קטגוריה:אסתר א ח

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(ח) "והשתיה וכו'". הנכון אצלנו באמרו כדת, הוא, שאם יאמר נא ישראל אי אפשי ביין מלכות אשר לא כדת משה וישראל הוא, לא היו אונסים אותם לעבור על דת, וההיקש ביתר עמים. ולבא אל ביאור הכתוב, נעיר ראשונה למה זה תלה הדבר בהעדר אונסים ולא בהעדר האונס, ויאמר אין אונס מלעיל. ב. כי מהראוי יאמר הדברים כסדרן, יזכיר הסיבה איך יסד המלך על כל רב ביתו, ואחר כך יאמר המסובב, שעל כן אין אונס כי מצות המלך היא. ולא יתחיל בנמשך ממאמר המלך שאין אונס, ויתן טעם אחר כך כי כן יסד המלך מתחלה. ג. אומרו יסד ולא אמר גזר. ד. אומרו על כל רב ביתו, למה לא היה מאמרו כולל, ולא על כל רב ביתו בלבד. ה. אומרו לעשות כרצון וכו', ולא אמר כי כן יסד המלך שלא לאנוס:

והנה אל הקושי הראשון ואל לשון יסד, אפשר לכאורה לומר כי כן דרך השותים במזרקי יין שאם תהיה מצות מלך עליהם על דבר הנהגת השתיה לבלתי אנוס את איש וכיוצא, כי בהחילה חמת מיין שעוד לבם נכון ישיתו לב אל מצות המלך, אך כטוב לבם ביין לא ישעו אל המלך ואל מצותו, כי יין ידליקם. אמר כי השתיה כדת אין אונס את רעהו מכל המסובין, כי גם שהיין בוגד לא בגדו פה, כי כן יסד המלך וכו' כי גזרתו על כל רב ביתו יסדה בעצם כיסוד מוסד לא ימוט אף כי ירבו לשתות, כי גדולי הבית על משמרתם בדבר:
  עוד יתכן על כל אשר הערנו על פי דרך רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) אשר דרכנו בה עד כה, כי כל ישעו וכל חפץ המלך להכשיל את ישראל בעצת המן הרע. והוא, כי הנה המלך ראה עצמו במבוכה גדולה, אומר בלבו הנה עם בני ישראל מצות אלהיהם עליהם לבלתי שתות יין נסכו, על כן לא יבצר או ישתו וילכדו או לא ישתו כי יעוזו במעוז דתם. אם לא ישתו תופר עצת המלך והמן, ואם ישתו אם הוא על ידי גזור על כל העמים שישתו ידונו כאנוסים ולא ילכדו בגרונם בעצם. ואם אומר שלא יאנסו אותם לעבור דתם שבשתיה כדת אין אונס, הנה יש שתים רעות. אחת כי אולי ימשכו את ידיהם, שנית כי כדאי בזיון אל המלך שיגזור ימאסו ביין משתיו וביין נסך אלהיו וכן לא יעשה. ואם אהיה כמחריש לא אאנוס ולא אצוה שכדת אין אונס רק אניח הדבר על בחירתם, ורבים ישתו בחשבם כי הוא חפץ המלך וילכדו השותים, הנה כל רב בית המלך והמסובין מעבדיו ומעמו כי יראו איש ישראל ממאן לשתות יאנסו אותו ותפול חתיתם על השאר ויהיו כלם כאנוסים. ואם אצוה על גדולי הבית לבלתי אנוס את איש על דבר הדת אינו לפי כבודו להבזות יין משתיו ודתו בעיניהם. על כן ראה והתקין שני דברים. א. הפליא לעשות הכנות ממשיכות את האדם אחר יין נסכו, להשקות בכלי זהב וכלים וכו', ויין מלכות אשר למלך הוכן. ובזה גם כי ישתוק המלך מלגזור שישתו לא יכרת איש משלוח יד אל מזרקי יין, כי ההכנות ההם לא יתנום לאסוף ידיהם. ולשמא ישמט איש מכלל המרובים לבלתי שתו, על כן אחר הצעת ההכנות הנזכרות נתחכם יותר, ויסד על כל רב ביתו דרך כלל יעשו כרצון איש ואיש. למען ימשך מזה שלא יאנסו את אחד מהם על השתיה אשר לא כדת פן לא יתקיים עשות רצון איש ואיש. ובדבר הזה נתקן כבוד המלך, כי לא אמר שלא יאנסו את העובר דת המלך, רק לעשות כרצון איש ואיש, כי אם שממנו נמשך שלא היו אונסים. נמצא שהבלתי אונס את הנמנע מלשתות כי מצות מלך הוא מקיים, ואינו שלא בכבוד המלך. כי הלא היסוד אשר יסד אינו שלא יאנסו ביין מלכותו, כי אם נמשך מיסוד עשות רצון כל איש, ואף גם זה לא פרסם רק על כל רב ביתו בלבד, וזה אחר שהיה המלך בטוח שרבים ישתו בהכנות הנזכרות. ולכן אחר הזכירו ההכנות המעוררות לויית תאות השתיה באומרו והשקות וכו', אמר והשתיה כו' לומר כי לא היה מי שיאנוס מעבדי המלך. יען כי כן יסד המלך וכו' לעשות כרצון איש ואיש, כי עשה יסוד מאומרו שישמרו לעשות כרצון איש ואיש שימשך מיסוד בנין זה שלא יהיה אונס, וזהו אומרו יסד, כאמור. ועל כן לא הקדים תחלה מה שיסד המלך ואחר כך מה שנמשך ממנו שאין אונס. בל יראה כי אומרו לעשות כרצון איש ואיש היה העיקר, כי אם שמאליו נמשך שאין אונס. רק שנהפוך הוא, כי מה שנמשך היה העיקר, כי אם שלבלתי התבזות המלך עשה היסוד ההוא. ולכן תלה הדבר באונסים באומרו אין אונס מלרע, לומר, כי אין צריך לומר המלך שכל חפצו להכשילם ושלא ידונו כאנוסים, כי אם גם עבדי המלך לא היו אונסים יען כי כן יסד וכו'. ועל כן אמר לשון יסוד כי עשה יסוד והכנה אל הנמשך, ולא אמר הנמשך בפירוש מפני כבודו, ואף גם זה על כל רב ביתו, להסתיר דבר, בל יובן להמון אפילו בדרך הזה הנסתר:
  והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) לעשות כרצון איש ואיש, כרצון מרדכי הנקרא איש יהודי וכרצון המן הנקרא איש צר ואויב. ואין ספק שהוקשה להם שהיה לו לומר כרצון כל איש מאי איש ואיש. אלא כרצון שני אישים נפרדים זה מזה, שעל כן לא אמר אנשים, ומי אלה הם בלתי מרדכי והמן. והנה כמו זר נחשב הדבר הזה כי לא נמצא בזה כל מאומה מרצון מרדכי רק רע, [כי אם] כרצון המן לבדו. ומה גם למאמר רבי יצחק נפחא במדרש (אסתר רבה ז יג), וז"ל: המן הרשע בעלילה בא על ישראל הדא הוא דכתיב ובמלאת הימים וכו', ואין העם אלא ישראל וכו', כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגורייא וכו', ולא שמעו לדברי מרדכי כו', ע"כ. הרי דשלא ברצון מרדכי נעשתה התועבה ההיא. אך יתכן לפי דעתם ז"ל כי להיות מרדכי גם הוא גדול למלך, והוא נגדיי אל המן הרע המבקש להחטיא את ישראל, מה עשה המלך, עמד והטיל פשרה ביניהם. והוא באשר נשית לב אל ה"א הידיעה של מלת והשתיה ולא אמר ושתות כדת וכו'. אך כיוון לומר השתיה שתהיה כדת אין אונס, אך לא האכילה, כי אם יאמר איש אי אפשי בבשר חזיר יחייב את ראשו למלך. ושמא תאמר מה נשתנית השתיה מהאכילה, לזה אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו שלא יאנוס בשתיה כי אם באכילה. והוא לעשות כרצון איש ואיש כרצון המן באכילה וכרצון מרדכי בשתיה. ובחר ביין לעשות כרצון מרדכי, כי ידע כי לא ימנעו מלשתות יין מלכות בהכנות הנזכרות, ולא ידונו כאנוסים כחומר עבודת אלילים הגדול מאיסור האכילה:
  או מעין זה שמא תאמר אם אין המלך חפץ להעבירם על דת ביין, למה עשה כל ההכנות הנזכרות והשקות כו', שאין ספק שלא יעצרו כח לעצור תאותם, לזה אמר כרצון איש, בהכנות כרצון המן למען ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ובשתיה אין אונס כרצון מרדכי:
  והנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) אמרו רבותינו ז"ל שאומרו לעשות כרצון איש ואיש הוא להעמיד נגד פני ישראל זונות שיאכלו וישתו ויעשו בזונות כרצונם. וראוי לשים לב איך יהיה אומרו כי כן יסד המלך וכו' נתינת טעם אל הקודם. אך יהיה במה שאמרו ז"ל (ילקוט אסתר תתרמח) באמרו והשתיה כדת, שהוא דת למדי ופרס במשתאות שיותן לאיש כוס מלא גדול, או ישתה אותו או יפדה עצמו בממון רב, ואמר שעל זה אין אונס. ובזה יהיה לדעת רבותינו ז"ל שיעור הכתוב, והשתיה כדת, אין אונס את המסובין מכל שרי המלך החפצים לשמור דת המלכות. יען כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש בזונות, ואיך יעשה, אם יאנסו אותם ביין יעכרם ולא יבא הזנות אל הפועל כי לא ידעו בשכבם ובקומם:
  ובגמרא (מגילה יב א) תניא שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו אם כן משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים והקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, דכתיב כי לא ענה מלבו ע"כ. וראוי להעיר, א. מה זו שאלה, הלא המה האומרים מפני שנהנו מסעודתו וכו'. ואם היה קשה להם קושית רבם של שושן יהרגו וכו' למה השיבו את רבם מפני שנהנו, יאמרו זהו מה שקשה עלינו, למה היתה כליה כוללת גם לאשר חוץ לשושן, או יאמרו לא ידענו, כי על כן שאלנו. ב. מי הגיד להם שנתחייבו, אולי לא היה רק לפנים, או שהיתה צרתם להם על איזה חטא בלתי חמור וקבלו ענשם בצער ההוא וה' הצילם. ג. לדקדק לשון אומרו שבאותו הדור, כי אם הוא לסיים על איזה דור שאלו היה לו לומר שבימי אחשורוש, אך אין ספק כי הוא והם ידעו כי על דורו של מרדכי שאלו, ואם כן הוא ייתור. ד. באומרו אמרו אתם, מי הגיד לו שהמה ידעו תשובה שיאמר להם אמרו אתם, ואולי ללמוד היו צריכים. ה. בתשובתם מפני שנהנו וכו', היתכן שעל הנאת סעודה יתחייבו כליה. ו. דקארי לה מאי קארי לה. ז. באומרם וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא אחר שנתחייבו כליה למה ניצולו, משוא פנים יש בדבר. ואם דעתם שעשו תשובה גם לרבי שמעון בן יוחאי לא קשיא, ודוחק לומר שעשו תשובה לזה ולא לזה:
  אך הנה נמצאו לרבותינו ז"ל על המכר ישראל להמן שלשה טעמים, יש אמרו על שהשתחוו לצלם (מגילה יב א), ר' יששכר דכפר מנדי אמר במדרש חזית (אסתר רבה ז כה) שהוא על מכרם בכסף צדיק והזכירו גם המתרגם. שלישית, על שנהנו מסעודת אחשורוש (מגילה שם). והנה השלמים האלו המה ראו שלשת הטעמים הנזכרים, גם ראו כי אשר יצדק יותר הוא טעם הנאת הסעודה על הדרך שהזכרנו. והוא, כי אם נאמר שהוא על עון הצלם והאריך להם הקב"ה עד ישובו ולא שבו, הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר, ואין לזה תשובה אם לא לומר שמעולם לא נתחייבו כליה אלא שהיה הכל צער לפנים. והנה ראו כי לא על חנם מרדכי שהיה בו רוח הקדש שם את אסתר בסכנת מות ולא האריך לה שלשים יום שתקרא לבוא אל המלך עם היות זמן אחד עשרה חודש. וגם כל החרדה אשר חרד מרדכי ברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה בצום ושק ואפר. ומה גם אם המה ידעו מאמר מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנכתבה אגרת כליה לפניו יתברך, ושהלך אליהו אל האבות ולא השגיחו בו, עד הלך אל משה ושאל לו משה אם בדם היא חתומה ואמר לו שילך אל מרדכי ויתפלל הוא משם ומרדכי מכאן, וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו', והוא מאמר רבי ישמעאל. ועל כל זה הסכימה דעתם כי ודאי נתחייבו, וזהו אומרם מפני מה נתחייבו, כי לא נסתפקו רק על טעם החיוב:
  והנה כי באמרם נתחייבו שללו טעם הצלם, וגם הטעם השני שהוא על מכירת יוסף דחו אותו באמרם שבאותו הדור. כי אם על זה היה למה נלכדו רגלי בני אותו הדור מכל הדורות שמיוסף עד מרדכי. ואילו לא היו אומרים יותר כי אם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור, ולא היו אומרים מלת כליה, היו מורים שמסתפקים על מציאות החיוב על מה היה. אך באמרם כליה הורו כי לא החיוב נסתפק להם אלא למה היתה כליה. והוא כי הם החזיקו בטעם השלישי על שנהנו מן הסעודה, ולא היה קשה להם אלא למה היתה כליה אל כל ישראל ולא על בני שושן בלבד. באופן שבאומרם נתחייבו מיעטו טעם הצלם, ובאומרם שבאותו הדור מיעטו טעם מכירת יוסף, ובאומרם כליה הורו שבחרו בטעם הסעודה, כי כל שאלתם אינה רק מפני מה היה חיובם כליה ולא קצתם והוא על בני שושן:
 

והנה ראה רבם כי אין תשובתו על שהשתחוו לצלם צודקת כי אם בהכחיש הנחתם ולומר שלא נתחייבו מתחלה. ועל כן אמר אם אומר להם שלא נתחייבו כליה אלא שהיה לפנים הלא יתחמץ לבבם שהוא הפך הנראה להם. על כן אמר בלבו לבלתי הגיד סברתו עד יאמרו הם סברתם ויסתור אותה מהכרח קושיא למען יאמינו אחר כך טענתו. על כן אמר אמרו אתם, לומר אם הייתם נבוכים למה היה החיוב הייתי אומר שאינכם מחזיקים בשום טעם והייתי משיב דעתי מיד, אך ממה שלא אמרתם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור אלא אמרתם גם מלת כליה. הנה יורה כי בהנחת שהיה החיוב עליהם ולא לפנים בלבד, שאלתם למה היתה כליה כוללת, ואם כן אמרו אתם טעם אל מציאות החיוב שעליו שאלתם למה היתה כליה. אז אמרו על שנהנו וכו' ועל הנחה זו שאלנו למה היתה כליה כוללת. אז אמר להם אין זו שאלה על הנחת הטעם, כי אם קושיא מספקת לעקור ההנחה מעיקרה. כי אין לומר שנצטרף לשאר העולם דברי עונות שלא יחסרון מבני אדם עם עון הסעודה ונתחייבו כליה. כי הלא גם אם נמצא עון אשר חטא לאשר בשאר העולם, עם כל זה של שושן יהרגו ושל כל העולם גם אם ימצא בהם אשמת דבר אל יהרגו לידון בהרג כאלה. אז אמרו אמור אתה, כלומר, כי גם לך קשה, והשיב מפני שהשתחוו לצלם. והקשו לו וכי משוא פנים יש בדבר, ופרש"י משוא פנים וכו' שזכו לנס, אפשר הרגיש מה שהערנו ולדידהו מי ניחא, וכי משוא פנים יש בדבר שנצולו אחר שנתחייבו על הנאת הסעודה, ואם שבו אליו יתברך גם לרבם לא יקשו, והשיב שזכו לנס, והוא כי הנס שנעשה להם הוא נפלא, שזולת ההצלה נתהפך להם ששלטו המה בשונאיהם וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ולכן אם עון הצלם היה חמור לא היו ראויים לנס זולת ההצלה אפילו בשובם, מה שאין כן בהיות על דבר הסעודה ששאר העולם לא חטאו, לזה אמר רש"י ז"ל שזכו לנס, ולא אמר שנצולו. אז גלה להם דעתו הפך הקדמתם, ואמר הם לא עשו וכו', כי לא נתחייבו. ואמר דכתיב כי לא ענה מלבו וכו', לומר אל תתמהו לומר היתכן שכל היגון ההוא והצרה הגדולה ההיא היה על דבר שהוא לפנים בלבד, כי הלא מקרא כתוב כי לא ענה מלבו וכו', כי גם כאשר לא ענה מלבו כי אם לפנים עם כל זה ויגה בני איש, וזהו אומרו כי לא ענה וכו':