רש"י על הש"ס/חולין/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קל א (עריכה)

פרק עשירי - הזרוע והלחיים

מתני' הזרוע והלחיים - בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו:

בפני הבית - בעודו קיים:

חולין אינן חייבין בחזה ושוק - אלא קדשים לחודייהו:

ואתן אותם - בחזה ושוק כתיב אותם מיעוטא הוא חזה ושוק אין ולא דבר אחר:

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן - הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף ואם נפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה אם ילדו בכור הרי הוא קדוש וכל זמן שלא נפדו לא כדאמר בבכורות פ"ב (דף יד.) קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מן הבכורה דאין קדושה חלה על קדושה:

וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם - מה שאין כן במקדיש תמימים ונסתאבו ופדאן דאמרי' בבכורות (דף טו.) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר מדאיצטריך קרא למימר בהו הטמא והטהור יאכלנו וכתיב תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב וולדן דתמימים שנסתאבו ונפדו תנן במתניתין דאסור ובבכורות (דף יד.) מוקמינן כגון דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן בין רישא דקתני מותר בין סיפא דקתני אסור:

ויוצאין לחולין - ע"י פדיונן להיות כחולין גמורים אפילו ליגזז וליעבד מה. שאין כן בקדם הקדשן את מומן כדלקמן במתניתין:

והשוחטן בחוץ פטור - ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן מתניתין לקמן דחייב אם שחט בחוץ קודם פדיונן ואע"ג דאינן ראוים לפתח אהל מועד דהא בעלי מומין נינהו ותנן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי בפנים אין חייבין עליו בחוץ הא מוקמינן לה בבכורות (דף טז.) בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליהן בחוץ וכולה הך מתני' מיתניא בבכורות בפרק שני (דף יד.) והתם תני לה משום בכורות והכא תני לה משום מתנות:

ואין עושין תמורה - אפילו קודם פדיונן ובבכורות מפרש טעמא טוב מעיקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה:

ואם מתו יפדו - ואע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך ה"מ בקדשים שקדם הקדשן את מומן אבל הני כדיקלא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך והעמיד את הבהמה (ויקרא כז) וכיון דמתה אי אפשר להעמידה:

חוץ מן הבכור והמעשר - דאע"ג שקדם מומן להקדשן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהן כדילפינן בבכורות (דף כח.) ובשרם יהיה לך בשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום:

או מום עובר קודם להקדשן - דמום עובר כמאן דליתיה דמי:

פטורין מן הבכורה - ואע"פ שנפדו ויצאו לחולין להיתר אכילה פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתיב בהו (דברים יב) כצבי וכאיל וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב:

ומן המתנות - זרוע ולחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל דכתיב (שם יח) אם שה:

ואין יוצאין לחולין - בפדיון:

ליגזז וליעבד - כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא:

וולדן וחלבן אסור - בבכורות (דף יד.) מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונן ולד צבי ואיל הוא ואם נולד לפני פדיונן מאי איריא הני אפילו קדם מומם להקדשן נמי ולדן לפני פדיונן אסור:

והשוחטן בחוץ חייב - כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן:

ועושין תמורה - קודם פדיונן דכתיב (ויקרא כז) טוב ברע או רע בטוב:

מתו - מעצמן:

יקברו - או משום דבעינן העמדה והערכה או משום . דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים: גמ' הוה אמינא קדשים חייבין במתנות: מקל וחומר מחולין כדאמרן במתניתין והיכי מצינן למימר הכי הא איכא למפרך בהאי ק"ו מה לחולין כו' וקרא. למה לי בכור. אינו נוהג במוקדשים. דבקרך וצאנך כתיב (דברים טו) ולא הקדש ועוד תקדיש כתיב (שם) ולא שכבר. קדוש:

תיתי מזכרים - כלומר אי לאו אותם דקרא הוה אמינא תיתי בק"ו מזכרים דחולין דליכא למיפרך בהו שכן חייבין בבכורה שאין יולדין:

ראשית הגז אינו נוהג במוקדשים - דהא לאו בני גיזה נינהו דכתיב (שם יח) גז צאנך ולא הקדש: ראשית הגז כל השנה כשהוא גוזז צאנו נותן לכהן דבר מועט כדמפרש לקמן (דף קלה.) שיעורא וקרי ליה ראשית כי היכי דקרי תרומה (שם) ראשית דגנך:

תיישים - זכרים אין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ואי לאו אותם מחייבינן מתנות בקדשים מק"ו מתיישים חולין:

מעשר בהמה אינו במוקדשין - דכתיב יהיה קדש ולא שכבר קדוש בפ"ב דבכורות (דף נג:) הילכך לא אתי בק"ו דאיכא למיפרך תאמר במוקדשין שאין נכנסין לדיר להתעשר:

מזקנים - אי לאו אותם הוה מייתינן ליה מק"ו מתיישים זקנים דחולין שכבר נתעשרו ואין צריכין עוד להכנס לדיר:

מה לזקנים - תיישים זקנים דחולין בדין הוא שהן חייבין במתנות:

שכן נכנסו כבר לדיר להתעשר - תאמר בקדשים שלא נכנסו כבר לדיר להתעשר ומהדר אי לאו אותם הוה מייתינן להו בק"ו מלקוח ויתום הלקוח פטור ממעשר בהמה אם לקח עשרה טלאים מן השוק פטור מלעשר דבקרך וצאנך אמר רחמנא והיתום שמתה אמו בשעת לידה כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים כדאמר בהשוחט (לעיל דף לח:) פטור ממעשר בהמה דאינו ראוי לקדש דכתיב תחת אמו פרט ליתום וילפינן מעשר בהמה מיניה בפ"ב דבכורות (דף נז.) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט מה כאן פרט לכל השמות הללו כלאים ונדמה ויוצא דופן ויתום דכולהו מימעטי מהאי קרא דשור או כשב אף להלן לענין מעשר פרט לכל השמות הללו אע"ג דבעל מום נכנס לדיר להתעשר אלו אין נכנסים:

ה"ג במינן קאמרת קדשים נמי במינן - כגון חולין נכנסין לדיר הילכך אי לאו אותם אתי בק"ו:

מה קדשים שאין חייבים במתנות - דהא ממעטינן להו מאותם דכתיב גבי חזה ושוק אותם ולא מתנות: אמר קרא במתנות חולין זה יהיה דבר זה נוהג בחולין ואין חזה ושוק נוהגין בהן: בחזה ושוק כתיבא תנופה לפני ה':

אי אבראי - חוץ לעזרה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קל ב (עריכה)

קא מעייל חולין לעזרה - מידי דלא איתעביד ביה צורך גבוה:

המזיק מתנות כהונה - קודם שנתנן לכהן השליכם לאור או לים:

דכתיב בהו זה - דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין:

שאין לו תובעים - אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך:

משפט מלמד שהמתנות דין - דיינין נזקקין להן להוציאן בדיינין אלמא כהן ראשון התובען מוציאן מידו וקשיא לרב חסדא דאמר דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא:

לחולקן בדיינין דיינין אומרים לו לישראל - לזה תן המתנות שהוא חבר ואל תתן לזה שהוא עם הארץ:

ויאמר לעם - ביהושפט כתיב בדברי הימים סיפיה דקרא למען יחזקו בתורת ה':

מנת - חלק כהונה:

אטו חזה ושוק מי לא - בדיינין מיחלקו. כלום היה יכול לתתם לכהן עם הארץ והא מנת נינהו:

אלא לאו להוציאו בדיינין - אלמא דממון שיש לו תובעין הוא משום הכי ממעט חזה ושוק דכיון דלכפרה ולרצוי בא לא שכיח דמעכב:

הכא במאי עסקינן דאתו לידיה - דכהן ואחר כך גזלם זה ממנו דהוה ליה ממון שיש לו תובעין שכבר זכה זה בהן ודמי כמאן דגזל מיניה גלימיה:

ופריך אי דאתו לידיה - דכהן מאי למימרא פשיטא דיכול להוציאו בדיינין וקמהדר דאתו לידיה בטיבלייהו הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר:

כמי שהורמו דמיין - וזכה בהן במתנות ששוים לכל הכהנים מהני זכייה אם קדם אבל חזה ושוק אינו אלא לאותו בית אב ולא מהני:

בעל הבית - עשיר שהיה עובר ממקום למקום:

וצריך ליטול כו' - ונצרך למזונות נוטל לקט כשאר עניים הואיל שעכשיו עני הוא:

וכשיחזור ישלם - אלמא כל מידי דחייביה רחמנא למיתב לעניים הבא ראשון יכול לתובעו והוא הדין למתנות כהונה:

מדת חסידות שנו כאן - אם חסיד הוא ישלם:

תנא תני ישלם - דמשמע על כרחו ואת אמרת כו':

ועוד - מי סברת מדרבי אליעזר קמותיב דמצינן למימר דרב חסדא משני עלה מדת חסידות שנו כאן אלא מדרבנן מותיב ועלה משני רב חסדא (מדת חסידות שנו כו': כאן. הא) דקתני עני היה באותה שעה דמשמע דתידוק מינה דעשיר בעי שלומי לאו בדיינין קאמר אלא אם חסיד . הוא צריך לשלם לצאת ידי שמים:

וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים - שלא הפריש תרומת מעשר:

את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' אין לך בהן אלא משעת הרמה - הכי גרסינן ליה בתוספתא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלא א (עריכה)

דאתו לידיה - דכהן:

בטבלייהו - שהופקד הטבל אצלו:

כמי שהורמו דמיין - זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם ל"א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו:

אם בחובו - שהיה חייב לו דבר קצוב ממון:

חייב לעשר - ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר:

ואם באנפרות - בהפסד ועל חנם פטור מלעשר קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה מידי:

שאני התם דקא משתרשי ליה - התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות:

א"ל - לטבח:

מכור לי בני מעיה - בני מעיה של פרה זו:

והיו בהן מתנות - הקבה: נותנן: לוקח זה לכהן:

ואין - המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה:

לקח הימנו במשקל - הליטרא . כך וכך ושקל לו הקבה:

נותנן לו - לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב:

והטבח ינכה לו מן הדמים - על כרחו שמכר דבר שאינו שלו:

ואמאי - נותנן לכהן ליהוי כמזיק כו':

תשעה נכסי כהן - לא ידעתי היכן שנויה ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא אני ט"ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין (דף קלג:) חשיב כל כ"ד מתנות כהונה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ואח"כ הודה. ונשבע לשקר דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זהו גר שמת ואין לו יורשין וכתיב האשם המושב לה' לכהן ותניא בפרק הגוזל בב"ק (דף קי.) האשם זה קרן המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל הגר בפרשת נשא:

למה אמרו - למאי הלכתא:

וס"ת - אע"פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה ולבי . מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהן:

חטיף מתנתא - כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם מידיהם:

לא מסתייה - לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר:

אלא מיחטף נמי חטיף - בתמיה:

ורב - מאי דעתיה דאמר לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין לכופו לכך ונמנעין אנו:

אי איקרו עם לשקול מיניה - דהא מאת העם מאת זובחי הזבח כתיב (דברים יח) ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה ומאי טיבותא עבדינן גבייהו:

מספקא ליה - לרב ומשום ספיקא פטר ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.:

להא שמעתא - דרב דמספקא ליה:

ד' מתנות עניים - הנוהגות בכרם ואלו הן:

הפרט והעוללות - כדכתיב (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס' פאה (פ"ז מ"ד) מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלא ב (עריכה)

והשכחה והפאה - כולהו יליף לקמן. פרט ענבים הנושרין בשעת בצירה:

לקט - הנושר בשעת קצירה:

שתים באילן - לקמן יליף להו:

אין בהן טובת הנאה לבעלים - אין בידם לתתן לכל מי שירצו אלא כל הקודם זכה ולקמיה מפרש טעמא:

מוציאין את שלו מידו - אם היה לו כרם או תבואה או אילן כופין אותו ליתן אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך הבית לאחר שהכניס תבואתו לבית:

יש בהן טובת הנאה לבעלים - שבידו לתתן לאיזה עני שירצה וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני והיינו טובת הנאה דבר מועט:

ד' מתנות - ברישא מפרש לה לכולה ברייתא והדר מותיב תיובתא:

אחריך זו שכחה - שאינה אלא מאחריו כדתנן (פאה פ"ו מ"ד) שלפניו אינו שכחה שלאחריו שכחה זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה פאה בכרם גמר אחריך אחריך מזית דכתיב ביה לא תפאר אחריך ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו הימנו כלומר לא תטול כל פארו לשון (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש דמשמע עקירה ולשון (דברים כה) ויזנב בך נטל את זנבך אשפי"ר בלע"ז והיינו שלא תטול פאה:

כולהו עזיבה כתיבא בהו - שצריך להניח שם בהפקר ולא שיחלקם הנך דכתיב בהו תעזוב הרי עזיבה והנך נמי כתיב בהו יהיה היינו בעזיבה דמשמע בהוייתו יהא דלא כתיבא בהו נתינה:

לא תלקט לעני ולגר וגו' - ומשמע לא תלקט אני מזהיר לעני:

נתינה כתיבא ביה - ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה (שם כו):

גמר לגר לגר מהתם - מולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר:

מה להלן עני מוזהר - כדאמרינן להזהיר עני על שלו:

הא מלוי לכהן מוציאין - אלמא דלוים איקרו עם ואמאי מוציאין אי מספקא ליה לרב אי איקרו עם אי לא:

ומתרץ כגון הזרוע ולא זרוע - כלומר . אשאר מתנות כהונה שהן מתנה לכהן בזו קאמר דמוציאין ולא זרוע עצמה דילמא לא מיקרו עם:

ומאי ניהו - דמוציאין מלוי לכהן מעשר ראשון:

ופריך מעשר ראשון דלוי הוא - ואמאי מוציאין אותו מידו לתתו לכהן:

אף לכהן - דבכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים הלכך אע"ג דבמעשר ראשון לוי כתיבא ביה כהנים נמי משתמעי: וקמסיים מילתיה אימר דאמר כו':

בתר דקנסינהו עזרא - ביבמות (דף פו:) אמר מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם אבל מקרא מפורש לא מצאתי שקנסם אבל דוגמא יש לדבר שכתוב בעזרא (נחמיה י) בסופו והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים למדנו שלא האמינום על תרומת מעשר ולא היו חולקין להן מעשר בגורן אלא (דקנסינהו) בפני הכהנים:

ומהדר אימר דקנסינהו כו' משקל נמי מינייהו מי אמר - בתמיה אכתי הדרא אתקפתא לדוכתיה הא מלוי לכהן מוציאין:

אלא הכי תריץ כגון הזרוע - מוציאין מלוי לכהן ולא זרוע עצמו ומאי ניהו כגון זרוע ראשית הגז דהתם לא כתיב עם ואי נמי לא איקרו עם מחייבי:

כל דבר שבקדושה - שאסור לזרים כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן:

ושאין בה משום קדושה כגון הזרוע כו' - שבאין מבהמות של חולין אין מוציאין מיד לוי לכהן אלמא פשיטא לן דלא איקרו עם ואמאי מספקא ליה לרב:

כגון זרוע ולא זרוע - דזרוע מוציאין דאיקרו עם והאי דקתני דאין מוציאין במעשר ראשון קאמר ובתר דקנסינהו עזרא ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דקנסינהו עזרא דלא למיתני להו דידהו מיהא לא שקלינן מינייהו:

השוחט לכהן - להכי נקט השוחט לכהן דעליה דטבח רמיא דכתיב (דברים יח) מאת זובחי הזבח:

וליתני ללוי ולעובד כוכבים - ואנא ידענא דכ"ש (בהך):

וכפר את מקדש הקדש - בעבודת יום הכפורים:

לפני ולפנים - מכפרת עבודה זו על הטומאה שאירעה בפנים דפר ושעיר של יוה"כ מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ב.):

מזבח כמשמעו - על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש כגון נטמא במקדש דעבד בלא שהייה דאין כאן טומאת מקדש דהיכא דנטמא בעזרה קי"ל בשבועות (דף טז.) הלכה למשה מסיני דלא מחייב עד שישהה כדי השתחואה:

יכפר אלו העזרות - על טומאה שאירעה בעזרה על הכהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה וכן לוים וישראלים ועבדים קראי יתירי קדריש:

עבדים - כנענים דאינהו נמי בעי כפרה דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וכל מקום דכתיב עונש איש ואשה שוין:

דמר סבר איקרו עם - והוו בכלל עם הקהל הילכך וכפר יתירא אעבדים אתא:

ומר סבר לא איקרו עם - ובעי קרא:

הילכתא כרב - ולא שקלינן מינייהו:

וכרב חסדא - דאמר מזיק מתנות כהונה או אוכלן פטור:

לכהנת - בת כהן אפילו אשת איש דכיון דקדושה לית להו דאינן אסורים לזרים הרי מותרת בהן ולא דמי לתרומה ואי משום ונתן לכהן (ויקרא כב) קסבר אפילו כהנת משמע:

מנחת כהנת נאכלת - השיריים כמנחת ישראל:

מנחת כהן אינה נאכלת - דכולה כליל דכתיב (שם ו) כליל תהיה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלב א (עריכה)

מטונך - הגעתיך מש"ה אמרינן גבי מנחת כהנת דנאכלת דאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' וכיון דכתיב בהדיא בני אהרן למעוטי בנות אהרן אבל מתנות לא כתיב בהו אלא כהן גרידא ומשמע כהן ואפילו כהנת:

סתום מן המפורש - כהן סתם דכתיב גבי מתנות ממפורש מבני אהרן דכתיב גבי מנחה דמה להלן כהן ולא כהנת דאהרן ובניו כתובין אף הכא כהן ולא כהנת:

דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא - בעלמא כהן ולא כהנת אבל כהן דכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מאי טעמא הוי מיעוט כו' דברישיה דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בסיפיה דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן למעוטי כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט כו':

רב כהנא - ישראל הוה ואשתו כהנת:

אכיל - מתנתא:

בשביל אשתו - שהיתה כהנת דס"ל כהן ואפי' כהנת:

הלכתא כותיה דרב חסדא - דאמר לעיל (דף קל:) המזיק מתנות או שאכלן פטור מלשלם:

והלכתא כרב אדא בר אהבה - דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורים בפ"ב דבכורות (דף יג.) ואשמעינן רב אדא דלויה כלוי אליבא דמר בריה דרב יוסף דמוקי לה לדרב אדא בר אהבה בפ' יש בכור לנחלה (שם דף מז.) אפי' איעברא מישראל דבפטר רחם תלא רחמנא והרי רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא ולאפוקי מדרב פפא דמוקים לה דאיעברא מעובד כוכבים אבל איעברא מישראל בתר אב אזלינן ליה וחייב:

מן התייש ומן הצביה פטור מן המתנות - דשה כתיב ולא צבי:

מכדי קי"ל - באותו ואת בנו (לעיל דף פ.) דלענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן אלא בצבי כו' ר' אליעזר סבר שה ולא מקצת שה:

בשלמא ר' אליעזר דפטר - כלאים הבא מן התייש ומן הצביה סבירא ליה שה ולא מקצת שה:

אידך פלגא לימא ליה - ישראל לכהן אייתי כו':

מאי חייב נמי - דקמחייבי רבנן:

חלבו אסור כחלב בהמה - דאזלינן לחומרא בכולהו:

ואם איתא - כדקאמרת דמחייבי רבנן בחצי מתנות אמאי קתני הכא וחייב בזרוע לחיים וקבה דמשמע בכולהו חייב:

ומהדר - לאו דוקא קתני חייב בזרוע כו' אלא איידי דתנא רישא דדמו כולו טעון כסוי וחלבו אסור דלא מצי למיתני חצי חצי דהא לא אפשר שחצי חלבו אסור וחצי מותר וה"נ דחצי דמו טעון כסוי וחצי דמו אינו טעון ומשום רישא תנא סיפא ולא משום דוקא דה"ה דאינו חייב אלא בחצי מתנות:

שור - הוה מצי למימר:

לחלק - דאי לא הוה כתיב אם הוה אמינא דאינו חייב במתנות עד שישחוט שה קמ"ל אם שאם שוחט שור בפני עצמו חייב ליתן מתנות:

הזבח - משמע אפילו זבח אחד:

הדין עם הטבח - דינו של כהן לתבוע מן הטבח המתנות ואע"פ שאין הבהמה של טבח אלא משל אחרים:

מתני' בכור - של ישראל שנתערב במאה בהמות אחרות:

בזמן שמאה - בני אדם שוחטין את הבהמות פוטרים את כולן ממתנות כהונה דכל אחד ואחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן בכור שלי הוא וכן שני וכן שלישי:

ואם אחד שוחט את כולן - אין פוטרין אותם מאה בהמות מליתן מתנות לכהן אלא אחד הואיל שהוא שוחט את כולן אבל אחד יכול לפטור מן המתנות שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן ויכול לומר זה הוא ומן הבכור אין נותנים שאין קדושה חלה על קדושה:

צריך שירשום - שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל:

אם אמר - כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מן המתנות שבה פטור ישראל מן המתנות:

ואם אמר - ישראל לחבירו טבח מכור לי כו' כדפרישנא לעיל (דף קלא.):

גמ' אמאי - פוטרים את כולן הא יכול לבא כהן עליו משני צדדין כלומר בשני כחות ולימא ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלב ב (עריכה)

אמר רב אושעיא - הכא במאי עסקינן דקתני מתניתין דפוטרין את כולן בבא אותו בכור ליד כהן ונפל בו מום קבוע:

וליתני כהן ועובד כוכבים כו' - דהא לא איקרו עם ומאי איריא דקתני השוחט:

זאת אומרת - מתניתין דקתני השוחט אתא לאשמועינן דבעלמא היכא דקשחיט בהמת ישראל הדין עם הטבח דינו של כהן לתבוע מתנותיו מן הטבח והכא כיון שהבהמה של כהן ועובד כוכבים הוא פטור הטבח מן המתנות והא לא מצינן למילף מכהן ועובד כוכבים לחוד:

ולא מאת הכהנים - קס"ד דכהנים לא איקרו עם:

כשהוא - אומר מאת זובחי הזבח. כלומר מי שהוא ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח למכור אבל אבהמה שהוא שוחט לצרכו פטור:

והוה דחיקא ליה מילתא - דחוק ועני היה:

דמגו דפטרת להו ממתנתא - מזרוע לחיים וקבה כדאמרינן במתני' המשתתף עמהם פטור מן המתנות:

חייביה - להאי ישראל שנשתתף עם אותו כהן:

זיל אפיק - הוצא אותם מתחת ידיך ותתנם לכהן:

מפיקנא לך כו' - כלומר כל ראיותיו וסייעותיו אמחה לו:

מאונך - מאזנך שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות: לתתם לכהן אחר משום דאכתי לא קביע ואינן יודעין עדיין שהוא טבח אבל מכאן ואילך חייב הואיל דקביע:

לעביד ליה מר הכי כדרבי אחא - ותפטרנו משתים ושלש שבתות:

א"ל הני מילי - דקא"ר אחא וזקני דרום דשתים ושלש שבתות פטור:

היכא דלא קבע מסחתא - חנות:

אבל הכא - האי. טבח כהן כבר קבע חנותו וגלי אדעתיה דקביע:

דלא מפריש מתנתא - לכהן אחר:

הא עשרין ותרתין שנין - כלומר כבר עברו כ"ב שנה:

למאי הלכתא - קאמר הא עשרין ותרתין שנין:

אילימא - דמאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה תו לא משמתינן להו:

והתניא בד"א - דתו לא משמתינן להו:

במצות ל"ת - דאית ביה מיתה או כרת דקם ליה בדרבה מיניה:

כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב - שאין בהן חסרון כיס כולי האי:

אלא הא קמ"ל - רבה מאחר שעמדו בשמתייהו כ"ב שנה קנסינן להו בלא התראה אבל קודם לכן לא:

קנים אטמא - כל הירך היה גוזל ממי שלא היה רוצה לתת המתנות לכהן והיה נותנה לכהן:

ואמר רב חסדא - מתנות כהונה כך היא נחלקת זרוע היה נותן ישראל לכהן אחד וקבה לכהן אחד ולחיים לשני כהנים:

גרמא גרמא - כל עצם ועצם היה מחלק לשנים:

התם בדתורא - בשור הגדול שאבריו גדולים ביותר דאפילו היה מחלק האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק שיעור נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האבר לשנים לא היה בכל חלק נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה יפה:

למשחה - במתנות כהונה כתיב בויקח קרח לך נתתים למשחה כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא:

עשרים וארבע - לקמן בפירקין (קלג:) חשיב להו:

שאינו בקי בהן - היאך דין מתנה היאך נאכלין בגדולה:

שאינו מודה בעבודה - שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו:

אין לו חלק בכהונה - אין לו חלק בקדשים:

המקריב - היא הולכה:

היציקות והבלילות - שנותן שמן במנחה ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן לקיים בה מצות יציקה ויצק עליה שמן כדאמרינן באלו מנחות דכולן צריכות. שלשה מתנות שמן:

הפתיתות - מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שהיו נקמצות לאחר אפיה פותתן ומחזירן לסולתן וקומץ דכתיב פתות אותה פתים וגו':

המליחות - במלח תמלח (ויקרא ב):

התנופות - מוליך . ומביא ולא כל המנחות טעונות תנופה והגשה והתם מפרש להו יש טעונות תנופה ולא הגשה הגשה ולא תנופה לא תנופה ולא הגשה ומה היא הגשה מגישה כשהיא בכלי קודם קמיצה ומגיעה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן במנחות (סא.) ובסוטה (יד:): והמליקות גרסינן ולא גרסינן וההקרבות דהא איהו חשיבא ברישא ובהדיא פרט בה קרא (שם ז) המקריב את זבח השלמים והיא הולכה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלג א (עריכה)

קבלות - קבלת הדם:

הזאות - היא זריקת דם הנזרקים במזבח . בין הניתזין בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב בין הניתזין בחוץ שחיטה לא קחשיב שאף הזר כשר בה:

עריפת העגלה - בכהנים היא כדכתיב (דברים כא) ונגשו הכהנים בני לוי:

טהרת מצורע - בצפרים להזות:

בין מבפנים - במקדש כדכתיב (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו וגו':

בין מבחוץ - בגבולין בכל עיר ועיר בבית הכנסת:

מבני אהרן - סיפיה דקרא דלעיל הוא:

חוטין שבלחי אסורים - משום דם:

בטויא - בצלי:

בדק לן - מנסה אותנו אם נדע להשיב ורבא כהן היה:

דחטיף מתנתא - מתינוקות שנושאין אותם לכהנים:

מי אמרינן חבובי קא מחבב המצוה - ויפה הוא עושה:

ונתן - לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו:

מימר אמרי הבו לי - הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה:

חלקם שאלו בפיהם - דמגני להו קרא לבני שמואל ויטו אחרי הבצע אמר רבי מאיר שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם:

הצנועים מושכין את ידיהם - בחילוק לחם הפנים קאמר במס' יומא בטרף בקלפי (דף לט.) משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים:

לאחזוקי נפשאי בכהני - שלא ישתכח הדבר שאני כהן:

ופריך וליפרוס ידיה - כיון שאינו עושה אלא שלא ישתכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני:

אנסיה ליה עידניה - עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת:

ודחיקא ליה מלתא - לההוא צורבא מרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם:

ואע"ג דלא אתי לידיה - דכהן יכול לזכות לו:

במכרי כהונה ולויה - בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנין לו המתנות ובאותו כהן אמרינן דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אף על גב דלא אתי לידיה. מכרי לשון (מלכים ב יב) איש מאת מכרו:

אמר ליה רבא לשמעיה - לשמשו של בעה"ב והוא כהן ובעה"ב נותן לו מתנותיו:

זכי לי מתנתא - תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלם מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהנים ובעינן למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב וה"נ אמרינן בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו:) כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל ואף על גב דרבא נמי כהן הוה דקיימא לן (ראש השנה דף יח.) דמבני עלי אתא ובבכורות (דף כז.) נמי אמרינן רבא הוה מבטל תרומת חוצה לארץ ברוב ואכיל לה בימי טומאתו מיהו מנפשיה לא מצי שקיל דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם להכי שקלם בתורת זר על ידי נתינת כהן ואף על גב דלא מטא לידיה דשמעא סמך רבא אדרב יוסף דלעיל:

רב ספרא לא אכל - משום דלא מטא לידיה דשמעא:

מעדה בגד ביום קרה - בגד בלוי ונרקב כמו (ישעיהו סד) וכבגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום:

וכמו חומץ על נתר - שאינו אלא מפסידו נתר הוא מין צריף אלומ"א בלע"ז:

כן שר בשירים על לב רע - כן האומר דברי תורה למי שאינו יודע להבין בהן:

משום דעברי אשמעתא דמר - שלא סמכתי על שמועתך שאמרת דמותר לצורבא מרבנן לקבלה אף על גב דלא אתו לידיה דכהן:

כי אמרי אנא באחר - היכא דמזכי ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעא דבעל הבית על כרחו מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית אי נמי אימר דאמרי אנא דיכול לזכות מתנתא לאחר אף על גב דלא אתו לידיה:

דלא אפשר ליה - כלומר לאיש שהוא עני ודחוק אבל רבא . אפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא: כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מאי טעמא אקריוה בחלמיה:

כלפי רבא - כלומר על רבא שלא ידע להבין בטעמו של רב יוסף הקרוהו לרב ספרא כך:

נזוף הוה - אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה במסכת תענית (דף כד:) דבעא מיטרא ללא צורך משום יקרא דאמיה דשבור מלכא ואמרינן התם דאיתחזי ליה אבוה בחלמיה וא"ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא אשני דוכתיך אשני דוכתיה למחר אשכחיה לפורייה דמרשם בסכיני שנועדו מלאכי חבלה להורגו בלילה ולי נראה נזוף משום האי מעשה:

ירע שריד באהלו - למי שירע שריד באהלו תלמיד רע:

תאכלהו אש לא נופח - אשו של גיהנם:

כזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו כדאמרינן במסכת ע"ז (דף מט:):

ואפילו עם העובד כוכבים - בתמיה ורמינהי המשתתף עם הכהן כו':

עם העובד כוכבים - או המוכר פסולי המוקדשין שנפדו ושחטן ומכרן והן פטורין מן המתנות כדאמר במתניתין דצבי ואיל כתיב בהו:

אינו צריך לרשום - ולקמן מפרש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלג ב (עריכה)

הכא במאי עסקינן - דהמשתתף עם עובד כוכבים אינו צריך לרשום:

דיתיב עובד כוכבים אמסחתא - כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעובד כוכבים שותף הוא ואין כאן חשד ומתניתין בדלא יתיב:

דכותה גבי כהן - דברייתא:

דיתיב - כהן אמסחתא אמאי צריך לרשום הא נמי מוכחא מילתא דכהן שותף בה: אפ"ה דיתיב כהן אמסחתא לא הוי ידעי אינשי דכהן שותף בה דאמרי בשרא קזבין בשר הוא רוצה לקנות:

אלא - לא תוקמה דיתיב עובד כוכבים אמסחתא אלא הכי תוקמה דיתיב עובד כוכבים אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מן הלוקחים דהא ודאי מוכחא שפיר דעובד כוכבים שותף בה:

דאמרי - הרואים המוני הימניה לשומרם לו שלא יגנבום הימנו:

אין אמונה בעובד כוכבים - אין ישראל רגילין להאמין בהם:

אבע"א - לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עובד כוכבים אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עובד כוכבים מפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעין שיש לו חלק בה. אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעין שהוא שותף:

אלמא מוכחא מילתייהו - דלא מזבין להו כדרך חולין:

באיטליז - בשוק באותן הנמכרים בתוך הבית. בכור ומעשר דהתם תנן חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים שאין דמיהן קדש דכתיב בהו לא תפדה ולא תגאל דהיינו אין קדושה לדמיהן לפיכך לא התירו לו בשביל הנאתו לזלזל בהן למוכרן בשוק כדרך חולין אלא בתוך הבית ואע"פ שמפסיד בדבר שאין עליהם קופצין כל כך והיינו מוכחא מילתא אבל פסולי המוקדשים שדמי פדיונן נכנסו בקדושתן אי לא שרית ליה למוכרן בשוק. לא פריק להו מעיקרא אלא בזול ואיכא פסידא דהקדש והנהו צריך לרשום:

שותף בראש - ולא ביותר:

אפילו אחד ממאה ביד - אפילו אין לכהן או לעובד כוכבים חלק בזרוע אלא אחד ממאה פטור טבח ובכהן או עובד כוכבים שמכרו בהמה לטבח ישראל קאמר ובכולהו גרסינן פטור סתמא:

אי הכי ליתני פטור מכולם - בהדיא:

ועוד תניא - בהדיא דלא פטר ליה אלא מן הלחי:

בכלל ופרט - בויקח קרח לכל קדשי בני ישראל לך נתתים והדר מפרש כל חד וחד וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו':

וברית מלח - כתיב בסיפיה ברית מלח עולם הוא כשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות:

כאילו קיים כללות ופרטות - שבתורה:

וברית מלח - של קרבנות:

עשר במקדש - ניתנו להם בתוך עזרה לאוכלן שם:

זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת והם קדשי קדשים לאכול בעזרה:

לוג שמן של מצורע - מה שנשאר ממתנותיו נאכל לכהנים כדאמרינן במנחות (דף נח.) ובזבחים (דף מד:) לכל קרבנם דכתיב בויקח קרח לרבות לוג שמן של מצורע דקרוי קרבנם דכתיב ביה והקריב אותם לאשם ואת לוג השמן וכתיב בויקח קרח בקדש הקדשים תאכלנו אכולהו לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם וגו': עומר לא חשיב ליה בהדי שאר מנחת צבור מפני שהיא מנחת צבור הנקמצת ונאכלת ואין לך עוד בצבור:

ושירי מנחות - של יחיד:

בירושלים - הנאכלים ומתחלקים לכל העיר:

הבכורה - בכור תם:

בכורים - אינם נאכלים אלא בירושלים דכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר (מכות דף יז:) ותרומת ידך אלו הבכורים:

ומורם מתודה - חזה ושוק וד' חלות כדכתיב (ויקרא ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק וגו' מארבעת מינים חלות ורקיקים ורבוכה וחמץ אחת מכל מין:

ומורם מאיל נזיר - זרוע בשלה וחלה ורקיק כדכתיב בפרשת נשא שמניפין אותן והני חד חשיב להו משום דדמו אהדדי דתרווייהו מורם מקדשים קלים נינהו וחזה ושוק של שאר שלמים נמי בכלל זה הן והאי דנקט תודה משום דאית ביה מורם אחרינא ותנינהו לכולהו בחדא שמא:

ועורות קדשים - של עולה חטאת ואשם כדכתיב (שם) עור העולה אשר הקריב ובתורת כהנים נמי מרבה עור חטאת ואשם:

בגבולים - נתנין להם בכל ערי ישראל:

ומתנות - הזרוע והלחיים והקבה:

פדיון הבן - ה' סלעים:

פדיון פטר חמור - שה:

שדה אחוזה - שהקדיש ולא גאלה ומכרה גזבר לאחר והרי היא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שאירע בו יובל שנאמר (שם כז) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו:

וגזל הגר - האשם המושב לה' בפרשת נשא וגזל הגר שנשבע לו לשקר ואח"כ הודה לאחר מיתת הגר כדפי' לעיל בפרקין [קלא.]:

הוא סבר - חייא בר רב סבר:

מדקא חשיב - האי תנא לכולהו זרוע לחיים וקבה כחדא מתנה שלא אמר עשרים ושש:

ש"מ - חדא היא והמחוייב באחד מתחייב בכולם והנפטר מאחת מהן פטור מכולן:

כולה שלי והראש שלך - כהן מוכר לטבח הראש קודם שחיטה:

הכי גרסינן ת"ש עובד כוכבים וכהן שמסרו צאנן לישראל לגזוז - שעשאוהו שלוחן לגזוז את צאנן:

פטור - ואיידי דתנא לה גבי מתנות השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור תנייה נמי גבי ראשית הגז:

הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים - אפילו קודם שנגזזו פטור וזה חומר וכו' דהלוקח מתנות מן הכהן חייב קודם שחיטה וכל בהמה לכהן חייב במתנות שלא זכה בה קודם שחיטה:

ש"מ - מדקתני זה חומר אלמא בתר חיובא אזלינן דהאי לא קנה אלא מתנות וקאמר חייב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלד א (עריכה)

ורמינהו - כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע"מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ"מ ש"מ דחייב במתנות:

חוץ שיור - לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו:

על מנת לאו שיורא הוא - אלא תנאה הכל מכר לו ע"מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות:

ורמינהו - ברייתא אברייתא:

לא שנו - היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח:

אלא - כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן:

אבל שקלן לו טבח הדין - של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב"ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה:

הדין עמו - דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך: רב אית ליה דרב חסדא:

רצה מזה גובה - דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הוה ליה איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו:

לא - בגזלן דעלמא שהגזלן קונה אותו בגזלתו לשלם:

דכולי עלמא אית להו דרב חסדא - דאם רצה נגזל לדון עם הראשון ידון:

והכא - בגזל מתנות כהונה קמיפלגי מר סבר מתנות כהונה נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן:

ומר סבר אינם נגזלות - אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהן:

באפי נפשה - ולא בלשון לא שנו ואמתני' כדלעיל:

מתנות כהונה נגזלות - לכדאמרן שאם רצה כהן לדון עם הראשון ידון:

אלמא ספק - מתנות כהונה לקולא דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה:

שבתוך הקמה - לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם:

הרי - כל הנמצא בהן לבעה"ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה:

העליונים - חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה:

והתחתונים - שבקרקעיתו של חור:

לבעל הבית - דקודם קצירה כנסום נמלים שם:

שספק לקט לקט - אלמא לרבי מאיר גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ היא וקתני ספיקא לקולא:

אל תקניטני - דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאה היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר"מ אלא דברי ר' יהודה בן אגרא משום ר"מ:

א"ל - ר"ל:

אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל - אפי' אין אתה שונה אותה אלא בשם שוטה שבעולם ששמו בן תדל אפילו הכי קשיא לך דהא טעמא קאמר למילתיה:

אילימא בדינין - לראות לו זכות בדין: צדק משלך ותן לו:

פרה - כשנולד לך ספק זה במתנותיה ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה הרי היא פטורה שהרי בחזקת של עובד כוכבים היתה עומדת:

קמה - כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא: חיוב חלה הכל הולך אחר גלגולה משגלגל בה הוי חיובה וגלגול העובד כוכבים פוטר דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם אם עד שלא נתגייר נתגלגלה פטור אם ספק חייב גרסינן:

חלה - ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

קרבן אשתו - ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת:

וחלה - ספק מיתה:

ובכור בהמה טהורה - ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו:

ובכור - פטר חמור כמאן דאמר בבכורות (דף ט:) אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לא רמיא קדושה עליה אלא ממונא דכהן הוא וכיון דספק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין קלד ב (עריכה)

ראשית הגז כו' - כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הילכך ספיקן לקולא:

ופדיון פטר חמור - כדפרישית מפריש טלה והוא לעצמו:

קמה אקמה רמי עליה - מתניתא אחריתי אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון בן אגרא אני שונה אותה:

בכישר - מקום:

אין מביאין - אין צריך ישראל לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ליד כהן אלא כהן הולך ומביאה:

ואם אין שם כהן כו' - אלמא בעי לאפרושה ולאצנועה עד דמשכח כהן ה"נ בעי לאצנועה עד דמשכח עניים:

שאני תרומה דטבלה - אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש:

למלוג בעגלים - שמולגין אותן ברותחין עם עורן ואוכלין אותן עם העור:

אין רשאי להפשיט את הזרוע - אלא נותנו לכהן כמו שהוא בעורו:

הראש לא יפשיט את הלחי - כדמרבינן לקמן מקרא יתירא שאף הצמר שבראש כבשים הוא חייב ליתן לו וכ"ש העור:

ואם אין שם כהן - לתת לו המתנות:

מעלים אותם בדמים - שם את דמי המתנות ואוכל המתנות ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון:

נתינה כתיבא בהו - ועליו ליתנן לכהן:

אלא תעזוב יתירא - דכתיב בלקט למה לי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב לאו לרבויי שאפילו במקום שאין עניים שעליו להצניעם עד שימצא עניים:

חייב בפרט ובעוללות כו' - אע"ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר ובכולהו תנן כל שהוא אוכל ונשמר פרט לשל הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאתויי הפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה ביה. בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב ופרט בכרם היינו לקט. עוללות חד בקדושים תהיו וכרמך לא תעולל וחד במשנה תורה (כד) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל (דף קלא.) אחריך זו שכחה:

שקא דדינרי - דינרי זהב ששלחו ממקום. אחר לבני הישיבה:

ואיבעית אימא אדם חשוב - כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכ"ש ממאי דאתי ליה מעלמא:

מתני' מן פרק של ארכובה - ארכובה הנמכרת עם הראש:

עד כף של יד - עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו"ן:

והוא של נזיר - וכן זרוע בשלה האמור בנזיר (במדבר ו) כך ניטלת:

וכנגדו ברגל שוק - האמור בשלמים (ויקרא ז) נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך:

סובך של רגל - היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי:

הפרק של לחי - אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת עד שיפוי כובע שהוא פקעיתא ופתחה של קנה בית הבליעה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון:

גמ' הזרוע - ונתן לכהן הזרוע:

כדאמר רבא - בפרק גיד הנשה (לעיל דף צא.) אליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין: ה' דהלחיים למאי אתא:

חלב של הקבה וחלב שבתוך הקבה - חלב הקרום:

כהנים נהגו בו עין יפה - שלא ליטלו מן הבעלים אלמא דמדאורייתא של כהנים הוא דנפקא ליה מה"א יתירא והקבה:

דורשי חמורות - מקראות הסתומים:

היו אומרים - מנלן דשל ימין מהכא:

יד - שנותנין. לכהן כנגד ידו של פנחס שעל כך ניתנה לו ברית כהונת עולם וזה שכרו ואיזו יד שעושה מלחמה הוי אומר של ימין:

זרוע המוקדשין - של איל נזיר:

ת"ל תתנו - תרומה לכהן:

זרוע חולין - מתנות כהונה:

ובית שחיטה עמה - היינו תופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה:

לעולם עד הפיקה ולא קשיא - ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתניתין דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא:

ואיבעית אימא - ברייתא נמי רבנן היא והאי עמה דקתני לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה: