אלשיך על אסתר א


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנה קיימו וקבלו רז"ל (אסתר רבה פתיחתא יא), כי בכ"מ כל מקום שנאמר "ויהי בימי" - צרה. ומנו ה': "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי שפוט השופטים", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים", "ויהי בימי אחשורוש". ומה צרה היתה שם (אסתר ג יג): "להשמיד להרוג ולאבד וגו'". ויחסו שם רז"ל הדבר אל המן, כי הוא פעל ועשה. וזה סוף מאמרם ז"ל, "המן הרשע שחיק טמיא התחיל עוקר בגפנים הה"ד להשמיד וגו' התחילו צווחין וי ויהי בימי אחשורוש":

א. וראוי לשום לב, כי כאשר בד' האחרים נתייחס ה"וי" אל עושהו: "ויהי בימי אמרפל" - כי אמרפל היה שבקש להרוג את אברהם, וכן "ויהי בימי שפוט וגו'" - כי השופטים היו סבת ה"וי", וכן "ויהי בימי אחז" - שאחז בתי כנסיות ומדרשות, וכן "ויהי בימי יהויקים". ולכן גם פה מהראוי ייחס ה"וי" אל המן ולא לאחשורוש:

ב. אומרו "הוא אחשורוש", כי מי לא ידע שהוא אחשורוש? וכן אומרו "המולך וגו'", כאלו היה אחשורוש זולתו שלא מלך השיעור ההוא, ואמר כי זה היה אותו שהיה "מולך מהודו וגו'", ואנחנו לא נדע לא זה ולא אותו:

ג. מה בצע כי נדע מספר מדינותיו?:

ד. באומרו: "בימים ההם" כי אם היה נזכר למעלה פרטות ימים מימי מלכותו יצדק יאמר בימים ההם, כי אומר "ההם" יורה על פרטות ימי' נזכרים. אך לא נאמר רק סתם: "בימי אחשורוש" שהיה מולך "מהודו וגו'":

ה. כי אומרו "ויהי בימי" יראה כי בא לספר מה היה בימי אחשורוש והספור יראה שהוא ענין עשותו "משתה לכל שריו וגו'", וא"כ אם כן אומר "בימים ההם" הם דברי מותר, כאלו כלתה גזרת התחלת פסוק ראשון ויספר דבר אחר ויאמר בימים ההם קרה שני שעשה משתה וגו'. שאם הכל הולך אחר אומ' "ויהי בימי" יאמר: ויהי בימי אחשורוש כשבת המלך וגו' עשה משתה ומה ענין אומר "בימים ההם"?:

ו. למה זה יסתום ויחזור לפרש כי אחר היותו עתיד לומר זמן מסויים בשנת שלש למלכו למה זה יקדים לומר בימים ההם אשר לא יובן פרטות הזמן? וטוב היה יאמר תחלת דברי פיהו ככתוב השני: "בשנת שלש למלכו... כשבת המלך וכו'" עשה משתה וידוע שהיה בימים ההם כי שנה שלישית למלכו בימים ההם היתה בלי ספק:

ז. מה טעם למשתה ההוא?, כי הנה רז"ל אמרו (אסתר רבה א טו): על שגמר מלאכת הכסא, או על השלימו זמן לביטול מלאכת ב"ה בית המקדש ויש אומרים (ילקוט שמעוני על אסתר/רמז תתרמו): שעמדו עליו אפרכיות וכבשן וי"א יש אומרים גינוסיא שלו היה וראוי לחזר אחר טעם שימצא כתוב בספר:

ח. אומרו (אסתר א ג): "לפניו", כי היא מלה מיותרת וטפלה מבלי מלח. כי מהראוי לא יאמר רק: "עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס וגו'... ולשרי המדינות" כי אומרו: "לפניו" מורה שלא עשה להם משתה כ"א כי אם שהיו לפניו לבד כשעשה המשתה "לכל שריו ועבדיו" והלא כמו זר נחשב שעבדיו יאכלו והם ירעבו:

ט. באומרו "בהראותו וגו'" שאם הוא שאחר אכלם ושתותם הראה להם "את עושר וכו'" וראוי לומר: "ויראם את עושר וכו'". ואם הוא כי ראשונה הראה להם עשרו ואח"כ עשה משתה וזהו "בהראותו את עושר וכו'", כי כאשר הראה עשרו עשה משתה, למה היפך הסדר ולא היחל בהוראת עשרו וסיים במשתה.

ולא עוד אלא שאומרו: "בהראותו" הוא כמודיע אותנו ואומרו: תדע מתי עשה משתה וכו', בהראותו את עושר וכו'. וזה בלתי צודק רק ליודעים שהראה עשרו ומתי היה, אך אנחנו לא נדע לא זה ולא אותו ואיך יאמר להודיע מתי עשה משתה שהיה בהראותו? ואם כיוון לתת טוב טעם אל עשותו משתה לומר תדע טעם המשתה הזה היום מיומים הוא בסבת הראותו את עושר וכו' ולכן עשה משתה הלא תיכפל השאלה גם אל הראות העושר למה הראה את כל זאת בעת ההיא:

י. אומרו: "שמנים ומאת יום", למה לא צירפם למנין חדשים ולומר "ששה חדשים" ולא יפרט אותם למנין ימים, בהיות שיעור רב, וגם ייתור אומר ימים רבים.
וגם כל כפל לשון הכתוב "עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו". וגם שנוי הלשונות:

י"א. באומרו "ובמלאת הימים וכו'" כי ראוי לשום לב אם שני משתאות היו כדעת המתרגם אחד קודם הראות עשרו ואחד אח"כ, או שזה הנזכר פה הוא הקודם. אם הם ב' משתאות צריך לתת טעם למה עשה הב'.
ואף אם נאמר שהיו אחד קודם הראות העושר, ואחד אחרי כן לעשות שמחה לפניו ולאחריו, למה הראשון היה ל"שריו ועבדיו וחיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות", והשני היה "לעם הנמצאים בשושן הבירה", והראשון לגדולים והשני למגדול ועד קטן. ובשני נאמר מקום שנעשה בו "בחצר גנת וכו'", ובראשון לא נאמר מקום שנעשה בו.
ואם לא היה רק משתה אחד למה נזכר שני פעמים, וגם פעם אחת יקדימנו להוראות העושר, ופעם אחרי כן, ולא יבצר מהיותו או קודם הראותו את עושרו או אחרי כן. ולמה ישנה בקרואים אם הכל אחד:


והנה על הקושי הב' שהערנו, אחשוב כיונו רז"ל במאמרם במדרש חזית וז"ל (אסתר רבה א ב):

"הוא אחשורוש", חמשה הוא לרעה וחמשה לטובה, ה' לרעה:
ה' לטובה:
ר' ברכיה בשם רבנן: אית לן חד דטב מכלהון: (תהלים קה, ז): "הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו" שמדת רחמיו בעולם ע"כ עד כאן.

וראוי לשום לב על דבריהם:

  • מה ענין "ה' הוא לרעה וה' לטובה", מה טיבן של אלו.
  • ולמה מנאם.
  • ומה יתן ומה יוסיף.
  • ועוד כפי הנוסח הזה הנמצא במדרש מביא ששה לטובה ואם "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" יחשוב כאחד למה יביא את שניהם.
  • ועוד, המציאה הטמונה אשר מצא "רבי ברכיה בשם רבנן אית לן חדא דטב מכלהון", ומי בער לא ידע כי אין כאלקינו שהוא טב מכלהון.
  • וגם אומרו בלשון זה: "אית לן חד וכו'" ולא אמר "הקב"ה מכלהו".
  • ועוד כי כמה פסוקים הוזכר בהם הוא בו יתברך: "ה' הוא האלקים", "כי הוא אלקינו ואנחנו עמו" וכאלה רבות אין מספר, ולמה בחר בפסוק זה מבכלם.
  • ועוד מה ענין אומרו שמדת רחמיו בעולם והוא הפך הכתוב שידבר במשפטיו והוא מעתיקו לענין רחמים:

אמנם אין ספק הוקשה להם אשר הערנו ייתור אומרו: "הוא אחשורוש" והשיב כי עשרה המה, ה' לטובה וה' לרעה שנאמרו לידרש, וזה אחד מהם. והענין להורות גדולתו והשגחתו יתברך בעולם לתקן עולם.
כי הנה מצאנו ראינו, ה' בני אדם קמו עמדו לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס ה' עקרים גדולים אשר קיום ישראל והעולם תלוי בהם.

והם:
א. אמונת מציאתו יתברך.
ב. ברית מילה.
ג. ארץ חמדה שתליות בה עיקר המצות והשפע לקיום ישראל כנודע.
ד. תורה.
ה. ב"ה בית המקדש:

ושיעור הענין,

  • כי ראשונה יכיר האדם שיש מלך המולך ומושל עליו.
  • ואחרי כן ידבנו לבו להיות עבד חתום בחותמו.
  • ואחרי כן יקח למושב לו חצר המלך לעמוד לשרת שם את מלכו כי שם ביתו.
  • ואחרי כן ילמוד סדר עבודת המלך ומשפט שירותו למען ישכיל לדעת במה יתרצה אל אדוניו שיהיה לבבו שלם עמו.
  • ואחרי כן להיות כי לא יבצר ממנו שגגה בעבודת מלכו וישנאהו, על כן יחקור וידרש איזה הדרך יתפייס המלך ההוא וישוב ירחמנו ויאהבנו כאשר בתחלה טרם עבור רצונו.

והן הנה ה' הדברים הנאמרים בין המלך מלכו של עולם ובין העם

  • כי בראשונה יכיר האדם מציאותו יתברך.
  • ואחרי כן יחתום בחותמו לעבד לו יתברך, הוא חותם אות ברית קדש.
  • אחרי כן ילך לו אל ארץ חמדה כי שם ביתו ית', כמשז"ל כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה מו ט): "אם אתם מקבלים את המילה אתם נכנסים לארץ", והוא כי בה :*בחר ה' לעבדו שם כל הקרובים אליו.
  • רביעית היא התורה המביאה לידי מעשה כי בה ידע האיש מה יעבוד את ה'.
  • ועל כי (קהלת ז, כ): "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ע"כ על כן צריך חמשית, הוא בית המקדש לכפר בו עליו על כל אשר יחטא ואשם.

והנה:

  • נמרוד נגע בראשונה כי הוא היה גבור ציד צד את הבריות ומקרבם לע"ג עבודת גילולים ומה גם למאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר כי נמרוד היה מלך על דור הפלגה והמריד את כל העולם בהקב"ה והיה משכח שם מציאותו יתברך מכל הבריות. ואלו כך היה הדבר נמשך, היה העולם אבד בודאי.
  • וכן עשו היא היחל לבטל ברית מילה מזרע אברהם.
  • וכן דתן ואבירם החילו למאוס בארץ חמדה ומה גם לרז"ל רבותינו זכרונם לברכה באומרם (במדבר יד, ד): "נתנה ראש ונשובה מצרימה" - שבמיתת אהרן הקימו את דתן לראש ואת אבירם למשנה במקום משה ואהרן, ושבו אחור כמה מסעות בדרך מצרים.
  • והמלך אחז ביטל התורה כמאמרם ז"ל (סנהדרין קג:) על "צור תעודה כו'" (ישעיהו ח טז).
  • ואחשורוש ביטל עבודת ב"ה בית המקדש (אסתר רבה א א).

והנה, אם למה שהאדם בעל בחירה היה כל אחד מאלה תופס אמונתו וממשיכה, בלי ספק שהיה העולם בלתי מתקיים. אך מעשיו יתברך החושב מחשבות לבלתי ידחו עמו ישראל, ראה והתקין לעומתם מתקנים עותתם מקבילים אליהם, ה' לטובה נגד ה' לרעה ולרמוז אל היותם מקבילים, נאמרה תיבת הוא במערכת ה' לטובה מול מערכת ה' לרעה

  • לעומת נמרוד שהמריד את כל העולם בהקב"ה בא אברם והקריא שמו יתברך בכל העולם כנודע.
ולהמתיק הדבר, נשית לב אל מאמר רבונתינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כו): כי כאשר נולד אברהם בקשו להורגו ונטמן בארץ כמה שנים כי זה היה הראשון שבנסיונותיו.
וגם ארז"ל בפרקי דרבי אליעזר: כי בהיות אברהם בן תרח בן מ"ח שנה, עבר לפני המגדל שהיו בונים דור הפלגה, והיה נמרוד מלך עליהם. ויאמר להם אברם: מה זה אשר אתם עושים, העל ה' אתם מורדים ולא תצליחו. ויגידו לנמרוד, ויאמר: מה לנו ממנו והוא פרדה עקרה שאינו מוליד, מיד ויקללם אברם בשם ה' ואז נתפלגו:
וכן בסדר עולם כי בן מ"ח שנה היה כאשר נפלגה הארץ. ועל כל זה ראוי לתת טוב טעם מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להורגו בהולדו, והוא לא הרע ולא השחית להם ומה זו תשובה שהיה עקר הלא אם הוא עקר קללתו להם עשתה פירות?
אך הענין דרך קצרה הוא, כי נמרוד וסיעתו בוני המגדל ההוא לא להגביה בנין להגיע עדיו יתברך להלחם בו כאשר ילחם איש באיש כיוונו, כי זה היה פתיות, ובל ידעו מה. אך כל ישעם וכל חפץ להגביר כחות הטומאה בעה"ז בעולם הזה כי חכמים היו להרע ובקשו לעשות בלהטיהם כן, כמ"ש בספר הזוהר וזהו (בראשית יא ב): "וימצאו בקעה" כי מצאו מקום מוכן לפורענות מחשבתם כי שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח וכל סיעת מרחמוהי והמה בחכמתם הכירו כי איש היה עתיד להוליד יפילם וישפילם ויהפך כל מזימותם וישים לאל כל מחשבתם, הוא אברהם. כי לעומת היותם מגבירים כח הטומאה בארץ היפך אברהם השטה והשכין שכינה בעולם, והכריז והקדיש שמו יתברך בארץ לכל יושביה. ועל כן נמרוד באסטרולגי"א שלו הבין בדבר ומאז נולד בקשו להורגו.
וגם אח"כ כאשר קללם בשם ה' אמר פרדה עקרה, כלומר לא נירא ממנו ינגד אותנו כי לא תמשך אמונתו אחריו כי עקר הוא. והוא כמאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר: שכל אשר למדו מאברהם והנפש אשר עשה לא נמשכה אמונתם לזרעם אחריהם זולתי ליוצאי חלציו. וז"א זהו אומרו "פרדה עקרה", כלומר הבלתי יוצאי חלציו לא ימשכו אחריו ואין פחד מזרעו כי עקר הוא. ולא ידע כי אין מעצור לה' להושיע, כי אברם אינו מוליד אברהם מוליד כמז"ל. וזהו (דברי הימים א, כז): "אברם הוא אברהם", כלומר אשר הוא "אברם" שאינו מוליד שעל כן לא היה ירא נמרוד פן יבא ויתקן את אשר עותו, "הוא אברהם" ויוליד כי נעשה כבריה חדשה כמאמרם ז"ל ותקן את העולם כלו בכבודו יתברך לעומת אשר קלקלו נמרוד:
  • ולעומת אשר היחל לקלקל עשו שהיה ראשון למבטלי מילה מזרע אברהם, אמר "הוא משה ואהרן" כי אשר היחל לבטל עשו ונמשך בישראל תיקן משה ואהרן כמז"ל בש"ר שהיה משה מל ואהרן פורע. והביא "הוא משה ואהרן", "הוא אהרן ומשה" על כי כך היא חשובה מילה כפריעה ופריעה כמילה:
  • ונגד מאוס דתן ואבירם בארץ חמדה, ויניאו את לב בני ישראל להתרחק ממנה, הקים הוא יתברך את דוד האומר (שמואל א כו יט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" שחיבב את הארץ, עד גדר העלות על עצמו בהתרחקו ממנה באונס לעובד ע"א והיה בוכה לעיני כל רואיו להחזיק את לבם לכבד את הארץ הפך דתן ואבירם אשר הניאו את לב בני ישראל והיו משיבים את העם מצרימה.
  • ולעומת אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות בל יעסקו בתורה, הקים הוא יתברך את חזקיה שתלה חרב ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב הזה:
  • ולעומת "הוא אחשורוש" שביטל עבודת בית אלקינו, "הוא עזרא עלה מבבל" ותיקן והעמיד את ב"ה על מכונו, כי זכותו היה מעיר לעזור באמת.

ושמא תאמר, אם כן איפוא שזה לעומת זה עשה האלהים וכל הבא להרע עשה הוא יתברך לעומתו מי שיתקן, אנו בגלות החיל הזה המר והנמהר מה תהא עלינו בל נאבד ח"ו חס ושלום בטרם תבא תיקון הגאולה כי מי לנו יתקן גדולים כראשונים לעומת כל מי שיקלקל ויגרום פורענות?
לזה בא ר' ברכיה ואמר: "אית לן חד" כלומ' לנו בני הגלות בדורותינו אלה יש לנו אחד דטב מכלהון שיעמוד לנו בכל צרותינו ולא נאבד. כי בדורות הראשונים היו אנשים מספיקי' לתקן ולהגן בזכותם, ואנו אין לנו אלא הוא יתברך וזהו הוא "ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו" כלומר מדת ה' שהוא מד"ר מידת רחמים, והיותו אלהינו ביחוד הוייתו זאת היא לנו גם בעשותו בכל הארץ משפטיו ורוגז דיניו לרחמנו ומה מתקו דבריהם באו' "שמדת רחמיו בעולם", ולא אמר שמרחם בעולם לרמוז אל ה' הנזכר הוא מדת הרחמים שמתנהג בו כמשפטו הנה במאמר זה מיישב יתור או' "הוא אחשורוש" אשר הערנו.

ועל דרך הפשט, נניף יד על כל ההערות אשר הערנו בדרך ישרה שיבור לנו הוא יתברך ויכונו יחדיו ההערה זו עם כלנה והוא בתת טוב טעם ודעת

  • ומה צורך בספור ש(אסתר א, ט): "ושתי המלכה עשתה משתה"
  • מה לנו לדעת ענין ואשר עשתה ו"אשר נגזר עליה",
  • ושממוכן הוא המן היה בעוכרה,
  • ושעל פיו מתה,

ואחשוב כי במתק לשון רז"ל כיוונו להשיב על זה באומרם וז"ל במדרש:

"ויהי בימי אחשורוש" - שהרג אשתו מפני אוהבו "הוא אחשורוש" - שהרג אוהבו מפני אשתו ע"כ: והנה יראו דברים אשר אין בהם חפץ כי מה להם הרוג את אשתו מפני אוהבו, והרוג אוהבו בשביל אשתו. אך הוא שדעתם כי בא הכתוב בפתח דברי המגלה ביתור או' ה"וא אחשורוש" להודיע את אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם, כי אחרי נמכרנו להשמיד וכו' גאולה היתה לנו מאתו יתברך. והנה היה מקום לאיש שוגה ופתי לדבר ולומר, הלא רב טוב לבית ישראל להציל את נפשותינו בימי אחשורוש והיא שעמדה לנו כי אחות היה לנו בבית המלך, באופן ימעטו וישוחו חין ערך נסו יתברך אשר הגדיל לעשות. על כן החל ואמר הכר נא גדולת הנס והפורקן, כי הנה וי היה לך בימי אחשורוש שהרג אשתו בשביל אוהבו, ולא שב אפו ממנה עד כלה הרעה ולא שת לב אל אשתו והרגה מפני אוהבו. והוא אחשורוש, בהוייתו ההיא היפך והרג אוהבו בשביל אשתו, כלומר ואיך תחזקנה ידיך ויפתה לבך לאמר כי אחות היה לך בבית המלך. כי הלא זה דרכו להרוג אשתו בשביל אוהבו, ואם כן גם עתה יהרוג את אסתר בשביל המן אוהבו והיה נכשל עוזר ונופל עזור חס ושלום. לולי ה' היה לנו ויהפך לבו מן הקצה אל הקצה, שעם היותו הורג אשתו בשביל אוהבו הוא אחשורוש בהוייתו, היפכו הוא יתברך יהרוג אוהבו בשביל אשתו. ועל כן סיפר כל המאורע, למען יראו וידעו גודל רוגזו כי כאשר כעס על אשתו הרגה בדבר ממוכן, למען יפלא בעינינו מה שאחר כך הרג אוהבו בשביל אשתו:

והנראה בעינינו הלא הוא באשר נזכיר דברי רבותינו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא), הלא המה כי מתחלה מלך בכל האיפרכיות שהם מאתים וארבעים מדינות, ובבטלו עבודת בית המקדש איבד מאה ושלש עשרה מדינות ולא השליטו ה' מאז רק במאה ועשרים ושבע מדינות הנותרות. ונבא אל הביאור, והוא כי מתחלת דברי המגילה תעיד ותגיד גדולת הנס אשר הפליא לעשות הוא יתברך עמנו הפלא ופלא. בל יעלה על לב איש לדבר ולומר, הנה אשר היה מבקש רעתנו, המן הרע הזה היה שבקש להשמיד וכו', ועלינו לשבח למלך אחשורוש שהטיב עמנו ואותו תלה ויתן יד ליהודים להנקם ממבקשי רעתם ואת עשרת בני המן תלה. וגם מתחלה לא פירש למלך המן הרע ההוא על איזה עם היה גוזר הגזירה הרעה ההיא, רק ישנו עם סתם, ואולי אם היה מגלה לו מיד על איזה עם היה לא מכרם לו. באופן שהוי והצרה בימים ההם לא למלך תתייחס כי אם להמן צורר היהודים. אך ההצלה והששון ושמחה אשר נהפכה לנו אחר כך, היא תתייחס אל המלך, כי היטב היטיב עמנו. ומה גם אחרי אשר הראה ה' לו את כל הרעה ההיא אבדן מאה ושלש עשרה מדינות בבטלו עבודת בית אלהינו כי עוד לא יעשה אשר לא טוב על ישראל. ובכן יקל בעינינו גודל נסו יתברך כי לא מהמלך היתה שומה להשמיד את ישראל. על כן בא ויאמר דעו איפא כי אדרבה הוי והצרה אל אחשורוש תתיחס, כי לבבו היה למרע על ישראל:

(א) "וזהו ויהי וכו'" כלומר הוי היה לנו בימי אחשורוש כי אליו יתייחס ולא אל המן בלבד, כי יד המלך היה במעל ראשונה. כי גם שהמן היחל הוא היה חפץ יותר, כאשר משלו משל רבותינו ז"ל (מגילה יד א) לבעל התל ובעל החריץ. וגם הוא נתן טבעת בידו עם היותו המוכר, אשר לא כדרך המוכרים כי הם יקבלו, אך הוא שיותר היה חפץ הוא למכור מהמן לקנות. ואל ישיאך לבך לאמר הלא לא יבצר מהכנע לב המלך על אבדן מאה ושלש עשרה מדינות, כי הלא דע לך כי הוא אחשורוש כלומר הוא בהוייתו הראשונה, עם היותו עתה המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה בלבד ולא במאתים וארבעים מדינות כאשר בתחלה עודנו בהוייתו, כי לא נכנע לבו על אבדן קרוב לעד חצי המלכות:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב - ג) והנה יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הרע הזה, היתכן כי לא נעצב המלך אל לבו על אבדן מאה ושלש עשרה איפרכיות. על כן אמר ראה בעיניך כי כן הוא, כי הנה בימים ההם כשבת וכו'. כלומר בימים ההם שהוא בימים אשר לא השליטו ה' רק במאה עשרים ושבע מדינה הגדיל לעשות משתה ושמחה רבה מאוד. ובגלל הדבר הזה לא החל בזמן מסויים לומר בשנת שלש למלכו כשבת המלך וכו', ולא יאמר בימים ההם, על דבר כי באומרו בשנת שלש וכו' במה יודע אם היה טרם אבדן מאה ושלש עשרה מדינות או אחר כך. על כן נאמר בימים ההם. לומר בימים ההם שלא משל ממשל רב כאשר בתחלה רק על שבע וכו' כנזכר, היה מה שאומר לך בשנת שלש וכו' עשה משתה:

ולבל תאמר היתכן כי לא בינת אדם לו להרגיש חסרונו שיפליג עתה בשובע שמחות, כי הלא אשר פעל ועשה כדבר הזה הוא כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו. כי ראה כי נתישב מלכותו והיה בטוח יחיה בנותר ולא ימרדו בו, כי עם היותו יושב בשושן הבירה יהיה מלכותו בכל משלה ואין מכלים. וזהו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, שהיה הכסא מתייחס אל מלכותו הנזכר עודנו בשושן הבירה מבלי יתפשט בו להטיל עליהם מוראו, על כן בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו:

ושמא תאמר ובמה יוודע עתה שלא ימרדו בו מלכי האיפרכיות הנותרים כראשונים. לזה אמר ושרי המדינות לפניו, כי חיל פרס ומדי, ושרי המדינות - הם מלכי האיפרכיות - באו לפניו איש ממקומו, להיות סרים אל משמעתו ולעבוד עבודתו:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) והנה היה מקום לומר כי לא טובה העצה אשר נתיעץ לעשות. כי הלא התחברות יתירה מביא לידי בזיון, ובהשתוות יחד לאכול ולשתות מלך ושרים כאיש אחד חברים ימים רבים, יהיה סבה להקל בחשיבותו ויבזוהו בעיניהם ויקל להם למרוד בו. וגם לאומרים ז"ל (אסתר רבה ג י) שושתי זימנה את השרות, שאמרה אם ימרדו בבעלה יהיו נשיהם ממושכנות. על כן אמר בהראותו את עושר וכו', לומר כי אשר עשה משתה כו' בעוד שרי המדינות לפניו היה בהראותו את עושר וכו' שמנים ומאת יום. והוא כי לתווך האהבה עשה המשתה, ולבל ימשך ממנו בזיון היה המשתה בעת הראות עשרו, כדעת רב ושמואל במדרש (אסתר רבה ב ה) כי בזה מלבד הראותו שלא ישתוו אליו, כיוון להפיל חתיתו ומוראו עליהם שייראו מלפניו. כי יאמרו מה נרדוף לו ומי יערב אל לבו לקשור עליו קשר, והלא כביר מצאה ידו להפיל ולהשפיל את כל המורדים בו. ועל כן נאמר בהראותו ולא ויראם, לומר כי אשר נאמר עשה משתה וכו' היה בעת הראותו או סמוך לו, לבעבור תהיה קשר האהבה וקניית היראה באים כאחד:
  עוד יתכן מעין האמור על פסוק ראשון, ועל דרך זה בכללות המקראות שאחריו. בשום לב דרך כלל אל מסקנת הגמרא (מגילה יט א) לחייב קריאת המגילה כולה מויהי בימי אחשורוש. כי הלא כמו זר נחשב אצל הנס והפורקן, ספור יקר תפארת גדולתו, והראותו את עושר כבוד מלכותו, ועשותו משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות לפניו, ורצפת אבניו בהט ושש ודר וסוחרת, וחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ, והשקות בכלי זהב. ושגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, ושהמלך אחשורוש אמר להביאה לפניו ולא באה, ואשר הדת נתנה להמיתה כדבר ממוכן. כי הן כל אלה הדברים בלתי נוגעים אל עיקר הנס כי אם מאיש יהודי והלאה:
  אמנם אומר כי הנה השתלשלות ספור כל ההקדמה הזאת מראש המגילה עד איש יהודי, הן המה פתח עינים לראות מפלאות תמים דעים. כי בהמה יגדל נא כח הנס, ופלא אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם. כי הלא היה מקום לאשר לא חלק לו בבינה להביט והתבונן נפלאות אל, אשר הפליא חסדו לנו בימי המלך אחשורוש, להקטין איפת הנסים והפורקן אשר עשה אלהים לנו בימים ההם, בהקריבו אש זרות הטבע אל ההצלה באמת באמור לא על חנם שב אף המלך ולא כלה הרעה ככל פתגם מעשה הרעה אשר גזר על היהודים לאבדם, וישלח ספרים אל כל מדינה ומדינה ואל כל עיר ועיר נכתב ונחתם בטבעת המלך כדת מדי ופרס די לא להשניא, לולא כי לא השחית מאמרו אם לא בעבור אחד מעשרה, או כי זכר את אשר עשה בבטלו עבודת בית אלהינו ואשר נגזר עליו כדעת המדרש (אסתר רבה א טו) והמתרגם, כי ככלותו לבגוד בגדו בו מאה ושלש עשרה מדינות ותחת היותו מולך במאתים וארבעים מדינות לא מלך אחר כך כי אם במאה עשרים ושבע מדינה. על כן מדאגה מדבר פן יניף הוא יתברך ידו שנית עליו, וכמקרה הכסיל פרעה גם הוא יקרנו, כאשר החלה ונגעה בו יד ה'. על כן שב ורפא לנו להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי:
  או טעם שני לומר אין זה כי אם מאת השרים והפחות הרודים בכל חיל עם ומדינה היתה זאת לנו. כי לא היה עם לבבם לעשות את מצות המלך להשמיד וכו', והן המה היו מעיר לעזור כי שלמים היו עם היהודים הגרים אתם. ויחזיקו באגרות שניות אשר לא כדת כי כתב אשר נכתב בשם המלך וכו' כראשונות אין להשיב. אך המה היו במורדי מאמר פתגם המלך באגרות ראשונות כי מורא לא יעלה על ראשם ממלכם, כי הלא שריו יחדיו מלכים גדולי עולם והוא צריך אליהם:
  או יאמר איש טעם שלישי לא כראי זה ולא כראי זה, רק שזכר את אשר עשה ואשר נגזר על היהודים לאבדם וירא כי זה איננו שוה לו. כי נזק המלך באבדן מנדה בלו והלך מעם רב ועצום, יתר על שבח עשות רצון המן הרע ההוא. על כן נחם על הרעה אשר דבר לעשות כי נתן בכיס עינו:   או יאמר איש טעם רביעי, הלא אין זה כי אם כי המלך אחשורוש אוהב היהודים היה. כי על כן ראה והתקין ויכרה להם כירה גדולה בחצר גנת ביתן המלך ויושיבם על מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש וכו' ויטע אהלי אפדנו חור כרפס וכו' על גלילי כסף. ולולא גדלה אהבתו אותם לא עשה המשתה השני, כי אם מאהבתו אותם. ומה גם במאמרם ז"ל (אסתר רבה ב ה) כי עד שהמלך במסבו ענה ואמר אלהיכם יעשה לכם סעודה כזאת וכו'. ואשר היה מסכים הולך בעצת המן הרע אשר חשב על היהודים לאבדם, לא הבין דרכו, כי לא פורש על איזה עם פרש רשת לרגלו כי אם ישנו עם וכו', ולא נודע אליו כי על ישראל יתוכח עד אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ככל אשר צוה המן, כי אז שנה ופירש על היהודים לאבדם, ולא עצר כח לשוב אחרי הודאתו הסתמית:   או טעם חמישי, כי יאמר איש אל נא תגדל מעלת הנס אשר הפליא לעשות אלהינו מרחם בימים ההם. כי הלא לא אשמים היו אז ישראל לפני המקום, כי לא חטאו לו חטאה גדולה שיתחייבו עליה ככל הרעה אשר נגזר עליהם. כי אם השתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים (מגילה יב א), ואם נהנו מהסעודה אנוסים היו:   או טעם שישי, כי יאמר איש הלא גדול מרדכי בבית המלך ואוהבו אז יותר מאהבתו את המן, כי ראה כי מרדכי היהודי עשה והצליח במלחמה מה שלא הצליח המן כנודע מרבותינו ז"ל (עי' אסתר רבה י יב) ומהמתרגם. על כן נקל הוא יעשה המלך כרצון מרדכי וישוב מעשות רצון המן למענו:   או טעם שביעי, כי יאמר נא ישראל טוב להודות לאסתר המלכה כי היא שעמדה לנו לפני המלך, כי נפלאתה אהבתו לה מאהבת נשים ובטל רצונו מפני רצונה. ויפרקנו מצרנו המן הרע ואותו תלה על עץ על אשר שלח ידו בעמה ומולדתה:   או טעם שמיני, לומר כי אשר היה לנו מעיר לעזור הוא כי מלך הפכפך היה משתנה לכמה גוונים, רגע ידבר לנתוץ ולנתוש על גוי ועל אדם וכמעט רגע ישוב ירחמנו, ואהנייא לן שטותיה:   או טעם תשיעי, כי כן דרך המלך גדול כמוהו כי במשפט יעמיד ארץ. ואם יצא דבר מלכות מלפניו אשר לא כדת, עוד ישקיף ויראה בעומק הדבר אם טוב ואם רע על פי המשפט. ואם יראה כי שגגה היא ישיב גזרתו ויתקן את אשר עותו. ובכן יעלה על לב איש לדבר ולומר לא על חנם השיב אחור כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך שהוא שלא כנימוס ושלא ככבודו אם לא כי שב וראה כי אשר לא כדת היה הדבר ושב ורפא לנו:   או טעם עשירי, הלא הוא פן יאמרו ישראל הלא המלך ההוא זכר את ושתי שבטענה קלה סבב מיתתה לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן. על כן בראותו את ממוכן הוא המן שגם על אשתו זאת פרש מצודה, אז אמר אין זה כי אם רעה עינו על שוכבת חיק המלך. והנה הוא שונה באולתו כי ראה מעשה אסתר ונזכר הלכת ושתי. כי הוא גזר עליה על קלה שבסבות, ואז נהפך לבו בקרבו לאויב לו:   על כן מרדכי ואסתר ראו והתקינו כל סדר השתלשלות סיפור כל ההקדמה הזאת, למען נשכיל חין ערך גודל הנס הגדול ורב ורם, הלא הוא להסיר מלב המקילים בו מהטעמים הנאמרים. והוא, על הטענה הראשונה - ראו נא תוקף לבו כי לא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות, וככחו אז בהיות מלכותו שלימה כחו עתה נגד ישראל. וזה החילו, ויהי וכו' לומר וי היה לנו בימי אחשורוש, כי כל הדברים אשר יפול לב אדם עליהם להקל ערכו, אינם. כי הלא לא ימנע מעשות הרע על [אף] אבדן מאה ושלש עשרה אפרכיות אחר שלחו יד לבטל בנין בית המקדש. כי הנה הוא אחשורוש בהוייתו הקדומה גם עתה המולך בשבע ועשרים ומאה מדינה, שחסרו מהמאתים וארבעים מדינות מאה ושלש עשרה. כי אמיץ לבו, ואדרבה בימים ההם עשה משתה וכו', כי לא נעצב אל לבו מדאגה מדבר אבדתו כמפורש למעלה:   ועל השני, שהוא כי שרי המדינות לא [הלך] לבם (הלך) בעצת המן, ועל כן שמו לאל מלתו של מלך באגרות ראשונות כי נקל בעיניהם למרוד בו. הנה גם זה לא היה, כי אדרבה כלם סרים אל משמעתו, כי בעשותו משתה וכו' היו שרי המדינות לפניו. ומה גם כי יבושו ממנו מפני הכבוד אשר כבדם במשתה ומפני היראה, כי הלא היה בהראותו את עושר וכו' ויראו מלפניו. כי כח ואל לו ברוב עושרו להנקם מהמורדים בו:   וגם מן הטעם השלישי איננו שוה להניחנו על אבדן מסים וארנוניות, כי הלא התמיד הראותו יקר תפארת גדולת עושרו שמנים ומאת יום שהוא רבוי עצום כאשר יבא ביאורו. ואיש אשר אלה לו כקש נחשבו לו מסי ישראל, כי הוא ממלכי מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו:   ועל הרביעי אמר, ראו נא כי אדרבה שונא ישראל היה. כי הלא אחר שהזמין שריו ועבדיו וכו' ושרי המדינות לפניו, מה בצע לחזור ולהזמין כל העם הנמצאים בשושן הבירה, המון עם הארץ, בכבוד גדול בחצר גינת וכו' חור כרפס וכו' על רצפת אבנים טובות ומרגליות. אם לא שלבו הלך בעצת המן כמפורש במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנועצו לב יחדיו להחטיא את ישראל. וכן מאמרם ז"ל (בגמרא) [אסתר רבה] (ב ה) שאמר המלך ליהודים אוכלי לחמו על שולחנו, אלהיכם יעשה לכם סעודה כזו, הנה כי אין זה כי אם רוע לבב להניא את לבם מאחרי השם. וכמאמרם ז"ל (אסתר רבה ז יג) שזולת מאכלו ומשתיו העמיד זונות נגד פניהם לחייבם. וזהו שאמר הכתוב ובמלאת הימים האלה וכו', לומר הנה במלאת הימים האלה מה צורך לו לעשות משתה שנית, וגם לנמצאים כו' שהם המון עם הארץ, אחר שעשה אל גדולי עולם שרי כל מלכותו. אך אין זה כי אם שלבו למרע כאמור:   ועל החמישי, בל יחשבו לאנוסים ביין משתיו המנוסך לעבודת אלילים, אמר כי השתיה כדת אין אונס, שאם יאמרו ישראל יין לא נשתה כי אשר לא כדת משה וישראל הוא, אין אונס. ולבל יעצרו כח למשוך ידיהם מלשתותו הכין הכנות המביאות להתאוות תאותו, שהוא, להשקות בכלי זהב וכו' כאשר יבא באורו בס"ד, לבל יבצר מהם כל אשר זמם לעשות:   ועל הששי אמר לעשות כרצון איש ואיש, והוא מאמרם ז"ל בגמרא (מגילה יב א) כרצון מרדכי איש יהודי והמן איש צר ואויב. הנה כי כן היה בעיני המלך עשות רצון זה כרצון זה, כאשר יתבאר ענין כונת המאמר לפנים בס"ד:   ועל השביעי אמר, ראו נא מה גדלה גדולת ושתי בעיני המלך. כי לולי בטחה באהבתו אותה מאהבת נשים וגודל חשיבותה לפניו, לא ערבה אל לבה לעשות גם היא כמוהו משתה נשים כיד המלך, ולא עוד אלא בית המלכות. אם לא כי ידעה כי גדלה מעלתה לפניו ולא יאמר לה מה תעשי. ועם כל זה להפיק רצונו אשר עלה על רוחו, צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים (מגילה יב ב). ואם כן איפה מי זה יבטח באהבת המלך את אסתר להפך את אשר זמם, והכתיב וחתם בטבעת המלך אשר אין להשיב. כי קל וחומר הדברים אם רוח עועים שעלה על רוחו אשר לא כנימוס ואשר לא כראוי ביטל עליו כל אהבתו אותה, ואיך יבטל נימוס מלכותו כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב על אהבת אשתו. וזה שאמר הכתוב גם ושתי וכו', והיה כמשתה המלך כי זה כיוון באומרו מלת גם כי אין זה רק על גודל אהבתו אותה. ועם כל זה ביום השביעי וכו' אמר וכו' להביא וכו':   ועל השמיני אמר, כי אדרבה בעלות חמתו באפו לא ישוב ממנה. כי הנה וחמתו בערה בו ולא שככה חמתו עד אשר שכלה רעה ויהרגנה, כאומרו אחר כך (אסתר ב א) אחר הדברים האלה כשוך וכו', כי לא שככה חמתו עד אחר מותה:   ועל התשיעי אמר, כי הנה זה גודל לבב המלך הלז. כי על גזרת אשתו ערך משפט כדת מה לעשות במלכה ושתי. ועם היות כי לפי הדת לא היתה חייבת מיתה כאשר יבא ביאורו, עם כל זה על טענת כבוד מדומה שאמר לו ממוכן כי יצא דבר המלכה וכו' להבזות בעליהן לא שת לבו אל הדת. ואם כן איפה מה גם עתה כבוד כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, שאין כבודו להשיב, כי לא ישיב מפני כל דת ודין:   ועל העשירי אמר, וייטב הדבר בעיני המלך וכו' וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו וכו'. הנה כי כל כך גדלה ותחזק בעיניו טענת ממוכן בל יבזו בעליהן בעיניהן, כי שלח ספרים אל מדינות המלך לפרסם הדבר להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה, לא יחשב המן בעיניו, כי תרע עינו על אשת חיק המלך, כי הקים פעמים צרה עליהם. [כי הלא אף] על סיבה קלה, גדולה שבגדולות היתה טענתו על ושתי בעיני המלך כי על כן שלח ספרים אל כל עם ומדינה שבכל שולטן מלכותו. ובכלל הדבר גם ביטול הטענה השביעית ישנו פה, הלא היא לאמר כי ביטל רצונו מפני רצון אשתו, כי לא יתכן, כי הלא וישלח ספרים וכו' להיות כל איש שורר בביתו. ואם כן איפה מי בער יעלה על רוחו ששם לאל מלתו וגזירתו להקים דברי אשתו, ההוא אמר וישלח ספרים להיות כל איש וכו' ואנה יוליך חרפתו, כי נהפוך הוא בקרב ביתו, כי השתררה עליו עד בטל רצונו כתבו וחותמו אשר לא כדת מלכותו בשביל אשתו:   הנה כי תחלת דברי פי המגלה הלזו, ממנה פנה ממנה יתד למחזיק ולמעוז יקר תפארת גדולת הנסים והגבורות אשר עשה אלהים לנו בימים ההם. כי נסיר סיבת גאולתנו מהיותה טבעית, ונשים אותה על נס. כי מויהי בימי עד איש יהודי, הגד יגיד לנו את תוקף לב המלך שלא נכנע על אבדן מאה ושלש עשרה מדינות, ומעשה תוקפו בעושר ונכסים, כי על כן כל שרי המדינות לא ימרו את פיו. וגם לא יחשיב מסים וארנוניות ישראל להשיב ידו מבלע והשחית כי אין קצה לאוצרותיו. וכן גלה לנו בזה תוקף חטא ישראל, וכן תוקף חמת המלך שבערה בו ולא תכבה, לא בשומו אהבתו אותה וחשיבותה לפניו, ולא מה שהדת היה בעזרתה, וכן תוקף טענת ממוכן בעיני המלך. כי בכל מיני תוקף האמורים האלה תחזק ותגדל הנס בעיני כל עם נושע בעזרת ה'. כי על כן מצוה לקרות את כל דברי האגרת הזאת מויהי בימי וכו', כי בהמה תתחזק הנס כמדובר:   והנה בדבר הזה מצאנו ראינו הבין מקרא שכתוב (אסתר ט כט), ותכתוב אסתר המלכה וכו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. כי הוא סגור חותם צר, מהו התוקף ההוא, ומה יכלו להוסיף על כל תוקף הצרה להשמיד להרוג ולאבד וכו' נכתב ונחתם בטבעת המלך שאין להשיב, וכאשר כבר שלחו ספרים אל כל היהודים אשר בכל וכו'. ואיזהו כל תוקף אשר חדש להם. ואם הוא תוקף עונש על הבלתי מקיימים עליהם לעשות את ימי הפורים, אדרבה היא שלחה בתורת חסד על לשונה לחכמים קבעוני לדורות (מגילה ז א), [ו]הכתוב מעיד כי מרצון נפשם קיימו וקבלו היהודים לקיים וכו' (פרק ט כז). אך אין זה כי אם שבכל הספרים אשר כתבו מרדכי ואסתר אל כל היהודים, מאשר גזר עליהם המן הרע להשמיד וכו', והקב"ה ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ, ועל כן יקבלו להיות עושים משתה ושמחה. והנה בכל הספרים ההם אין נזכר מכל הכתוב מויהי בימי עד איש יהודי דבר, כי אין לסיפור צורך בהם רק הודעת הלקח אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אל המלך, ואיך ביגיעת שניהם חפץ ה' בידם הצליח להציל את ישראל מיד שוסהו. ועל כן אחרי כתוב מרדכי ואסתר שני כתבים זו אחר זו כאשר יתבאר בס"ד, ובאחרונה הכבידו מהראשונה, אז המה ראו כי לא יבצר מהיות הקבלה עליהם ועל זרעם רפויה בצד מה, באומרם כי הלא היתה רפואה קרובה לבא לישראל בימים ההם בטענות טבעיות לא אחת ולא שתים כי אם עשר, הלא המה אשר כתבנו. וקרוב הדבר שעל אלה המלך אחשורוש הרבה להשיב אפו ולא ישחית בעבור העשרה. באופן יקטן נא כח הנס בעיניהם וירפו ידיהם מהחזיק בקבלת אגרת השנית עליהם ועל זרעם ולא יעבור וכו'. על כן עשו בחכמה וכתבו את כל תוקף, הוא מויהי בימי עד איש יהודי. כי בזה כל תוקף, הם כמה מיני תוקף, תוקף לב המלך שלא נכנע אחר אבוד מאה ושלש עשרה אפרכיות, ותוקף גדולתו כי שרי המדינות לפניו, ותוקף עושרו, ותוקף חטא ישראל שלא היו אנוסים, ותוקף חמת המלך שבערה בו ולא הועיל לכבותה אהבת אשתו אשר אהב ולא היות הדת בעזרתה, וגם תוקף טענת המן בעיני המלך. כי הן כל מיני תוקף אלה הנאמרים באמת בכתובים אלו הנה הנם מבטלים העשר טענות ההם כעפרא דארעא, ומגדילים הנס עד אין קץ. על כן למען יחזיקו ישראל בקבלת האגרת השנית כתבו את כל תוקף הוא מויהי בימי עד איש יהודי, שבו כל מיני תוקף שהזכרנו. ועל היות מינים הרבה נאמרה מלת כל, שעל ידי כן יכירו ויקבלו בכל מאמצי כח. וזה מאמר הכתוב ותכתוב אסתר וכו' ומרדכי וכו' את כל תוקף, הוא האמור, כדי שעל ידי כן ימשך לקיים את אגרת הפורים השנית בסבר פנים יפות כמדובר:

ונחזור אל התכת הכתוב שהיינו בו בהראותו וכו', וזולת מה שלמעלה יאמר מקושר אל אומרו שרי המדינות לפניו. והוא, כי אינו דומה המראה עושרו לפני דלת עם הארץ, למראה לפני עשירי עם. כי לפני אשר הכסף אזל מכליהם יוכל להתמיד בהוראת כבוד עושרו ימים רבים, ובכל יום יראם דבר מחודש מהקודם. אמנם לפני עשירים, אם יום או יומים יעמוד להראות להם דברים חשובים, או עשרה ימים או עשרים יום יפלא, אך לא יתמיד להיות מראה והולך דברים טובים ומחודשים מהקודמים ימים רבים. אמר, ראה את רוב עושרו אשר גדלו השם, כי הלא שרי המדינות היו לפניו שהם כמאמרם ז"ל (עיין מגילה יב א) מלכי האיפרכיות, ואף על פי כן התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום. ושיעור הכתוב חיל פרס ומדי ושרי המדינות היו לפניו בהראותו את עושר וכו' ועם כל זה התמיד ימים רבים שמונים ומאת יום:   או יאמר בהראותו וכו'. כי הנה היה אפשר לומר כי רוב עושרו אשר הראה להם יהיה רב מאד בערך כבוד שרי המדינות אשר לפניו, אך לא בערך כבוד מלכות המולך מהודו ועד כוש. שנית היה אפשר לומר כי בכלל הדברים והחפצים אשר הראה היו בהם בלתי יקרים כל אחד בפני עצמו, ובהצטרפות הכל היה עושר מופלג. או שלישית מעין זה בבחינת הימים, כי אשר התמיד ימים רבים בהראותו את עושרו יהיה כי החל מעט מעט. היום הראשון הראה דבר השוה ככר זהב, ובשני עשרה, ובשלישי שוה עשרים, ובהצטרפות הימים רבים היה עושר גדול. על כן אמר שלש אלה אודיעך כי לא כן המה, כי אם שבהראותו את עושרוכבוד מלכותו, כי נתייחס אל כבוד מלכותו ולא אל כבוד מלכות שרי המדינות. וגם שלא הראה כל החפצים היקרים מאד והבלתי יקרים מאד בפני עצמם, כי אם את אשר המה יקר תפארת גדולתו שהוא אשר הוא יקר בערך אל תפארת גדולתו בלבד, ואף על פי כן התמיד ימים רבים. ואף גם זאת כי לא הראה מעט מעט, ושמה שהראה ביום הראשון לא יתייחס לעושר מעין כבוד מלכותו וכו' רק בהצטרפות כל הימים, כי אם שבהראותו את עושר וכו' ימים רבים היה, שמונים ומאת יום, כלומר לא תכלול ותאמר ששה חדשים כסכום שמונים ומאת יום, רק מנין ימים, לומר שבכל יום ויום הראה דבר מתייחס אל עושר כבוד מלכותו כו'. וזהו אומרו בהראותו ולא אמר ויראם, לומר כי בהראותו את כל המתייחס אל התוארים האלה שהיה ימים רבים, התמיד שמונים ומאת יום, שבכל אחד ואחד הראה את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו. ולזה לא אמר גם כן בימים רבים בל יראה שבכללות הימים הרבים נמצא שהראה את עושר וכו', אך לא היה כן מה שבכל יום בפני עצמו. על כן אמר כי בהראותו את עושר וכו' נמשכו ימים רבים ולא שבימים רבים נמשך הראותו עושר, ולהמתיק הדבר יותר פרט ואמר שמונים ומאת יום כאמור:   עוד יתכן דרך אחרת בהמשך שלשת הכתובים האלה בימים ההם וכו', ובפרט לאומר כי שני משתאות היו שהוא כפשיטות דעת הגמרא (מגילה יב א), שעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא אי פקח או טפש היה שעשה משתה תחלה לרחוקים ואחר כך לקרובים, אבל לדברי הכל שני משתאות היו. ויאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש ממש על כסא מלכותו שהוא בבית המלכות יושב על הכסא להטיל מורא, עשה משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות ולמה היה המשתה עודנו יושב על הכסא המיוחד בית המלכות, ולא בחצר גנת ביתן המלך כמשתה השני שיהיו שם בריוח ויעמיד שם כסאו. וגם למה לא קרא את כל העם הנמצאים בשושן כאשר עשה אחר כך. על כן אמר בהראותו וכו', לומר כי המשתה הזה היה בזמן הראותו את עושר וכו' ועל כן לא יאות הראות עושרו רק במקום צנוע ולא בחצר גינת ביתן, וגם לא בפני כל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן. עוד טעם שני כי היה שמונים ומאת יום, ולא יאות קרוא כל העם הנמצאים וכו' ימים רבים כי אם לשרים גדולים בייחוד:

  

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ה) "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם וכו'". הנה רבותינו ז"ל במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) גזרו אומר כי המן הרע יעץ תחבולות עם המלך להחטיא את ישראל להבאיש את ריחם בעיני השם אלהיהם, להזמינם אל שולחן המלך להאכילם ולהשקותם מפת בגם ויין משתיהם, ולהעמיד נגד פניהם זונות למען הכשילם באומרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ואמרו כי כל עם הנמצאים הוא עם נושע בה', ושעל כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, ושהמן בעצמו הוא קבצן שמונה עשר אלף וחמש מאות יהודים כאשר האריכו במדרש הנזכר. ואחשוב יש סעד לזה מן המסרה, והיא, הפרתמים שלשה במקרא, א. להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים (דניאל א ג), ב. הפרתמים ושרי המדינות לפניו (אסתר א ג), ג. ונתון הלבוש והסוס ביד איש משרי המלך הפרתמים (לקמן ו ט). ויהיה הענין להביא מבני ישראל כו' אל מקום הפרתמים ושרי המדינות לפניו שהוא במשתה המלך, מי עשה כן הלא הוא מי שעליו נאמר איש משרי המלך הפרתמים הוא המן. והנה זה יצדק בין לאומר שהכל היה משתה אחד בין לאומר שני משתאות. והיותר צודק הוא כי שנים היו, כי היה השני להטעות את ישראל כאשר כתבנו. וזהו אומרו ובמלאת וכו', לומר עמוד והתבונן רוע לב המלך הלזה כי און יחשוב על ישראל. כי הלא במלאת הימים האלה של משתה הראשון והראות עשרו שמונים ומאת יום, מה ראה על ככה לעשות המשתה השני בלי סבה. אך אין זה כי אם חרב עצת המן האגגי כמאמרם ז"ל כאשר כתבנו. וזהו אומרו עשה המלך מה שלא נאמר במשתה הראשון רק עשה משתה, אך הוא לומר המלך הידוע אשר הזכרנו ואמרנו, הוא אחשורוש העומד במרדו שבטל עבודת בית אלהינו. וזהו אומרו לכל העם ולא אמר אל כל הנמצאים ויכלול כל מיני עמים, אך כיוון אל מה שאמרו ז"ל עם נושע בה'. ועוד ראיה כי זימן למגדול ועד קטן ואין זה דרך המלך רק לגדולים ואדירי כל חפצו בם. ואחשוב שעל כן נאמר הנמצאים ולא לכל העם אשר בשושן, כי עשה בערמה למען העניש את ישראל בל יחשבו לאנוסים כי יאמרו שהמלך אנס אותם, לכן התחכם ולא גזר רק על הנמצאים בשושן אך לא על היוצאים מדלתי העיר וחוצה או על הנחבאים שם בל יראו ובל ימצאו. ועשה ויוכל, כי על כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה למאן דאמר (מגילה יב א):

ולדעת האומר (אסתר רבה ב ה) כי הכל היה משתה אחד, נוכל לומר כי גם שלמעלה אמר חיל פרס וכו' ופה נאמר לכל העם הנמצאים וכו', וגם נזכר פעם קודם הוראת העושר ופעם אחר כך. הוא, כי עיקר כונתו היה עשות המשתה לתווך שלום בינו לשרי המדינות שיאהבוהו למען יבושו למרוד בו. כי אם שלהשמר בל יקל כבודו בעיניהם בהתחברות יתירה לשתות יין, על כן החל תחלה להראות עשרו להם, למען ידעו כי יש לאל ידו להנקם מהמורדים בו. על כן להיות המשתה עיקר הקדימו ואמר עשה משתה לכל שריו ועבדיו שבכלל עבדיו הם כל העם הנמצאים בשושן, כי עבדיו הם. אך חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לבד היו לפניו בהראותו את עושר כו' כי מהם לבדם היה ירא, ולהם הראה העושר ולא אל כל יתר עבדיו שיכלול גם כל העם הנמצאים. וזה טעם אתנחת"א במלת עבדיו כי לא השוו כולם רק בדבר המשתה, אך בהראותו עשרו לא היה רק לחיל כו' הפרתמים ושרי המדינות, וזהו חיל וכו' לפניו בהראותו, כי אלה לבד היו לפניו כאשר הראה כבוד עשרו. ולהיות שהוראת העושר לא היה רק למנוע היזק אפשרי להמשך מהמשתה, שהיה עיקר הכוונה, איחר אותו ואמרו כטפל אל המשתה:

ואחר שספר מה שהראה חזר לסיים זמן המשתה שהיה במלאת הימים האלה, ולא הזכיר רק אותם שלא נצטרפו כי אם לאכול ולשתות ולא להראות העושר, והם כל העם הנמצאים וכו'. אך לא יבצר מהיות שם העיקריים הם שרים ופרתמים נוסף על זה, כי לא הזכיר פה רק הנוגע אלינו, אשר קבץ עם בני ישראל למען הרחיקם מאביהם שבשמים כאמור בסמוך שנרמזו באומרו כל העם הנמצאים:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) "חור כרפס וכו'". כתב הרמ"ע ז"ל שכיוון לההנות ארבעת חושי בני איש. חוש הריח בהיותם בחצר גינת המלך שלא יעדרו שם ורדים עם נרדים ודומיהם. וחוש הראות בחור כרפס וכו'. וחוש המשוש במטות זהב וכו'. וחוש הטעם באכול משמנים ושתות ממתקים. ונתן טעם למה זה לא השמיע שירי זמרה וכנורות ודומיהן לההנות חוש השמע, על כי לא כל אדם יערבו למו כאחד. יש יערב לו מין זמר אחד ולא זולתו, ויש הפכו, והוא רצה לעשות כרצון איש ואיש, על כן מנע מיני זמרה בהחלט. ואני אומר כי גם חוש הריח לא נהנה כי לא בביתן היו רק בחצר הגינה שחוצה לה שהוא פשוטו של מקרא, כדעת רבי נחמיה במדרש (אסתר רבה ב ו) גינה מבפנים וחצר חוצה לו מרוצף באבני בהט ושש כו'. ולא ישיגם שם ריח מהמחובר לקרקע בגנה ממרחק, כנראה בחוש לכל רואה השמש. ומה גם כי הקרואים היו אלפים ורבבות, כי מישראל לבד היו שמונה עשר אלף וחמש מאות כמאמר רבי ישמעאל במדרש (אסתר רבה ז יג), זולת אשר לא מבני ישראל המה כי אין מספר לגדודם. ולא יתכן יהנו כל אלה מהריח והלואי שורה הקרובה מהגינה או הסמוכה לה, כי מרחק גדול היה מהגינה אל רוב המסובין:

ואחשבה לפי דרכינו שמנע מהם מיני בשמים מהעלות על השלחן להריח בם ומיני זמר, לבל תופר עצתו אשר יעץ להאכיל את ישראל מפת בגו ויין משתיו להעבירם על דת משה וישראל (אסתר רבה ז יג). ואם היו שם מיני זמרה ישיתו לבם לשמוע בקול שירים, וכן במיני בשמים יתעסקו להריח בם, ויהיה להם תואנה להתבטל מאכול ושתו. על כן מנע מהם גם שניהם למען הקים מחשבתו אשר חשב על היהודים:
  וענין הכתוב יראה כי על היותם בחצר גנה אשר אין עליו תקרה, על כן להיות צל על ראשם עשה מעין רקיע פרוס על עמודי ששוגלילי כסף, יריעות חור כרפס ותכלת כאהל לשבת, ומיתריהם היו של בוץ וארגמן, וזהו אחוז בחבלי בוץ וארגמן, או כפרש"י שהיו מרוקמים בארגמן. והיה האהל פרוס על עמודים, והיו מטות זהב וכסף לישב עליהן, והיה הקרקע מרוצף באבנים טובות שהם בהט ושש וכו' כפרש"י בשם רבותינו ז"ל:
  וסדרם הכתוב מלמעלה למטה, (הוא) [הראשונה] חור כרפס וכו' שהיו כעין רקיע מלמעלה, ואחר כך העמודים שתחתיהם ואחר כך מה שלמטה מהם שהוא מטות וכו', ואחר כך הרצפה שלמטה מהכל. ואחשוב לפי זה כיוון להורות היותו ממדי, אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, ואבנים טובות כאין נגדו. ועל כן היפך הדרגות החשיבות, כי החשוב על הכל הם אבנים טובות עשה מהם רצפה למטה בארץ למדרך כף רגל. ולמעלה מהם, הידור מהם, מטות זהב וכסף יחד, ומה גם לדעת רבי נחמיה בברייתא בגמרא (מגילה יב א) שהיו המטות של כסף ורגליהם של זהב, והנה הוא הפך הסברא להחשיב הכסף מהזהב, אך במאמרנו זה נכון מאד, כי נתן החשוב חשוב תחתון ועולה ויורד בחשיבות כמדובר. הרצפה אבני נזר, למעלה מהם רגלי המטות זהב, למעלה מהם המטות עצמם כסף, ואשר למעלה מהם גם הם גלילי כסף, ולמעלה מהכל יריעות חור כרפס וכו' משוללי זהב וכסף ואבני יקר. ויתכן גם כן לבלתי ישאו עיניהם להביט אל רקמת זהב ואבנים טובות למעלה, פן בתלות עיניהם יתעכבו מאכול ושתו, על כן היפך ונתן את החשוב יותר תחת רגליהם. כי לא יניחו האוכל להביט תחת שולחנם ויקומו ממסיבתם להסתכל אל המטות או אל רצפת אבנים יקרות שתחת רגליהם. ובהיות הטוב טוב למטה לא יתלו עיניהם למעלה, ויאכלו וישתו:
  עוד יתכן כאשר נשים לב אל הגוונים הנראים ביריעות האהל חור כרפס ותכלת, שהוא לבן, ירוק ככרתי, ותכלת. וארגמן שהוא חבלי בוץ וארגמן, שהיה הארגמן מרוקם או חבלים של ארגמן אחוזים תחת היריעות בין עמוד לעמוד להיות היריעות פרוסות עליהם. נמצאו ארבעה גוונים, לבן, ירוק, תכלת, ואדום, כי הבוץ גם הוא לבן, ומה גם למתרגם שאומר חבלי בוץ וארגמן הוא חבלי בוץ צבוע ארגמן. כלל הדברים כי ארבעה גוונים הנזכרים הן הן הנראים. ויתכן כי למה שכל ישעו וכל חפץ המלך ההוא בעצת המן הרע להחטיא את ישראל כמדובר למעלה, לא יבצר מהמלך והמן כי עם בני ישראל יהיה לבם נוקפם באומרם הלא זה עון פלילי מספיק לעשות כליה ח"ו כאשר היה לדעת רבי ישמעאל (אסתר רבה ז יג). על כן מה עשה לא שת נגד פניהם פרוס על ראשיהם רק ארבעה גוונים לבן ירוק תכלת וארגמן שהוא אדום, למען הזכירם אל מראה הקשת הנראה בענן שאלה הם ארבעת גווניו. וישימו לב אל שבועתו יתברך שלא לכלות עולמו, כי אם יכלו עם קדוש לה' יכלה העולם, אך יזכור הברית. ועשה בערמה לעשות האדום דק מהשאר, למעט זכר הדין, וגם שיהיה ארגמן ולא תולעת שני שאדמימותו עמוק יותר, כי בדבר הזה יפלו ביד יצרם בנקלה ולא יבינו לאחריתם:

  

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז) "והשקות וכו'". הנה אומרו ביין כיד המלך מה שלא אמר כן באוכל הלא יפלא, כי הנה אחד מעשירי עם יספיק לרוות יין אל עם רב, ואין ספק כי זה הכריחם לרבותינו ז"ל (מגילה יב א) לומר שהביא לכל אחד ואחד מיין מדינתו. ולדבריהם לא יהיה אומרו כיד המלך על הפלגת עושר הוצאת היין, רק שהביא יין מלכות ו, כלומר כיד המלך שהוא שבע ועשרים ומאה מדינה שידו מושלה לו, מכלם הביא יין לעשות כרצון איש ואיש:

עוד אפשר כי גם בזה בא להורות רוב עשרו, שעם היות כל השקות ו בכלי זהב, היו כלים מכלים שונים. ואשר שתו בו פעם אחת לא ישנו בו כי יביאו אחר במקומו, כנזכר בתרגום ירושלמי ובדברי רבותינו ז"ל (ילקוט אסתר תתרמח) וז"ל מי שהיה שותה בכוס לא היה שותה ושונה, אלא כיון שהיו שותים היו מכניסים אותו ומוציאים אחרים. ולזה אין ספק היה צריך הון רב במאד מאד, כי רב מאד מחנה המסובין, ואם על כל כוס וכוס שישתה כל איש מהם היו מחליפים כוסות זהב תהיה הפלגה עצומה עד מאד. על כן היה אפשר לומר כי אין זה רק מבלתי היות היין רב, ומעט היו שותים, ועל כן יספיקו הכלים בהשנותם. על כן אמר, ראה כי היו משנים הכלים בכל שתיה עם היות יין מלכות רב כיד המלך, כי זה הוראה על רוב עשרו כעפר בצר. כי עם היות כלי זהב ומשנים אותם על כל שתיה, עם היות יין מלכות שרבים שתו ורבים ישתו יותר מדאי כי יערב למו, וגם רב כיד המלך, עם רב שבעת ימים, ולא נעדר מתת חלופיהן וחלופי חלופיהן זהב:
  עוד יתכן, ויותכו בו כל תיבות הכתוב. והוא כי הנה יקרה ימשוך ידו מלשתות איש מהמסובין כי יבוש לשלוח ידו אל מזרקי יין, עד ישקה אותו אחד מהמשקים אשר על השלחן ויקח מידו. ויש כי גם שישתה על ידו או על ידי זולתו לא ירבה לו רק פעמים שלש כדרכו בביתו או יותר מעט. אך תתעורר תאותו להוסיף על מנהגו כי יתן בכוס זהב עינו, ומה גם אם יהיה מצוייר כפתורים ופרחים כי תאוה נפשו לשתות בו. ואף גם בזאת אפשר יקוץ ברבוי, אם לא שיהיה היין משובח מאד, אך אם הוא מיין הרקח העולה על שלחן מלכים לא ישיב ידו מבלע עד בלי די. אמר כי כל התנאים האלה נוסדו יחד במשתה הזה, ומה גם על פי המכוון הנזכר. על הראשון אמר והשקות, כי צוה המלך לא יחלו עד ישלח איש בכוס ידו לשאוב יין, רק והשקות על ידי משקים, וזה אומרו והשקות ולא אמר ושתות. ועל השני אמר בכלי זהב, ולהיות שגם בהיות הכלים חשובים אחרי שתותו בם זה עשר פעמים תקע נפשו מחשוק בהם ולא ירבה לשתות יותר מדאי, מה שאין כן אם יחליפו ויביאו לפניו עוד כלים רבים ונכבדים מהם כי אז תגל נפשו ותכסוף לשתות על כוס וכוס תלי תלים, לזה אמר כי גם זה היה שם שהיו כלים מכלים שונים. ועל השלישי אמר, ויין מלכות שהוא המשובח והמיוחד למלכות. ולהיות שיקרה במשתאות יביאו יין משובח ומשומר בתוך יינות הבאים אך מעט מזער ויהיה להם יין רב משאר יינות. ועל כן לא ירבו לשתות, כי לא כל אדם זוכה יתנו לו מיין הרקח עד מלאת ספקו, ומי ומי הזוכה לארבע כוסות ממנו. לזה אמר כי פה לא היה מיין המשובח שיעור קטן רק רב כיד המלך, למען ימצו ישתו עד בלי די ויהיו כגן רוה:

והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) כי לכל אחד היו נותנים יין גדול בשנים ממנו. ואפשר יצא להם מלשון רב ולא אמר הרבה, כי כן דרך רבותינו ז"ל בכל לשון רב לדרוש לשון רבנות או גדולה מהטעם הזה כנודע לבקיאים בדבריהם. ופה ראו כי לא יתכן לשון רבנות, על כן דרשו לשון גדולה שהיה היין רב וגדול, ועל מי היה גדול, הוי אומר על השותה אותו שהיה גדול הימנו בשנים. ובכלל דבריהם נתנו טעם גם כן אל אמרו כיד המלך על היין ולא על האוכל, כי לא דבר ריק הוא. כי אם גדול מאוד כיד המלך לתת לכל איש ואיש יין גדול הימנו בשנים:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ח) "והשתיה וכו'". הנכון אצלנו באמרו כדת, הוא, שאם יאמר נא ישראל אי אפשי ביין מלכות אשר לא כדת משה וישראל הוא, לא היו אונסים אותם לעבור על דת, וההיקש ביתר עמים. ולבא אל ביאור הכתוב, נעיר ראשונה למה זה תלה הדבר בהעדר אונסים ולא בהעדר האונס, ויאמר אין אונס מלעיל. ב. כי מהראוי יאמר הדברים כסדרן, יזכיר הסיבה איך יסד המלך על כל רב ביתו, ואחר כך יאמר המסובב, שעל כן אין אונס כי מצות המלך היא. ולא יתחיל בנמשך ממאמר המלך שאין אונס, ויתן טעם אחר כך כי כן יסד המלך מתחלה. ג. אומרו יסד ולא אמר גזר. ד. אומרו על כל רב ביתו, למה לא היה מאמרו כולל, ולא על כל רב ביתו בלבד. ה. אומרו לעשות כרצון וכו', ולא אמר כי כן יסד המלך שלא לאנוס:

והנה אל הקושי הראשון ואל לשון יסד, אפשר לכאורה לומר כי כן דרך השותים במזרקי יין שאם תהיה מצות מלך עליהם על דבר הנהגת השתיה לבלתי אנוס את איש וכיוצא, כי בהחילה חמת מיין שעוד לבם נכון ישיתו לב אל מצות המלך, אך כטוב לבם ביין לא ישעו אל המלך ואל מצותו, כי יין ידליקם. אמר כי השתיה כדת אין אונס את רעהו מכל המסובין, כי גם שהיין בוגד לא בגדו פה, כי כן יסד המלך וכו' כי גזרתו על כל רב ביתו יסדה בעצם כיסוד מוסד לא ימוט אף כי ירבו לשתות, כי גדולי הבית על משמרתם בדבר:
  עוד יתכן על כל אשר הערנו על פי דרך רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) אשר דרכנו בה עד כה, כי כל ישעו וכל חפץ המלך להכשיל את ישראל בעצת המן הרע. והוא, כי הנה המלך ראה עצמו במבוכה גדולה, אומר בלבו הנה עם בני ישראל מצות אלהיהם עליהם לבלתי שתות יין נסכו, על כן לא יבצר או ישתו וילכדו או לא ישתו כי יעוזו במעוז דתם. אם לא ישתו תופר עצת המלך והמן, ואם ישתו אם הוא על ידי גזור על כל העמים שישתו ידונו כאנוסים ולא ילכדו בגרונם בעצם. ואם אומר שלא יאנסו אותם לעבור דתם שבשתיה כדת אין אונס, הנה יש שתים רעות. אחת כי אולי ימשכו את ידיהם, שנית כי כדאי בזיון אל המלך שיגזור ימאסו ביין משתיו וביין נסך אלהיו וכן לא יעשה. ואם אהיה כמחריש לא אאנוס ולא אצוה שכדת אין אונס רק אניח הדבר על בחירתם, ורבים ישתו בחשבם כי הוא חפץ המלך וילכדו השותים, הנה כל רב בית המלך והמסובין מעבדיו ומעמו כי יראו איש ישראל ממאן לשתות יאנסו אותו ותפול חתיתם על השאר ויהיו כלם כאנוסים. ואם אצוה על גדולי הבית לבלתי אנוס את איש על דבר הדת אינו לפי כבודו להבזות יין משתיו ודתו בעיניהם. על כן ראה והתקין שני דברים. א. הפליא לעשות הכנות ממשיכות את האדם אחר יין נסכו, להשקות בכלי זהב וכלים וכו', ויין מלכות אשר למלך הוכן. ובזה גם כי ישתוק המלך מלגזור שישתו לא יכרת איש משלוח יד אל מזרקי יין, כי ההכנות ההם לא יתנום לאסוף ידיהם. ולשמא ישמט איש מכלל המרובים לבלתי שתו, על כן אחר הצעת ההכנות הנזכרות נתחכם יותר, ויסד על כל רב ביתו דרך כלל יעשו כרצון איש ואיש. למען ימשך מזה שלא יאנסו את אחד מהם על השתיה אשר לא כדת פן לא יתקיים עשות רצון איש ואיש. ובדבר הזה נתקן כבוד המלך, כי לא אמר שלא יאנסו את העובר דת המלך, רק לעשות כרצון איש ואיש, כי אם שממנו נמשך שלא היו אונסים. נמצא שהבלתי אונס את הנמנע מלשתות כי מצות מלך הוא מקיים, ואינו שלא בכבוד המלך. כי הלא היסוד אשר יסד אינו שלא יאנסו ביין מלכותו, כי אם נמשך מיסוד עשות רצון כל איש, ואף גם זה לא פרסם רק על כל רב ביתו בלבד, וזה אחר שהיה המלך בטוח שרבים ישתו בהכנות הנזכרות. ולכן אחר הזכירו ההכנות המעוררות לויית תאות השתיה באומרו והשקות וכו', אמר והשתיה כו' לומר כי לא היה מי שיאנוס מעבדי המלך. יען כי כן יסד המלך וכו' לעשות כרצון איש ואיש, כי עשה יסוד מאומרו שישמרו לעשות כרצון איש ואיש שימשך מיסוד בנין זה שלא יהיה אונס, וזהו אומרו יסד, כאמור. ועל כן לא הקדים תחלה מה שיסד המלך ואחר כך מה שנמשך ממנו שאין אונס. בל יראה כי אומרו לעשות כרצון איש ואיש היה העיקר, כי אם שמאליו נמשך שאין אונס. רק שנהפוך הוא, כי מה שנמשך היה העיקר, כי אם שלבלתי התבזות המלך עשה היסוד ההוא. ולכן תלה הדבר באונסים באומרו אין אונס מלרע, לומר, כי אין צריך לומר המלך שכל חפצו להכשילם ושלא ידונו כאנוסים, כי אם גם עבדי המלך לא היו אונסים יען כי כן יסד וכו'. ועל כן אמר לשון יסוד כי עשה יסוד והכנה אל הנמשך, ולא אמר הנמשך בפירוש מפני כבודו, ואף גם זה על כל רב ביתו, להסתיר דבר, בל יובן להמון אפילו בדרך הזה הנסתר:
  והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) לעשות כרצון איש ואיש, כרצון מרדכי הנקרא איש יהודי וכרצון המן הנקרא איש צר ואויב. ואין ספק שהוקשה להם שהיה לו לומר כרצון כל איש מאי איש ואיש. אלא כרצון שני אישים נפרדים זה מזה, שעל כן לא אמר אנשים, ומי אלה הם בלתי מרדכי והמן. והנה כמו זר נחשב הדבר הזה כי לא נמצא בזה כל מאומה מרצון מרדכי רק רע, [כי אם] כרצון המן לבדו. ומה גם למאמר רבי יצחק נפחא במדרש (אסתר רבה ז יג), וז"ל: המן הרשע בעלילה בא על ישראל הדא הוא דכתיב ובמלאת הימים וכו', ואין העם אלא ישראל וכו', כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגורייא וכו', ולא שמעו לדברי מרדכי כו', ע"כ. הרי דשלא ברצון מרדכי נעשתה התועבה ההיא. אך יתכן לפי דעתם ז"ל כי להיות מרדכי גם הוא גדול למלך, והוא נגדיי אל המן הרע המבקש להחטיא את ישראל, מה עשה המלך, עמד והטיל פשרה ביניהם. והוא באשר נשית לב אל ה"א הידיעה של מלת והשתיה ולא אמר ושתות כדת וכו'. אך כיוון לומר השתיה שתהיה כדת אין אונס, אך לא האכילה, כי אם יאמר איש אי אפשי בבשר חזיר יחייב את ראשו למלך. ושמא תאמר מה נשתנית השתיה מהאכילה, לזה אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו שלא יאנוס בשתיה כי אם באכילה. והוא לעשות כרצון איש ואיש כרצון המן באכילה וכרצון מרדכי בשתיה. ובחר ביין לעשות כרצון מרדכי, כי ידע כי לא ימנעו מלשתות יין מלכות בהכנות הנזכרות, ולא ידונו כאנוסים כחומר עבודת אלילים הגדול מאיסור האכילה:
  או מעין זה שמא תאמר אם אין המלך חפץ להעבירם על דת ביין, למה עשה כל ההכנות הנזכרות והשקות כו', שאין ספק שלא יעצרו כח לעצור תאותם, לזה אמר כרצון איש, בהכנות כרצון המן למען ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ובשתיה אין אונס כרצון מרדכי:
  והנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) אמרו רבותינו ז"ל שאומרו לעשות כרצון איש ואיש הוא להעמיד נגד פני ישראל זונות שיאכלו וישתו ויעשו בזונות כרצונם. וראוי לשים לב איך יהיה אומרו כי כן יסד המלך וכו' נתינת טעם אל הקודם. אך יהיה במה שאמרו ז"ל (ילקוט אסתר תתרמח) באמרו והשתיה כדת, שהוא דת למדי ופרס במשתאות שיותן לאיש כוס מלא גדול, או ישתה אותו או יפדה עצמו בממון רב, ואמר שעל זה אין אונס. ובזה יהיה לדעת רבותינו ז"ל שיעור הכתוב, והשתיה כדת, אין אונס את המסובין מכל שרי המלך החפצים לשמור דת המלכות. יען כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש בזונות, ואיך יעשה, אם יאנסו אותם ביין יעכרם ולא יבא הזנות אל הפועל כי לא ידעו בשכבם ובקומם:
  ובגמרא (מגילה יב א) תניא שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו אם כן משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים והקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, דכתיב כי לא ענה מלבו ע"כ. וראוי להעיר, א. מה זו שאלה, הלא המה האומרים מפני שנהנו מסעודתו וכו'. ואם היה קשה להם קושית רבם של שושן יהרגו וכו' למה השיבו את רבם מפני שנהנו, יאמרו זהו מה שקשה עלינו, למה היתה כליה כוללת גם לאשר חוץ לשושן, או יאמרו לא ידענו, כי על כן שאלנו. ב. מי הגיד להם שנתחייבו, אולי לא היה רק לפנים, או שהיתה צרתם להם על איזה חטא בלתי חמור וקבלו ענשם בצער ההוא וה' הצילם. ג. לדקדק לשון אומרו שבאותו הדור, כי אם הוא לסיים על איזה דור שאלו היה לו לומר שבימי אחשורוש, אך אין ספק כי הוא והם ידעו כי על דורו של מרדכי שאלו, ואם כן הוא ייתור. ד. באומרו אמרו אתם, מי הגיד לו שהמה ידעו תשובה שיאמר להם אמרו אתם, ואולי ללמוד היו צריכים. ה. בתשובתם מפני שנהנו וכו', היתכן שעל הנאת סעודה יתחייבו כליה. ו. דקארי לה מאי קארי לה. ז. באומרם וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא אחר שנתחייבו כליה למה ניצולו, משוא פנים יש בדבר. ואם דעתם שעשו תשובה גם לרבי שמעון בן יוחאי לא קשיא, ודוחק לומר שעשו תשובה לזה ולא לזה:
  אך הנה נמצאו לרבותינו ז"ל על המכר ישראל להמן שלשה טעמים, יש אמרו על שהשתחוו לצלם (מגילה יב א), ר' יששכר דכפר מנדי אמר במדרש חזית (אסתר רבה ז כה) שהוא על מכרם בכסף צדיק והזכירו גם המתרגם. שלישית, על שנהנו מסעודת אחשורוש (מגילה שם). והנה השלמים האלו המה ראו שלשת הטעמים הנזכרים, גם ראו כי אשר יצדק יותר הוא טעם הנאת הסעודה על הדרך שהזכרנו. והוא, כי אם נאמר שהוא על עון הצלם והאריך להם הקב"ה עד ישובו ולא שבו, הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר, ואין לזה תשובה אם לא לומר שמעולם לא נתחייבו כליה אלא שהיה הכל צער לפנים. והנה ראו כי לא על חנם מרדכי שהיה בו רוח הקדש שם את אסתר בסכנת מות ולא האריך לה שלשים יום שתקרא לבוא אל המלך עם היות זמן אחד עשרה חודש. וגם כל החרדה אשר חרד מרדכי ברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה בצום ושק ואפר. ומה גם אם המה ידעו מאמר מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנכתבה אגרת כליה לפניו יתברך, ושהלך אליהו אל האבות ולא השגיחו בו, עד הלך אל משה ושאל לו משה אם בדם היא חתומה ואמר לו שילך אל מרדכי ויתפלל הוא משם ומרדכי מכאן, וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו', והוא מאמר רבי ישמעאל. ועל כל זה הסכימה דעתם כי ודאי נתחייבו, וזהו אומרם מפני מה נתחייבו, כי לא נסתפקו רק על טעם החיוב:
  והנה כי באמרם נתחייבו שללו טעם הצלם, וגם הטעם השני שהוא על מכירת יוסף דחו אותו באמרם שבאותו הדור. כי אם על זה היה למה נלכדו רגלי בני אותו הדור מכל הדורות שמיוסף עד מרדכי. ואילו לא היו אומרים יותר כי אם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור, ולא היו אומרים מלת כליה, היו מורים שמסתפקים על מציאות החיוב על מה היה. אך באמרם כליה הורו כי לא החיוב נסתפק להם אלא למה היתה כליה. והוא כי הם החזיקו בטעם השלישי על שנהנו מן הסעודה, ולא היה קשה להם אלא למה היתה כליה אל כל ישראל ולא על בני שושן בלבד. באופן שבאומרם נתחייבו מיעטו טעם הצלם, ובאומרם שבאותו הדור מיעטו טעם מכירת יוסף, ובאומרם כליה הורו שבחרו בטעם הסעודה, כי כל שאלתם אינה רק מפני מה היה חיובם כליה ולא קצתם והוא על בני שושן:
 

והנה ראה רבם כי אין תשובתו על שהשתחוו לצלם צודקת כי אם בהכחיש הנחתם ולומר שלא נתחייבו מתחלה. ועל כן אמר אם אומר להם שלא נתחייבו כליה אלא שהיה לפנים הלא יתחמץ לבבם שהוא הפך הנראה להם. על כן אמר בלבו לבלתי הגיד סברתו עד יאמרו הם סברתם ויסתור אותה מהכרח קושיא למען יאמינו אחר כך טענתו. על כן אמר אמרו אתם, לומר אם הייתם נבוכים למה היה החיוב הייתי אומר שאינכם מחזיקים בשום טעם והייתי משיב דעתי מיד, אך ממה שלא אמרתם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור אלא אמרתם גם מלת כליה. הנה יורה כי בהנחת שהיה החיוב עליהם ולא לפנים בלבד, שאלתם למה היתה כליה כוללת, ואם כן אמרו אתם טעם אל מציאות החיוב שעליו שאלתם למה היתה כליה. אז אמרו על שנהנו וכו' ועל הנחה זו שאלנו למה היתה כליה כוללת. אז אמר להם אין זו שאלה על הנחת הטעם, כי אם קושיא מספקת לעקור ההנחה מעיקרה. כי אין לומר שנצטרף לשאר העולם דברי עונות שלא יחסרון מבני אדם עם עון הסעודה ונתחייבו כליה. כי הלא גם אם נמצא עון אשר חטא לאשר בשאר העולם, עם כל זה של שושן יהרגו ושל כל העולם גם אם ימצא בהם אשמת דבר אל יהרגו לידון בהרג כאלה. אז אמרו אמור אתה, כלומר, כי גם לך קשה, והשיב מפני שהשתחוו לצלם. והקשו לו וכי משוא פנים יש בדבר, ופרש"י משוא פנים וכו' שזכו לנס, אפשר הרגיש מה שהערנו ולדידהו מי ניחא, וכי משוא פנים יש בדבר שנצולו אחר שנתחייבו על הנאת הסעודה, ואם שבו אליו יתברך גם לרבם לא יקשו, והשיב שזכו לנס, והוא כי הנס שנעשה להם הוא נפלא, שזולת ההצלה נתהפך להם ששלטו המה בשונאיהם וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ולכן אם עון הצלם היה חמור לא היו ראויים לנס זולת ההצלה אפילו בשובם, מה שאין כן בהיות על דבר הסעודה ששאר העולם לא חטאו, לזה אמר רש"י ז"ל שזכו לנס, ולא אמר שנצולו. אז גלה להם דעתו הפך הקדמתם, ואמר הם לא עשו וכו', כי לא נתחייבו. ואמר דכתיב כי לא ענה מלבו וכו', לומר אל תתמהו לומר היתכן שכל היגון ההוא והצרה הגדולה ההיא היה על דבר שהוא לפנים בלבד, כי הלא מקרא כתוב כי לא ענה מלבו וכו', כי גם כאשר לא ענה מלבו כי אם לפנים עם כל זה ויגה בני איש, וזהו אומרו כי לא ענה וכו':

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) "גם ושתי המלכה וכו'". בא להורות איך עלינו לשבח לאדון הכל אשר בחר בנו מכל מה שברא ונפלאה אהבתו יתברך אותנו מאהבת בנים. כי הלא אב את בן ירצה, בהעותו יכין לו שבט יכנו, ואחרי הכותו אותו, אשר טרף ירפאנו, יך ויחבשנו. ומי הוא זה ואיזה הוא אב רחמן אשר בעת ובעונה אשר יכעיסנו בנו יחידו טרם יכין שבטו יכין רפואתו ותקנתו. ומי עור כבלתי מביט אל גודל רחמיו יתברך אשר הפליא אהבתו אותנו עד בלי די לאהבה אותו יתברך ולדבקה בו בכל נפשו ובכל מאודו בחשק נמרץ מקירות לבו, כי הוא אלהינו הוא אבינו וכל מעייניו להפליא חסדו לנו. כי לא בלבד טרם מכה ציץ רפואה יפרח, כי אם שאף גם במקום עוותנו ורשענו משם תצמח ישועתנו. כי הנה אנחנו פשענו ומרינו בסעודתו של אחשורוש, ושם שם לנו צמיחת קרן ישועה, כי גם ושתי המלכה עשתה וכו', ויתן הוא יתברך בפי המלך להביא את ושתי המלכה לפניו במשתה ההוא אשר חטאנו בו. ונמשך שיהרגוה ותפנה מקום לאסתר תירשנה, למען על ידה תהיה גאולתנו ותיקון מעשינו אשר חטאנו. כי במצותה ועצתה היתה סליחתנו, כי לעומת הנאת הסעודה ציותה עלינו לצום שלשת ימים לילה ויום, ועלתה ארוכה למחלת רשענו, ויגאלנו כרחמיו וכרוב חסדיו:

ולבאר הכתוב נעיר ייתור אומרו אשר למלך אחשורוש, כי מי לא ידע כי בית המלכות אשר לו הוא. וגם נשית לב אל אומרו ושתי המלכה ולא אמר המלכה ושתי, כאשר נאמר בפסוק עצמו למלך אחשורוש ולא אמר לאחשורוש המלך, וגם לפנים נאמר בה המלכה ושתי. אך יכוין לומר ראה נא את אשר נתגאית האשה הזאת. כי הלא מהראוי היה תעשה משתה בית הנשים ולא בית המלכות שלו, והמלך עשה משתה בחצר, כאשר הקשו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) בית הנשים מבעי ליה וכו'. אך התגאית באומרה כי היא מעצמה מלכה כי בת מלכים היתה והוא אהורייריה דאבוה (שם יב ב). ולא הכירה כי איננה רק ושתי שמה לבדה והמלכות בא אליה אחר כך מצדו, כי הוא המלך וממנו בא לה המלכות, כי אין המלכות בא אל הנקבה מצד אביה רק מצד בעלה. ומה גם שכשנהרג בלשצר אביה ונאבד מלכות כשדים נשארה יתומה עניה סוערה, כי נחרב בית אביה, ולא באה מלכותה אליה רק מצד בעלה. ולא היה לה להתגאות עליו לעשות משתה בבית המיוחד למלכות, רק בית הנשים, כי הלא היא ושתי המלכה שהמלכות בא אליה אחר שמה, עם היות שהוא אשר למלך אחשורוש שמלכותו אליו בעצם, ולא נגרר אחר זולתו, כי אם מלכותו קודם לשמו, וזהו אשר למלך אחשורוש. ומה גם כי טרם יקרא אחשורוש היה לו מלכות כי הוא יורש עצר מצד אביו, כי בן דריוש הוא, כמאמרם ז"ל (ילקוט אסתר תתרמט) שדריוש הרג את בלשצר והומלך על מלכות כשדים, והשיא את ושתי בתו לבנו. וירמוז הגם להורות שהיה דומה אל משתה המלך באיכות ובכמות, שגם הוא היה שבעת ימים, ושזימנה גם היא לשרות כאשר קרא הוא לכל השרים, כמאמרם ז"ל (אסתר רבה ג י) שאמרה אם ימרדו בו השרים יהיו נשיהם ממושכנות אתה בבית. ואפשר גם כן ידמה אל משתה המלך במה שגם היא קראה לנשי בני עמנו להחטיאם כמוהו:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן וכו'. הורה טפשות המלך הלז, כי לא קלקל על ידי שכרות רק כי טוב לבו בלבד אמר להביא את וכו', שהיה אולת גדולה. ומה גם לרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שאמרו שצוה יפשיטוה ערומה ויציגוה לפניו כיום הולדה. עוד הורה הכתוב מה בין הצדיקים לרשעים ולפתאים כמוהו. והוא כי אמרו ז"ל (אסתר רבה י ג) על ויאמר המן בלבו, הרשעים הם ברשות לבם, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו וכו', אבל הצדיקים לבם ברשותם, ויאמר דוד אל לבו וכו', דומים לבוראם, ויאמר ה' אל לבו. והוא כי הרשע אינו יכול להכריע את לבו, רק עושה בעל כרחו מה שלבו חפץ, ובא לידי חרטה בראותו כי עשה רעה. אך הצדיק אם און יחשוב לבו, הוא יכריחנו להפך מעשה הרעה הפך ממה שלבו חפץ. וזה יורה בזה כי המלך הלז לבו השיאו, כי כטוב לבו ביין מיד נפתה ואמר למהומן וכו' להביא את ושתי וכו', שלא עצר כח להשיב אל לבו כי לא טוב הדבר, ומה גם להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה. וזה יורה באומרו כטוב לב וכו' שלא עצר כח אפילו להרהר במיתון אם טוב ואם רע הדבר, ולא לגלות ליועציו אם יעשה ואם יחדל, רק כטוב וכו' אמר למהומן כי מיד אמר לשלוחים טרם יתייעץ:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות וכו'. דרך כלל נשים לב לשינוי הלשון בכתובים אלו זה שלש רגלים. ראשונה אמר להביא את ושתי המלכה, ואחר כך אמר ותמאן המלכה ושתי שהיפך התיבות, ואחר כך חזר לנוסח הראשון ואמר כדת מה לעשות במלכה ושתי, ואחר כך שב והיפך לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה. אך לזה נעיר באומרו המשרתים את פני המלך אחשורוש, כי אומרו אחשורוש הוא מיותר כי עליו ידבר. אמנם אין ספק שחשש המלך פן תמאן באמרה שהיא מלכה בת מלכים גדולים, כמאמרם ז"ל (מגילה יב ב) שאמרה אני מלכה בת מלכים גדולים בת בלשצר בן נבוכדנצר, והוא אהורייריה דאבא. אך שב ורפא לו כי אמר בלבו שהלא הוא מלך בעצם מטרם יקראו שמו אחשורוש, כאשר כתבנו בשם רבותינו ז"ל (שם), שהיה בן דריוש מדיא שקבל מלכותיה דבלשצר, ולקח את ושתי בתו והשיאה לאחשורוש בנו, כי מזרע מלכים היה ומהולדו היה המלכות מתייחס אליו. וזה רמז הכתוב באומרו את פני המלך אחשורוש, לומר שעל כן ערב אל לבו ואמר למהומן וכו'. ולשמא תאמר היא, שהיא גם כן בת מלכים גדולים ממנו, על כן אמר בשלחו בעדה להביא את ושתי המלכה, כלומר שאין המלכות עצמיי אליה רק שמה לבד ככל נשי העולם, כי אין המלוכה דבקה בה מאב לבת, כי המלכות אשר לה נוסף עליה, שבא אליה מצדו באשר היא אשתו ועל כן הקדים שמה למלכות. והיא הבינה בדברים ואמרה כמו שאמרו ז"ל שהיא מלכה בת מלכים, שמצד עצמה היא מלכה מלבד היותה אשת המלך אחשורוש. וזה שאמר הכתוב ותמאן המלכה ושתי, כלומר שהמלוכה עיקר אצלה והשם טפל אליה, ואפשר כי שינוי הלשון זה העיר את רבותינו ז"ל לומר שהיא אמרה שהיתה בת מלכים וכו'. ולהיות בלב המלך אחר כך בהגיש משפטו לפני יודעי העתים לזכות את המלכה כאשר יתבאר בס"ד, על כן לבל ישפטוה משפט מות אמר בטענותיו כדת מה לעשות במלכה ושתי, ירמוז אל היותה מלכה מצד עצמה כדי לזכותה בדין. והשיב ממוכן החפץ מיתתה ואמר, עותה ושתי המלכה, לומר שאין עיקרה מלכה כי אם שמה לבד והמלכות נוספת על שמה מפאת המלך, כי אין מלכות אביה נמשך לבת. באופן שהוא אדוניה ובת מות היא כי עברה את פיו:  

ונשוב אל ענין הכתוב, הנה המלך ראה והנה תוכל להתנצל. א. באומרה שהיא מלכה בת מלכים מצד עצמה כאשר כתבנו. ב. כי קיא קלון על כבודה הוא שתבוא לפני העמים והשרים. ג. כי אולי לא תהיה יופיה לחן בעיניהם ותהיה נסיונה לבוז לה ולבעלה, כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ג יד) שאמרה היא כך. על כן בא ותיקן בשליחותו מעמד שלשתן, על הראשונה אמר להביא את ושתי המלכה, כאשר כתבנו כי עיקרה הוא שמה ומלכותה מאתו הוא. ועל השנית אמר לפני המלך, כלומר לא לפניהם היא באה כי אם לפני המלך שהוא העיקר, והראיה כי הלא היא תבא בכתר מלכות שאין תכסיס זה רק לבא אל המלך, ולא אל העמים ושרים הטפלים אל הכתר. ושמא תאמר הלא כמה פעמים באה אל המלך אך הפעם אין הדבר רק למען יביטו יראו בה עמים ושרים, כי עיני המלך כבר שבעו מהביט עליה, באופן שאליהם תתייחס ביאתה שם ולא אליו. על כן אמר להראות העמים ולא אמר לראות העמים וכו', לומר אלי תבואי ואני אתיחס למראה את יפייך אליהם. ועל השלישית אמר כי טובת מראה היא, כלומר היא ואין זולתה, כלומר ולכן אל תיראי כי לא תבושי. והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שצוה להביאה ערומה וכמו זר נחשב העדר רמז דבר זה בכתוב. ואפשר שמו לבם אל כפל הכתוב, כי באומרו את יפיה ידוע שטובת מראה היא, ועוד כי אומרו טובת מראה הוא גדר גרוע מלשון יפיה, וגם למה שינה ולא אמר כי יפה היא מעין אומרו את יפיה. אמנם הנה לשון אומרו טובת מראה יצדק על מראה הפנים, אך אומרו יפיה יכלול כל מציאותה. על כן אמר מה שרצה להראות הוא את יפיה הכולל כלה, כי לראות פניה לבד אינו כלום כי הלא ידוע הוא לכל כי טובת מראה היא, מהם על פי הראיה ומהם לשמע אזן. או יאמר להראות את יפיה כלומר שהיופי הוא עצמיי, וזהו אומרו יפיה, כלומר מצד עצמה ולא מתמרוקי הנשים, ואין זה רק בגוף, כי הלא בפנים טובת מראה היא, ואפשר שהוא על ידי תמרוקים הנתנים בפנים. או את יפיה באופן ידוע שטובת מראה היא, כלומר היא מצד עצמה ולא מקשוטיה ולא יבחן רק על ידי הראות אותה ערומה. ולפי זה נאמר כי להיותו חש על בזיונה ובזיונו שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים, על כן הקדים ואמר שתבא בכתר מלכות, כי זה לעומת זה עשה, כי הרואה אותה בניוולה לא תקל בעיניו כי גם יראה בגדולתה וביקרותה כי כתר מלכות בראשה:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר וכו'. הנה זולת הוללות רעת מציאות השליחות להביאה לידי בזיון, הסכיל עשו בשלשה דברים הוזכרו בכתובים הקודמים.

  1. שבעלות על לבו הדבר הרע ההוא לא נתייעץ לא עם עצמו במיתון ולא עם אחרים לראות אם טוב ואם רע, ומה גם על דבר כזה שהחרטה מצויה בו.
  2. שלא שלח אליה לאמר תבא עם נערותיה כדרך מלכה כמוה, או לפחות עם סריסיה משרתי פניה, ולא עם הסריסים המיוחדים לשרת את המלך, שאינו לפי כבודה תבא כנצורה ביד שלוחי הבעל משרתיו.
  3. שלא שלח לבקש ממנה תבא אל המלך כבאה ברצון ובחירה רק שיביאוה כעבד מלך או שפחה, שיצוה המלך להביאה מדעתה ושלא מדעתה. ושלשת אלה הזכיר למעלה, הראשונה באומרו כטוב לב המלך וכו', כי בלי מיתון רק כטוב לבו מיד אמר וכו'. והשנית באומרו למהומן וכו' המשרתים את פני המלך אחשורוש. והשלישית באומרו להביא את ושתי וכו', ולא אמר שתבא ושתי עמהם. והנה זולת טענתה שהזכרנו שהיא מלכה מצד עצמה כי בת מלך היא כנרמז באומרו ותמאן המלכה ושתי, גם על שלשת אלה העיזה פניה. וזהו אומרו לבא בדבר המלך, כלומר שלא היה שם רק דבר המלך שיצא מפיו, ואולי במיתון מה, ישיב אל לבו כי הקשה לשאול, כי רע ומר הדבר ויתחרט אחר כך, על כן לא באה על דבור קל. ועל השנית אמר ביד הסריסים שרמז שני דברים. א. שלא היה עם נערותיה רק ביד הסריסים, וגם לא עם סריסיה רק הסריסים הידועים הנזכרים למעלה המיוחדים למלך משרתי פניו, וזהו אומרו הסריסים בה"א הידיעה. והשלישית רמז באומרו ביד שלא תלה בבחירתה רק ביד הסריסים שתמסר בידם שהם יביאוה:

  ויקצוף המלך מאוד כי לא נעשה רצונו לפני כל רבים עמים, ומה גם כי יאמר בלבו איכה ישמעו דבריו לפני העמים והשרים ושרי המדינות אשר לפניו הם מלכי האפרכיות, והמה ראו כי אין המלך שורר בביתו:   ושמא תאמר הלא לעומת זה ראוי למלך אל יהי סכל, וישקיף וירא כי קשה כשאול שאלתו הרעה. ומי האשה תשמע אליו לדבר הזה, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ומה גם לרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שצוה יציגוה כיום הולדה ערום ועריה לפני המלך והשרים, ומי האשה תשים עצמה כך לא לפניהם ולא לפני הדיוטות אשר על שלחן המלך וכל העם הנמצאים בשושן הבירה. ואדרבה עליו להחזיק לה טובה שלא באה ולמה זה קצף מאד עם היות ששאל שלא כהוגן. לזה אמר וחמתו בערה בו, והוא ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מט ח) על פסוק נוקם ה' ובעל חמה, ופירשו ז"ל שמדתו יתברך אינה כמלך בשר ודם שהחמה גוברת עליו ותעשה לו יעשה אשר לא טוב, ויתחרט אחר כך, וגם שרואה האיש בעשותו הדבר כי לא טוב הוא לא ימנע כי תגבר עליו חמתו. אך הוא יתברך לא כן הוא, רק עם היותו נוקם הוא בעל חימה, כלומר בעל ואדון על החימה למשול עליה בל תעבור מנקודת קו הטוב והיושר להעשות. וזה יאמר פה כי המלך הלזה בשר ודם ומלך טפש היה, כי גם שלא יבצר ממנו כי שאל שלא כהוגן קצף מאד, יען שאינו כמלכו של עולם יתברך שהוא בעל חימה, כי אם שחמתו בערה בו וגברה עליו ולא יכול להתאפק נגדה:   או יאמר, באשר נדקדק אומרו וחמתו בוא"ו, ולא אמר כי חמתו בערה בו, כנתינת טעם אל אשר קצף מאד. וגם אומרו בו. והוא כי הנה קצף מאד על שאמר ולא נעשה רצונו, אך שב לבו אליו והרהר כי הלא לא עליה אשמת דבר כי אם על עצמו שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים וכל הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן. ועל כן לעומת הקצף אשר קצף על עוברה רצונו, חמתו בערה בו בעצמו, אומר בלבו אנכי הסבותי בזיוני הזה הנמרץ, וזהו וחמתו בערה בו ועל כן נהפך לבו לזכותה. ולא היה מקום לעשות על ידי עצמו לאמר שהדין עמה והוא מוחל על כבודו כי שלא כהוגן שאל, כי זה יהיה לו לבושת וגם לחרפה להשפיל עצמו תחת אשה, ואחרי בזותה אותו ישוב לסבול ולחפות עליה ויבזו עמים והשרים בעיניהם, והיא גם היא לא תחשבנו עוד ותיבז לו בלבה, על כן יעצוהו כליותיו להגיש משפטו אל החכמים ולסדר טענותיו באופן יזכוה על פי הדת. ויהיה זה לו אסוף חרפתו כי יאמר כי הדת תכריחנו, ותהיה השארות האשה היפה אצלו בדרך כבוד, על פי הדת אשר יורוהו המורים:   או יאמר וחמתו בערה בו, ולא שיעור מופלג תצא ממנו וחוצה לפעול נקמה מיד בחמתו, רק בו מיניה וביה. ובזה עצר כח להמלך ולשאול לחכמים כדת מה לעשות:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג - טו) ויאמר המלך לחכמים וכו' והקרוב אליו וכו' כדת מה וכו'. ראוי להעיר מה הדבר שאמר להם, אם הוא כדת מה לעשות, יאמר ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כדת מה לעשות וכו' ולא יפסיק באומרו כי כן וכו'. וכל פסוק והקרוב אליו אין ענינו קרוב ולא מתיחס אל הענין כלל, כי מה לנו אצל ענין זה כי נדע מי הוא הקרוב אליו ומי הם שבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות. כי על כן הוצרכו רבותינו ז"ל (מגילה יב ב) לומר כי רמז הם שמות אלו אל מאמר מלאכי השרת לפניו יתברך, באומרו כרשנא כלום הקריבו לפניך אומות העולם מ"ה כרים בני שנה וכו' כאשר נבאר לפנים בס"ד. ועוד כי באומרו ויאמר וכו' מורה שהגיש משפטו לפני כל יודעי העתים הדנין לפי העת והזמן, ואיך יאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, שהם הדנין על פי הדת. ועוד אומרו (פסוק יד) והקרוב לשון יחיד. ועוד כי אומרו (פסוק טו) כדת בשב"א הכ"ף היא מלה סמוכה לשאחריה ואיננו צודק פה והראוי ינקד הכ"ף בפת"ח. ועוד שאם בא להגיש משפטו אל הדיינים למה מגדיל תואריה לומר המלכה ושתי, וגם אומרו במלכה ולא אמר למלכה כמה דאת אמר (שמות כא לא) כמשפט הזה יעשה לו ולא אמר יעשה בו וכאומרו ככה יעשה לאיש (לקמן ו יא). וגם הודיעו על אשר לא עשתה וכו' יראה ייתור כי נודע היה הדבר להם כי שם נמצאו ושם היו. וכן אומרו המלך אחשורוש, כי אחר שפיו הוא המדבר למה יזכיר שמו, והראוי יאמר על אשר לא עשתה את מאמרי. וגם אומרו המלך הוא מיותר. וכן אומרו ביד הסריסים. ועוד בתשובת ממוכן (פסוק טז) כי המלך שאל כענין והוא לא השיב כהלכה, כי שאל כדת מה לעשות והשיב לחייבה מפני הכבוד אשר לא כדת. והנה במדרש אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ד ז) כי יצא דבר המלכה וכו' אמר רב שמואל בלא דדין הות צריכה, ע"כ. והוא שהוקשה לו הנה עזב כבוד המלך והשרים ועשה עיקר מהבזות בעליהן וכו', והשיב שהוא טעם שני שאמר בלא דדין, לומר בלא זה שאמרתי גם יש טעם אחר שצריכה ליפקד. וראוי לשים לב על דרך הפשט אחר טוב טעם אל טענתו זאת על דרך רבותינו ז"ל או זולתו. ועוד אומרו (פסוק יז) באמרם, ומהראוי יאמר באומרן בנו"ן. ועוד אומרו (פסוק יח) והיום הזה תאמרנה, ואינו אומר מה שיאמרו. ועוד כי אומרו אשר שמעו את דבר המלכה בלתי מתיישב וגם הוא מיותר, שלא היה ראוי יאוחר רק והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך. ועוד למה בפסוק הקודם לא אמר היום הזה בכל הנשים כמאמרו בשרות. ועוד אומרו וכדי בזיון וקצף, כי אין מסוג אחד כי בזיון הוא הבזות הנשים את בעליהן וקצף הוא קצף המלך על הדבר:   אך הנה כתבנו שלב המלך על אשתו כי יפה היא מאד, והיה בוש לומר גלוי לכל העמים והשרים אשר לפניו שהיה מוחל על כבודו, כי יהיה לו למחיתה וחרפה. אך היה מבקש יזכוה על פי הדין ותהיה לו הדת לכסות עינים, לומר כי אין לאל ידו לשפוך דם אשר לא כדת. וראה והנה יש שני סוגי בתי דינים, אחד הדנים על פי הדת. ב. הדנים לפי העת והשעה. והנה אם יגיש משפטה אל עדת הדיינים הדנים על פי הדת יוכל למלט נפשה על פי הטענות אשר יסדר באומרו כדת מה לעשות וכו' כאשר יבא בס"ד. אך לפני הדיינים לפי העת אין לה תקומה, כי הלא (היא) כעת היו לפני המלך שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות הם מלכי האיפרכיות. ושתים הנה רעות המתייחסות אל העת, א. היות הבזיון אשר ביזתה כולל אל המלך והשרים והעמים, ב. הנוגע אל המלך לבדו. כי לו קראתה המלך במקום משולל עמים ושרים רק בינו לבינה, ענוש תענש אך לא תהיה בת תמותה. אמנם בהיות שמה לאל מלתו במקום גדולים שרים ולאומים הרואים את חרפתו והיא קלון כבודו תכסהו בושה גדולה עד מאד, ובת מות היא המביאתו לידי כך. ועוד לו כי היה אז המלך מראה גדולתו וכבוד עשרו לפני חילו וכל שריו ועבדיו ומה גם שרי המדינות, למען יגדל חשיבותו בעיניהם וכל גוים יעבדוהו ותתחזק מלכותו עליהם כאשר כתבנו למעלה בסיבת המשתה והוראת העושר. ובדבר הזה נהפוך הדבר, וכל הרואים את כבודו יבזוהו בלבם באומרם הנה אשתו תבזה אותו ואינו שורר בביתו איך נחשיבהו אנחנו וישתרר עלינו גם השתרר, וכדאי בזיון וקצף גדול נמנע הכפרה. לכן למלך אין שוה לדון דינה לפני יודעי העתים, כי אין בהם דן דינה למזור, כי אם על פי הדת ודין. אך דרך המלך הוא לעשות משפטיו ודיניו על פי יודעי העתים, על כן המלך עשה בערמה לגלות דעתו כלאחר יד שהיה מבקש לדונה על פי הדת, למען יטה את יודעי העתים והשרים הקרובים אליו אל דעתו לחתור לה צד זכות בחכמתם בהכירם רצון המלך. וזה כי אמר המלך לחכמים יודעי העתים, ומאמרו אשר אמר להם הוא כי כן דבר המלך לינתן וליאמר אליהם לפני כל יודעי דת ודין כלומר קודם כל יודעי דת ודין, כי יודעי העתים הם הקודמים לדון דיני המלך. ומה גם כי הקרוב אל המלך הוא כרשנא שהוא גדול שביודעי העתים, וגם שתר וכו' כולם כאחד שבעת שרי פרס ומדי הם רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות, כלומר ולהם יאתה דין זה כי מי לי קרובים, כלומר ואתם תדינוהו:   אמנם שאלה אחת אני שואל מאתכם והוא עשו לה דינכם קרוב אל הדת, שידמה המשפט לפי העת אל משפט הדת. וזהו אומרו כדת מה לעשות בשו"א הכ"ף, שאם היה בפת"ח היה נראה שהוא לגמרי על פי התורה ולא לפי העת כלל. אך לא ערב אל לבו כל כך למה שאינו מחוק המלכות, רק שאל שיהיה משפטם כדת מה לעשות, שמה שידונו לעשות לה שיראה כדת, וזהו כדת מה לעשות ולא כפי העת בהחלט:   והטעמים שיש לזכותה בהם, האחד למה שהיא המלכה ושתי. לומר כי תביטו בה בבחינת היות המלכות עיקר וראשית לה להיותה בת מלכים בלשצר אויל מרודך ונבוכדנצר, ושם העצם שלה נטפל אחר המלכות, וזהו המלכה ושתי ולא ושתי המלכה כמבואר למעלה. ועל פי דרכו רמז להם שדעתו להעניש עליה עונש באופן תשאר מלכותה לה קיימא ולא להעבירה מהמלכות, וכל שכן שלא ימיתנה. וזהו שלא אמר למלכה כי אם לעשות במלכה שמה שיעשו לה יהיה עודנה במלכותה:   והטעם השני הוא כי לא חטאה בקום עשה רק בשב ואל תעשה שלא באה, כי אינו דומה לחטא של מעשה, וזהו על אשר לא עשתה:   והשלישי כי הוא דבר פתאומי ומגונה שיצא מפי המלך, ודרכן של בני אדם על דבר בלתי הגון לשוב להסתכל עליו אם יעשה ואם יחדל. ועל כן לא תגדל אשמתה אם לא עשתה מאמרו, כי אמרה בלבה אולי יחשוב מחשבה על מה שיצא מפיו וינחם, ואם הוא עצב עתה יהיה שמח לאחר כך ויחזיק לי טובה אחר כך. וזהו אשר לא עשתה את מאמר המלך שיהיה מאמר בלבד משולל מחשבה תחלה ומיתון אחרי דברו:   והרביעי היותו אחשורוש הידוע שהיה אהורייריה דאבוה, וזהו אומרו אחשורוש:   החמישי היות ביד הסריסים ולא עם נערותיה לפי כבודה או סריסיה משרתי פניה ולא סריסי המלך. וזהו אומרו ביד הסריסים הם הידועים סריסי המלך, כמאמר: מהומן וכו' המשרתים את פני המלך:   והשישי הוא שלא צוה עליה שתבא אליו כבאה בבחירה לעשות רצונו, כי אם שיביאוה כמביאים מך מערכה אשר השליטם המלך עליו, וזה שאמר הכתוב ביד הסריסים שתהיה בידם מסורה להביאה ולא כבני לויה. הנה סידר טענותיו באופן תזכה בדין ותפקד ברחמים כי היה המלך חפץ בחייה:   או יהיה שיעור הכתוב כדת מה לעשות, לומר מה שקראתי לכם יודעי העתים הוא על כי כן דבר המלך ומשפטו לבא לידון לפני יודעי העתים קודם לכל יודעי דת ודין. אך כדת הוא מה לעשות, כלומר כדת הוא מה שראוי לעשות - ולא כמשפט העתים - במלכה ושתי על ששת טעמי זכותה הנרמזים בכתוב אחד, שהיא מלכה ושתי והחמשה הנותרים כנזכר בקודם. ועל כן אין נקודת הכ"ף בפת"ח, כי אין הכונה אל דת מסויים אם דת פרס ומדי או יתר עמים כי אם אל מציאות דת. לומר כדת בלי השקפה אל איזו דת שתהיה הוא מה שראוי לעשות, ולא כעת, הוא משפט המיוחד ליודעי העתים:

  

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טז) והנה אלהינו מרחם אשר טרם מכה ציץ רפואה פרח, העיר את רוח ממוכן העומד להצר לנו, כי הוא בעצמו יכין לו הדרך לבוא עליו רעה. כי על ידו תומת ושתי, ותבא אסתר תחתיה להשיב גמולו בראשו. ויאמר ממוכן וכו' כי יצא וכו' והיום הזה תאמרנה וכו'. והוא כי אמר במה יסכר פי המלך מלהליץ עוד בעדה, אם לא באמור לו בפני כל השרים הם שרי המדינות מלכי האיפרכיות, לא על המלך לבדו וכו', כי על כל השרים וכו'. כי לא יערב אל לבו לומר, איני חושש על כבודם, כי הלא יהיה כשולח הזמורה אל אפם ויגעו בכבוד מלכותו. וכונת מאמרו לומר, הלא מבין ריסי עיניך יראה כי מוחל על כבודך אתה. אך זה איננו שוה כי לא על המלך לבדו עותה וכו' כי על כל השרים וכו' ואם על כבודך תמחול על כבוד כל השרים לא תוכל למחול. ואם עתה יבטלו רצונם השרים מפני רצונך וימחלו גם הם גם זה איננו שוה, כי הלא גם עותה על כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך כולם אשר אינם פה עמנו היום. ואם אשר ישנם פה עמנו ילכו גם הם בגלגול מחילות וירבו לסלוח, חלק כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך אשר אינם פה אינו מחול, כי גם בכבודם נגעה, כי הלא יצא דבר המלכה על כל הנשים שבכל מדינות מלכותך להבזות וכו':  

וגם ששת טענות אשר סידרת הנני מבטלם, כי אשר אמרת שהיא מלכה ושתי כי הקדים מלכותה לשמה, לומר שמאליה היא מלכה בת מלכים. נהפוך הוא, כי אינה כי אם ושתי המלכה, כי המלכות שלך היא ולא היה ראשיתה רק ושתי משוללת מלכות ככל נשי עולם, ועל ידך נתוסף לה היות מלכה, אך היה ראשיתה מצער. ועל השנית שלא חטאה רק בשב ואל תעשה, כי אמרת אשר לא עשתה, לא יחשב לה כי אם בקום עשה וזהו עותה ושתי כי עוות תחשב ולא העדר עשות טוב, והוא כאשר יפרש כי ממנה ימשך הבזות בעליהן בפועל:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יז - יח) ועל השלישית שהיה מאמר המלך בלי מיתון, אמר כי יצא דבר המלכה וכו'. לומר כי בצאת והתפשט הדבר לא יצא שהיה מאמר המלך משולל מחשבה רק דבר המלכה לומר המלך וכו'. ועל הרביעית אמר באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה שמה קודם למלכותה, להורות כי היא טפלה אליו שממנו בא לה המלכות, ואם כן איך ישערו היותו אהורייריה דאבוה. וגם החמישית שהוא היות על ידי סריסים, אמר הנה לא יאמרו המלך אמר שיביאוה סריסיו רק אמר להביא סתם. ועל השישית אמר ולא באה, לומר לא יאמרו שלא כרצונה יביאוה, כי אם ולא באה, שהוא אפילו דרך בחירה כבאה לעשות חפצו כמעצמה בנערותיה לא באה. ועל פי דרכו כיוון בל יאמר לו לא יבזו את בעליהן, כי דבר המלכה היה להביאה לפני כל השרים והעמים מה שאין כן בין איש לאשתו. לזה אמר הכתוב כי יצא דבר המלכה, לא יצא לומר המלך אמר להביא את ושתי לפניו ולפני השרים והעם, רק לפניו ולא באה:   או יאמר באומרו על אשר לא עשתה וכו' בשום לב אל לשון עשייה וגם אל רבוי האת, כי מהראוי לא יאמר רק על אשר לא באה במאמר המלך. אך הנה ידענו מרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) כי צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים, וזה יתכן עשה המלך עיקר לזכותה בדין באומרו כדת וכו', כי הוא על אשר לא עשתה את וכו', שהוא להפשיט עצמה ולבא ערומה. וזהו אומרו עשתה ולא אמר אשר לא באה, וגם זה ריבה האת לומר כי אינה בת עונשין על כך, כי אדרבה אולת היא לו וכלימה, וגם יתר הטענות הרמוזות בכתוב כמדובר בקודם. ועל זה פקח עיניו ממוכן ואמר על העדר ביאתה לא על המלך לבדו וכו' כמדובר. ועל אשר רמזת שאמרת שגזרתך היתה שתתנוול וכן לא יעשה, הנה כי יצא דבר המלכה וכו'. לא יצא לומר המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי ערומה ולא באה, אלא יאמרו אמר להביא את ושתי המלכה, שאדרבה יראה שהיה באופן הראות חשיבות היותה מלכה ולא באה:   ולבא אל התכת הכתובים, הנה הערנו אומרו באמרם שהראוי יאמר באומרן בנו"ן. ועוד אומרו והיום הזה תאמרנה וכו' מה הדבר אשר תאמרנה כי לא נזכר בכתוב. והנה שמעתי אומרים שאמר אין בזיון הנמשך לשרים דומה לבזיון הנמשך להמון העמים. כי נשי ההמון למה שהם נקלות לא יבושו כי ידברו את בעליהן בזיונם בגלוי. כי יענו ויאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי וכו' ולא באה כלומר ואיך אחשיבך אנכי, הטוב טוב אתה מהמלך אחשורוש. אך השרות לא יקילו ראשן כל כך נגד השרים לפרוש להם בזותן אותם בשפה ברורה. כי אם יטמינו ברמז לומר זכור היום ההוא של משתה המלך, והוא יבין לאשורו ממוצא דבר את אשר לא עשתה ושתי מאמר המלך, ולכן גם הוא יטה שכמו לסבול באומרו כי כמוהו כפרעה. וזהו והיום הזה תאמרנה שרות וכו', כי השרות מה שיאמרו הוא זכרון היום הזה בלבד. אך כל הנשים יאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה וכו' כמו שנאמר באמרם המלך אחשורוש וכו'. והנה הוא צחות במציאותו אך לא נכון בכתוב, ראשונה, כי אומרם המלך אחשורוש אמר להביא וכו' אינו מאמר נשי ההמון, כי אם כן היה לו לומר באומרן בנו"ן. ועוד כי כאשר יצא דבר המלכה על כל השרות לא יאמרו היום הזה כי כבר חלף הלך לו, אך יאמרו היום ההוא. ואם הוא שיזכירו היום הזה אך בלשון אחרת לומר היום ההוא היה ראוי יאמר יזכירו, אך אומרו תאמרנה נראה שאלה הן הדברים שתאמרנה. ועוד כי לפי זה אומרו אשר שמעו את דבר המלכה הם אמרי מותר ומשוללי הבנה, ומהראוי לומר והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך. גם נשים לב באומרו וכדי בזיון וקצף, כי איך יצרף שני דברים אשר לא מסוג אחד המה, כי הביזיון הוא הנמשך מושתי, וקצף הוא קצף אשר יקצוף המלך לנקום, ואיך יאמר כי זה כדי שני דברים הבלתי מתאחדים:   והנה הנכון אצלי על פי לשון הכתוב הפך הדרך אשר הזכרנו, שקלון נשי ההמון גדול וגלוי מקלון בית השרים ושרות שירמזו רמז. אך אדרבה בא ממוכן להחמיר על קלון הנמשך לשרים אשר הוא גדול וכפול מאשר לנשי ההמון. והוא כאשר כתבו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ג י) על גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות, שזימנה את כל שרות פרס ומדי וכל השרים. כי אמרה אם ימרדו השרים תהיינה נשיהם ממושכנות אתה בבית, אך לא זימנה לנשי ההמון בית המלכות. נמצא כי השרים היו בשושן עם המלך במשתה ונשיהם בית המלכות עם ושתי. ונבא אל הענין, אמר ממוכן הנה בשתים רעות תעדיף קלון השרים על קלון העמים, אחת בזמן, שנית באיכות הבזיון. והוא כי נשי כל העמים אשר בכל מדינות המלך לא ידעו מעשה שהיה, כי אם בהמשך הימים ישמע הדבר. וכל איש אשר ישמע יספר בביתו ויאמר לאשתו הלא שמעת כי המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה, ואז בשמוע אשתו תבזהו בעיניה. וזהו כי יצא דבר המלכה וכו', כלומר מה שימשך להבזות בעליהן הוא באמרם בעליהן להן המלך אחשורוש אמר וכו', וזה לא יהיה היום רק יצא בהמשך זמן דבר המלכה וכו' אשר בכל המדינות. אך השרות היום הזה תאמרנה וכו', כי כלם פה והשרות בשושן הבירה, והיום תמשך להם הבזות בעליהן בעיניהן:   שנית העולה על זאת ורעה רבה היא, כי אינו דומה הראיה כשמיעה. והוא כי נשי המון העמים אשר בכל מדינות המלך לא שמעו באזניהם את המלכה אומרת שלא תחשיב את המלך לבא במאמרו, כי אם לשמע אזן, באמרם בעליהן להן כי המלך אחשורוש אמר להביא וכו' יבזום בעיניהן. אך לא שמעו את המלכה אומרת הדברים בפיה, כי לו שמעו היו מתפקרות אז יותר, כי הראיה עושה רושם יותר מהשמיעה. אך השרות תהיה להפך ולא ייחלו עד אמור להם השרים בעליהן המלך אחשורוש אמר להביא וכו'. אך הן יאמרו להם מה לכם תספרו אשר העזה פניה המלכה מלבא בדבר המלך, הלא אתם לא ידעתם העותה ומיאונה רק מפי הסריסים, אך אנחנו באזנינו שמענו מפיה הדברים אשר דברה ומיאונה לבא בדבר המלך, כי שם נמצאו ושם היו עמה במשתה. וזהו והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי ולא אחר זמן כיתר ההמון, ומה תאמרנה אשר הן שמעו את דבר המלכה ממש זה יאמרו אל שרי המלך. וכמאמרם ז"ל (ילקוט אסתר תתרמט) שהתפקרה לדבר סרה ולומר מה לו למלך הטפש הזה אהורייריה דאבא, אנא מלכה בת מלכים גדולים, אבא לקבל אלפא חמרא שתיא ולא היה עושה דברי שטות, וזה במעט יין נשתטה. נמצא כי זולת המיאון הכתוב, בשוט לשון חירפה וגידפה אותו. ואין ספק כי השלוחין יקצרו במאמרי גדופותיה בהשיבם דבר אל המלך, וגם כי יגידו אולי השומעים יעלה על רוחם שמא השלוחין הוסיפו סרה על מאמרה, אך לו שמעו ממנה ודאי היו מתפעלים יותר. והנה בזה נשים לב אל ייתור האת באומרו את דבר המלכה, והוא שריבה האת דברי חרופיה זולת מיאונה, והיא מדרגה שלישית מבזיון הנמשך לשרים יותר מאשר לשאר העם. ובזה יבא לשון הכתוב נכון מאד, להורות כי רע ומר הבזיון הנמשך לשרים מהנמשך לעמים. כי בכל הנשים יש תלתא לטיבותא, אחת כי הן לא ידעו דבר רק על פי הבעלים באמרם וכו', שנית שלא שמעו המיאון מפיה, שלישית שלא יאמרו להן מה שדברה כי אם שלא באה. אך השרות לא זה בלבד כי יאמרו להם הלא אתם לא שמעתם ביד הסריסים רק שמיאנה לבא, וגם אם ספרו רוע דבורה לא שמעתם מפיה. אך אנו באזנינו שמענו את דבר המלכה, כלומר דברים הרומזים שהיא מלכה לא הוא, כי הוא אהורייריה דאבוה, זה תאמרנה לכל שרי המלך. וזה אינו בנשי המון העמים, שלא ימשך להן לקצוף על בעליהן כאשר קצפה ושתי על המלך וחירפה אותו, רק להבזות בעליהם שלהן בלבד. אך השרות שתאמרנה אשר שמעו את דבר המלכה ממש, שזולת מיאונה קצפה עליו, והוא כדאי ימשך בזיון וקצף שיקצפו גם הן על בעליהן כאשר עשתה ושתי למלך, וזהו וכדי בזיון וקצף. נמצא כי רבה רעת השרות על השרים, אשר תמשך מזה קצף שיקצפו עליהם כאשר עשתה ושתי לעיניהן, ולא להבזות בלבד בעיניהן כנשי העמים על השתלש רעתם:   או יאמר וכדי בזיון וקצף, כי ראה והנה יכול להשיב לו המלך האם בזיון שיבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תמות מלכה גדולה כזאת בת מלכים גדולים. על כן אמר וכדי הוא הצטרפות בזיון הנשים את בעליהן וקצף אשר קצף המלך באומרו ויקצוף המלך מאד, ויגיעתה שני אלה להגיעה עד שערי מות:   ובמדרש (אסתר רבה ד ח) על סוף פסוק זה, ז"ל: וכדי בזיון וקצף, רב ושמואל, חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת, וחד אמר כדאי היא הקציפה הזאת לבזיון הזה, ע"כ. ונראין דבריהם פה אחד ודברים אחדים במלות שונות. אך הוקשה להם אשר הערנו כי בזיון וקצף אינם מסוג אחד, כי בזיון הוא הבזות הנשים את בעליהן בעיניהן, וקצף הוא הקצף אשר יש למלך לקצוף ולנקום נקם, ואיך יאמר וכדי בזיון וקצף, ועוד כי על הבזיון הוא מדבר ואיך יאמר שהבזיון הוא כדאי בזיון. על כן באו להשיב, חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת, והוא לבל יאמר המלך האם על דבר שלא יבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תומת מלכה בת מלכים גדולים. לזה אמר אל יקל הבזיון הזה בעיניך כי הנה כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת שתקצוף עליה, כלומר וכדי הוא זה להיות שוה לזה. וחד אמר כדאי היא הקציפה וכו', לומר לא כדבריך שהוצרך לומר שלא יקל הבזיון בעיניו, כי נהפוך הוא, כי היה מקום יאמר המלך הלא גם כי ראויה המיתה אליה לא תעלה ארוכה למחלה זו באשר נקצוף עליה ונמיתנה. כי הלא לא יבצר מהנשים להבזות בעליהן, באמור להם גם כי מתה הלא יצאת בהעותה נגד בעלה, וגם שהרגה המלך הלא היה כי יש לאל ידו כי מלך גדול הוא, אך בעל אשה זולתה אשר אין לאל ידו כיד המלך יטה שכמו לסבול, כי לא טוב הוא מהמלך אחשורוש. באופן שפתחה ושתי פתח לכל הנשים להבזות בעליהן גם כי תמות היא בגלל הדבר. ומחמת טענה זו יש שפירש באומרו ולא יעבור אשר לא תבא ושתי, שיביאוה בעל כרחה לפני המלך, ולא יעבור כטפשותה. למען יוסרו כל הנשים ולא תעשנה כמעשיה, כי יאמרו כבר לא יצאת במיאונה ויהרגוה אחר כך. וגם כי אין זה פירוש הכתוב לפי האמת, כאשר יבא בס"ד, נינקוט מיהא שמבלי עוברה לפניו יש מקום לומר כי לא יוסרו הנשים גם כי תקבל עונשה. וזה יהיה דעת האומר כדאי היא הקציפה וכו', לבל יאמר המלך האם תחת זאת תומת לא יתוקן, כי תאמרנה נשים הלא יצאת בטיפשותה ואם כן מה בצע במותה. על כן הוצרך לומר למלך כי לא כן הוא, כי אם כדאי היא הקציפה שתקצוף עליה להמיתה לסלק הבזיון. כי לא יבצר מהם מלומר לולי היה מהראוי לתת הנשים יקר לבעליהן לא שפטה משפט מות. וזה וכדאי בזיון וקצף, כלומר כדי הם זה כזה, יחדיו יהיו תמים זה לעומת זה. ולא תאמר שהאחד קטון מהכיל רעת האחר, לומר שאין הקציפה כדי הבזיון לסלקו, כי אם שקולים הם ויבואו זה לעומת זה:   גרסינן בגמרא (מגילה יב ב) והקרוב אליו כרשנא וכו' אמר רבי לוי כל פסוק זה על שם הקרבנות נאמר כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורים. אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה. תרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם וישפה. מרס, כלום מירסו בדם לפניך. מרסנא, כלום מרסו במנחות לפניך. ממוכן, כלום הכינו שלחן לפניך, ע"כ. והלא קשה מה ענין זה אצל דין ושתי אשר לא עשתה את מאמר המלך. ועוד שמכל הקרבנות לא הזכירו רק כרים ותורים, ואנה עזב פרים ועזים. ועוד למה אחר הקרבנות הזכירו מזבח אדמה ולא הקדימוהו לקרבנות כי הוא קודם במציאות. והיה ראוי להקדים בגדי כהונה אל הקרבנות. ועוד הזכיר מירוס הדם ולא יתר עבודות, וכן מירוס המנחה, וטוב טוב היה לומר כלום הקריבו מנחות מלעשות עיקר מהמירוס. ועוד אומרו ענין השלחן, ולמה הזכיר השלחן ולא המנורה. וגם מהראוי שלא להזכיר רק דברים של כפרה כמעשה הקרבנות וכיוצא. אמנם הנה מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) מסכים הולך שעל עון סעודת אחשורוש נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה. שאמרו שהמן הרשע יעץ תחבולות להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים, ויוליכם קרואים והולכים לתומם למשתה המלך שיתגעלו בפת בג המלך ויין משתיו ולהעמיד נגד פניהם זונות לקלקלם באומרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', ונפשו אותה ויעש. ולולי ה' היה לנו אזי חיים בלעונו. ותקטן בעיניו יתברך לומר דיה לצרה בשעתה, לבלתי הצמיח ישועה עד עת בואה להשמיד וכו', או עד עבור זעם מעשה הרעה. כי אם עודם ישראל ביד פשעם בסעודתו של אחשורוש חשב מחשבות להעמיד להם גואל קרוב, היא אסתר בת דודו. בהעיר את רוח המלך יקשה לשאול להביא את ושתי וכו', וגם רוח ממוכן, ולהבאיש את ריחה בעיני המלך להעבירה למען תחתיה תעמוד אסתר בת אביחיל השמה את נפשה מנגד להציל את ישראל מיד שוסהו. והן זאת אחשוב בכונת המסורה כי שלשה להראות במקרא, א. אתה החלות להראות את עבדך (דברים ג כד), ב. להראות העמים והשרים את יפיה (אסתר א יא), ג. להראות את אסתר ולצוות כו' (אסתר ד ח). ויהיה הענין, ה' אלהים רחום בדין אתה החלות להראות את עבדך ישראל את גדלך, במה שבטוב לב המלך ביין, שבו העוו ישראל, אמר להביא את ושתי להראות את יופיה. ולמה היה זה, הלא הוא כדי שימשך מזה ענין, להראות את אסתר ולצוות עליה לבא אל המלך על עמה. מה שאין כן אם לא מתה ושתי בהתעוררות מאמר המלך להרגה, כי לא היתה מגעת אסתר למלכות ומבקשת מהמלך על עמה. והנה אילו היו חולקים על ממוכן חביריו לאמר לא כן דברת, כי תחת זאת לא תמות ושתי לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן, יבטל בששה חביריו, כי אחרי רבים להטות, ואיככה תבא אסתר ותמלוך תחת ושתי. ואין זה כי אם חרב לה' נוקמת דם בני ישראל אשר היה עתיד המן לשפוך על הארץ כמים. על כן מעתה ה' צבאות יעץ תמות ושתי ויקום תחתיה מי שאת הבא להורגנו תשכים להורגו, ואותנו תוציא מתוך ההפכה:   ובזה נבוא אל ענין המאמר, והוא שהוקשה לרבי לוי מי הכניס פסוק והקרוב אליו בין הדבקים, כי אחר פסוק ויאמר המלך לחכמים כו' היה ראוי להביא פסוק כדת מה לעשות וכו' כאשר הקשינו למעלה. על כן הודיעונו רבותינו ז"ל כי אין זה כי אם שבהגיש המלך משפט ושתי בפני חכמים, היה למעלה התעוררות מדת הדין על ישראל על עונם לבל ישפטוה חכמי המלך משפט מות לבלתי תבא אסתר להושיעם, לולי הליצו על ישראל מלאכי השרת. וזהו והקרוב אליו וכו', לומר כי הדבר הקרוב אליו יתברך אז למען הטות לבבם אל דבר ממוכן היה מה שהליצו על ישראל. ואמר כרשנא וכו', והוא הנה כתבנו הסכמת המדרש (אסתר רבה ז יג) וגם למאן דאמר בגמרא (מגילה יב א) כאשר נכתוב לפנים בס"ד, כי על עון הסעודה נתחייבו אז ישראל בנפשם. והנה לא יבצר מאישי ישראל אשר בשלחן המלך מהמצא בם שבעה סוגים, א. אשר חטאו בהרהור ומחשבה על הזונות אשר נגד פניהם או על איסורי מאכלם. ב. אשר חטאו בדבור. ג. אשר חטאו במעשה ויאכלו נבלה וטריפה. ד. אשר רבים שתו מיין נסיכם, והוא עוון עבודת אלילים כמה דאת אמר ישתו יין נסיכם (דברים לב לח). ה. גם הוא מעשה, אשר היו מאשר יראו אלהים ולבל ישימו לב מצד המלך אם היו שותים היו מתעסקים במזיגת כוסות ומזרקי יין ומושיטים אל הגוים אשר במסיבה או אל זולת העוברים. ו. אשר נגע אלהים בלבו וגם זה לא היה עושה כן ביין נסיכם כי אם בלחם, פותת אותו פתים וחותך בשר לפני האורחים. ז. אשר היו טובים מאלה אשר לא עשו לא זה ולא זה, כי אם יושבים מסובים על שלחן המלך ופת בגו ומאכל שולחנו ערוך לפניהם על דבר כבוד המלך:   כנגד שבעה אלה דברו מלאכי השרת. על האחד שהוא עון הרהור הלב אמרו, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה, הם כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל מועדי ה' בזמן משתאות חגיהם, שבעה כבשים לעולה, מלבד כבשי עולות היחידים שמכפרים על הרהור הלב כנודע מרבותינו ז"ל (ויקרא רבה ז ג). הנה אם חטאו בסוג זה הלא עשו מה שהוא תיקונו, מה שאין כן האומות העולם על כל רוע מחשבותם, ואיך תגעל בישראל לבלתי סבב מות ושתי להביא את אסתר להחיותם ברעה. ועל השני אמרו כלום הקריבו כישראל שתי תורים הבאים על בטוי שפתים, כמה דאת אמר (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע וכו' והביא שתי תורים וכו', וגם כי שם נאמר על בטוי של שפתים בשבועה הרי ענינה עון דבור. ועל הסוג השלישי של מעשה אכילה שהוא הנאת החומר, כלום עשו מזבח אדמה כאשר עשו ישראל מזבח אדמה בבית המקדש לקדש אדמה שמשם לוקח חומרם כנודע, כי אדם מאדמת מקום כפרתו נברא. ועל הרביעי הוא שתות יין נסכם שהוא ענין עבודה זרה, כלום עשו בגדי כהונה שבהם אפוד לכפר על עבודה זרה שלהם כישראל. ועל החמישי שהוא מזיגת היין והושטתו שהוא הכנה לשותים, כלום מירסו לפניך את הדם שהוא הכנה לזריקה. ועל הששי שהוא פתות את הפת פתים וכיוצא בו, אמרו כלום מירסו לחמי מנחות. ועל השביעי שהיה שולחן ערוך לפניהם, גם כן זכור נגדם לחם פנים שהעמידו בשולחן לפניך תמיד, ויגינו הדברים האלה אשר נמצאו בם. כלל הדברים כי למה שהדברים האלה המה היו לפניו יתברך בהעריך ערך משפט ושתי לפני שופטיה לבל תצדק בשופטם, על כן שם נאמר פסוק זה והקרוב אליו וכו', כי הוא מה שהליצו לפניו יתברך. על כן גם שאמר כדת מה לעשות וכו' שסידר טענותיו נוטים לכף זכותה כמפורש למעלה, לא שוה לו:   והנה עדיין יש מקום לחלוק ולומר, כי טוב היה יכתב פסוק זה אחר פסוק כדת וכו', ואחר כך יאמר פסוק והקרוב אליו וכו'. לומר כי על מה שהליצו על ישראל מלאכי השרת, על כן מה' יצא כי כל החכמים יודעי העתים עמדו לא ענו עוד, וידמו למו עצת ממוכן, וייטב הדבר בעיני המלך והשרים:   אמנם להשיב על זה אחשוב כיוונו במדרש חזית (אסתר רבה ד ה), וז"ל מאמרם: כדת מה לעשות לחזירתה כדת, ולאומה שלימה שלא כדת, אלא כדת מה לעשות במלכה ושתי, כל שכן מלכה שאינה ושתי, ע"כ. כי הנה ראוי לשום לב, גם שקושייתם מפורשת שהוקשה להם איך על אשה אחת חש על נפשו לבלתי המיתה אם לא על פי הדת, ולאומה שלימה לא שת לבו לזאת כי אם שלא כדת חפץ המיתם יותר מהמן כמו שאמרו ז"ל (אסתר רבה ז כ). וגם יתכן הוקשה למו גם כן ייתור אומרו המלכה ושתי, כי מי לא ידע כי עליה ידבר, או לפחות את שמה לא יזכיר כי אם במלכה לבד, וידוע כי ושתי היתה. אך הנה תשובתם לא תצדק, כי היתכן יאמר אחשורוש כדת מה לעשות במלכה ושתי וכל שכן במלכה שאינה ושתי. הלא אדרבה הוא היה בעוכרי ישראל שהם בת ירושלים המלכה שאינה ושתי, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה משל לבעל התל ולבעל החריץ, כי על כן הוא נתן הטבעת לקונה. ועוד כי עדיין לא ידע ולא היה אפילו במחשבת המן לגזור על היהודים לאבדם, ואיך מעתה המלך דבר שיעשה להם כדת. ועוד שלא כן עשה לולא ה' ברחמיו הפליא חסדו לנו. אך אין זה כי אם דעתם כדעת המאמר הקודם, כי באומרו והקרוב אליו וכו', הוא מה שהליצו מלאכי השרת על ישראל, לומר שלפי הדת הם זכאים מהאומות. על כן סמך אחר כך כדת מה לעשות וכו', לרמוז תשובתו יתברך אשר השיב אל מלאכיו. והוא אל תפחדו ואל תראו שיעשה לישראל שלא כדת, כי הלא כדת מה לעשות במלכה ושתי, כל שכן במלכה שאינה ושתי, היא כנסת ישראל. ושיעור מאמרם כדת מה לעשות וכו' אין זה בעצם מאמר אחשורוש כי לחזירתה כדת, ולאומה שלימה שלא כדת. אך לא אוהב משפט היה. אלא שכונת הכתוב בעצם הוא על הרמז, לומר כדת מה לעשות במלכה ושתי כל שכן במלכה שאינה ושתי. והן דבריו יתברך רמז תשובתו יתברך אל אשר הליצו מלאכיו בפסוק הקודם עם שהפשט אינו זז ממקומו. ועל רמז זה נאמר פסוק כדת וכו' אחר פסוק והקרוב וכו', עם היות שפשט הכתוב אינו זז ממקומו נכתבו סדר הדברים ברוח הקדש באופן נשכיל הרמז הרומז כמדובר:

  

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט) אם על המלך טוב יצא דבר מלכות וכו'. הנה שמעתי אומרים יצא דבר מלכות שאתה קורא אותה מלכה, זה הדבור של מלכה יצא מלפניו שלא תזכר עוד בשם מלכה רק ויכתב וכו' אשר לא תבא ושתי בלבד. וקרוב לזה אפשר לפי דרכנו. והוא, כי הנה שלשה דברים יסד ממוכן, א. שלא על המלך לבדו עותה, ב. שלא יתייחס לחטא בשב ואל תעשה רק לעוות ממש, ג. שראויה תקרא ושתי המלכה ולא המלכה ושתי כי המלכות שלו היא ולא שלה בעצם כאשר היה עם לבבה כי היא בת מלכים מעצמה, רק ושתי ונוסף על שמה היא מלכותה הבאה לה אחר כך מצדו. והנה השני דברים ביארם בכתובים הקודמים, ועתה בא לבאר השלישי כי אין להקדים מלת מלכה לשמה. וזהו אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו, כלומר שלא תהיה התיבה הבאה לפניו תחלה מלת מלכה ולומר אחר כך שמה כאילו מעצמה יש לה מלכות, וזהו יצא דבר מלכות מלפניו. אך בכתיבה לא יזכר לה שם מלכה כלל רק ויכתב אשר לא תבא ושתי בלבד, כי המלכות שלך היא ואתה נתתו לה. וזה דקדק באומרו ומלכותה יתן המלך, לומר כי אתה הוא נותן המלכות שלה בידך היא להסירו ממנה ולתתה לרעותה. וכן רמז זה באומרו אשר לא תבא ושתי, כי בהעדר בואה לפני המלך ושתי תקרא כי תתרוקן מלכותה ממנה תקרא ושתי, ורעותה תקרא כל אשה משוללת מלכות וטובה ממנה. כי לא מצד עצמה היתה לה, ואחר התרוקן מלכותה ממנה ידעו כי כל מעלתה מהמלך היה לה:   והנה באומרו ולא יעבור אשר לא תבא וכו' שמעתי אומרים שלא יעבור בטפשותה אשר החזיקה לבלתי בא אל המלך, כי אם שתבא לפני המלך ואחר כך תהרג, וזהו ולא יעבור אשר לא תבא רק שתבא לפניו. ואחשוב כי אשר פירש כן לא שת אל לבו רק אל המגילה הכתובה על הגויל אשר אין בה טעמים מפסיקים, ואילו ראה הספר היה שב ממחשבתו כי יש אתנ"ח במלת יעבור. וגם לא זכר ענין ופני המן חפו, שהוא לבל יראה פני המלך כי באור פני מלך חיים, ולא יוכל המלך להמיתו בכל אשר קצף עליו, וגם ממוכן דעתו ועצתו להרוג את ושתי, ואיך יאמר שתבא לפני המלך ותמצא חיים. ועוד לפי זה מה הוא הדבר אשר יכתב בדתי פרס ומדי, אם הוא ולא יעבור וכו' היה לו לומר שלא יעבור וכו', כי אומרו ולא, יראה שהוא דבר בפני עצמו נוסף על המאמר ולא פירושו. אך פשוטו של מקרא זולת אשר כתבנו בו, הוא, כי ממוכן היה ירא פן יקרנו כאשר יקרה בהשתלח מדנים בין אחים או בין איש ואביו, ובא אחד העם לעזור את האחד ויכה ויקלל את שכנגדו, כי אחר כך ישלימו איש ואביו ואיש ואחיו ויהיו לאיש ההוא לאויבים וישיבו לו את גמולו בראשו. על כן הדרך ישרה שיבור לו האדם כי ינצו אחים יחדיו לשים שלום בלבד ולא ליגע בכבוד שום אחד מהם. והנה מזה נתיירא ממוכן בדבר משפט על המלכה, פן ישיבנה המלך לאיתנה והשב ישיבו לו את גמולו על היותו יועץ בליעל להרוג אותה. על כן עשה בערמה בשלשה דברים, א. שלא גזר הוא רק אמר למלך שהוא יגזור, וזהו אם על המלך טוב יצא דבר מלכות וגזרתו מלפניו שיהיה הוא הגוזר. ב. שיהיה באופן שלא ישוב המלך להשלים עמה ויהיה ממוכן כאשם לשניהם וישטמוהו יחד שניהם. והוא שלא ישאר הדבר על פה רק שיכתב בדתי פרס ומדי כי דת למדי ופרס, כי אשר נכתב בשם המלך אין להשיב עוד, וזהו ויכתב וכו' ולא יעבור. ג. שאשר יכתב לא יהיה שתמות, ועשה כן פן תשנא צדו במלכה מאת המלך, רק דברים שיובן הדבר בלבד. והוא שיכתוב אשר לא תבא ושתי עוד לפני המלך כלומר שלא תחיה, והוא נועם מליצה שלא יהיה לה מה שיש לאשר קצף עליו המלך ויראה פניו כי באור פני מלך חיים, ולא הזכיר לה תמותה מדאגה מדבר האמור:   ובאומרו הטובה ממנה שמעתי אומרים שאמר מלכותה יתן המלך למי שאין יחוסה וטובתה מאבותיה רק שכשרותה מצד עצמה. וזהו הטובה ממנה כי היותה טובה הוא ממנה מפאת עצמה, ולא מפאת אבותיה כושתי, כי על כן לא באה אל מאמר המלך ונכון הוא. או יאמר אל תצטער לומר אולי אשר תמלוך תחתיה גם כן לא תהיה גם היא טובה. כי גם שתהיה רעותה לא יבצר מהיותה טובה, וזה יהיה לה ממנה, אחרי יודעה את אשר נגזר על זאת כי ממנה תראה ותקנה חכמה תקנה בינה:

  

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כ) ונשמע וכו'. ראוי לשים לב אל אומרו כי רבה היא כי מי לא ידע כי מאה עשרים ושבע מדינות מלכות רבה היא. אך יחזור אל המלכה לומר גם שאמרתי שלא תחשיב את ושתי לכתוב לה תואר מלכות כי אם שמה בלבד, אף על פי כן כשתשמע פתגם המלך וכו' מאשר יעשה לה, כשישמע בכל מלכותו ישמיעו כי רבה היא וגדולה מאד, שהיא מלכה גדולה בת מלכים אדירים, ועם כל זה נגזרה גזרה זאת עליה, כי בזה ימשך שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. והוא בשום לב אל לשון אומרו יתנו כי אין נתינה צודקת כי אם בנותן מאשר לו. והוא שאם האשה יקרה היא וגדולה ביחס מבעלה, לא מפני כך תתגאה עליו, כי אם תתן היקר שלה לבעלה, באומרה הלא גדול יקר בעלי שזכה למשול ביקרה כמוני, ולכן תכבדהו אפילו יהיה קטן בערכה, וזהו למגדול ועד קטן. וזה ימשך (מהשמים) [ממה שישמיעו] כי רבה היא ושתי משורש מלכים גדולים, כי בזה תאמרנה כי מאשר ענשו אותה עם היותה בת גדולים ממנו, יורה שהיה ראוי תתן היקר לבעלה, וממנה יראו וכן יעשו גם הן, שיתנו יקר לבעליהן:

  

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כא) ויטב הדבר. אמר, כי הנה היו שם השרים והחכמים יודעי העתים כרשנא שתר וכו'. אמר [שאף] שלא היה טוב הדבר רק לפני המלך והשרים מפני כבודם שלא החשיבם לבא לפניהם, אך לפני החכמים אשר על המשפט לא טוב הדבר לשפוט אותה משפט מות, עם כל זה לא חש המלך אליהם מפני כבוד השרים, ויעש כדבר ממוכן עם היותו יחיד וקטון שבשבעת חביריו. כי אפילו את פיהם לא שאל לראות מה בפיהם גם המה להטות אחר הרוב בהיותם גדולים וטובים ממנו והוא הקטון שבכלם מן הטעם שכתבנו, כי אם ויעש המלך כדבר ממוכן לבדו:

  

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כב) וישלח ספרים. הנה לרבותינו ז"ל נראה זה הוללות גדול באומרם (מגילה יב ב) כי הלא קרחא בביתיה פרדשכא הוי. ואמרו כי מאת ה' צבאות יצא הדבר, יכתוב האולת הזאת, למען לא ישלחו אויבי היהודים בעולתה ידיהם, באגרות שהכתיב המן על היהודים לאבדם. והמפרשים אחרונים כתבו כי לא נכנס בו רוח שטות לפרוש אולת בכתבו שיתנו יקר לבעליהן, רק שכתב כל המאורע, שהזכיר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, ומזה ימשך להיות כל איש שורר בביתו. ומאשר נכתב אל עם ועם כלשונו נמשך שכל עם ידבר כלשון עמו, ולא יתאחדו כלם אל לשון אחד למען תפארת המלך שיוכר היותו מושל על עמים רבים בהיות רבוי לשונות, מה שלא יוכר אם יתהפכו כלם אל לשון אחד. והנה כמו זר נחשב שאם היה המלך כותב בלשון עמו לשאר עמים היו מתהפכים אל לשון אחד. אך הנכון אצלי, כי אמר אין כתיבת מה שנגזר על ושתי מספיק לשכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. פן יאמרו הרואין את כתבו אין הנדון דומה, כי אולי אינו מן הדין שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן גם בהיותה היא מיוחסת ממנו, כי אם שהמלך ידו תקיפה להרוג את עוברי רצונו או על דבר מלכות, מה שאין כן לשאר אנשים. על כן נתחכם להורות כי לא כן הוא, כי אם כמלך וכעם שוים בזה. והוא באשר שלח אל מדינה ומדינה ככתבה, ולא ככתב מדינת המלך, להורות כי גם שהוא מלך המולך על כל מדינה ומדינה, מכתיב לכל מדינה ככתבה, למה שהם במקומם שוררים וחשובים, והמכתב הולך למקומם אשר הוא להם בביתם, והמה כבעלי בית שם, ראוי להחשיבם לכתוב ככתבם. ומזה יהיה נלמד להיות כל איש שורר בביתו כי הלא המלך עצמו חולק כבוד לכל בני מדינה בביתם לכתוב ככתבם, ואין זה רק להיות מהראוי שכל איש ישתרר בביתו, וכאשר נתחייבה ושתי למלך על עוברה רצונו כן חייבת כל אשה להשתעבד לבעלה. וזה מקל וחומר מה אם המלך משפיל עצמו לכבד כל בני מדינה ברשותם, כל שכן האשה הבאה אל בית האיש אפילו תהיה גדולה בת מלכים תשתעבד לאיש בביתה. וזהו להיות כל איש מרבה אפילו קטן מערכה, כי מי גדול מהמלך וחולק כבוד לכל בני המדינה בביתם ורשותם. ומאשר כתב לכל עם ועם כלשונו זולת הכתיבה שהיה ככתבו, ילמדו שיהיה כל איש בביתו מדבר כלשון עמו. שאם תהיה האשה מעם אחר, כמלך אחשורוש שהיה מזרע מדי והיא כשדית, לא ישפיל אדם עצמו לדבר אתה כלשון עמה רק כלשון עמו, והיא תלמד לשונו להבינו כי היא משועבדת אליו. וזה נלמד מכתוב המלך אל עם ועם כלשונו, כי כל עם למה שהוא בביתו ומקומו משפיל המלך עצמו לדבר אליו כלשון העם ההוא ולא כלשון המלך, כל שכן האשה הבאה אל ביתו שתדבר כלשונו ותשתעבד לו אפילו בת מלך היא, כי מי גדול מהמלך ובבואו לרשות עם ועם מדבר כלשונם: