג' האחד פורש לצד עצם ימין האליה שקורין הנק"ש בלע"ז והשני לשמאלו והאמצעי הולך כדרכו עד סוף הזנב ומבין הפרשות והלאה לא מתקרי חוט השדרה להטריף בו שכבר הבהמה נסמך על ירכה ולא על חללה ואין צריך לחוט והא נמי מבין הפרשות ולמטה פסיק לה לאליה ובודק כל החוט הנשאר מבין הפרשות ולמעלה עד המוח של ראש שהוא יוצא משם:

מקום שהכליות יועצות - למעלה מן הפרשות הוא בברכות (דף סא.) אמרינן לב מבין כליות יועצות:

היכא דלייף - שמחובר מבחוץ לצד הגב ואינו פותח לצד הגב אלא לצד החלל מבקע את השדרה כולה לארכה:

שלמה תהוי - אפילו לאחר עריפה עולמית אלמא לא מצינו למיתבר גרמי ולמיבדק אי טרפה היא דניתי אחריתי:

מאי נפקא מינה - אי טרפה היא הא לאו קרבן הוא ומהערופה לא נפקא אלא שתהא לעולם כעין עריפה שלא ינתחנה לאברין אבל טרפות מחיים לא שמעינן מינה:

האמר ר' ינאי - בקדושין (דף נז.) לענין לאסור בהנאה:

כפרה כתיב בה כקדשים - כפר לעמך ישראל מה קדשים אסורין בהנאה אף היא אסורה בהנאה וה"נ לענין טרפה מהתם תיפוק:

כשהיא שלמה - שלא ינתחנה:

חטאת קרייה רחמנא - (במדבר, יט) למי נדה חטאת היא:


ודילמא חד מינייהו - האי דעזאזל טרפה הוא דבשלמא הך דלשם בדיק ליה לאחר שחיטה אלא חבירו משתלח לצוק ואין נשחט:

אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם - שהרי בשעת הגורל אין ידוע איזה יעלה לשם הילכך שמעינן ממילא דטרפה לא מייתינן:

בדקינן ליה - לאחר דחייתו לצוק:

אברים אברים - ותו לא מצי בדק ליה דאין יכול לידע איזו שבירה מחיים:

קטליה - הורגהו:

בבית האסורין - שם עברתו אמו ואין לחוש שמא בא עליה אחר ששניהן לבדם היו עד הוכר העובר:

טרפה הוה - ההרוג ואין זה ראוי ליהרג דגברא קטילא קטיל:

וכי תימא משום איבוד נשמה - דהאי רוצח דלא לימות משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה):

נינווליה - להאי נהרג ואי לאו משתכח טרפה יהרג רוצח זה:

ואמאי - ליחוש במקום סייף שהרגו בה נקב היה תחלה וטרפה הוא וגברא קטילא קטיל:

וכי תימא דבדקינן ליה - כלומר דכשנהרג על ידי עדותן ואח"כ הוזמו מישתעי קרא ונבדקיה קודם שנהרגם:

והתניא ברבי אומר - לא ידעינן מנו אלא אחד גדול בדורו היה ועל שם כך נקרא ברבי כדאשכחן בכיצד מעברין בעירובין (דף נג.) אמר רבי אושעיא ברבי ובפ"ב (לקמן כח.) רבי אלעזר הקפר ברבי:

הרגו - קודם שהוזמו:

אין נהרגים - דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

אתיא משחיטה עצמה - דאיירי בה עד השתא:

דלמא במקום נקב קא שחיט - נקובת הושט במשהו אבל גרגרת ברובא ואם חסרה בכאיסר טרפה באלו טרפות (לקמן דף מה.):

היכא דאפשר - לעמוד על בירור בודקין ולא סמכינן ארובא וצריכין לבדוק בהמה מכל י"ח טרפות אי נמי כגון קטן וקטנה דאפשר לנו להמתין עד שיגדלו ונדע שאינו סריס נמתין והנך כולהו משום דלא אפשר הוא:

לרבי מאיר - דלא אזיל בתר רובא הכי נמי דלא אכל בשרא משום דשמא במקום נקב קא שחיט:


פסח - דאמר רחמנא (שמות יב) ואכלו את הבשר ושלמים דאמר רחמנא (שם כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה מאי איכא למימר אלא ודאי אכיל דסמיך ארובא היכא דלא אפשר ואפי' הכי פליג בקטן וקטנה משום דאפשר לדידן נמי היכי ילפינן מיניה אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות (שם כג) משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר (לעיל דף ט.) נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר:

אי דידע דגמיר - שמכיר בו שמלומד בהלכות שחיטה:

דידע דלא גמיר - שמכיר בו שאין יודע הלכות שחיטה:

פשיטא - דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ולא ראה אסור שמא שהה או דרס:

דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר - ואשמועינן דלא סמכינן אסתמא עד שיהא מכיר בו שיודע:

מומחין הן - שאם לא היה מומחה לא היה שוחט:

רוב מצויין אצל שחיטה - כלומר רוב השוחטין:

והלך - בעל הבית:

ומצא תרום - ולא ידע מי תרמו:

חזקה שליח עושה שליחותו - כל השלוחין עושין שליחותן ומחזקינן להו בכך מאחר שנתרצו בשליחותם:

ואם אין עושה שליחותו אפילו בשחיטה נמי לא - דשמא לא שלוחו שחט אלא אחר שאינו בקי בהלכות שחיטה:

לכי תיכול עלה כורא דמלחא - כשתמדוד לי כור של מלח בשכר שאומר לך ובדיחותא בעלמא הוא:

אין חזקה כו' - אלא ספק עושה ספק אינו עושה:

אי נמי שמע איניש וכו' - אפילו שמע איש אחר:

תורם שלא מדעת אינה תרומה - דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי (גיטין דף כג:) אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומינה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: דרך נבלות להשליך לאשפה: מדקאמר רבי נראין דברי ר' יהודה באשפה מכלל דפליג רבי חנינא אפילו באשפה ומדקאמר דברי ר' חנינא בבית מכלל דפליג ר' יהודה אפילו בבית:

דכולי עלמא לא פליגי דשרי - דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם:

דאסור - דכיון דהשליכם שם ודאי נתנבלה בשחיטתה בשהייה או בדרסה:

אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית - משום דמסרח ואיכא ריח רע:

והא אמרת דכולי עלמא וכו' - ומאי נראין דברי פלוני או דברי פלוני והלא שניהם שוין בה:

אלא - פשיטא באשפה דקתני היינו אשפה שבבית דפליגי בה ואשמועינן דכרבי יהודה סבירא ליה:

הא אמרת לכולי עלמא שרי - ומאי נראין דברי רבי חנינא דמשמע אבל דברי ר' יהודה אין נראין ר' יהודה נמי שרי בה:

אלא פשיטא - מאי בית באשפה שבבית ובה פליגי ואשמועינן רבי דכרבי חנינא סבירא ליה:

קשיא דרבי אדרבי - דברישא נראו לו דברי רבי יהודה דאסר באשפה שבבית ובסיפא נראו לו דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דמתיר באשפה שבבית אם כן קשיא דרבי אדרבי:


הכי קאמר - האי נראין דקאמר לא סברא דידיה הוא דאשמעינן ולא רואה אני קאמר אלא פלוגתייהו קמ"ל במאי פליגי והכי קאמר נראין דברי ר' יהודה האוסר אפילו לר' חנינא כשמצאן באשפה שבשוק דמודי רבי חנינא דאסירי ודברי רבי חנינא כו' כלומר שאף רבי חנינא המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה רבי חנינא וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית שרו:

שמא קלקלו לא קתני - ואע"ג דבדיעבד קמיירי כדקתני ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן:

אלא שמא יקלקלו - דמשמע דמועדים הם לקלקל:

זאת אומרת אין מוסרין להם חולין - כלומר אפי' חולין לכתחלה ואפילו אחרים עומדים על גבן:

מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה - דהא חרש שוטה וקטן לחתיכה בעלמא מכווני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה וקתני וכולן ששחטו וכו' דקאי נמי אחרש שוטה וקטן והא דפרכינן בריש פירקין (דף ב:) אי נימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה הכי פרכינן אי נימא אחרש שוטה וקטן לחודיה קאי עלה קאי מיניה קא סליק ואם שחטו מיבעי ליה:

דמן חבריא - בני הישיבה:

כדרכה - כהוגן:

הוא תני לה - דאשכח מתניתא וגרסה:

והוא אמר לה הלכה כרבי נתן - הוא אמר לה מדעתו שהלכה כרבי נתן:

והא בעינן מוליך ומביא - כדתנן בפרק שני (לקמן ל:):

שהלכה ובאה כדרכה - שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזר וחתכה והוא הדין נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודא כדלקמן (דף ל:) אלא בכל דהו מהדר לאוקומי אפילו באיזמל:

קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה - כגון בשחיטת קדשים דבעי כוונה כדילפינן בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ב.) ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כוונה או לא:

אמר ליה רבי אמי - לר' חייא בר אבא ותבעי ליה מעשה אי לא שמיע לר' יוחנן הך מתניתין דלקמן האלון והרמון דתנן בה דיש להן מעשה תבעי ליה נמי אפילו אם יש מחשבה עם מעשה המוכיח עליה שכן הוא כגון דקיימא עולה בדרום ואמר הריני מביא לצפון לשחטה לעולה שאינה כשרה בדרום תבעי ליה נמי אי משוי להאי מעשה כוונה או לא:

מ"ש מעשה - דפשיטא ליה משום דשמיע ליה הא דתנן בהאלון והרמון דיש להם מעשה:

מחשבה נמי לא תבעי ליה - ותיפשוט לה מההיא משנה גופה דתנן בה אין להם מחשבה:

האלון - פרי הוא שקורין גלאנ"ץ:

שחקקום - נקבו נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב:

למוד בהם עפר - כדרך שהתינוקות עושין לשחוק:

טמאין - מקבלין טומאה:

שיש להן מעשה - כגון זה שמעשיהן מוכיחין דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן ויש כאן מעשה ומחשבה המורידים אותו לתורת כלי:


ואין להן מחשבה - כגון מצא לקליפת אגוז כמו שהיה וחשיב עליה למוד או אפילו מדד בה אלא שלא עשה בה מעשה לשם כלי ואם בן דעת חשב עליהן טמאין במחשבה דתנן (כלים פכ"ה מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:

מחשבה גרידא לא קא מבעיא ליה - דשמיע ליה הא:

מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - לפי ראות עינינו אבל אין אנו יודעין אם עשה מעשה זה לשם מחשבה זו:

ואתיוה לצפון - ולא אמר על שם כך אני מוליכה לשם לפי שאינה כשרה בדרום:

או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה - לא נראה בעיניו מקום הראשון:

מפני הכנימה - כיצונ"ש שבפולים ועדשים כמו ותהי הכנם (שמות ח):

אינן בכי יותן - דלא ניחא ליה בהאי טל ולא הוה הכשר להורידן לידי טומאתן אם יגע בהם שרץ לאחר זמן דבעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה:

ואם נתכוין לכך - בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם:

הרי הן בכי יותן - דהכי אמרינן בדוכתא אחריתי עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן ואע"פ שלא נתכוין קודם לכן אלא כשראה שמח:

העלום חש"ו - מפני הכנימה:

אע"פ שנתכוין לכך - לאחר שירד הטל עליהם:

אינן בכי יותן - שאין מחשבתם מחשבה והכשר במחשבה תלוי והאי מעשה דעלייה לאו מעשה הוא דמפני הכנימה העלום:

לא שנו - דאפילו נתכוונו לא הויא כוונה:

אלא שלא היפך בהן - לאחר שירד הטל עליהם מצד זה כדי שיפול עליהם מצד אחר:

אבל היפך בהן - דמעשיו מוכיחין אע"פ שלא פירש מחשבתו הואיל וניכר שדעתו לכך הרי הן בכי יותן דאי בשפירש מחשבתו בשעת מעשה לא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן דהא בהדיא תנן דיש להן מעשה:

הכי קא מיבעיא דאורייתא או דרבנן - הא דאמרינן ושמעתי מרבותי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הויא מחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה:

דאורייתא היא - וסמכינן עלה אפילו לקולא כגון בעיין דלעיל בהביא עולה מדרום לצפון ומכשרי:

או דרבנן - היא וחומרא בעלמא הוא דאמור רבנן ניהוי מעשה וכי היפך בהן ניהוי הכשר אבל מדאורייתא לא הוי מעשה וגבי עולה דקולא הוא לא אמרו כן שלא אמרו חכמים דבריהם להקל מדברי תורה דנמצאו עוקרין אלא להחמיר ולעשות סייג:

יש להן מעשה - אם עשו מעשה מוכיח על מחשבתן ופירשו שעל דעת כן עושים וכדפרשינן לעיל שהביא עולה לצפון ופירש שמפני שדרום פסול לה הוא מביאה לצפון:

ותיבעי ליה מחשבה - שחיטה גרידתא ופירש לשם עולה ושחיטה לאו מעשה מוכיח על המחשבה הוא שכל השחיטות שוות:

הכי קא מיבעיא ליה - הא דתנן (כלים פי"ז מט"ו) גבי חקיקת אלון ורמון יש להם מעשה:

דאורייתא היא - וסמכינן עלה גבי שחיטת עולה ומכשרינן:

או דלמא דרבנן הוא - וחומרא הוא דאחמור רבנן לשוויה כלי ליטמא אבל גבי עולה דקולא הוא לא:

מדרבנן יש לו - ולחומרא גבי היפך בהם דהכשירן:

מדאורייתא אין לו - וגבי בעיין קמייתא דעולה לא סמכינן עלה:

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול - כלומר מנין למתעסק שפסול בקדשים כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט בקדשים שלא נתכוין לשום שחיטה אבל נתכוין לשום שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה:

זו בידינו היא - מקרא זה הייתי יודע ומכאן אנו למדים שמצוה להתכוין ואני שאלתי לעכב מנין שאם לא נתכוין יהא פסול:

לרצונכם תזבחוהו - שנה עליו הכתוב לעכב:

מתני' שחיטת עובד כוכבים - אפילו כהלכתה ואחרים רואין אותו:

ומטמאה במשא - בגמרא פריך פשיטא:

גמ' הא אמר - לקמן בהשוחט (דף לח:) דאפי' שחטה ישראל לצורך עובד כוכבים אסורה בהנאה שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים: ר' אמי מתני הכי שחיטת עובד כוכבים נבלה הא דמין לעבודת כוכבים. במין ישראל קא מיירי והך דוקיא דמתניתין הכי דייק מינה ולסיועי לתנא דברייתא ורבי אמי לא פליג אדרבי חייא דודאי מתניתין דלא כרבי אליעזר אלא לא אצטריך ליה למידק דממילא שמעינן לה דמדקרי ליה נבלה ש"מ מותרת בהנאה:

תנינא להא דת"ר - וש"מ דהלכתא כברייתא מדמסייע ליה דוקיא דמתניתין:

שחיטת מין - דישראל וכ"ש דעובד כוכבים והא מתניתין מיהא בישראל קיימא מדקאמר פירותיו טבלים ובניו ממזרים: בסדר זרעים שנינו אומר היה רבי אליעזר פת כותי כבשר חזיר במסכת שביעית (פ"ח מ"י):

ספריו - תורה נביאים וכתובים שכתבן מין:

כספרי קוסמין - נביאי הבעל דלשם עבודת כוכבים כתבו והכי נמי אמרינן במסכת גיטין (דף מה:) ספר תורה שכתבו מין ישרף:


בניו ממזרים - שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה:

מין - זה האדוק בעבודת כוכבים ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה:

אין רוב עובדי כוכבים מינין - הלכך הוו להו מינין מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן:

אמר רב יוסף בר מניומי אין מינין באומות עובדי כוכבים - כלומר אין תורת מין על מין עובד כוכבים:

דעובד כוכבים מבעיא - כ"ש שאדוק דסתם מחשבותיו לה ואסורה בהנאה:

למורידין - בבור דאמרינן באין מעמידין (ע"ז דף כו:) המינים מורידין אותן לבור כו' אבל העובדי כוכבים והרועים בהמה דקה אפילו ישראל לא מעלין ולא מורידין:

לקבל מהן קרבן - דמקבלין קרבן מכולן ומקריבין אותו למזבח אבל במין ישראל לא כדקתני סיפא דהך מתניתא חוץ מן המומר לנסך את היין ואע"פ שאינו מומר לשאר מצות והביא קרבן אין מקבלין הימנו כדתריצנא לעיל בפירקין (דף ה.):

בכם חלקתי - להוציא את המומר:

ולא בעובדי כוכבים - דאפילו המינין כשרין ואע"ג דבהדיא תנא לה בהא מתניתא ליכא למיפרך תנינא משום דלאו לכולי עלמא שמיע להו מתניתא אבל במידי דתנא במתניתין כי אמר לה אמורא פריך עליה מאי קמ"ל תנינא:

איש איש - מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו':

מטמאה במשא - כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה ואע"פ שלא נגע:

הכי קתני - שחיטת סתם עובד כוכבים אין מטמא אלא במשא אבל יש שחיטת עובד כוכבים שמטמאה אפילו באהל:

כר' יהודה בן בתירא - לקמן מפרש ואזיל:

איכא דאמרי וכו' - הכי משמע מתניתין אין טומאה בשחיטת עובד כוכבים אלא כשאר נבילות דמטמאין במשא אבל אין אהל בשום שחיטת עובד כוכבים ואפילו שחט לעבודת כוכבים לישנא אחרינא הכי משמע שחיטת עובד כוכבים נבלה וטומאתה כשאר נבילות והא דקתני ומטמאה במשא אתקרובת עבודת כוכבים קאי והכי קאמר ועוד יש שחיטה אחרת שהיא כזו כלומר אינה חמורה מזו שאינה מטמאה אלא במשא כזו:

לכתחלה לא - ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע:

בין בראש הגג בין בראש הספינה - ואע"ג דתנן בהשוחט (לקמן דף מא.) אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות דלא לימרו לשר של ים הוא שוחט ולא לתוך כלים דלא לימרו הואיל ומקבל את הדם לזורקו לעבודת כוכבים הוא צריך אפ"ה בראש הגג שוחטין ואין חוששין לשמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט או אם מקבל בכלי הכל יודעין שאי אפשר לו לטנף את הגג ואין כאן חשד ובספינה נמי הכל יודעים דכיון דבספינה הוא על כרחו הוא שוחט לתוך הים שאי אפשר לו לטנף את הספינה:

אר"פ - הא דקתני שוחטין בלילה לכתחלה בשאבוקה כנגדו ומתניתין בלא אבוקה: מתניתין תנא לילה וסומא בהדי הדדי:


מתני' ביום הכפורים - מתחייב כרת:

גמ' אסורה באכילה - משום שחיטת שבת:

ליומא - ואפילו בא לאכול בשר חי:

ונסבין חבריא - בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים אלמא אסורה באכילה ליומא ס"ל לתנא דמתניתין:

הי רבי יהודה - מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא:

את הדילועין - התלושין:

ואת הנבלה - אפילו מתה היום בשבת:

שאינה מן המוכן - אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים:

דלא איתכן - דלא אזדמנה לכך:

הכא - במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת לכך כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל ולדות היתה עומדת ואסורה משום מוקצה ומוקצה אסורה מדרבנן:

נשחטה - כשהיא שחוטה מבורר דלאכילה עומדת:

לא נשחטה - כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה על מנת לשחטה בשבת הלכך הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת:

והא לית ליה לרבי יהודה ברירה - ואי בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה:

הלוקח יין מבין הכותים - לאשמועינן דכותים חשודין על התרומה ואינן כעמי הארץ שהלוקח מהן א"צ להפריש תרומה גדולה כדתנן (סוטה דף מח.) לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא אתרומה לא חשידי ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה כדקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית:

אומר שני לוגין כו' - אם אין לו כלים להפריש (כו') או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש:

הרי הן תרומה - בתוכו למאה לוג:

ומיחל - המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן הוברר הדבר שזו היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין:

אוסרין - אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:


התם - טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

לכשיבקע - נראה כלומר דלא חיישינן להכי:

איו - שם חכם:

אין אדם מתנה - בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

אלא אם בא חכם כו' - על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה - כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

מזרח ומערב נמי - כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם - מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

שבריהן ניטלין - אפילו נשתברו היום בשבת:

שיהו עושין בהן מעין מלאכה - שתהא תורת כלי עליהם:

מעין מלאכה - כלומר אע"פ שאין ראויה למלאכה ממש אלא לכסוי בעלמא:

מעין מלאכתן - הראשונה:

מקפה - תבשיל עב דהיינו מעין עיסה:

הכא נמי - כיון דלא איתכן מאתמול לאכילה:

הכא מעיקרא אוכלא - דע"כ בהמה בחייה לאכילה עומדת כדאוקמינן לעיל דאי לגדל בהמה לרבי יהודה היכי שחטינן בי"ט:

דאיפרת - נשבר ונפרש וחבירו [בפרק בהמה המקשה] (לקמן דף עג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו:

ש"ד - דלאו נולד חשבינן ליה:

סחיטה - אב מלאכה היא:

אסורין - וטעמא דמשקין שזבו אסורין מפרשינן בשמעתא קמייתא דביצה (דף ג.) גזירה שמא יסחוט:

אם לאוכלין היוצא מהם מותר - אם היו עומדין לאכילה ולא לסחוט היוצא מהם מותר דכיון דלא ניחא ליה ליכא למיגזר אי שרית להו בשתייה היום אתי לסחוט דהא לאו להכי קיימי:

ואם למשקין - הואיל ונתקיימה מחשבתו אי שרית להו כשזבו איכא למיגזר בהו שמא יסחוט דהא להכי קיימי שמע מינה מיהא דמשום נולד לא אסר להו רבי יהודה:

מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענבים - שאפילו הצניען לאכילה הואיל ורוב בני אדם סוחטין אותם האי נמי ממליך עלייהו ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט:

כיון דלהכי קיימי - סתם ענבים:

יהיב דעתיה - עלייהו למשקין וכי הוו משקין הוה ליה נתקיימה מחשבתו וגזרה שמא יסחוט ופלוגתייהו בתותים ורימונים:

ה"נ כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה - דאי משחטה אכיל לה וכיון דדעתיה בהכי גזרינן בה נמי אי שרית ליה באכילה אתי לכתחלה למישחט:

מידי הוא טעמא אלא לרב - האי שנויא אליבא דרב משנינן לה דאיהו אמר לרבי יהודה אסורה באכילה ליומא:

חלוק היה - ומתיר והכא נמי אמאי אסורה ליומא:

נר חדש - שלא הדליקו בו מעולם נר של חרס וכשהוא חדש חזי למרמי ביה פירי:

אבל לא ישן - דמוקצה הוא מחמת מיאוס שהדעת קצה בו והך בהמה נמי כשקדש היום היא מוקצה מחמת אבר מן החי שלא נשחטה:

אימר דשמעת ליה כו' - דמידי דמאיס מקצה איניש מדעתיה לגמרי:


כל הנרות של מתכת מטלטלים - דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן:

הדולק בשבת - שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום. בידים. שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא:

יאכל - הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא:

במזיד - דאיכא איסורא:

לא יאכל - בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת - ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת - בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:

במזיד לא יאכל עולמית כו' - לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב"ק בפרק מרובה (דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:

ונוקמה במזיד ור"מ היא - דאמר אסורה ליומא:

מה יום הכפורים כו' - לא יאכל בו ביום דהא יום עינוי הוא:

ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמר כו' - לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי והאי אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב נמי לדידיה קאמר אבל לאחריני שרי ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע:

כי מורי להו רב לתלמידיה - במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל:

בפירקא - ביום השבת ברבים:

וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה - ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו:

אטו - בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש:

לתנא צייתי - כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו:

לאמורא - שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין:

עד כאן לא קשרי ר"מ - אלא במבשל בשוגג דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא איסור מוקצה נמי ליכא דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה:

אבל שוחט בשוגג - נהי דאיסור שבת ליכא משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין הכוסס את האורז כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:):

הא ר"מ שרי - מדאיצטריך לאוקמה כרבי יהודה מכלל דקסבר רב דר"מ שרי:


שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת:

מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג:

והבריא - היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר"מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא:

וכי הא - כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע"ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב:

השוחט לחולה - שנחלה ביום השבת:

אסור - לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה:

המבשל - בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא:

מ"ט האי - בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה:

והאי - שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע"ג דאיסור שבת ליכא:

פעמים שהשוחט - לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת:

והמבשל - לחולה שנחלה היום אסור לבריא:

כגון שקצץ דלעת - מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה:

הלכתא השוחט לחולה בשבת - לחולה מבעוד יום:

באומצא - לכוס:

אדעתא דחולה קא שחיט - וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

מתני' במגל יד - רפש"א בלע"ז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות:

הכל שוחטין ובכל שוחטין - כולה מפרש בגמרא:

מגל קציר - שקוצרין בה התבואה פלציל"א בלע"ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע:

מגירה - סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת ומגירה בלעז סייג"א:

שינים - התחובים בלחי של בהמה:

והצפורן - מחוברת:

שהם חונקין - שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר:

גמ' דלמא אתי למעבד באידך גיסא - במקום הפגימות ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה:

קרומית - צלע של קנה:

רבי פוסל - לקמן נפקא לן מויקח את המאכלת:

ורבי חייא מכשיר - ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני' דעד כאן כו':

בין שהסכין למעלה - כעין כל השחיטות:

ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה - ולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא:

לעולם רבי חייא ואפי' לכתחלה - נמי מכשר:

קשיא דרבי אדרבי - דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד:

מחובר מעיקרו - פוסל ואפילו בדיעבד:

במוכני - גלגל שקורין טו"ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט:

נעץ סכין בכותל - והוליך והביא צואר בהמה עליה:


קשיין אהדדי - דקתני רישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה אלמא בדיעבד שפיר דמי והדר תני היה צור יוצא כו':

אלא לאו ש"מ כו' - והא מתניתין רבי היא דאי רבי חייא אפילו לכתחלה מכשיר:

צור יוצא מן הכותל - היינו מחובר מעיקרו דמוקמי' ליה לקמן בכותל מערה שלא נבנה הכותל ע"י אדם אלא חוקק בקרקע והכותל עומד מאליו ורישא בתלוש ולבסוף חברו והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא מבטל ליה אפילו הכי לכתחלה לא ישחוט קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה:

בסרנא דפחרא - גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי:

פחרא - חרס וחבירו בדניאל בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר:

סרנא דפחרא - שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו:

דמיא - שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן (דף לא.) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו':

בכח ראשון - מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף:

בכח שני - לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה:

דכפתיה - קשרו:

דאשקיל עליה בידקא דמיא - שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו:

חייב - דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא:

בכח ראשון - שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו:

אבל בכח שני - שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אע"פ שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא:

מאי קאמר - היכי יליף טעמא מהכא:

אמר ליה וי"ו דכתיב אאופתא קאמר - כלומר טעם שאינו נכון קאמר כמו שכותב וי"ו על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת שהן עשויין חריצין חריצין ואינה חלקה לשון אחר אותן חריצין קרי וי"ו רבי חייא לטעמיה דמכשיר לעיל שחיטה במחובר: וקפריך גמרא והא קרא קאמר:

קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל - שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת: ל"א רב לא שמע דבריו של רבי אלא מקרא שמע יוצא מפיו ולא ידע על מה ואמר ליה רב לרבי חייא מאי קאמר רבי אמר ליה טעם הביא לשחיטה שנפסלה במחובר ומן המקרא אבל אינו עיקר אמר ליה והא קרא קאמר כו':

לענין עבודת כוכבים - דקיימא לן (ע"ז דף מה:) שעובד את ההרים אינן נאסרים ההרים בכך דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"מ הר דמחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו ומשחברו עבדו נאסר משום לא ידבק בידך:

המשתחוה לבית שלו - אבל של חברו אינו יכול לאסור:

לענין הכשר זרעים תנאי היא - אי הוי מחובר אי הוה תלוש דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואחר כן נפלו פירות לתוכה אע"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות ולא ניחא ליה בההוא הכשר הוו מוכשרין דתנן בתחלת מסכת מכשירין (משנה א) כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר וה"מ כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תניא בת"כ (שמיני פרשה ח ) אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים ת"ל בכל יטמא אי בכל יטמא יכול אפילו בבורות שיחין ומערות ת"ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל כו' יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות ושיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת"ל מים כו' אלמא אחשבינהו לצורך תלוש מכשירין לצורך מחובר לא מכשירין אא"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש והא דאמרינן בפסחים (דף טז.) מחוברין מכשירין היינו דניחא ליה שיפלו פירות לתוכן או להושיט ידיו להדיחן כשיוציא הפירות מן המים:

בשביל שתודח - הקערה הרי הן בכי יותן אם נפלו אחר כך על הפירות אפילו לאחר זמן הוכשרו דאחשבינהו להנך משקין להדחת קערה וניחא ליה בהך נפילה אפילו לא אחשבינהו לצורך הנך פירות כי יותן קרינא ביה דניחא ליה בהך נפילה:

בשביל שלא ילקה הכותל - ונפלו על הקערה וממנו לפירות לא הוכשרו דלא ניחא ליה בהנך גשמים ובנפילתן:

הא בשביל שיודח הכותל - כגון שהיו נופלין סמוך לכותל ונתן שם קערה שתביאם לכותל:

אינו בכי יותן - ואע"ג דאחשבינהו לצורך הכותל חשיבות דמחובר לאו חשיבות הוא עד דליחשבינהו לצורך דבר תלוש כדאמרן:

תברא - קשיא הך רישא לסיפא ותרי תנאי נינהו מר חשיב ליה תלוש להאי כותל ומר חשיב ליה מחובר מר חשיב ליה תלוש הואיל ולאו מחובר מעיקרו הוא שכבר היו אבניו תלושות וחברם בבנין ומר חשיב ליה מחובר והיינו תנאי דאמר לעיל:

חד תנא הוא - ודכ"ע תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש:

בכותל מערה - שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע והכותל עומד מאליו ומחובר מעיקרו הוא אבל בכותל בנין שהוא תלוש בשביל שלא ילקה הכותל דלא ניחא ליה בהו אינו בכי יותן אבל בשביל שיודח דאחשבינהו לצורך כותל מכשרי זרעים לטומאה:


לענין שחיטה מאי - ומההוא דלעיל לא משמע ליה לרבא כדמפרש ואזיל:

תא שמע במחובר לקרקע כו' - ואוקימנא לעיל בתלוש ולבסוף חברו:

דלמא פרושי קא מפרש לה - בסיפא מאי מחובר לקרקע דאמינא לך כשרה כגון נעץ סכין בכותל דלאו חבור הוא דודאי לא מבטל ליה התם דהא גבי הדדי קתני להו לעיל ונעץ סכין בכותל סיפא דההוא דמחובר לקרקע הוא ואיכא למימר דפירושא דרישא הוא:

לא שנו - דנעץ סכין בכותל כשרה:

אלא שהסכין למעלה - פיו כלפי קרקע:

וצואר בהמה למטה - ומוליך ומביא צואר בהמה:

חיישינן שמא ידרוס - מתוך שהצואר מכביד על הסכין:

והא קתני - לעיל (דף טו:) גבי מחובר בין שהסכין למעלה כו':

לצדדין קתני - דהא רישא דברייתא תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר וסיים סיפא בין שהסכין למעלה כו' לאו תרווייהו אתלוש ותרווייהו אמחובר קיימי אלא חדא אתלוש וחדא אמחובר:

סכין למטה וצואר בהמה למעלה אתלוש - דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא הסכין והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה אמחובר כלומר אף אמחובר:

רב פפא אמר - לא תוקמא בשינויא דחיקא אלא תרווייהו אתלוש ואמחובר קיימי ואפילו הכי לא תקשי לרב ענן דהא דקתני סכין למטה וצואר למעלה במחובר בעופא דקליל ובהמה דקתני לאו דוקא:

ה' דברים כו' - כולהו משום שכשדוחקין אותם קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה ואיכא סכנתא במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה וגבי שחיטה דלמא מנקבא להו לסימנין וכן לגבי קינוח דלמא מנקבא לכרכשיה:

בסימונא דאגמא - עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק"א וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו:

דזיגי - צלולים ואם יכנס בהם קיסם נראה:

זיג - קלי"ר בלע"ז כעין מראה שקורין מירדויי"ר:

דרכיך - ואין צריך לדוחקו בחתיכתו ואין קסמין נבדלין:

שיניו נושרות - שיני הפרק ושיני הכרכשא שהיא מחוברת בהן לעצמותיהן כעין תלתולי בשר:

הכל בשחיטה - והכי משמע את הכל צריך לשחוט ואפילו עוף ואע"ג דלא כתיב ביה שחיטה בהדיא:

לעולם שוחטין - לעולם מותר לשחוט ולאכול:

מאן תנא - דמתניתין דאיצטריך ליה למימר דישראל מותרין לשחוט ולאכול דהא תנא ליה רישא הכל שוחטין לאתויי כל הנך דאצטריכו לאתויי שראוין לשחוט כגון כותי ומומר וטמא בחולין:

להתיר להם בשר תאוה - כשיבואו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה:

שמתחלה - כשהיו במדבר משהוקם המשכן:

נאסר להם בשר תאוה - שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו':

נכנסו לארץ - נתרחקו מן המזבח:

הותר להם - מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותן ויאכלו:

ועכשיו שגלו כו' - לאו רבי ישמעאל קאמר ליה אלא רבה קאמר ליה לאוקמי דמתניתין דרבי ישמעאל היא כלומר ולהכי תנא לעולם שוחטין דלא תימא עכשיו שגלו יחזרו לאיסורן כמו שהיו קודם שנכנסו לארץ לכך שנינו כו':

לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה - כיון דלאו להלכות שחיטה אתי לאורויי אלא להתיר אכילת בשר חוצה לארץ ליתני לעולם שוחטין ואוכלין והיכי שבק לעיקר מילתא ונקט שחיטה לחודה ומדשבק לאכילה ש"מ לא איצטריך לאורויי לן אלא מידי דשחיטה ועוד למה ליה לאשמועינן הא וכי מהיכן תיסק אדעתין למימר יחזרו לאיסורן הראשון:

מעיקרא - במדבר:

מאי טעמא איתסר משום דהוי מיקרבי למשכן - והיו יכולין להקריב קרבנות מכל בשר תאותן ויקריבו הדם והחלב לבדו ואוכלין הבשר ולבסוף כשנכנסו לארץ והיתה ארצם רחבה והרחוקים לא היו יכולים לבא בירושלים בכל יום:


וכל שכן השתא - כשגלו:

לאסור להם בשר נחירה - כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':

שבתחלה - במדבר:

הותר להם בשר נחירה - מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה:

ועכשיו שגלו - רב יוסף קאמר ליה:

בשר תאוה לא איתסר כלל - וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ"ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו:

בשר נחירה לא אישתרי כלל - הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:

ושחט - אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר:

ונתנבלה - כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה:

והנוחר - מדעת ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה:

והמעקר - סימנין ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל:

פטור מלכסות - דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.):

אלא לר' עקיבא - על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי:

אך כאשר יאכל - עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע"פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת אלא לר' ישמעאל כו':

כי אסר רחמנא - בשר תאוה במדבר:

שהכניסו ישראל - אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר:

כתלי דחזירי - חזירים יבשים שקורין בקינ"ש:

ובתים מלאים כל טוב וגו' - סיפיה דקרא ואכלת ושבעת:

אלא לאחר מכאן - דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו' שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:):

שלל של עובדי כוכבים - כדכתיב (שם ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך:

שנית הכל שוחטין - ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף:

ולעולם שוחטין - נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע"פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה:

וכי תימא בין בצור כו' - דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין:

אלא אמר רבא - כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני':

חדא לכותי וחדא למומר - כדאמרן בריש פירקין (דף ג.):

בין בלילה - כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל דף יג:):

בין בראש הגג - ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט:

בין בראש הספינה - ואע"ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך:

פגם ושדר פגם ושדר - עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא"י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש:

שלחו ליה - סימן זה יהא לך בפגימות:

כמגירה שנינו - שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה:


סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה - ואין בה חילוק בין אוגרת למסוכסכת שאפי' כולם מסוכסכות פסולה דמסוכסכת היינו שאין לפגימה אלא עוקץ אחד ועוקץ השני הוחלק במשחזת ומכשרינן לה לקמן כי איכא חדא פגימה בשהוליך ולא הביא שלא פגעה השחיטה בעוקץ משהגיע לסימנין:

והוא דקיימא ארישא דסכינא - שכשהגיע לעוקץ עדיין לא נחתכו העור והבשר שיקרע העוקץ את הסימן בירידתו אבל כאן שיש פגימות הרבה אפילו כולן מסוכסכות עוקץ של פגם הראשון מחליש העור והבשר והפגם השני בא לסימן וקורעו והא דתנן (לקמן דף יח.) השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין מפני שמגל קציר עוקצי הפגימות כפופים מאד מאד ואין קורעים דרך הליכתם כלל אבל עוקץ שאינו כפוף קורע אפי' בירידתו שהסימן יורד ממנו ונכנס לתוך הפגם מסוכסכת כשרה וכדמפרש ואזיל:

משני רוחות - שיש ב' עוקצים לפגם אחד לראשו ואחד לסופו אוגרת לשון (משלי ו) אגרה בקציר מאכלה לשון אסיפה שאוגרת הציפורן לתוכה בין ב' עוקציה:

מרוח אחת - שאין לפגימה אלא עוקץ אחד והשני הוחלק במשחזת ואינה אוגרת אלא מסוכסכת הסכין והבשר ולשון סכסוך אנמשלי"ר בלע"ז כמו (ישעיהו יט) וסכסכתי מצרים במצרים:

מורשא קמא מחליש - עור ובשר לפני השני והשני בא ופוגע בסימן וקורעו:

חורפא דסכינא - קודם שיגיע לפגם:

מחליש - אטינבזש"ט בלע"ז כמו (כתובות דף עז.) חשלי דודי וכמו דחשלי מינייהו כלי זיין בפ' לפני אידיהן (ע"ז דף טז.) וכל עוקצי הפגם קורעין הן ואין חותכין בין בפוגעו בו ובין כשהוא יורד ממנו כך שמעתי וכן היא שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ואפי' מסוכסכות קאמר מדקמפליג בחדא בין אוגרת למסוכסכת ובטובא לא מפליג ומשמע אפילו כל עוקציה לצד אחד לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא אלמא בירידתו נמי קורע:

דקיימא ארישא דסכינא - שכשהתחיל להוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק שמא נגע העוקץ בסימן:

שחיטתו כשירה - וכדאוקמא ברישא דסכינא וכשהוליך ולא הביא ואפ"ה לא ישחוט לכתחלה שמא יוליך ויביא:

עולה ויורד - כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם:

מסוכסכת פסולה - אפי' דיעבד:

דמיא לסאסאה - ארישט"א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר"א בלע"ז:

ושחטתם בזה - בשאול כתיב ומדקאמר בזה ש"מ סכין בדק להם:

דכיון דאי נקב - לוושט מיטרפא פשיטא דבעינן בדיקה דהא אי איכא פגם נקיב:

לא אמרו כו' - ואנן מקרא ילפינן לה:

בשימשא - נותנים אותה בשמש ורואין בחודה. מ"ר. לישנא אחרינא הולך ומעמידה בשמש חודה למעלה ומסתכל בצילה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסה בפגם:

במיא - הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגעה מעט ואם יש פגם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה ל"א הופך חודה למעלה ואוחזה בידו בשיפוע ראשה למטה ומטיף על חודה באצבעו אם יש שם פגם נופלים שם ואין יכולים לילך עד ראשה. לשון מורי:

בישרא אכלה - היא באה לחתוך בשר לפיכך עיקר בדיקתה בבשר או בריש לישנא או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כן יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא הויא בדיקה שמא דבר קשה עובר על פגם קטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאין פגם לקלקל הסימן:

אבישרא - בשר האצבע:

ואתלתא רוחתא - באמצע חודו ובצדדין שמא נפגם עובי חודה בצידה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע:

יישר - יפה עשית:

וכן אמר רב כהנא - דכך צריכה: כל היכא דאמר משמיה דפלוני לא שמעה ממנו אלא מאחרים שמע שקבלוה ממנו כי הא דרב אשי לא ראה את רבא מעולם כדאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עב:) יום שמת רבא נולד רב אשי:

אתלתא רוחתא לא צריכי - ואם יש שם פגם בצידה לא איכפת לן דאין צידי הסכין נוגעין בסימן מכיון שחתכו חודה של סכין הוא מתרווח לכאן ולכאן:

שחידודה קודם לליבונה - קודם שיכוינה הסימן בליבון הוא נחתך בחידוד:

הא איכא צדדין - שנכוו בצידי הסכין קודם שתגמר שחיטה והרי סימני טרפות נולדין בה כיון שהוושט נשרף ואפ"ה קי"ל כרב אחא ורב כהנא ורב אשי וכולהו אמוראי דאמרי צריכא אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואם שכח ולא בדק קודם שחיטה בודק לאחר שחיטה:

ג' פגימות הן - לשיעור אחד:

פגימת עצם בפסח - לעבור עליה בלאו דעצם לא תשברו בו:

פגימת אוזן בבכור - להיות בו מום לישחט עליו במדינה דתנן (בכורות דף לז.) נפגמה אזנו מן הסחוס וה"ה לשאר מומין של פגימה הנזכרים שם וקמייתא נקט:

פגימת מום בקדשים - נקבות כגון חטאת ושלמים שיש בהם פגימות שאינן נוהגות בבכור וכדתנן התם בבכורות (דף לט:) נפגם הזובן בבכור או הערוה שפת בית הרחם של נקבה במוקדשין ואיצטריך למנקט הכא לאשמועינן דאע"ג דלא מינכרא ביה פגימה כולי האי אפילו הכי שיעוריה בכדי שתחגור בה צפורן ואי קשיא לינקט פגימת מום בקדשים וכולן בכלל דהא בכור בכלל כל הקדשים הוא אי תנא הכי ה"א ליפסל מהקרבה הוא בכדי חגירת צפורן מיפסלא אבל מום גמור לא הוי לישחט עליו במדינה דמומין הרבה פוסלין בבהמה ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן (שם דף מא.) ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה כו' ולהכי תנא פגימת אוזן בבכור שהוזכרה בבכורות לענין לישחט במדינה:

מזבח - שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (דף נט.) וזבחת אליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר והאי עליו בשבילו הוא כלומר כשהוא בחזקתו:


שתחגור - אדישטי"ר:

באבנא - כל דהו כדכתיב אבנים שלמות:

דלא סר סכינא - שלא הראה סכינו לחכם:

מעברינן ליה - מאומנותו שלא ימכור בשר עוד:

נמצאת סכינו יפה - משמתינן ליה משום אפקירותא שהחציף פניו כדקיימא לן מנדין על כבוד הרב בברכות בפ' מי שמתו (דף יט.):

בפרתא - פרש. פרתא תרגום של פרש:

דאפילו לעובדי כוכבים לא מזדבן - והיכא דנמצאת סכינו יפה מכרזינן עליה דטריפה היא משום קנסא ולעובדי כוכבים מיהא שבקינן ליה לזבונה:

שמתיה ועבריה - דקסבר כי אמר רבא מעברינן ליה אפי' נמצאת סכינו יפה קאמר:

לגביה - דרבא בר חיננא:

במילתיה - של טבח זה אולי תמצאו לו זכות:

טפלי - בנים קטנים תלויים עליו לזון וצריך להשתכר טפלא תרגום של טף:

ואכשריה - דקסבר הא דאמר רבא מעברינן ליה בשלא נמצאת סכינו יפה קאמר:

לסבא - לרבא בר חיננא שהעבירו ואתה מכשירו:

שליחותיה קעבדינן - שהרי ציונו למצוא לו זכות ועכשיו שמצינו אין אנו צריכין לחזור ולהימלך בו:

שן תלושה - שנתלש הלחי מן האדם או מן הבהמה לאפוקי מחוברת דבעלי חיים:

הא בתרתי - דאפי' תלושות מן החי וקבועות בלחי הוו כסכין פגומה שיש הפרש בין זו לזו:

בחדא - כשרה ואע"ג דאין בה רוחב הא קיימא לן היכא דהוליך והביא אפילו סכין כל שהוא כשרה:

מחוברת - לבעלי חיים כרבי דאמר אין שוחטין במחובר:

מתני' מגל קציר - דרך הליכתה אינה קורעת לבית הלל מפני שראשיה כפופים מאד:

גמ' אבל באכילה אסורה - גזירה הולכה אטו הובאה: איסור והיתר שייך לענין אכילה:

אלא פוסלין ומכשירין כו' - ולשון פסול והכשר אשחיטה קאי לבית שמאי פסולה שחיטתו ונבלה היא ולב"ה שחיטתו כשרה אף באכילה ולא תידוק מינה סייעתא לרבי יוחנן ומיהו דר' יוחנן איתא דגמרא גמיר ליה מרבו:

מתני' השוחט מתוך הטבעת - בטבעת גדולה שהיא עליונה לכולן קאמר שאין טבעת למעלה הימנה:

ושייר בה מלא החוט על פני כולה - לצד הראש שלא הטה לסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר כל הטבעת כולה כשרה:

מלא החוט - כלומר כל דהו אבל אם קודם שגמר את כולה הגרים את הסכין לצד הראש ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום שחיטה שהיא הגרמה שנאמרה למשה מסיני אע"פ שנשחט רוב הקנה במקום שחיטה פסלי רבנן הואיל וגמרו בפסול:

רבי יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה - אם שייר בה מלא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת ובמיעוטה הגרים ויצא ממנו לצד הראש וגמר השחיטה למעלה הימנה כשרה דברובא איתכשרת לה שחיטה ואידך כי קשחיט מחתך בשר בעלמא הוא ואית דמפרשי דבכל הטבעות חשיב הגרמה לרבנן ולר' יוסי דכיון שהתחיל לשחוט בתוך הטבעת צריך שיגמור כל השחיטה לתוכה לרבנן או רובא לר' יוסי ואינו כן דבהדיא תניא בתוספתא דאין חילוק מקום בתוך הקנה בין תוך הטבעת לאויר שבין טבעת לטבעת ופלוגתייהו בטבעת הגדולה לפי שאין מקום שחיטה למעלה הימנה דהכי תניא בתוספתא (פ"א) מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה ומוגרמת פסולה כו' משם ולמעלה ורבי חנינא בן אנטיגנוס מכשיר שייר בה כחוט סמוך לראש מוקף את כולה כשרה ור' יוסי ברבי יהודה אומר אם היה רובה מוקף כלבנה כשרה ומדקתני מן הטבעת ועד הריאה ש"מ בטבעת גדולה שהיא ראשונה קאמר והא דקרי ליה טבעת סתמא משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא שאינן שלמות אלא רצועות בשר מהלכות לארכו של קנה ומחברים ראשי הטבעות מדקתני סמוך לראש ש"מ דלא חייש אי נפיק מינה ולמטה אלא ממנה ולמעלה משום דלאו מקום שחיטה הוא:

גמ' הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה - דרובא ככולה:

ואף ר' יוסי ברבי יהודה לא אמר - כלומר אע"ג דלר' יוסי רובא ככולה לא אמר שתהא שחיטתו כשרה בתוך הטבעת:

אלא בטבעת גדולה שמקפת את כל הקנה - הלכך חשיבא קנה:

אבל בשאר טבעות - אין שחיטתו כשרה בתוכן כלל אלא בין טבעת לטבעת דכיון שאין מקיפין את כל הקנה כדפרישית שרצועת הבשר מחברתן לאו קנה נינהו ואע"ג דמקיפין רובא דכי אית ליה לרבי יוסי רובו ככולו ה"מ במקום שחיטה ושחט רובא להא מילתא אמרינן רובא ככולה אבל לשוויה מקום כשר לשחיטה משום האי טעמא לא אמרינן רובא ככולה טבעת לא איקרי קנה מדקאמר שאין מקיפין את כל הקנה ש"מ קרום שבתוך הטבעת המכסה אותו מבפנים מיקרי קנה:


השוחט בשאר הטבעות - כל הקנה או רוב חללו:

הואיל ומקיפות את הרוב - להא מילתא נמי אמרינן רובא ככולה לשוויינהו קנה ומקום כשר לשחיטה:

ומוגרמת - אפילו רובא בתוך הטבעת ומיעוטא למעלה מטבעת הגדולה ומילתא באנפי נפשה היא וסתמא היא ורבנן קאמרי לה:

על מוגרמת שהיא כשרה - ואפי' כולה למעלה מן הטבעת הגדולה וכי אגמריה רחמנא הגרמה הלכה למשה מסיני משיפוע כובע ולמעלה אגמריה כדלקמן (דף יט.) והכי הלכתא דכל עדות הלכתא היא:

תרתי אמר - לענין חתיכת הקנה אית ליה רובא ככולה דכיון דחותך הרוב בהכשר כשרה ולענין לשוויי לשאר הטבעות מקום שחיטה משום הקפת הרוב אמרינן נמי רובא ככולה:

ורב ושמואל סברי לה כוותיה בחדא - דחתיכת רובא במקום שחיטה כחתיכת כולה:

ופליגי עליה בחדא - דלשווייה שאר הטבעות מקום שחיטה משום טעמא דרובא ככולה לא משוינן:

והא לא אמר קאמרי - והא הכי קאמרי רב ושמואל ואף ר' יוסי לא אמר אלמא טעמא דידיה קאמרי ולאו טעמא דידהו:

הכי קאמרי הלכה כו' - והאי דקאמרי לא אמר הכי משמע לא אמר ולא כלום שאין הלכה כמותו אלא בטבעת גדולה וללישנא אחרינא דפרישנא לעיל דהיוצא מטבעת שהתחיל לשחוט בה חשיב הגרמה עד שיחתוך כולה לרבנן או רובא לר' יוסי מפרש לרב ושמואל הכי אבל בשאר טבעות לא אמר ר' יוסי שאם חתך רובו בתוך הטבעת והגרים ויצא מודה דפסול דרוב הטבעת לא הוי רוב הקנה דהא אין מקיפין את כולה וליכא למימר הכי דא"כ מאי קמותיב לה הא ודאי שפיר קאמרי וברייתא דקמותיב מינה לא קתני הגרים וכ"ת הגרים לא איצטריך ליה למיתני דאם לא הגרים מאי קא משמע לן ובהגרים היכי מצי לאכשורי הא ודאי לא שחיט רובא וכי תימא משום דקא משמע לן דיציאה דשאר טבעות לא חשיב הגרמה א"כ מאי קאמר הואיל ומקיפין את רוב הקנה האי טעמא לאו משום רובא ומיעוטא הוא אלא משום דאין כאן תורת הגרמה. לשון שלישי אבל בשאר טבעות לא קאמר שאם שחט בשאר טבעות רוב כל חלל הקנה והגרים מודה שהיא פסולה גזירה רוב הקנה אטו רוב הטבעות שאינו רוב הקנה ולא היא חדא דאם כן בהדיא הוו מפרשי לה ועוד מהך מאי קמותיב לה דהא לא קתני בה הגרמה כלל ואי בשהגרים מוקמת לה אמאי תלי טעמא בהואיל ומקיפין את רוב הקנה הקפה דידהו מאי אהניא הא בתר חתיכת רוב הקנה אזלינן ולשון ראשון נ"ל ואין כאן מכשול להחליף ההלכה דהא לית הלכתא ככולהו אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

מוגרמת דרב ושמואל - שחוטה בתוך שאר הטבעות דחשבי ליה אינהו הגרמה דאמרי שאר הטבעות לאו מקום שחיטה נינהו וכל שלא במקום שחיטה קרי הגרמה כדאמרינן לקמן (דף יט.) הגרים שליש ושחט שליש אלמא תחלת שחיטה שהיא שלא במקומה קרי הגרמה ועדיין אין כאן הטיה:

מאן אמרה - להא מילתא משמיה דרב ושמואל אמרו לו יוסף בר חייא אמרה דתריץ לעיל דרב ושמואל סברי להו כוותיה בחדא כו' דהיינו רב יוסף דכולה הש"ס:

מכולי עלמא גמיר - ושמא שמע דבר מפי אחר שלא דקדק בדברים כמו שנאמרו:

דאפילו ספיקי דגברי גריס - כשהיו אומרים לו שמועה והאומרה לו שכח ממי שמעה היה שונה רב יהודה בשמועתו קבלתיה מפי פלוני וספק היה בידו אי מפלוני קבלה או מפלוני קבלה דאמר רב יהודה אמר לי ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק כו':

שלשה - הדיוטות:

מתירין את הבכור - לישחט במדינה במום מבואר וגלוי לכל שהוא מום דקיי"ל בבכורות (דף כח.) דאפילו מום הגלוי צריך להראות לחכם כדתנן השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר"מ אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור ואוקימנא במומין שבגוף ואע"פ שאין משתנין במסכת ביצה באין צדין (דף כז.):

לית ליה כו' - בתמיה והא מתני' היא בפסחים במקום שנהגו (דף נ.):

מבבל לבבל - שם המדינה בבל ובה מקומות הרבה:

דכיון דאנן כייפינן להו - לבני ארץ ישראל לקידוש החדש ולעיבור שנה כדאמרינן בשמעתא בתרא דהוריות (דף יא:) ולדיני קנסות שאין סמיכה בבבל:

עבדינן כוותייהו - כי אזלינן גבייהו ואין אנו צריכין לחלוק כבוד למקומינו ובא"י הוו אכלי ליה: הא רבנן דאתו ממחוזא אמרי אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן מוגרמת. דרב ושמואל כשרה ואנו מבבל נהיגין ביה איסורא:

נהרא נהרא ופשטיה - כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו אית דוכתא בבבל דנהיגו כרב ושמואל ואית דוכתא דלא נהיגו כוותייהו:

בחודא דכובעא - כמין כובע יש למעלה מן הקנה ככובע על הראש ואין זה אותו בשר קטן שנופל ע"פ הקנה לעכב את הקול אלא כמין כובע ממש הוא עשוי ומאמצעיתו ולמעלה הולך וכלה ונעשה חדוד כמין קולמוס שקורין הל"ם ואותו שיפוי נקרא שיפוי כובע בחודא בעליונו של כובע בגגו:

גיסא גיסא - הגס הגס כלומר יותר מדאי הכשרת דאין כשר אפי' לר' חנינא אלא ממקום שחידודו מתחיל לעלות:

חיטי - גלאנ"ץ דומין לחיטין ומונחין על הקנה אצל הכובע:

פגע ולא נגע - אבל סמוך להם מאד חתך:

שייר בחיטי - הניח מקצת לצד הראש ומקצת לצד הקנה כגון שחתכו דהיינו פגע ונגע: ה"ג מר בר רב אשי אמר פגע בחיטי כשרה שייר בחיטי טרפה:


והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה - קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות כשרה משם ולהלן טרפה:

והיינו דשייר בחיטי - כלומר כמ"ד שייר בחיטי כשרה:

לא כרבנן ולא כר' יוסי - דאפי' ר' יוסי לא מכשר אלא היכא דהואי רובא דשחיטה בתוך הטבעת אבל כולה למעלה מטבעת הגדולה מודה דפסולה והא כולה למעלה מן הטבעת היא:

לא חילק ידענא ולא בילק ידענא - לא כרבנן שמעתי דמיירי במחלק טבעת לשנים ולא כר' יוסי שמעתי דמיירי במבלק הסימנין דקרניי"ר בלעז לשון מבולקה כך שמעתי אבל ראיתי בחלק (סנהדרין דף צח:) עתידים ישראל דאכלי שני משיח ופרכינן פשיטא אלא מאן אכיל להו אטו חילק ובילק אכלי ליה ולפי הדברים לישנא בעלמא הוא:

שמעתא - דאמוראי ידענא דמכשרי למעלה מן הטבעת ובלבד שיהא משיפוי כובע ולמטה והני אמוראי סמכי אדרבי חנינא בן אנטיגנוס שחלק על רבנן ורבי יוסי ומכשר מוגרמת דידהו:

מוגרמת דרבנן - שהגרים מיעוט הקנה לאחר ששחט רובה:

מוגרמת דר' יוסי - ששחט רובה למעלה מן הטבעת או כולה:

מהו דתימא רבי חנינא - דמכשיר:

אמוגרמת דרבנן קאי - אבל היכא דכולה למעלה מן טבעת פסולה קמ"ל:

א"כ העיד עליה מיבעיא ליה - דמשמע דאסתמא דלעיל מיניה קאי דקתני מוגרמת פסולה ורבנן היא העיד עליה רבי חנינא כו' ומדמהדר ונקט על מוגרמת ש"מ אתרוייהו מוגרמת דלעיל מיניה קאי והכי קאמר לא מיבעיא מוגרמת דרבנן דרובה בטבעת כשרה אלא אף מוגרמת דר' יוסי דכולה למעלה מן הטבעת כשרה:

דקאי רב נחמן כוותיה - דאכשר משיפוי כובע ולמטה כדאמרן:

מחלוקת - דרבנן ורבי יוסי:

בששחט - תחלה בתוך הטבעת שני שליש הגרגרת דהיינו מלא החוט של רובה אח"כ הגרים שליש האחרון:

כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה - כלומר במקום הראוי לשחיטה וכ"ש למטה הימנה:

רובו ככולו - וגמרה לה שחיטה ברובה ומכאן ואילך מחתך בבשר שחוטה בעלמא הוא:

אבל הגרים שליש - תחלה שהתחיל לשחוט למעלה מן הטבעת ושחט רוב אחרון במקום שחיטה:

פסולה - אפי' לרבי יוסי דיציאת חיותא של בהמה ברוב סימן הוא וכשנחתך רוב הסימן לא נחתך אותו הרוב בשחיטה:

בעינן רובא בשחיטה - כלומר ההוא רובא דמפיק חיותא ביה בעינן בשחיטה:

מידי דהוה אחצי קנה פגום - דאמר לקמן (דף כט.) הרי שהיה חצי קנה פגום מאליו והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה ואע"ג דכי נפקא חיותא לאו רובא בשחיטה והאי הגרמה דמיעוטא נמי כפגימה בעלמא הוא וכי מוסיף עליה ושחט רובא לא מיפסלא ומיהו הכא בתוספת כל שהו לא סגי ליה דלא מצטרפא הגרמה לאכשורי לשחיטה הואיל ולאו מקום שחיטה הוא:

ורבנן - התם ההוא פגם במקום שחיטה הוא וכיון דאין טרפות בקנה עד שתפסק רובא כדאמרינן באלו טרפות (לקמן דף מד.) הויין לה כמי שלא נפגמה ואע"ג דכי נפקא ליה חיותא לאו כוליה רובא בשחיטה נפק מיהו במקום שחיטה מיהא נפקא כוליה חיותא אבל הגרמה לאו שחיטה הוא ולאו מקום שחיטה הוא וכי נפקא חיותא ברוב הראשון של סימן בפסולא נפק דשלא במקום שחיטה הואי פלגא דמיפק חיותא:

דהא תנן - בפ' ב' (לקמן דף כז.):

רובו של אחד כמוהו - ואם לא שחט אלא רוב הסימן והלך לו כשרה אלמא רובא ככולה ולענין הגרמה נמי הא אתכשר ברובו ומתני' דקתני מלא החוט על פני כולה למעוטי הגרים שליש תחלה קאתי ולא למעוטי היכא דהגרמה בסוף:

אנא רובא דשחיטה קאמינא - כל תנא דאזיל בשחיטה בתר רובא קאמינא דרבי יוסי ברבי יהודה היא ולאו רבנן דהא שמעינן להו דפליגי בה ואמרי דלא אזלינן בשחיטה בתר רובא:

מיפק חיותא - שליש אמצעי ברוב סימן הוא:

ה"ג רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה - ולא גרסינן כי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה דהא רב יהודה לאו במיפק חיותא תלי טעמא דקאמר בסיפא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה הואיל ורובא בשחיטה ואף על גב דרובא קמא דהוא מיפק חיותא לאו בשחיטה הוא:

אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה - מסברא דנפשיה אמרה ולאו משמיה דרב מדלא קאמר להו הכי קאמר רב טרפה ורב יהודה אמרה משמיה דרב:


דא"כ מפסדת לקמייתא - דאמרת משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה אלמא לאו ברובא דשחיטה תליא אלא דניפוק חיותא בשחיטה דהיינו שליש האמצע:

הכא נמי - במיפק חיותא בעי למיתלי ובהגרמה נפקא וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ור' יוסי קאמרי ולא אפלוגתייהו קיימי דא"כ קשיא דרב הונא אדרב הונא דאפי' בהגרים שליש ושחט שני שלישי טריף רב הונא לעיל לדברי הכל וכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אלא ההיא אפלוגתא דרבנן ורבי יוסי קיימא ורב הונא משמיה דרב אסי קאמר לה והא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימי כרבי חנינא ורב הונא משמיה דרב קאמר לה:

לאו היינו דרבי אלעזר כו' - דשחיטה זו יש לה שינים כמסרק:

ודלמא במקום שחיטה - הוא דקא מכשר לה בהגרמה חוץ למקום שחיטה לא מכשר רבי אלעזר בר מניומי:

מפורעת - מגולה ונכרת כמו (במדבר ה) ופרע את ראש האשה:

ויתיב וקאמר כו' - רב כהנא קא בעי לה מרב יהודה:

שחיטתו כשרה - משום דרובא בשחיטה ורב יהודה לאו במיפק חיותא תלי טעמא כדאמר לעיל:

שחט במקום נקב - שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון:

שחט ופגע בו נקב - שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת:

שחט במקום נקב - נעשה כמי ששחט עובד כוכבים חצי קנה וגמר ישראל דקא נפקא חיותא בידא דישראל ובפלגא קמייתא לא מיטרפא דפסוקת הגרגרת שיעוריה ברובא:

שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים - דפסול דהא לא עביד ישראל שיעור שחיטה ברישא:

קרי עליה - רבי יוחנן על רבי אלעזר:

עובד כוכבים עובד כוכבים - לא שהיה קורא לו עובד כוכבים אלא ליגלג עליו עובד כוכבים עובד כוכבים כלומר בשחיטת עובד כוכבים אתה תולה טעמך וכל היום אתה יכול לומר עובד כוכבים עובד כוכבים ואין הטעמים דומים כדמפרש רבא:

בשלמא - שחט ישראל וגמר עובד כוכבים פסולה:

מדהוה ליה לישראל למשחט רובא - שהיה הקנה שלם לפניו:

ולא שחט - אלא חציו לאו מידי עבד דחיותא בחצי קנה לא נפקא והוה ליה כקנה שלם וכי אתא עובד כוכבים בתריה דמי כמאן דעביד כולה דהא חיותא בידיה נפקא:

אלא הכא - דשחט ופגע בנקב:

מכדי משחט שחיט - כל הנמצא בה וטרפות בחצי קנה לא הוי והויא לה תחילה כקנה שלמה והרי שחוט לפנינו מה לי במקום נקב כו':

מתני' השוחט מן הצדדין - לצד הצואר:

שחיטתו כשרה - ואפי' לכתחלה נמי ואיידי דבעי למתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד:

המולק מן הצדדין מליקתו פסולה - דבמליקה כתיב ממול ערפו דהיינו מאחוריו:

השוחט מן העורף - ממול העורף מוקי לה בגמרא כלומר מאחורי הצואר:

שחיטתו פסולה - ובגמרא מוקמינן לה בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין וקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת ואע"ג דבמליקה כשרה התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה והשוחט מן הצדדין דקתני רישא אפי' בדלא אהדר דהא מישחטי סימנין שפיר קודם חתיכת מפרקת:

המולק מן העורף - וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנין:

מליקתו כשרה - דזו היא מצות מליקתו לכתחלה וכדתניא לקמן (דף כא.) בברייתא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו' ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה דאפי' בדיעבד תנא נמי המולק בדיעבד:

השוחט מן הצואר - תחת הגרון קרי צואר והיא דרך רוב השחיטות:

וכל העורף - כל מול העורף:

גמ' אי נימא עורף ממש - מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרי עורף כדיליף לקמן בסמוך להדי פנים כנגד פנים:

כדקתני סיפא - וכל העורף כשר למליקה ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא אלא ש"מ מול עורף קאמר שהוא ארוך:

והוא יושב ממולי - אלמא כל היכא דכתיב מול לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו דהא לאו עליו ממש היו יושבים אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם:

עורף ולא פנים - מדכתיב עורף ולא פנים ולא כתיב כי פנו אלי עורף ולא צואר דהיינו גרון ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון:

מאי ואומר - הא נפקא ליה שפיר מוהוא יושב ממולי ומהאי קרא בתרא לא משתמע דמול עורף דקרא לאו עורף ממש הוא דהאי קרא לא משמע לן אלא מקום עורף היכא:

ומשני הכי קאמר וכי תימא - כלומר אם תאמר השתא דאמרת דקרא היינו רואה את העורף אכתי לא ידעינן עורף מאי ניהו דנדע מול דידיה היכא:

מחזיר סימנין כו' - וחותך הסימנין לבדן ולקמיה מותיב לה ממתניתין:

אף מחזיר - מצותו למלוק שדרה ומפרקת כולה תחלה עד שמגיע לסימנין ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה:

ואיכא דאמרי דוקא מחזיר - ואם לא החזיר אלא חתך השדרה פסולה:

ומסתברא כמ"ד - דבני ר' חייא אף מחזיר אמרו דאי דוקא מחזיר אמרו הויא מתני' תיובתייהו דקתני השוחט מן העורף כו':


ואי ס"ד מחזיר דוקא - ומתני' דקתני מליקה כשרה בשהחזיר קמיירי דאי לא החזיר פסולה שוחט אמאי פסולה מאי שנא עורף מצדדין אלא לאו ש"מ אף מחזיר קאמרי ומתני' בדלא אהדר ולא הויא מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו:

יקבלו הרובין את תשובתן - הנערים בני ר' חייא:

למעוטי מאי - אי משום דעורף פסול בשחיטה וכשר למליקה וצואר כשר לשחיטה ופסול במליקה הא תנא ליה:

לאו למעוטי חזרת סימנים - דכשר בשחיטה ופסול במליקה ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה:

לא למעוטי שן וצפורן - ומשום סיפא נקט לה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי שן מחוברת וצפורן מחוברת דפסולה בשחיטה והכי קאמר כשר במליקה כגון צפורן מחוברת פסול בשחיטה וכיון דאשמועי' צפורן הוא הדין לשן דטעמא משום מחובר הוא ואיידי דתנא סיפא תנא נמי רישא:

שן וצפורן בהדיא תנא להו - לעיל (דף טו:) במתני' חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן ואוקמינן במחוברת ואית דמפרשי דמרישא ממעט שן תלושה וצפורן תלושה דכשר בשחיטה ופסול במליקה ולא היא דא"כ למה הוזכר שן וצפורן לימא הכי למעוטי תלוש דפסול במליקה אלא תלוש לאו מילתא היא דנימא כשר בשחיטה ופסול במליקה דהא בתלוש לא מיקריא מליקה ואפי' מליקה פסולה לא מיקריא דהא פירש לן קרא דמליקה בעצמו של כהן היתה ובכלי לא מיקריא מליקה דלא אשכחן בכלי דמיקריא מליקה ומנא תימרא דמליקה בעצמו של כהן דתניא בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (דף סה.) והקריבו הכהן אל המזבח וכי תעלה על דעתך שזר קרב גבי מזבח אלא מגיד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן ולההוא לישנא פרכינן שן וצפורן בהדיא קתני להו בתורת כהנים כדפרישית והא נמי ליתא דלא פרכינן בהדיא קתני לה אלא א"כ שנויה במשנה דרוב ברייתות שבתורת כהנים ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו ולא פרכינן הכי אלא היכא דסתם במתניתין תרי זמני או בחד מסכתא או בתרתי:

למעוטי מוליך ומביא - דכשר בשחיטה ופסול במליקה ומשום רישא נקט לה ואיידי דתנא רישא תנא סיפא:

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא דרב הונא ורבה היא לקמן בשמעתין:

סברי לה כמ"ד פסול - ומוקמינן למתני' למעוטי מוליך ומביא:

קוצץ ויורד - בלא הולכה והובאה:

כ"ש כו' - דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדממעט סכין וצואר כי עביד מליקה בשחיטה טפי עדיף:

אמר שמואל כל הכשר כו' - שמואל לאו בהלכות שחיטה איירי דא"כ איכא למפרך טובא דאי סבר מוליך ומביא במליקה פסול הא איכא מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה ואיכא תלוש ואי קסבר מוליך ומביא במליקה כשר וכל שכן קוצץ ויורד כדאמרינן קשיא סיפא דדייקינן הא פסול פסול והא איכא קוצץ ויורד דפסול בשחיטה וכשר במליקה אלא שמואל בהכשר מקום שחיטה קא מיירי כל מקום הראוי בצואר לשחיטה ראוי למליקה לעומתו מאחוריו במול עורף ופרכינן הא פסול פסול. דעל כרחין שמואל משום הך דיוקא נקט לה דאי משום היא גופה לאשמועינן דכל מול העורף כשר למליקה הא בהדיא תני לה במתני' אלא שמואל פסול אתא לאשמועי' ולמעוטי מאי דכיון דפסול בשחיטה יהא פסול במליקה למעוטי למעלה מן הצואר דפסול במליקה לא אצטריך דהיינו עורף ממש ובהדיא כתיב ממול ערפו ולא ערפו:

אילימא למעוטי סימנים שנעקרו - דכיון דאין אותו צואר כשר לשחיטה אין עורף כנגדו כשר למליקה:

והא תני רמי - דאפי' לשחיטה כשר:

ראשו פשיטא - קרא בהדיא כתיב:

שיפוי ראשו - משהתחיל הראש לשפע ואי נמי שיפע מליקתו:

והגרים ואזל עד דמטא תתאי - לסימנים נגד מקום שחיטה וגמר מליקתו שם דאי עבד רובא בשיפוי הראש דהיינו עורף ממש לא איצטריכא ליה לשמואל דהא מול בהדיא כתיב אלא מיעוטא הוא דעבד התם ואשמועי' שמואל דכי היכי דמיפסלא שחיטה משום התחלת אותו מקום וכדרב הונא כו' אף על גב דרובא במקום שחיטה מיפסלא נמי מליקה:

למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה - אלא מדברי סופרים רבי אלעזר אמרה בפרק השוחט (לקמן דף כח.):


אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה - מתורה שנמסרה למשה על פה דהיינו הלכה למשה מסיני ורבי אמרה דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן דף כח.) דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה ואע"פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה אלמא יש שחיטה לעוף: אדרבה אפכא מסתברא למ"ד שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור:

ואפי' למ"ד - דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה לענין עיקור לא ליהוי כבהמה: אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה. כלומר אהיכא סמכי דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו הילכך כולה מלתא כבהמה תקון:

רבין בר קיסי - שם חכם:

לא אמרן אלא במליקה - דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנים נמי לא פסלי בה אבל בשחיטה כו':

כל הכשר כו' - כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו:

הא פסול פסול - ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה:

ההוא - דרבי ירמיה פליגא אדרבין בר קיסי דרבי ירמיה סבר דאף לשחיטה אין עיקור ולית הילכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפירקין דלקמן (דף כח.) שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט פסולה שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אלמא יש עיקור בעוף דהא בעוף קמיירי מדקתני שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה דעוף הכשרו בסימן אחד ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה בעוף מן התורה וכיון דלא איפסיק הילכתא קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר:

ורוב בשר - שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסקה עמו:

נבלה - ומטמאה מיד אע"פ שהיא מפרכסת דמתה ממש היא ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה:

מלק - עוף קדשים בסכין נבלה היא והאוכל נבלת עוף טהור מטמא בגדים שהוא לבוש בשעה שבולעה ולא בגדים שקודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו ואין לה טומאת מגע לגמרי אלא טומאת בליעה זו לבדה וכולה ילפינן לה בתורת כהנים מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) וכתיב נמי (שם יז) והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובעוף משתעי קרא דתניא (לקמן דף ק) יכול תהא נבלת בהמה מטמאה אבית הבליעה כגון תחב לו חבירו בבית בליעתו והוא לא נגע בה שלא נטמא במגעה וטומאת בית הסתרים לא מטמיא טומאת מגע ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה ת"ל לא יאכל לטמאה בה בה משמע מיעוטא מי שאין לה טומאה אלא אכילתה כדכתיב לא יאכל וכתיב בה כלומר בזו בבליעה ולא באחרת יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע כדכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה וגו' הלכך על כרחך בעוף משתעי יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב מהאי קרא ונבלת בהמה מק"ו מה העוף שאינו מטמא במגע ובמשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה כו' ת"ל בה בה אתה מיטמא בבית הבליעה ואי אתה מיטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה ואם כן למה נאמר בבהמה והאוכל מנבלתה (שם) ליתן שיעור לנוגע ולנושא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכולה מילתא מפרש התם דאין לה טומאה לנבלת עוף טהור אלא זו בלבד:

ואי אמרת - נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה בעלמא הוה ולא נבלה והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוה כשובר מפרקתו כשמגיע לסימנין וחותכן בסכין הרי זו כשוחט את הטרפה וקיימא לן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) טרפה ששחטה אינה מטמאה ואע"ג דבשל מוקדשים אמרינן התם (קכג:) דמטמאה והאי עוף נמי דקדשים היא ההיא מדרבנן היא ובהמה אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה דהתם אמרינן דטומאה מדרבנן בעלמא הוא:

מליקתה זו היא שחיטתה - דהא בסכין היה וכשר לשחיטה:

תהני לה סכין - כשמולק הסימן בסכין לטהרה מידי נבלה ואי קשיא לותביה ממתני' דקתני במתני' השוחט מן העורף שחיטתו פסולה טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה:

שהוא מחליד - לאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא לה חלדה:

מפני שהוא דורס - ממש ולא מוליך ומביא כדאמרן לעיל (דף כ.) קוצץ ויורד וזו היא מצותה:

מוליך ומביא במליקה כשר - וההיא דמלק בסכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא:

בעיקרי בתים - קרו"ט בלעז:

הא מיגליא - דאע"פ שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה מיהו הסכין נראה ומגולה כל זמן חתיכתו:

אי קשיא - בהא מילתא דזעירי:

הא קשיא לי - כיון דאמרת נבלה אלמא מתה היא הא דאמר רחמנא מליקה כשרה בקדשים ובעינן חתיכת סימנין כדלקמן (דף כא.):

וכי - לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר למה עומד ומולק שוב הסימנין אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה מש"ה הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מיתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה אלא לזעירי דחשיב לה מתה מה הוא עומד ומולק:

ותקשי לך עולת העוף - דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים:

וכי מתה עומד ומולק - דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני:

התם - לאו משום מליקה הוא אלא לקיים מצות הבדלה כדילפינן לקמן בשמעתין מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו:

אי הכי עור נמי - לבדיל ויחתוך כל הראש אלמה תניא לקמן (דף כא:) שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר"ש אבל עור ליכא למ"ד:

כל המעכב בשחיטה - עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (דף כז.) הלכך גבי הבדלה מעכבי:

והא מיעוט סימנים - לרבנן דפליגי לקמן בשמעתין אדרבי אלעזר בר ר"ש ואמרי דלא תסגי ברוב שנים אלא א"כ גמר כולן ואף על גב דלא מעכבי בשחיטה:


מ"מ קשיא - וכי מתה עומד ומולק:

בלא רוב - רוחב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא דהא זעירי מפרקת ורוב בשר קאמר:

להא שמעתא - דזעירי:

א"ל - הואיל ומתה חשוב כל מליקות דאמר רחמנא דבעי לחתוך סימנים וכי מתה עומד ומולק:

אשתומם - שתק והיה מחשב מה יענה:

בחטאת העוף - כתיב ולא יבדיל גבי שמיעת הקול בויקרא הילכך בחד סימן סגי דעוף הכשרו בסימן אחד:

ורוב בשר עמו - לאחר מליקת הסימן:

ובעולה - דבעי הבדלה כדלקמן שנים או רוב שנים:

פלוגתא - דר' אלעזר בר ר"ש ורבנן לקמן בשמעתין:

האמר רוב שנים - דוקא ולא יותר כדקתני לקמן (דף כב.) דבעינן שיהא אוחז בראש ובגוף כשהוא מזה:

שדומים לשנים - דלכתחלה בעינן שיחתוך רוב להדיא שיהא נראה לעינים שהוא רוב או רוב שנים ואפי' רוב מצומצם:

נשברה מפרקת - באדם:

וא"ת - הא עלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת ותשבר מפרקתו וימת:

מטמא באהל - ואפי' מפרכס:

עשאה גיסטרא - שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא:

ניטל הירך - ממקום חיבורו בבוקא דאטמא:

וחלל שלה - כלומר לא שניטל העצם עם קצת הבשר הפנימי ונשאר בשר העליון והעור עד חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא דהויא כדתנן (לקמן דף עו.) בהמה שנחתכו רגליה דהיינו אחרונים מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל כשנטל כל הבשר עד שנראית גופה של מקום החתך כעין חלל קיבדור"א בלע"ז:

נבלה - ואפי' בחייה מטמאה:

כל שרבוצה ונראית חסרה - דרך הבהמה לרבוץ על יריכה ומתכסת יריכה ברביצתה ואם נראית חסרונה כשהיא רבוצה:

הותזו ראשיהן - בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות:

טמאים - דכיון דעשויין גיסטרא אע"פ שלא הובדלו לגמרי כדמפרש ואזיל הרי הם כמתים:

כזנב הלטאה שמפרכסת - כלומר דאע"פ שמפרכסת אין זה חיות שהרי זנב הלטאה חותך אותה לגמרי והיא מפרכסת חיתוך הזנב מפרכס:

כהבדלת עולת העוף לרבנן - דבעו כל הסימנין:

ולא פליגיתו - את ור"ל דהיינו נמי הותזו ממש:

איכא דאמרי - דבהדיא אמר רב אסי למילתיה כהבדלת רבי אלעזר בר"ש ולא בעי רבי ירמיה מיניה:

ואת השני וגו' - בעולת העוף של חובה כתיב גבי שמיעת הקול כשהוא מביא בדלות בפרשה עליונה כשהוא מביא בעשירות דיבר בחטאת בהמה:

כמשפט - משמע שקצוב המשפט במקום אחר ואהיכא קאי אחטאת בהמה דלעיל קאי שהרי עולה זו באה חליפין לה הלכך לה אקשה ויליף מיניה כדמפרש לקמיה דאינה באה אלא מן החולין כו':

או אינו אלא כמשפט חטאת העוף - שלא תיטען הבדלה במליקתה כדכתיב (ויקרא ה) בחטאת העוף ממול ערפו ולא יבדיל:

כשהוא אומר והקריבו - בעולת העוף של נדבה בויקרא והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגומר מדלא כתיב הקריב אלא והקריבו משמע חלוקה הקרבתו של זה מהקרבת אחרים גילה לך הכתוב שלא תלמד מליקת עולה ממליקת חטאת:


אלא מן החולין - ולא ממעות מעשר שני ולקמן (דף כב.) יליף לה בחטאת גופה מנלן:

וביום - שאין חטאת קרבה אלא ביום כדכתיב בפרשת יה"כ (ויקרא יז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו':

ובידו הימנית - שאין עבודותיו כשרות אלא בימין דכתיב בה (שם ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו וקיימא לן במנחות בפ"ק (דף י.) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין ואי קשיא למה ליה להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמיה אחטאת העוף דסליק מיניה ולילף להא מילתא מה חטאת העוף מן החולין כו' דהא כולהו נמי איתנהו בה וחלוק דוהקריבו למלתיה אתא כדאמר חלוקה עולה מחטאת לענין הבדלה לאו פירכא היא דהא חטאת העוף לא כתיבא ביה חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב כדלקמן ובהיקש ילפא מדאיקרי חטאת ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולומד בהיקש בקדשים דקיימא לן (זבחים דף מט:) בכל התורה למידין למד מלמד חוץ מקדשים:

אי מה - בהמה כשרה ברוב שנים אף עולת העוף ברוב שנים:

ת"ל - בעולת נדבה ומלק אב ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו וכי אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מולקו כדרך הקטרתו מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו כו' כך שנויה בת"כ והתם מפרש מנין להקטרה שהראש בעצמו והגוף בעצמו כשהוא אומר לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה בהקטרת הראש אלמא ב' הקטרות הן והשסוע מבדיל ביניהן:

אף מליקת עולת העוף הראש בעצמו וכו' - והיינו שנים ואפילו מחובר בעור הבדלה חשיבא כדאמרן לעיל (דף כ:) דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה ועור שאין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב ולקמן (דף כב.) פריך כיון דנפקא ליה הבדלה בעולה מהכא ל"ל והקריבו לחלק בין חטאת לעולה הא הכא בהדיא כתיב דיבדיל והכא בהדיא כתיב דלא יבדיל:

ר' ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף - דסליק מיניה ולהכי אתקש משום דבחטאת כתיב (ויקרא ה) ממול ערפו ובמליקת עולת נדבה לא כתיב אלא ומלק את ראשו והקטיר (שם א) ואין מליקה כתיב בעולה אלא בשל נדבה וזו למידה מזו ולקמן פריך ת"ק הא מנא ליה והך סברא דמן החולין וביום ובידו הימנית נפקא ליה לרבי ישמעאל בעולת חובה בהיקשא דוזאת התורה לעולה ולמנחה וגו' דאיתקש כולהו להדדי וילפי כולהו מחטאת והכי גמרי ליה בשילהי התודה (מנחות דף פב:) ומשתמע ליה בין עולת בהמה בין עולת העוף ות"ק לא משמע ליה מההיא היקשא אלא קרבנות בהמה דומיא דשלמים ואשם:

ואינו מבדיל בסימן אחד - שמחובר בסי' אחד דכיון דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשרו בסימן אחד כל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה היא וכל הסימן הוי מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מליק לכולו סימן לאו הבדלה היא אבל בסימן ב' אפי' מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לקמן (כז:) לחייבו בב' סימנין א"א שכבר הוקש לדגים:

ת"ל והקריבו - משמע שנתן לה הכתוב הקרבה לעצמה וחלוקה מדין הקרבת חטאת ומאחר שכתוב אחד הקישן וכתוב אחד חלקן מסתבר כי אקשינהו למול עורף אקשינהו וכי פלגינהו מהבדלה פלגינהו דרבי ישמעאל נמי או מלק והקטיר דת"ק סמיך ונפקא ליה מיניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמיה מוהקריבו משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו לא מצי יליף כדאמר לקמן (דף כב.) אליבא דת"ק דהא ע"כ ס"ל לר' ישמעאל שנים דוקא כרבנן דכיון דמוקי היקשא דכמשפט אמול עורף וחילוקא דוהקריבו אהבדלה ליכא למימר מסימן אחד פלגיה ואוקמיה ארוב שנים דהא לא שנים כתיב בקרא ולא רוב שנים כתיב בקרא אלא הבדלה כתיבא ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה לחלק וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה בא וכל שישנו בשחיטה צריך להבדילה ומיעוט ב' סימנין דישנו בשחיטה ישנו בהבדלה דבשלמא לרבי אלעזר ברבי שמעון דגמר מול עורף מגזירה שוה כדלקמן לא מיבעי ליה היקישא דכמשפט אמול עורף וכמשפט חטאת בהמה לא ניחא ליה למימר משום דמעוף סליק גמרה מהיקשא דכמשפט אחיזת חיבור ראש וגוף במיעוט סימנים כדלקמן וחילוקא לרוב שנים דלא מתכשר בסימן אחד אלא לרבי ישמעאל דמפיק היקשא למול עורף והבדלה לגמרי משמע אחיזת ראש וגוף במיעוט סימנים מנא תיתי אלא כרבנן ס"ל:


אוחז בראש ובגוף ומזה - לאחר מליקה הויא הזאה כדכתיב בחטאת העוף גבי שמיעת קול (ויקרא ה) והזה מדם החטאת וגו':

מאי קאמר - דהא אוחז בראש ובגוף משמע שצריך לאוחזן שניהן בתוך כף ידו ולא סגי ליה לאחוז בראש או בגוף ומנא ליה הא בחטאת:

כשהוא אחוז הראש בגוף - שמחובר הראש בגוף בשעת הזאה דהא כתיב ולא יבדיל:

אף כאן כו' - דע"כ היקישא להכי אתא דהא מול עורף מג"ש נפקא ליה לקמן וכמשפט חטאת בהמה לא אמרינן דהא מעוף סליק:

והקריבו - דבעי הבדלה במקצת:

והקריבו למה לי - לחלק דלא נימא כמשפט חטאת העוף בסימן אחד דהא אתקש מליקה להקטרה:

ה"א כמשפט חטאת העוף - דסליק מיניה:

ואי משום ומלק והקטיר - ההוא הוה מפקינן ליה לדרשא אחרינא דמיניה נפקא לן מליקת עולת העוף דלמעלה מחוט הסיקרא היא בראש המזבח דאילו מליקת חטאת העוף למטה כדילפינן לה בזבחים (דף סד:) על קיר המזבח זה קיר התחתון כו' בפרק קדשי קדשים וכיון דמיבעי לן למילתא אחריתא לא אלים למעקר היקישא דכמשפט מההוא דסליק מיניה דאיכא למדרש היקישא דמליקה והקטרה לענין ראש המזבח והיקישא דכמשפט לענין אחיזת ראש וגוף:

השתא דכתיב והקריבו - על כרחך עקריה מיניה דחילוק לגמרי משמע ליה לתנא קמא דלא תיגמר מיניה כלל ואוקמיה אחטאת בהמה ומהשתא דריש מומלק והקטיר דלגמרי איתקש הקטרה למליקה בין לענין ראשו של מזבח בין לענין הראש בעצמו והגוף בעצמו:

משלו ולא משל ציבור - מתרומת הלשכה:

משלו ולא משל מעשר - דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפילו לרבי יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטיה וביום ובידו הימנית נמי בפר יום הכפורים כתיב כי ביום הזה יכפר וכתיב ביה אצבע וכהונה והזה באצבעו אל פני וגו':

מביום צוותו נפקא - למה ליה למילפא מחטאת בהמה הא בכולהו קרבנות כתיב ביום צוותו להקריב דמשמע ביום ולא בלילה וכל הקרבנות במשמע:

כל מקום שנאמר אצבע וכהונה - ומוקמינן בפ"ק דמנחות (דף י.) או אצבע או כהונה וגמר ממצורע עני דכתיב ביה וטבל הכהן אצבעו הימנית ומיניה ילפינן לכל היכא דכתיב כהן או אצבע שתהא עבודה בימין ובעולת נדבה כתיב כהן והקריב הכהן:

ואידך - הא דאוקמינן במנחות או אצבע או כהונה הני מילי לרבנן אבל לרבי שמעון אוקימנא התם דכהונה בעיא אצבע דאע"ג דכתיב כהונה אי לא כתיב בה אצבע לא גמרינן בה ימין ות"ק דלעיל כר"ש סבירא ליה:

ות"ק - דאמר כמשפט חטאת בהמה:

ור"א בר"ש - דאמר כמשפט חטאת העוף ומפיק היקישא לאחיזת ראש וגוף:

מול עורף - בעולה מנא להו תרתי לא מצי גמרינן מיניה דאי מצטרכא לן היקישא למול עורף תו לא ילפת מיניה אחיזת ראש וגוף דחילוקא דוהקריבו לגמרי ממעט להבדלה בעולה מדין חטאת דהכי משמע חלק הכתוב בעולה ממליקת חטאת והטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה:

גמרי מליקה ממליקה - במה מצינו מה מליקה האמורה בחטאת פירש לך בה הכתוב מול עורף אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף:

מתני' בתורין - לשון משנה:

ה"ג במתניתין תחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול - תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצואר פסולין בזה ובזה כך מפרש בגמרא דבבני יונה פסולין משום גודלן ובתורין מפני קוטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו:

גמ' תורין גדולים ולא קטנים - אתורים דקרא קאי:

גדולים ולא קטנים - לקמיה מפרש מאי משמע:

שיכול והלא דין הוא - אי לאו דכתיב תורים הוה ילפינן מדינא דקטנים כשרים:


ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים - דהא בני קטנים משמע ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף:

ת"ל תורים - לקמיה מפרש מאי תלמודא:

מאי תלמודא - כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו:

לא לישתמיט קרא - אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב:

ואימא בני היונה דכתיב בהו בני - לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי:

מה בני יונה - אינם כשרים בהכשר תורים:

אף תורים - אינם כשרין בהכשר בני יונה:

יכול יהו כל התורים כשרים - משיצאו מכלל קטנות:

ויהיו כל בני יונה כשרים - כל זמן שלא באו לכלל גדולים:

תחלת הציהוב - כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים:

משיזהיבו - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב:

משיצהיבו - משיתחילו לצהב:

מאימתי בני יונה כשרים - דביום שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים:

משיעלעו - כדמפרש לקמיה:

הוא תני לה - שונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא:

מן התורים או מן בני היונה - מאיזה מהן שארצה והביא משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי נדרו או לא הא דתנן תחלת הציהוב פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא גדולים שמא קטנים הלכך הנודר תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם קטנים הם יצא משום בני יונה:

או דלמא - לא גדולים נינהו ולא קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו:

אמר רבא תא שמע - מדאיצטריך קרא למעוטינהו:

אי אמרת בשלמא - אשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא:

אלא אי אמרת ספיקא נינהו - וקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב תורין בהדיא או בני יונה בהדיא:

איצטריך קרא למעוטי - מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו:


למעוטי נרבע ונעבד - ואף על גב דתנא קתני פרט לתחלת הציהוב אסמכתא בעלמא הוא ולעולם פסולייהו משום ספיקא רובע ליכא למימר בעופות דאין לך עוף רובע:

הואיל וכתיב - גבי קרבנות:

כי משחתם בהם מום בם - לא ירצו לכם דבין השחתה בין מום פוסלים בהם ותנא דבי רבי ישמעאל וכו':

דבר ערוה - רובע ונרבע:

עבודת כוכבים - נעבד שהשתחוה לבהמתו:

כי השחית כל בשר - בדור המבול כתיב ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב (בראשית ו) ויקחו להם נשים וגו' שהיו נזקקין לנשי ריעיהן ולכל בהמה וחיה:

בבהמה - כתיב תמים זכר אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר הלכך לא פסלי בהו מומין קטנים כגון דוקין שבעין אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר משום הקריבהו נא לפחתך:

מן האיל או מן הכבש - מאיזה שארצה:

פלגס - כבש בן שנה בתוך שנתו קרוי כבש ואיל משעברו י"ג חדשים שנכנס חדש שלם בתוך שנה שניה קרוי איל עד עולם פלגס בתוך חדש ראשון של שנה שניה:

הקריבו - משנה היא במסכת פרה (משנה, פרה א, ג) ובפלגס קא מיירי:

ואין עולה לו מזבחו - אם היה מחוייב איל לבדו או כבש לבדו וטעמא לא מפרש תנא אי משום ספיקא אי משום בריה:

וא"ר יוחנן - מנא לן דמביא עליו נסכי איל של שני עשרונים ושלישית ההין יין דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך אנשים או לאיל האחד וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו ומדאיצטריך קרא לרבויי ש"מ קסבר רבי יוחנן דת"ק דאמר אין עולה לו מזבחו משום דבריה הוא ולענין נסכים רחמנא רבייה דאי ספיקא הוא לא מרבייה קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי אתויי נסכי איל ואתנויי דאי איל הוא ליהוי דידיה ואי כבש הוא יהא היתר נדבה שהרי מתנדבין נסכים בלא קרבן כדאמרינן במנחות בפרק בתרא (מנחות קז, א) ואע"ג דתני אין מתנדבין לוג אחד ולא ב' וה' אלא שלשה כדי שיהו קרויין נסכי כבש או ארבעה שיהו קרויין נסכי איל או ששה הראוין לפר הכא כי האי גוונא בהדי אחריני קרבי:


מייתי ומתני - דסבירא ליה ספק הוא והכא קא מבעיא לן אליבא דבר פדא במאי מסתפק ומאי מתני ואו לאיל דריש ליה לדרשא אחרינא במנחות בפרק שתי מדות (דף צא:) וקא מיבעיא לן הכא מאי מתני מי פשיטא ליה לבר פדא דלאו בריה הוא אלא ספק איל ספק כבש הוא וכי מתני איל וכבש הוא דמתני אי איל הוא ליהוי כוליה דידיה ואי כבש הוא עשרון סולת רביעית היין ליהוי דידיה ואינך לנדבה אבל בבריה לא צריך לאתנויי ולמימר אי בריה הוא ואינו ראוי לנסכים ליהוי כולהו לנדבה וגבי בעיין דלעיל כיון דודאי לאו בריה הוא יוצא ידי נדרו ממ"נ דהא או כבש או איל הוא והוא נדר באיזה שירצה:

או דלמא בבריה נמי - מספקא ליה לבר פדא דלמא בריה הוא וגבי נסכים מייתי ומתני דאי בריה הוא ליהוי כולהו נדבה וגבי בעיין נמי לא נפיק דדלמא לאו איל ולאו כבש הוא: תודה טעונה מ' חלות שלשים של מצה וי' של חמץ:

מן החמץ או מן המצה - י' חלות מאיזה מין שארצה ולקמן בעי היכי מייתי י' חלות לחודייהו:

שיאור - שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא:

ר"מ ורבי יהודה - פליגי באלו עוברין (פסחים מח, ב) לר"מ שיאור בהכספת פנים ואפילו אין שם סדק ואם נסדק אפי' כקרני חגבים מיקרי סידוק וחייב כרת ושיאור בהכספת פנים אמרינן בריש אלו עוברין (שם) דר"מ חייב מלקות ורבי יהודה אית ליה תרי קולי חדא דהכסיפו פניו אפילו שיאור לא מיקרי וכקרני חגבים הוא דמקרי שיאור ועוד קולא אחריתי דבהא דקרי ליה ר' יהודה שיאור לא מחייב עליה מלקות:

שיאור דמאן אי שיאור דר"מ - דהכסיפו פניו:

לרבי יהודה - כלומר וקא מיבעיא לן אליבא דרבי יהודה אי נפיק בהאי שיאור אי לא הא ודאי לרבי יהודה מצה מעליא הוא ונפיק משום מצה:

אי שיאור דרבי יהודה - דקרני חגבים ומיבעי לך אליבא דרבי מאיר הא ודאי לרבי מאיר יצא ידי נדרו ונפיק משום חמץ:

ואי דר"מ - דהכסיפו פניו וקא מיבעיא לך אליבא דר"מ:

מדלקי עליה - דאמרינן התם האוכלו במ':

חמץ הוא - ואע"ג דכרת לא מחייב משום דלאו חמץ הראוי לאכילה הוא מיהו חמץ נוקשה מיקרי מדקא מיחייב עליה מלקות ולענין נדר יצא ידי נדרו שהרי הביא חמץ:

אלא דרבי יהודה - דקרני חגבים ומבעיא לן אליבא דרבי יהודה דאמר בשיאור דידיה ישרף אלמא יש בו צד חמץ וקאמר האוכלו פטור אלמא לאו ודאי חמץ הוא והויא התראת ספק:

מאי ספק הוי - ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הויא ולא נפיק:

ה"ג והא א"ר הונא האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה - דאדם יודע דאין לחם בלא תודה וכיון דאיחייב בכולהו נהי נמי דלאו בריה הוא היכי נפיק: הא לא ידע אי חמץ אייתי דלוסיף עליה ולייתי מצה אי מצה היא דלייתי חמץ. ועל כרחו יביא חלות כשרים ובהן יוצא ידי נדרו שהרי הביא עשר שנדר וגם הוסיף עלייהו:

לא צריכא דאמר הרי עלי י' חלות - לפטור תודתו של פלוני דלא מיחייב עליה בכולהו מ':

סוף סוף - כיון דאמר לפטור לא נפיק עד דפטר ליה לההוא פלוני מי' חלות והאי לא מצי פטר ליה בהאי שיאור דלא ידע ההוא פלוני מאי אייתי האיך דלוסיף עלייהו:

לא צריכא דלא אמר לפטור - אלא הרי עלי י' חלות לתודתו של פלוני דכיון דאמר לתודתו של פלוני לא איחייב ליה בתודה ולחמה אלא בעשר והא ודאי פשיטא לן דההוא פלוני לא מיפטר בהאי שיאור ואיהו נמי לא מקבל עליה למפטריה אלא לאתויינהו בעלמא וכסבור שיוכלו ליקרב עם המצה של חבירו:

מיפק גברא ידי נדרו נפיק - ויפדו ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק תיקו:

ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה - כדיליף לקמן (דף כד.):


ושחט וחוקה - ושחט אותה לפניו וכתיב זאת חוקת התורה:

וכל היכא דכתיב חוקה - לעיכובא ואיכא לרבויי מלתא אחריתא בק"ו מי לא דרשינן ק"ו לרבויי ועיכובא דחוקה למילי אחרנייתא:

הא גבי יום הכפורים - דכתיב גורל ונתן אהרן על שני וגו' וכתיב חוקה בסוף הפרשה ואי לאו דכתיב מיעוטא בהדיא דלא מקדיש בלא גורל הוה מרבינן בק"ו דקדיש על ידי קריאת שם בלא גורל:

דתניא - הגורל לה' ועשהו חטאת דמשמע הגורל עושהו חטאת בנפילתו עליו ואין קריאת השם עושהו חטאת שאם אמר זה לשם וזה לעזאזל אין נקבעים בכך ומגריל עליהם אם הגורל משנה את קביעות קריאת שם הולכים אחר הגורל:

שיכול והלא דין הוא - אי לא כתיב הגורל ועשהו אלא קרא קמא דונתן אהרן על שני וגו' הייתי יכול לומר והלא דין הוא דהואיל והגורל קובען יהא אף קריאת השם קובען:

ומה במקום שלא קדש הגורל - כגון קיני זבים ויולדות דאחד לחטאת וא' לעולה שאם הגריל עליהם שכתבו על אבן אחת חטאת ועל אבן אחת עולה והטילו עליהם בגורל לא מצינו שיהא הגורל קובען ואם רצה לשנותן הרשות בידו:

קידש השם - דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה מקום שקדש כו':

טעמא דכתיב הגורל ועשהו - דאמעיט ליה להא מלתא בהדיא:

הא לאו הכי הוה מרבינן מקל וחומר - ומוקמינן לחוקה למילי אחרנייתא:

הערופה - משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה:

וערפו העגלה - שנה עליה הכתוב לעכב:

לוים בשנים פסולים - פחות מבן שלשים ויותר מבן נ' כדכתיב זאת אשר ללוים וגו' זאת משמע מיעוטא:

ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהם - כדיליף לקמיה אשר ללוים ולא אשר לכהנים:

זאת אשר ללוים - כוליה יתירא הוא דכולה פרשתא בלוים היא והוה ליה למכתב מבן חמש ועשרים כו':

יכול אף בשילה ובית עולמים - שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים:

ללמוד - ללמוד הלכות עבודה:

שלא ראה סימן יפה - לומד ושוכחו:

רבי יוסי אומר בשלשה שנים - צריך שיהא רואה סימן יפה במשנתו:

דתקיפין - להוריד המשכן לפרקו ולנטותו להעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי:

משיביא שתי שערות - אבל מקמי הכי לא כדיליף לקמן איש איש מזרעך וגו':

במה דברים אמורים - שהשנים פוסלות בהן:

ירושלים נקראת בית עולמים דמשנחרבה לא היתה אחריה היתר לשאר מקומות אבל קדושת שילה היתה אחריה היתר לבמות כל ימי נוב וגבעון:


ויהי כאחד - אפילו זקנים במשמע:

קול אחד - שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד:

שירתת - ידיו ורגליו רותתין מאין כח:

ולא הטיל מים - קודם טבילה:

לכשיטיל מים טמא - שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.):

בילד ובבריא טהור - דמעיקרא נפיק כוליה:

שליח ציבור - לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס:

משיביא שתי שערות - אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן:

לנצח שאני - דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח:

והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול:

וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח) וילוו עליך וגו':

איש ולא קטן - דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש:

אבל אין אחיו הכהנים - הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו:

איכא דאמרי הא רבי היא - דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה:

ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן - אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ':

והא - מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד:

אויר - הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה:

וגבו טהור - אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך:

אויר כל הכלים טהור - כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע"פ שנתלית באוירו:

תוכו - וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו':

נאמר תוכו לטמא - כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא:

ונאמר תוכו ליטמא - כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו:

מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע - הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה:

אף תוכו האמור - לענין הורדת טומאה לכלי:

אע"פ שלא נגעה - טומאה בו:

העידה - דכתיב כל אשר בתוכו:


ואפילו מלא חרדל - שהכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים:

ויהא כלי חרס מיטמא מגבו - בנגיעה:

מק"ו - דתוכו גלי לך קרא מה שאין כן בשאר כלים וגבו בנגיעה ליתי בק"ו מה כלי שטף שאין מיטמאין מאוירן בלא נגיעה כדיליף לקמיה תוכו של זה ולא תוכו של אחר:

מיטמאין מגבן - בנגיעה כדכתיב (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו וגו' עליו משמע דנגע ולא שנא גבו ולא שנא אוירו:

כלי פתוח - מדקפיד אפתיחה שמע מינה בכלי חרס קאי דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו באיזה כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו:

הוי אומר זה כלי חרס - דכתב לך בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו:

הא יש צמיד פתיל עליו - שמצומדת מגופתו עליו לפיו יפה:

פתיל - מגופו:

טהור - ואף על פי שהוא באהל המת דקרא באהל המת מישתעי אלמא לא נטמא מגבו:

ומה כלי חרס שאין מיטמא מגבו - כדאמרן:

הא דרשינהו - חד לגופיה וחד לגזירה שוה דנאמר תוכו לטמא כו':

ארבעה קראי כתיבי - תרי תוכו ובכל חד הוה מצי למיכתב תוך וכתב תוכו:

חד לגופיה - תוך האמור לטמא לגופיה אתא שיטמא הכלי כל אוכלין ומשקין שבאוירו אע"פ שלא נגע:

וחד לג"ש - ללמוד על הכלי שיקבל טומאה מן האויר אע"פ שלא נגע בו השרץ כדאמרינן לעיל (דף כד:) נאמר תוכו לטמא כו':

תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל - אם היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מפי החיצון כדמפרש בתורת כהנים ואוכלים ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין האוכלין טמאין דלאו תוכו דכלי חרס נינהו אלא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל ולא מיבעיא פנימי אם גם הוא של חרס דמציל דכיון דאינו מיטמא מגבו לא נטמא וחוצץ בפני הטומאה שבאויר החיצון אלא אפילו כלי שטף דמיטמא מגבו ואיכא למימר לא יחוץ בפני הטומאה מציל על האוכלין שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ דאי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב וכל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין אבל כלים אין מיטמאין דתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

כלי שטף - כל שאר כלים שאינם כלי חרס מיקרו כלי שטף על שם שיש להם טהרה במקוה:

אלא מתוכן ובנגיעה - עד שיפול לתוכן ויגע בהן ונימא דהאי אשר יפול עליו על שוליו ועל דופנותיו מתוכו קאמר:

מק"ו ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו - בלא נגיעה:

אין מיטמא מגבו - אפילו בנגיעה כו':

אמר קרא וכל כלי פתוח - דמדאדכר פתיחה בכלי חרס קאמר וכתיב הוא למימרא דהאי הוא דתלייה רחמנא בצמיד פתיל מכלל דאינך אפילו יש צמיד פתיל עליהן טמאין אלמא מגבן נטמאו:

גולמי - שלא נגמרה כל מלאכתן כדמפרש ואזיל אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן:

פשוטיהן - אפילו נגמרה מלאכתן:

טהורין - דאיתקש עץ לשק דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל מטלטל מלא וריקן:

גולמי כלי מתכות טהורין - ולקמן מפרש טעמא:

פשוטיהן טמאין - אם נגמרה כל מלאכתן דכלי מתכות לא איתקוש לשק וטומאת כלי מתכות כתוב בפרשת מדין (במדבר לא) אך את הזהב ואת הכסף וגו':

לשוף - לשפשף בדבר המחליקן ומצחצחן כמו שעושין בעשב שקורין אשפריל"א:

לשבץ - לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים כמו ומפקי ליה ברמצא דפרזלא במסכת נדה (דף סב.) כלומר שמחוסרין לתקוע בהן מסמרות ומשבצות לנוי כמו שעושים בארגז הנשים:

לגרר - ברהיטנא להחליק:

לכרכב - שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב כדרך שעושים בכיסוי תיבות וספסלים:

להטיח בטונס - דג הוא כמו ששנינו באלו טרפות (לקמן סו:) אפונס ואטונס ושפין בעורו כלי עץ להחליק וכדאמר בסנהדרין (דף כ:) משישפשף בעור הדג:

או שמחוסר כן - בסיס לישב עליו:

אוגן - שפה לפיו כמו שעושין לכלי ששותין בו יין לנוי:

אוזן - אנש"א בלע"ז כמו שעושין לקופה ולנפה:

מחוסר חטיטה - טהור דלאו כלי הוא:

דחק קפיזא בקבא - כלי שבדעתו לחוק עד שיחזיק קבא חקק בו ג' לוגין ואע"פ שראוי למלאכה הואיל ולשם קב התחיל בו ודעתו להשלימו לא הוי גמר מלאכה:


לשוף - בשופינא לימ"א בלעז:

לשבץ - במשבצות זהב לנוי:

לגרר - גרוטושיי"ר לשוף שייך בכלי ברזל לגרר שייך בכלי זהב וכסף:

לכרכר - בציורים שקורין ניי"ל:

להקיש בקורנס - שיש בו פחיתות ופושטן בקורנס:

טהור - הואיל ולא נגמרה כל מלאכת נויו ולקמן מפרש טעמא:

מחוסר כסוי טמא - שאין הכיסוי ממלאכת הכלי שהכסוי כלי אחר הוא ובלא כסוי הוא בנויו:

מאי שנא - גולמי כלי מתכות דטהורין ומאי שנא של עץ דטמאין:

הואיל ולכבוד עשויין - הנך דמתכת הלכך לא חשיבי כלי למילתייהו עד שתגמר כל מלאכת כיבודן:

הואיל ודמיהן יקרים - ועד דעבידי לנוי לא חזו למילתייהו לימכר ביוקר כראוי להם:

כלי עצם - דמיהם יקרים ואין עשויין לכבוד לרב נחמן הוו ככלי מתכות ולר' יוחנן הוו ככלי עץ:

דכלי עצם מקבלים טומאה - בתמיה והיכא רמיזא:

להביא דבר הבא מן העזים - מקרניהם ומטלפיהם דהא כלי עור בהדיא כתיב ברישא דקרא: מן הקרנים גרסינן ולא גרסינן ומן הקרנים:

פרט לעופות - כגון צפרני גריפו"ן שעושין מהם כלים:

קטנים חייבין - במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים:

מתוקים גדולים חייבין - שנגמר פריים:

קטנים פטורין - שאין דרך אכילתן כך:

זה וזה לפטור - קטנים פטורים בין מרים ובין מתוקים:

זה וזה לחיוב - גדולים בין מרים ובין מתוקים ולקמן מפרש גדולים מרים למאי חזו:

מתני' התמד עד שלא החמיץ - הא נמי להכי תנייה הכא משום דדמיא להנך דלעיל אלא דעד השתא איירי בתרתי מילי ודבר הנוהג בזו אינו נוהג בזו ומהשתא מיירי בחדא מילתא ויש בה חלוק פרקים ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה ויש זמן שזה נוהג בה ואין זה נוהג בה: יין הוזכר לענין קיחת מעשר בירושלים ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע בעירובין (דף כז:) ומים הוזכרו לענין לפסול את המקוה בשלשה לוגין מים שאובין אם נפלו לתוכן קודם שהומשכו בו ארבעים סאה ויין אינו פוסל את המקוה:

תמד - מים הנתנים בחרצנים ולכשהחמיץ ותוסס נעשה יין והתמד עד שלא החמיץ מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פסול מקוה ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר ולאחר שהחמיץ ינהוג בו קיחת מעשר ולא ינהוג בו פסול מקוה:

וכן האחין השותפין כשחייבים כו' - האחין שהן שותפין בירושתן:

כשחייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה - חלקו ולבסוף נשתתפו חייבין בקלבון כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנין שתי קלבונות והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין שתי קלבונות שהיה להן לשקול לחצאין:

ופטורין ממעשר בהמה - כל הנולדים להם כל ימי שותפותם שהשותפות פוטר ממעשר בהמה בבכורות בפרק בתרא (דף נו:) יהיה לך ולא של שותפות והתם מוקי ליה להאי קרא במעשר ואע"ג דבבכורות כתיב:

וכשחייבין במעשר בהמה - כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם דאמר התם יכול אפילו קנו בתפוסת הבית תלמוד לומר יהיה ופטורין מן הקלבון לגמרי ששוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ואביהם השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו פטור מן הקלבון דתנן בשקלים (פרק א משנה ז) השוקל על יד עני או על יד שכנו או על יד בן עירו פטור ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו ליה כשכנו ובן עירו:

גמ' כדי מדתו - ולא יותר שאם מצא יותר הכל מודים שחייב לעשר שהרי יש כאן יין:

ר' יהודה מחייב - במעשר דכוליה פירא היא וחכמים פוטרים הואיל ולא נוסף בו כלום אף על פי שיש בו טעם יין אינו כלום:


בשהחמיץ מחלוקת - אבל בשלא החמיץ רבי יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אפילו בשהחמיץ פליגי:

ומתניתין רבי יהודה היא - ובשלא החמיץ לא בעי רב נחמן לאוקמי לפלוגתייהו ותיקום מתניתין כרבנן דקסבר ר"נ דכיון דכשלא מצא אלא כדי מדתו קא מיירי אי לא החמיץ לא מחייב עליה רבי יהודה:

קנה מעשר - ומי שהמעות בידו יכול לאכלו חוץ לירושלים מפני שנתחללו על התמד דאילו לא החמיץ הוו הנך מעות קיימי בקדושתייהו ביד המוכר:

איגלאי מילתא - דבשעת לקיחה פירא הוה דנכנס בהם כח החרצנים אלא שעדיין לא נגמר וחילול מעליא הוא שאם לא היה יין בחרצנים לא היה מחמיץ לעולם:

אלא מתניתין דקתני - לא החמיץ אין נקח בכסף מעשר ומשמע דאינה לקיחה והדמים קדושים ביד המוכר:

דלמא אי שבקיה הוה מחמיץ - היכא דליתיה קמן ניזיל בתר רובא ורובא מחמיצין הן ומדקתני אין נקח ופוסל ש"מ כל כמה דלא החמיץ אע"פ שעתיד להחמיץ ההיא שעתא מיהא לאו פירא הוא ולא הוי חלול:

כששייר ממנו - מוכר זה בכוס ולא החמיץ:

רבא אמר - מתניתין דקתני עד שלא החמיץ פוסל את המקוה ואינו נקח בכסף מעשר ואע"ג דפירא הוא:

ר' יוחנן בן נורי היא - דאזיל בתר חזותא ואמר קורטוב חלב משלים לג' לוגים לפסול מקוה משום דיש לו מראה מים והכא נמי אע"ג דפירא הוא עד שלא החמיץ הואיל וחזותיה מיא פוסל את המקוה ולגבי מעשר נמי הואיל וחזותיה וטעמא מיא אינו נקח ורב נחמן דאמר כרבנן דאמרי קורטוב חלב לא משלים לפסול את המקוה ואף ע"ג דחזותא דכולהו מיא הוא והכא נמי אע"ג דחזותיה מיא הואיל ופירא הוה לא פסיל מקוה ולגבי מעשר נמי נקח:

לא פסלוהו - דאע"ג דאיכא שלשה לוגין שלמים כיון דחזותייהו דחמרא לא פסלי:

שלשה לוגין חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב - שאינו דוחה את מראה המים:

ומראיהן כמראה מים - כיון דליכא שיעורא במיא לא פסלי דרבנן תרתי בעו שיעורא וחזותא:

הכל הולך אחר המראה - דכי היכי דאזלת ברישא בתר חזותא ואמרת לא פסלוהו סיפא נמי זיל בתר חזותא ואימא פסלוהו:

לאו א"ר יוחנן כו' - רבא הוא דמסיים לה למילתיה דאוקי מתניתין כרבי יוחנן בן נורי:

והכא נמי - דתמד עד שלא החמיץ ואע"פ שעתיד להחמיץ והשתא פירא הוא הואיל וחזותיה מיא פסיל מקוה ואינו נקח ורב נחמן כרבנן דאף ע"ג דחזותיה מיא לא פסיל דתרתי בעינן לפסול מקוה [שיעורא וחזותא] ולענין מעשר נקח דאפירא קפיד רחמנא והא פירא הוא והכא לא בעי תרתי ולבי מהסס [משום דרישא משמע דאזיל בתר חזותא וסיפא משמע דלא אזיל בתר חזותא] ונראה בעיני דרבא חסר קורטוב תני ברישא ומשום דליכא שיעורא קאמר תנא קמא לא פסלוהו אבל שלשה לוגין שלמים אפילו מראיהן כמראה יין פסלי דרבנן לא קפדי אחזותא כלל והשתא מיתוקמא שפיר דרב נחמן [דאזיל בתר בסוף אף ע"ג דהשתא חזותא מיא דאמר כת"ק דלא אזיל בתר חזותא ורבא דאמר כר"י] (דאמר כרבנן) והכי אמרינן בפרק קמא דמכות אליבא דרבא דחסר קורטוב תנינן ברישא ות"ק לא זו אף זו קאמר ור' יוחנן בן נורי ארישא נמי פליג ואתא למימר דאפילו שלשה לוגין שלמים ומראיהן כמראה יין לא פסלי ובסיפא אף ע"ג דליכא שלשה לוגין שלמים מים הואיל דאיכא מראה מים פסלי:

ופליגא דר' אלעזר - הא דאמר רב נחמן לעיל בשהחמיץ מחלוקת פליגא אדר' אלעזר:

הכל מודים - אפילו רבי יהודה:

שאין מפרישין עליו ממקום אחר - מתמד אחר:

אלא א"כ החמיץ - תמד זה שהוא בא לתקן ולהפריש עליו ממקום אחר ומדקאמר ר' אלעזר אליבא דרבי יהודה דאין מפרישין עליו ממקום אחר מכלל דמחייב ליה רבי יהודה בלא החמיץ ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דעד כאן לא מחייב ליה רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל ממקום אחר אפילו הוא כיוצא בו שלא החמיץ לא שמא זה עתיד להחמיץ והוי פירא וזה אין עתיד להחמיץ וקא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור והמפריש מן הפטור על החיוב אוכל טבל שהרי אין שם מעשר חל על מעשרותיו שאינו ראוי לכך ונמצא שלא נתקן זה שהפריש עליו והמפריש מן החיוב על הפטור מאכיל טבל לכהן שהרי אין שם תרומה חלה עליו כיון שזה שהוא מפריש עליו א"צ לכך נמצא שנותן לו מטבל זה החייב בתרומה ומאכילו לכהן על חנם וטבל במיתה אף לכהן כדאמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.):


משיקו במים - אם נטמא דמיא בעלמא הוא:

משהחמיץ אין משיקו במים - דחמרא הוא וכלים ואדם ניתנה להם תורת טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה ומים מיטהרים בהשקה שאם יש לו מים יפים לשתיה ונטמאו נותנן בכלי ומשקען במי המקוה עד שנושקין המים והוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה והכי מפרש בכל שעה (פסחים דף לד.) אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמא לא בטיל:

לא שנו - דמשיקו במים:

אבל טמאין מעיקרא לא - ורב גביהה פריך עלה מאי שנא:

לשמעתא - כלומר טעמא דהא מתניתין בעא מיניה מרב אשי:

יקירי - כבדין:

קפי - : צף ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו):

מבלבלי - הכל יחד המים והיין של תמד הלכך מהניא ליה השקה:

מתני' כל מקום שיש מכר - כל זמן שהבת קטנה ואביה זכאי למוכרה:

אין קנס - אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף דנערה כתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף:

וכל מקום שיש קנס - דהיינו כשהיא נערה:

אין מכר - דתניא בערכין (דף כט:) יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו בסימני נערות שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר:

גמ' זו דברי ר"מ - דאמר קטנה אין לה קנס אבל חכמים אומרים יש לה קנס לקטנה וטעמא מפרש בכתובות (דף מ:) כל מקום שנאמר נער בלא ה"א אפילו קטנה במשמע:

בת שלש שנים - ראויה לביאה: הכי גרסינן קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס וחכמים אומרים קטנה בת ג' שנים שהיא ראויה לביאה יש לה קנס:

מכר לא - בתמיה והלא קטנה היא עד שתביא שתי שערות:

אימא אף קנס - יש לה ואע"פ שיש מכר משתראה לביאה עד שתביא ב' שערות וקודם שתראה לביאה יש מכר ואין קנס ומשתביא שתי שערות ועד שתיבגר יש קנס ולא מכר ובין בגרות לנערות ששה חדשים:

מתני' מיאון - ביתומה שקדשוה אמה או אחיה ואפילו לדעתה יכולה למאן ויוצאה בלא גט עד שתביא שתי שערות וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא דאיש כתיב בפרשה ואם לא יחפוץ האיש ומקשינן אשה לאיש ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן:

גמ' זו דברי ר"מ - דאמר נערה לא ממאנת:

במקום חליצה - דאפילו נערה יכולה למאן:

עד שירבה השחור - שיוקף אותו מקום בשער ובמסכת נדה (דף נב:) מפרש לא שירבה ממש אלא שיהו שתי שערות ארוכות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור:

מתני' תקיעה - ערבי שבתות וימים טובים להבטיל את העם מן המלאכה ובין השמשות תוקעין להבדיל בין קדש לחול:

הבדלה - בתפלה ועל הכוס במוצאי שבתות וימים טובים:

תוקעין - אע"פ שגם היום יו"ט היה ואין בו מלאכה תוקעין להבדיל ממלאכת אוכל נפש:

ולא מבדילין - מפני שהנכנס חמור מן היוצא:

חל להיות במוצאי שבת מבדילין - לפי שהיוצא חמור מן הנכנס ותקיעה אין כאן:

כיצד מבדילין - בין שבת ליום טוב כשהוא במוצאי שבת:

גמ' היכי תוקע - ביו"ט שבע"ש כשהוא תוקע להבדיל בין קדש לחול דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה דיוצאה כל כך:

מתוך תקיעה - קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה:

בנשימה אחת - ומכל מקום מפסיק הוא בינתיים:

היכא אמר לה - להאי בין קדש לקדש:

בחתימתה - של הבדלה אבל בפתיחתה הוא אומר בין קדש לחול וכך אנו נוהגים:

אף בפתיחתה - מתחיל המבדיל בין קדש לקדש בין אור לחושך:

ולית הלכתא כוותיה - שהרי למנות סדר הבדלות הוא בא בתחלה והבדלה דכתיבה באורייתא בקודש וחול כתיבה וכרבי דוסא נמי לית (ליה) הלכתא דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל:

באמצע שבת - אפ"ה אמרינן בין יום השביעי אע"ג דלא שייך יום השביעי הכא כלל:

סדר הבדלות - האמורות בתורה הוא מונה ולהבדיל בין הקדש וגו'. ויבדל בין האור ובין החושך. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ובין יום השביעי כו' היינו בין קדש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימתה: