חולין מו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין והלכתא מגין כדרב יוסף דאמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מותבינן עלה גדפא או רוקא או גילא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן היכא אוושא מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי ומותבינן לה בגוה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא מותבינן בפשורי ונפחינא לה אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא (אהיני סומקא דיבש גילדי סימן) גופא אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טרפה א"ל רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה דתניא נצרר הדם אף על פי שלא יצא אי הכי אפילו מקצתה נמי אלא לא שנא ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתפרך בצפורן כמאן כרבי יוסי בן המשולם דתניא איזו היא יבשה שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה כדי שתהא נפרכת בצפורן אפילו תימא רבנן גבי אוזן בכור דקא שליט ביה זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא קא שליט ביה אוירא הדרא בריא ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו
רש"י עריכה
כאהינא סומקא - שנשארת בקרום התחתון והיא כתמרה אדומה:
דאוושא - כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה: ה"ג אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או גילא או רוקא. מושיבין על אותו מקום כנף פלומ"ה בלע"ז:
גילא - קש:
אי מבצבצא - ההיא רוקא מחמת הנפיחה בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא משם:
טרפה - משום ריאה שנקבה:
ואי לא - ידעינן מהיכא אוושא פעמים שאין יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע:
מייתינן משיכלתא - קוניי"א בלעז:
דמיא פשורי ומותבינן - לכולה ריאה לתוכה שכל מקום שיש בה נקב יבצבצו המים:
דכווצן לה - והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה:
דמטרשי לה - מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותה כשמתקשה שקורין דייר"ש:
תתאה אינקיב - והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לבין ב' הקרומים לפיכך היא משמעת קול:
שהאדימה - שנקוטר"א:
מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים - קטנים כגון צפרדעים ודומה להם שעורן רך חוץ משמונה שרצים שעורן קשה אינו חייב עליהן בשבת משום חובל עד שתצא מהם טיפת דם ואע"פ שנצרר הדם והאדים עורן מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שעורן רך הוא ממהר להאדים וה"נ ממהר להאדים ואמאי חשבת ליה נקב:
וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן לה - דתנא בהו בפ' ח' שרצים (שבת קז:):
נצרר הדם - ונאסף במקום אחד דהיינו האדים העור מבחוץ אף על פי שלא יצא וקרי ליה התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מפנים וסופו לינקב ולצאת והכא נמי להאי קרום דריאה חשבת ליה כעור גמור והכי מפרש התם דבהנך דאית להו עור הויא חבלה ובהנך דלית להו עור לא חשיבא חבלה הך צרירת דם והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכא תניא:
אלא לא שנא - דבין כולה ובין מקצתה כשירה כדאמר לקמן (דף מז:) אדומה כשרה מדר' נתן: הכא נמי לא שנא ל"ג:
איזו היא יבשה - לגבי מומי בכור קאי:
רבי יוסי בן המשולם אומר - ואע"פ שאין מוציאה דם אין זו יבשה עד שתיבש כל כך שתהא נפרכת בצפורן: רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה: ה"ג הכא כיון דלא שליט בה אוירא הדרא בריא:
גילדי גילדי - קליפות קליפות קרושט"ת בלעז כעין מכות מלנ"ש:
אוכמי אוכמי - טיי"ש בלעז שחורות:
חזותא חזותא - גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מיטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן בהלכות:
אין מקיפין בבועי - בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למיתלייה בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין מביאין בועה אחרת להקיף ולקרב אצלה ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוים כדאמרינן לקמן בפירקין (דף נ.) מקיפין בריאה דה"מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מראה אחר היה לו ונשתנה לשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה (דף לב:):
לית להו בדיקותא - שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גלייר"א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר:
שלא כסדרן - כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה:
היינו רביתייהו - זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה ואונה הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר רבי יקר והתירה לי לאכול ויש שאוסרין והוא אמר לי טעמו וטעמם. האוסרין אומרים הרי נקב יש ולא מצאנו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל אומי לא קאמר וטעמא דאוני משום שעומדין במיצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשרה ובאומא טרפה כדלקמן (דף מח.) וטעם מורי לא מצינו אומא בגמרא ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרן לעיל דלא שלט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הן גדילות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל"ש אוני ול"ש אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טרפה ואע"ג דאי הויא סריכי אוני בדופן הוי כשרה כדאמרינן לקמן (דף מח.) אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו זו מזו אבל דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידן שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא איצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת ועינוניתא דוורדא כל היכא דסבכא טריפה דכולהי לגבה דידה שלא כסדרן נינהו:
תוספות עריכה
אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי. לעיל (דף מה.) גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק:
והלכתא מגין כדרב יוסף כו'. בכל דוכתי (לקמן צג:) קי"ל כרבינא לקולא ולא הוצרך לפסוק כאן אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף:
אלא לא שנא. פירש ר"ח לא שנא וטרפה ולפירושו הא דאמר לקמן אדומה כשרה מדר' נתן צריך לומר היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה וכן משמע מתוך הלכות טרפות דרבינו גרשום ובה"ג. של רבינו תם ובקונטרס פירש לא שנא וכשרה כדלקמן וכן פסק בה"ג ורב אלפס ורבינו יעקב בר רבי אבין היה מודה:
אוכמי אוכמי. .. פירש בקונטרס טיי"ש שיש בה מראות שחורות והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה יש לפרש דהינו כשרובה כך ומעשה בא לפני רבינו תם והכשיר כשלא היתה רובה שחורה אבל תימה דכיון דאמר לקמן (דף מז:) דטרפה משום דשחור אדום הוא אלא שלקה א"כ מה לי רובה מה לי מקצתה כיון דע"י לקותא היא ונראה לפרש דאוכמא דהכא היינו כי כוחלא דאמר לקמן (שם) דכשרה וכן פירש בהלכות גדולות של ר"ת:
אין מקיפין בבועי. כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא כדפירש בקונטרס דאי לא ניקבה כשרה בר מהיכא דאיכא תרי בועי דסמיכי להדדי כדבסמוך:
אבל כסדרן היינו רביתייהו. נראה לי כסדרן דוקא באותו ענין כמו שהן שוכבות זו אצל זו אבל אם הם שוכבות זו על זו אע"פ שהם סמוכות זו לזו טרפה דאין זה כסדרן ועוד כתוב בערוך בשם ר"ח כסדרן קבלה רב מפי רב אפילו סריכן תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו ע"ג זו הראשונה עם השניה או השניה עם השלישית דודאי טרפה ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סירכא על גבי חברתה היא רביתא ולא איכפת לן בההיא סירכא והרבה תמיה רבינו יהודה על קבלת ר"ח וכתב שלא מצא בכל הלכות טרפות של רבותינו שראה שום חילוק בין מיפרקי מעיקרן ללא מיפרקי:
היינו רביתייהו. על פירוש הקונטרס דפירש דהסירכא מחמת נקב היא באה קשה לר"י דאמאי כסדרן כשרה נהי דאינה נמשכת לכאן ולכאן לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום אע"פ שאין הקרום דבוק למקום אחר ואי הוה אמרינן הא
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
גלא. קש. אי מבצבצא טרפה כלומר דאינקיב ואי לא מבצבצא כשרה. תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב והאי דקא אוושא זיקא דביני וביני קא אוושא:
דמטרשי לשון קשה. אי מבצבצא כו' דכיון דמבצבצא ודאי אינקיב:
נצרר הדם כלומר שהאדים כנגד המכה. אלא לא שנא כלומר בין מקצת ובין כולה כשרה:
איזה יבשה כלומר לענין בכור אוזן בכור שיבשה אינה חשובה יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן:
אפי' תימא רבנן כלומר אפי' רבנן דמחמירי לענין אוזן בכור דאמרי אפי' אין נפרכת בצפורן אלא שאינו יוצא ממנה דם חשובה יבישה אפי' לדבריהן אינה חשובה יבישה לענין ריאה עד שתהא נפרכת בצפורן מ"ט התם לענין אזן בכור כיון דשליט בה זיקא כו' אבל הכא כיון דלא שליט בה זיקא הדרא בריא אפי' לא יצא ממנה דם ואינה חשובה יבישה עד שתהא נפרכת בצפורן. דאסיק גילדי גילדי לשון מכות ואבעבועות:
אין מקיפין בבועי שאם יש נקב בבועא דלא אמרינן נקבינן בועא אחריתי אם דמו הנקבים להדדי דאמרינן לאחר שחיטה ניקבה ותהא כשרה אבל אזלינן לחומרא ואמרינן קודם שחיטה הוא:
חידושי הרמב"ן
ריאה שהאדימה מקצתה וכו'. אסי' אלא לא שנא. ופירשו רבינו יצחק ורש"י ז"ל "וכשרה מדר' נתן" וכן עיקר מדלא פירשו לקמן אדומה דכשר' מדר' נתן היכי משכחת לה ש"מ דכל מראה אודם כשר בה וסוגין גמי משמע דמקשה סבר לשאר שקצים ורמשים מדמינן דהדרא בריא ועלה מסיק כוותיה ולא שנא.
אבל ר"ח ז"ל כתב לא שנ' וטרפה בין בכולה בין במקצת' והוא עצמו פוסק כר' נתן באדומה לפי' אמר הרב ר' אפרים ז"ל שהפרש יש בין האדימה לאדומה ואדומה משמע מעצמה והאדימה משמע מחמת לקות האדימה ביותר, ואינו נכון.
ואי קשיא הא דאמרינן (סוכה לג,ב) גבי (אתרוג) [הדס] האדומות כשחור דמיין מדר' חנינא דאמר הא שחור אדום הוא אלא שלקה והכא בריאה האי שחור פסול הוא ומ"ט מכשרינן אדומה ולא קשיא דהתם שינוי הוא אבל כאן היינו רביתייהו שיהיו אדומות מחמת דם שכל שיש בו דם אין אדמימותו פוסל בו דכל שלא נבלע בהן דמן הן אדומות ביותר וכשרות דהדרן ובריין והרי הירוק ככרתי שכשר בריאה ופסול באתרוג.
ריאה שיבשה מקצתה טרפה. כתוב בהל' גדולות יבשה הכבד שלה טרפה ומסתברא כוותיה מאוזן בכור דיבשין כנטולין דמו ועוד כתב דהיכא דעביא ליה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיוורא כעמר גופנ' טרפה ואי סומקא הדרא בריאה וכשרה, ואיני יודע דברי נביאות אלו.
הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדייק מדלא קאמר טרפה וכשרה ש"מ דה"ק כי סמיכי שלא כסדרן לית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקות' אבל בלא בדיקה אסורה וכן נמצא במקצת תשובו' לראשוני' ואין הדקדו' הזה יפה שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסירכא עצמה היא מטרפת והיה ראוי לבודקה ולא סמכו חכמים לפיכך אמר בלשון הזה ולישנא דוקא הוא ובודאי לפי מראית הסוגייאות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ' בפי' כגון דרב יוסף ודרב נחמיה שבהן פירשו ועוד שלא פשט מנהג זה אבל סמכו רבותינו ואבותי' לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרן.
וענין איסור הסירכות וטעמן. פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזו.
ופר"ח ז"ל: כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי' סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי' מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה על השלישית ודאי טרפה ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו כיון דחדא על חברתה היינו רביעתה ורביצת' ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רבעתייהו וכדאית' לבהמה בחיה אפי' בדלא סריכין דחקי אהדדי וכשרה אלו דברי ר"ח ז"ל.
גם נהגו הראשונים לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכן הורה רבינו יצחק ז"ל בתשובה הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאן ובלבד שהן עומדות בשורה וסמך לו על דברי רבינו האי גאון ז"ל ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרה.
אבל מגבה של זו לגבה של זו בכסדרן מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגילוני ז"ל שכת' שהיא טרפה וכן כתבו רבים וכן מנהג ומסתברא נמי דאפי' במקום חיבורן אם סירכא עולה מראשה של אונה זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חיתוכן ויהא סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה.
וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היא. ורש"י ז"ל פי' שלא כסדרן מראשונה לשלישית ואם דוקא כן הוא אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינא אבל לא בשמאלא.
ואונה לאומה. רש"י ז"ל התירה בשם רבי ואמר לא מצינו אומה בתלמוד. ור"ת ז"ל השיב עליו דאומה בתלמוד לא מיקרי' אונה אלא ריאה שמה כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם היתה הריאה נק' אונה ז' הוו.
וכל זה אמת הוא, אבל מ"מ לא אשמעינן בגמרא טרפות הריאה הסרוכה לאונה שלה והא דנקט רב' באוני לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהוא עיקר מימרא דידיה הוא כמו שפי' והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש והרב הנשיא כתב שהגאונים התירוה אפי' בזמן אפקרותא דאפי' משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה (גבי יופיא דררא) [בכנופיא דדרא]. וכתב עליו רבי' האי גאון ז"ל דאפילו בדיקותא לא צריכה ומעתה אתה דן ק"ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינו. והא דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית ליה חתיכה דאוני כפשטה הכי משמע דאי אית ליה חתוכה ודבקה בסירכא כשרה בין באוני בין באומה דריאה היינו אומה כדפרישית.
הא דאיתמר בגמ' בסרכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים התוס' בטעמא של רש"י ז"ל והראשונים אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר ואע"פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציא' רוח הא אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה שזו הולכת לכאן וזו לכאן וסוף הקרום הזה להתפרק וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אלו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו אינו קרום שסופו ליסתר וכל סרכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו הלכך אע"ג דלא מפקי זיקא טרפה.
ויש לתמוה א"כ אפי' כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרו' הזה מתפרק בכח פירוקן של אונות אעפ"כ היאך יסתום והרי הקרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם ואע"פ שאין לו מי שיפרקנו ועוד הא דאמרינן בגמרא אהא דרב נחמיה אדרבה מתנינן לה וכו' היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשירי והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמו מה הועילה לו לר' נחמיה בדיקה זו שהרי הנקב סתום הוא בסרכה זו שיוצאה ממנו ועלתה עליו וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב אין הבדיקה מועלת כלום שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק כל זה הקשו בתוס'.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת נקב ומכה אלא כיון שעתיד להתפרק שלא כסדרן סופה להנקב וכנקובה דמיא ואסורה וכסדרה אין סופה להתפרק ולא הועילו לנו בסברא אלא לתרץ מעט מה כסדרן ושלא כסדרן וכ"ש שק' מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן וק' מזו דקאמרי' אי אינקוב האי טרפה ואי אינקוב האי טרפה דאלמא כבר אינקוב ממש וכל זה כתבו שם בתוס' ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה ואמאי ואפי' תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מ"מ כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקוב קרום שלה דהא שלא במקום רביתה היא ולא העלו בתו' בשמועה זו כלום שהם תירצו לדעת הראשונים אעפ"י שאין סרכא בלא נקב היה ר"ן בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת כולו וכשעלה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל.
אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומגרגרת הסרכא שעליה בשעת נפיחה אבל כסדרן במקום רביתן האונות עצמן סותמות זו סותמת נקב של זו [וזו סותמת נקב של זו] כענין ריאה שניקבה ודופן סותמתו בדסבך בבשרא ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצ' במקום הסרכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאת ונסתבכה (במקום) [בקרום] העליון שבריאה ולא ניקבה הריאה ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב אע"ג שלא מפקא זיקא אמרי' קרום קשה הוא שעלה בה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה וזה מתוקן בדברי הראשונים אלא שאין דברי רש"י ז"ל מתחוורין בכך יפה ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויה אסורה והעולם נהגו בו התר.
ודעתי נוטה לסברא שהוזכרה בתוס' שאין פסלותה של סרכא זו אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבא בשלא כסדרן לית להו בדיקותא דשמא נתפרקה קצת וניקבה הריאה בקצת מקום חבורה של סרכא ואם לא ניקבה סופה לינקב בפרוקן ור' נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה ומר זוטרא דמתני לה לדר' נחמיה אתרי אוני דסמיכי אהדדי היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה בודאי שלמה היא וכשרה ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרי' לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק אלא הכא אי אינקוב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה וכך מדת חכמים בטרפות כל שיש שסופה ליטרף בה אסורה ואפשר משום אינקיבה כלומר אי מנקב ואילך וכך מ"כ בקצת הנוסחאות וזו שחלקו בין יש מכה בדופן ובין אין מכה בדופן מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזת קצת בקרום העליון של מקום וזה הענין מתוקן והדעת סומכת עליו שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאו חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי להראב"ד ז"ל עוד סברא אחרת שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתה ודאי משום נקב היא ואע"פ שעולה בנפיחה אימר קרום עלה על אותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתה תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב ולפי השיטה הזו הוא אומר דאונה לדופן בסרכא אפי' לגרמא כשרה שלא אמרו והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שניקבה ודאי דבעי' סתימה דהיינו סביך בבשרא אבל לא ניקבה [אפי' לגרמא] וזו ההיתר אפשר שהוא אמת אפי' (פי') [לפי] השי' (שלו) [שלי] שהיא מוטעמת יותר מן הכל.
חידושי הרשב"א
הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.
ריאה שיבשה מקצתה כשרה: אסיקנא כל שהיא יבשה עד כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.
האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה: פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.
הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא: כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא. ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא? ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא. ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא? כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות? זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן. ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק. וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה. ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן. ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין ???) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא. ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר ?שחתכנו? כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון. וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.
אמר רבא אין מקיפין בבועי: פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה