קטגוריה:אסתר א ח
נוסח המקרא
והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.
וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כׇּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃
וְ/הַ/שְּׁתִיָּ֥ה כַ/דָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן׀ יִסַּ֣ד הַ/מֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כָּל־רַ֣ב בֵּית֔/וֹ לַ/עֲשׂ֖וֹת כִּ/רְצ֥וֹן אִישׁ־וָ/אִֽישׁ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
רש"י
"יסד" - לשון יסוד, כלומר: כן תקן וצוה
"על כל רב ביתו" - על כל שרי הסעודה: שר האופים, ושר הטבחים, ושר המשקים
"לעשות כרצון איש ואיש" - לכל אחד רצונורש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
יִסַּד – לְשׁוֹן "יְסוֹד", כְּלוֹמַר: כֵּן תִּקֵּן וְצִוָּה.
עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ – עַל כָּל שָׂרֵי הַסְּעוּדָה, שַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים וְשַׂר הַמַּשְׁקִים.
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ – לְכָל אֶחָד וְאֶחָד רְצוֹנוֹ (מגילה י"ב ע"א).
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ובכל זאת היתה השתיה בלי "אונס", כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג להאחרים אבל פה היה לכל אחד כלי שתייתו בפני עצמו ולא אנסוהו אל השתיה כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם, ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה (כמ"ש בברכות (דף מו:) הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן) אבל פה לא אנסו לזה רק כל אחד שתה בפני עצמו כפי רצונו, ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, "יסד" כן "המלך" "על כל רב" וגדולי "ביתו", שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות "כרצון איש ואיש" :
אלשיך
והנה אל הקושי הראשון ואל לשון יסד, אפשר לכאורה לומר כי כן דרך השותים במזרקי יין שאם תהיה מצות מלך עליהם על דבר הנהגת השתיה לבלתי אנוס את איש וכיוצא, כי בהחילה חמת מיין שעוד לבם נכון ישיתו לב אל מצות המלך, אך כטוב לבם ביין לא ישעו אל המלך ואל מצותו, כי יין ידליקם. אמר כי השתיה כדת אין אונס את רעהו מכל המסובין, כי גם שהיין בוגד לא בגדו פה, כי כן יסד המלך וכו' כי גזרתו על כל רב ביתו יסדה בעצם כיסוד מוסד לא ימוט אף כי ירבו לשתות, כי גדולי הבית על משמרתם בדבר:
עוד יתכן על כל אשר הערנו על פי דרך רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) אשר דרכנו בה עד כה, כי כל ישעו וכל חפץ המלך להכשיל את ישראל בעצת המן הרע. והוא, כי הנה המלך ראה עצמו במבוכה גדולה, אומר בלבו הנה עם בני ישראל מצות אלהיהם עליהם לבלתי שתות יין נסכו, על כן לא יבצר או ישתו וילכדו או לא ישתו כי יעוזו במעוז דתם. אם לא ישתו תופר עצת המלך והמן, ואם ישתו אם הוא על ידי גזור על כל העמים שישתו ידונו כאנוסים ולא ילכדו בגרונם בעצם. ואם אומר שלא יאנסו אותם לעבור דתם שבשתיה כדת אין אונס, הנה יש שתים רעות. אחת כי אולי ימשכו את ידיהם, שנית כי כדאי בזיון אל המלך שיגזור ימאסו ביין משתיו וביין נסך אלהיו וכן לא יעשה. ואם אהיה כמחריש לא אאנוס ולא אצוה שכדת אין אונס רק אניח הדבר על בחירתם, ורבים ישתו בחשבם כי הוא חפץ המלך וילכדו השותים, הנה כל רב בית המלך והמסובין מעבדיו ומעמו כי יראו איש ישראל ממאן לשתות יאנסו אותו ותפול חתיתם על השאר ויהיו כלם כאנוסים. ואם אצוה על גדולי הבית לבלתי אנוס את איש על דבר הדת אינו לפי כבודו להבזות יין משתיו ודתו בעיניהם. על כן ראה והתקין שני דברים. א. הפליא לעשות הכנות ממשיכות את האדם אחר יין נסכו, להשקות בכלי זהב וכלים וכו', ויין מלכות אשר למלך הוכן. ובזה גם כי ישתוק המלך מלגזור שישתו לא יכרת איש משלוח יד אל מזרקי יין, כי ההכנות ההם לא יתנום לאסוף ידיהם. ולשמא ישמט איש מכלל המרובים לבלתי שתו, על כן אחר הצעת ההכנות הנזכרות נתחכם יותר, ויסד על כל רב ביתו דרך כלל יעשו כרצון איש ואיש. למען ימשך מזה שלא יאנסו את אחד מהם על השתיה אשר לא כדת פן לא יתקיים עשות רצון איש ואיש. ובדבר הזה נתקן כבוד המלך, כי לא אמר שלא יאנסו את העובר דת המלך, רק לעשות כרצון איש ואיש, כי אם שממנו נמשך שלא היו אונסים. נמצא שהבלתי אונס את הנמנע מלשתות כי מצות מלך הוא מקיים, ואינו שלא בכבוד המלך. כי הלא היסוד אשר יסד אינו שלא יאנסו ביין מלכותו, כי אם נמשך מיסוד עשות רצון כל איש, ואף גם זה לא פרסם רק על כל רב ביתו בלבד, וזה אחר שהיה המלך בטוח שרבים ישתו בהכנות הנזכרות. ולכן אחר הזכירו ההכנות המעוררות לויית תאות השתיה באומרו והשקות וכו', אמר והשתיה כו' לומר כי לא היה מי שיאנוס מעבדי המלך. יען כי כן יסד המלך וכו' לעשות כרצון איש ואיש, כי עשה יסוד מאומרו שישמרו לעשות כרצון איש ואיש שימשך מיסוד בנין זה שלא יהיה אונס, וזהו אומרו יסד, כאמור. ועל כן לא הקדים תחלה מה שיסד המלך ואחר כך מה שנמשך ממנו שאין אונס. בל יראה כי אומרו לעשות כרצון איש ואיש היה העיקר, כי אם שמאליו נמשך שאין אונס. רק שנהפוך הוא, כי מה שנמשך היה העיקר, כי אם שלבלתי התבזות המלך עשה היסוד ההוא. ולכן תלה הדבר באונסים באומרו אין אונס מלרע, לומר, כי אין צריך לומר המלך שכל חפצו להכשילם ושלא ידונו כאנוסים, כי אם גם עבדי המלך לא היו אונסים יען כי כן יסד וכו'. ועל כן אמר לשון יסוד כי עשה יסוד והכנה אל הנמשך, ולא אמר הנמשך בפירוש מפני כבודו, ואף גם זה על כל רב ביתו, להסתיר דבר, בל יובן להמון אפילו בדרך הזה הנסתר:
והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) לעשות כרצון איש ואיש, כרצון מרדכי הנקרא איש יהודי וכרצון המן הנקרא איש צר ואויב. ואין ספק שהוקשה להם שהיה לו לומר כרצון כל איש מאי איש ואיש. אלא כרצון שני אישים נפרדים זה מזה, שעל כן לא אמר אנשים, ומי אלה הם בלתי מרדכי והמן. והנה כמו זר נחשב הדבר הזה כי לא נמצא בזה כל מאומה מרצון מרדכי רק רע, [כי אם] כרצון המן לבדו. ומה גם למאמר רבי יצחק נפחא במדרש (אסתר רבה ז יג), וז"ל: המן הרשע בעלילה בא על ישראל הדא הוא דכתיב ובמלאת הימים וכו', ואין העם אלא ישראל וכו', כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגורייא וכו', ולא שמעו לדברי מרדכי כו', ע"כ. הרי דשלא ברצון מרדכי נעשתה התועבה ההיא. אך יתכן לפי דעתם ז"ל כי להיות מרדכי גם הוא גדול למלך, והוא נגדיי אל המן הרע המבקש להחטיא את ישראל, מה עשה המלך, עמד והטיל פשרה ביניהם. והוא באשר נשית לב אל ה"א הידיעה של מלת והשתיה ולא אמר ושתות כדת וכו'. אך כיוון לומר השתיה שתהיה כדת אין אונס, אך לא האכילה, כי אם יאמר איש אי אפשי בבשר חזיר יחייב את ראשו למלך. ושמא תאמר מה נשתנית השתיה מהאכילה, לזה אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו שלא יאנוס בשתיה כי אם באכילה. והוא לעשות כרצון איש ואיש כרצון המן באכילה וכרצון מרדכי בשתיה. ובחר ביין לעשות כרצון מרדכי, כי ידע כי לא ימנעו מלשתות יין מלכות בהכנות הנזכרות, ולא ידונו כאנוסים כחומר עבודת אלילים הגדול מאיסור האכילה:
או מעין זה שמא תאמר אם אין המלך חפץ להעבירם על דת ביין, למה עשה כל ההכנות הנזכרות והשקות כו', שאין ספק שלא יעצרו כח לעצור תאותם, לזה אמר כרצון איש, בהכנות כרצון המן למען ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ובשתיה אין אונס כרצון מרדכי:
והנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) אמרו רבותינו ז"ל שאומרו לעשות כרצון איש ואיש הוא להעמיד נגד פני ישראל זונות שיאכלו וישתו ויעשו בזונות כרצונם. וראוי לשים לב איך יהיה אומרו כי כן יסד המלך וכו' נתינת טעם אל הקודם. אך יהיה במה שאמרו ז"ל (ילקוט אסתר תתרמח) באמרו והשתיה כדת, שהוא דת למדי ופרס במשתאות שיותן לאיש כוס מלא גדול, או ישתה אותו או יפדה עצמו בממון רב, ואמר שעל זה אין אונס. ובזה יהיה לדעת רבותינו ז"ל שיעור הכתוב, והשתיה כדת, אין אונס את המסובין מכל שרי המלך החפצים לשמור דת המלכות. יען כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש בזונות, ואיך יעשה, אם יאנסו אותם ביין יעכרם ולא יבא הזנות אל הפועל כי לא ידעו בשכבם ובקומם:
ובגמרא (מגילה יב א) תניא שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו אם כן משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים והקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, דכתיב כי לא ענה מלבו ע"כ. וראוי להעיר, א. מה זו שאלה, הלא המה האומרים מפני שנהנו מסעודתו וכו'. ואם היה קשה להם קושית רבם של שושן יהרגו וכו' למה השיבו את רבם מפני שנהנו, יאמרו זהו מה שקשה עלינו, למה היתה כליה כוללת גם לאשר חוץ לשושן, או יאמרו לא ידענו, כי על כן שאלנו. ב. מי הגיד להם שנתחייבו, אולי לא היה רק לפנים, או שהיתה צרתם להם על איזה חטא בלתי חמור וקבלו ענשם בצער ההוא וה' הצילם. ג. לדקדק לשון אומרו שבאותו הדור, כי אם הוא לסיים על איזה דור שאלו היה לו לומר שבימי אחשורוש, אך אין ספק כי הוא והם ידעו כי על דורו של מרדכי שאלו, ואם כן הוא ייתור. ד. באומרו אמרו אתם, מי הגיד לו שהמה ידעו תשובה שיאמר להם אמרו אתם, ואולי ללמוד היו צריכים. ה. בתשובתם מפני שנהנו וכו', היתכן שעל הנאת סעודה יתחייבו כליה. ו. דקארי לה מאי קארי לה. ז. באומרם וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא אחר שנתחייבו כליה למה ניצולו, משוא פנים יש בדבר. ואם דעתם שעשו תשובה גם לרבי שמעון בן יוחאי לא קשיא, ודוחק לומר שעשו תשובה לזה ולא לזה:
אך הנה נמצאו לרבותינו ז"ל על המכר ישראל להמן שלשה טעמים, יש אמרו על שהשתחוו לצלם (מגילה יב א), ר' יששכר דכפר מנדי אמר במדרש חזית (אסתר רבה ז כה) שהוא על מכרם בכסף צדיק והזכירו גם המתרגם. שלישית, על שנהנו מסעודת אחשורוש (מגילה שם). והנה השלמים האלו המה ראו שלשת הטעמים הנזכרים, גם ראו כי אשר יצדק יותר הוא טעם הנאת הסעודה על הדרך שהזכרנו. והוא, כי אם נאמר שהוא על עון הצלם והאריך להם הקב"ה עד ישובו ולא שבו, הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר, ואין לזה תשובה אם לא לומר שמעולם לא נתחייבו כליה אלא שהיה הכל צער לפנים. והנה ראו כי לא על חנם מרדכי שהיה בו רוח הקדש שם את אסתר בסכנת מות ולא האריך לה שלשים יום שתקרא לבוא אל המלך עם היות זמן אחד עשרה חודש. וגם כל החרדה אשר חרד מרדכי ברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה בצום ושק ואפר. ומה גם אם המה ידעו מאמר מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנכתבה אגרת כליה לפניו יתברך, ושהלך אליהו אל האבות ולא השגיחו בו, עד הלך אל משה ושאל לו משה אם בדם היא חתומה ואמר לו שילך אל מרדכי ויתפלל הוא משם ומרדכי מכאן, וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו', והוא מאמר רבי ישמעאל. ועל כל זה הסכימה דעתם כי ודאי נתחייבו, וזהו אומרם מפני מה נתחייבו, כי לא נסתפקו רק על טעם החיוב:
והנה כי באמרם נתחייבו שללו טעם הצלם, וגם הטעם השני שהוא על מכירת יוסף דחו אותו באמרם שבאותו הדור. כי אם על זה היה למה נלכדו רגלי בני אותו הדור מכל הדורות שמיוסף עד מרדכי. ואילו לא היו אומרים יותר כי אם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור, ולא היו אומרים מלת כליה, היו מורים שמסתפקים על מציאות החיוב על מה היה. אך באמרם כליה הורו כי לא החיוב נסתפק להם אלא למה היתה כליה. והוא כי הם החזיקו בטעם השלישי על שנהנו מן הסעודה, ולא היה קשה להם אלא למה היתה כליה אל כל ישראל ולא על בני שושן בלבד. באופן שבאומרם נתחייבו מיעטו טעם הצלם, ובאומרם שבאותו הדור מיעטו טעם מכירת יוסף, ובאומרם כליה הורו שבחרו בטעם הסעודה, כי כל שאלתם אינה רק מפני מה היה חיובם כליה ולא קצתם והוא על בני שושן:
מגילת סתרים
• לפירוש "מגילת סתרים" על כל הפרק •
מדרש רבה
ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על "שבע ועשרים ומאה מדינה" אלא כך אמר הקב"ה תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.
פרק א/פסוק ח
והשתיה כדת אין אונס (אסתר א, ח) לפי פשוטו פי' השתיה כדת הטבעי כפי מה שהוא ראוי לגופו וטבעו שלא היה השתיה נגד הטבע אין אונס שלא היו מכריחין אותו לשתות יותר מן הראוי אלו שני דברים האחד שלא יהיה המשקה בעצמו מתנגד לאדם ולא יהיה ג"כ המשקה מתנגד לאדם לשתות יותר מדאי ולכך אמר השתייה כדת אין אונס, ובגמרא (מגילה דף יב.) מאי כדת א"ר חנן משום ר' מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילתו מרובה משתיה א' רבא מלמד שהשקה את כל א' מיין מדינתו ע"כ, ורצו בזה כי אכילת הסעודה היה יותר משתיה אף כי האדם יותר חפץ ומתאוה לשתיה מן אכילה אבל סעודתו של אותו רשע לפי הראוי ולא להיות נמשך אחר התאוה להיות השתייה מרובה מן האכילה ואז היה בו שכרות והשיכרות הוא בזוי גמור לאדם וכל כוונתו בסעודה הזאת שיהיה הכל דרך כבוד ולא דרך בזוי ומפני כך אכילה של תורה אכילה מרובה משתייה ללמד את האדם שתהיה סעודתו רובה מן האכילה ולא מהשתייה שהוא השכרות שהוא בזוי וגנאי ואף כי עיקר הסעודה נקרא ע"ש השתייה דבר זה עניין אחר מפני כי האכילה עצמה אינו כמו השתייה כי השתייה כאשר הוא ראוי על זה אמרו רז"ל (יומא דף עו:) חמרא וריחנא פקחין וזה כאשר אין שותה היין הרבה עד שהוא משתכר וכמ"ש (שם) למה נקרא שמו תירש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, ולפיכך אין ראוי שתהיה מרובה מ"מ נקראת הסעודה על שם המשתה וכאשר שתה אחד כפי הראוי לו לא היו אומרים שתה כדרך בני אדם לומר לאורחים אכלו רעים ושתו דודים ויותר ממה שהיה ראוי לשתות לא היו אומרים שתו דודים וקשה מאד אחר שאכילה שלהם היה מרובה משתייה איך לא זכר הכתוב כאן האכילה וזכר השתייה ויש לפרש כי לכך לא זכר הכתוב כאן האכילה כי לא בא רק לספר הפורעניות של ושתי והפורעניות היה בא מתוך השתיה וכדכתיב (אסתר א, י) ביום הז' כטוב לב המלך ביין אמר למהומן וגומ' ולכך לא זכר כאן רק מה שהיה גורם הפורענות שבא על ושתי, ועוד יראה לומר כי הסעודה עצמה לא כתב כי אין חדוש אם עשה סעודה גדולה ואין לשבח אותו בדבר שהכל עושין אותו אבל בשאר דברים שהיו שם משבח אותו וכן משבח אותו ביין כי באולי לא היה לו יין ישן שהיה יותר ממנו בשנים וכן כל מה שספר הכתוב הוא דבר חדוש גדול, ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשין כי למה לא זכר שהיה לו כלי זמר במשתה היין שהוא עיקר השמחה שנאמר בשיר לא ישתה יין ושמע מינה שדרך להיות שיר במשתה היין וא"כ למה לא זכר הכתוב שהיה לו משוררים וכלי זמר שאין בזה קשיא לפי שאין בזה טורח וגם אין בו הוצאה מרובה כי עשרה הם משוררים לאלפים ולכך לא מנה הכתוב רק דבר שהיה בו טורח למצוא והוצאה מרובה ויותר היה לשאול למה לא מספר האכילה והכנתה שהיה מרובה מן השתייה כארז"ל (מגילה דף יב.) רק בשביל כי הסעודה עצמה אין חדוש אף שהיה מוציא ממון הרבה בסעודה רק שמדבר הכתוב בדבר שהיה ההוצאה והטורח על זה הרבה וזה כי הכנת חור כרפס ותכלת וכל עניין הזה צריך הכנה וטורח גדול וכן הכנת הכלים וכן יין מלכות רב שהיה יין ישן ודבר זה לא נמצא והיה צריך טורח והכנה מרובה אבל האכילה אין זה צריך הכנה כ"כ ומה שמספר הכתוב ג"כ והשתייה כדת אין אונס ומה בא לומר בזה בודאי דבר זה גדול כי יש שאין מקפידין על זה והם חפצים שישתו יותר מן צרכם בשביל שישתכרו ולא יהיו יכולים לשתות יותר ואחשורש בשביל שהיה סעודתו ימים הרבה אם ישתכרו ביותר או אם תהיה השתייה מה שהוא כנגד האדם יכאב ולא יבא למחר כמו שנמצא בשיכורים שלא (ספר אור חדש עמוד צ) יוכלו לעשות כן למחר ולכך אחשורוש שלא יחסרו האנשים שבאים לסעודה לא היה עושה זה ולכך אמר ג"כ לעשות כרצון איש ואיש והכל שיחזרו לסעודה למחר ונראה ג"כ כי לכן לא זכר האכילה כי הכתוב בא לספר כבוד המלך כדכתיב (אסתר א, ד) בהראותו עושר כבוד מלכותו, ובני אדם המסובין לשתות זהו ג"כ כבודו ולכך אמרו (מגילה דף יב.) שהשקה את כל א' יין אשר הוא יותר בשנים וכל זה כבוד מלכותו אבל האכילה הוא דבר גשמות אשר ממלאים כרסם באכילה ולכך אין להזכיר דבר זה בסעודת המלך שהיא לכבוד מלכות אבל דבר היין בודאי היין יש בו כבוד באשר היין משמח לב האדם ובני אדם הם בשמחה מן היין גם כי חמרא וריחא פקחין (יומא דף עו:) שנותנין לאדם חכמה ודעת וכמו שארז"ל זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש ומפני כך עיקר הסעודה נקראת על שם שתיה כי האכילה בלבד חמריות ואין צריך האכילה רק שלא יהיה האדם חסר וע"י האכילה שהוא שבע אז היין משמח אותו ולכך עיקר הסעודה נקרא על שם היין ואע"ג כי בודאי השלמת האדם הוא ע"י אכילה מ"מ הסעודה הזאת שהיתה לכבוד המלך עיקר הכבוד הוא השתייה ולא האכילה ולכך הזכיר השתייה ולא הזכיר הכתוב האכילה כי אדרבא האכילה מטמטמים לב האדם כי קודם שיאכל וישתה יש לו שני לבבות ואחר שאכל ושתה יש לו לב א' וכדאיתא בפ"ק דבתרא (יב, ב) כמו שפרשנו שם ולכך אין ראוי שיהיה מזכיר רוב האכילה ואין בכל אשר מספר רק גדול כבודו כמ"ש, אבל קשה אם היה סעודתו של אותו הרשע האכילה מרובה וא"כ לא היתה השתייה רק לפי צורך א"כ איך ס"ד שתהיה אונס בשתייה הרי אין השתייה מרובה וזהו שהוקשה להם ולכך אמר רבי רבא מלמד שכל א' השקוהו מיין מדינתו ור"ל לא היה שום דבר נגד האדם בסעודה אף בדבר זה כי יין מדינתו יותר טבעי אליו ממה שהוא יין אחר כי כל שינוי רע ואשר רגיל בו יותר הוא טבעי לו גם זה היה בסעודתו שהיה סעודתו טבעית וזה קרוב לפשוטו כמו שאמרנו.
לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א, ח) לפי פשוטו בא הכתוב לומר אע"ג שכבר כתיב (שם) והשתייה כדת אין אונס היינו שלא יתן לו דבר שהוא כנגדו אבל לעשות רצונו מה שיבקש דבר זה לא נזכר כלל לכך כתיב לעשות רצונו לתת לו לכל אחד אשר יבקש ומפני שכאשר יעשה רצונו של כל אחד ואחד דבר זה קשה כאלו היה אותו שבסעודה אדון אל ביתו שהרי צריך לעשות רצונו ולכך אמר כי כן יסד המלך וגזר על כל רב ביתו.
ובגמרא (מגילה דף יב.) אמר לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי והמן מרדכי דכתיב איש וכתיב (אסתר ב, ה) איש יהודי המן דכתיב (שם ז, ו) איש צר ואויב ע"כ, דקדקו דלא הוי צריך למכתב רק כרצון כל איש ולפיכך פירשו ז"ל שהכתוב בא לומר כי היתה הסעודה הזאת יפה לשני אנשים שהם מחולקים לגמרי ואינם רק שנים כי הצדיק והרשע הם שנים בלבד ובכלל אלו שנים הם הכל כי כל הצדיקים בכלל אחד כאלו היה איש אחד וכן כל הרשעים בכלל אחד כאלו היה אחד ומה שאמר כרצון מרדכי והמן מפני כי עיקר שהוא צדיק הוא מרדכי ועיקר הרשעים הוא המן ובא הכתוב לומר אף שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן שזה צדיק גמור וזה רשע גמור זה היה עושה עצמו ע"ז וזה היה מקדש השם על ע"ז והם הפכים גמורים ובודאי מה שחבב על זה אינו חביב לאחד וזה נקרא איש ואיש כאשר הם מחולקים כי הרשע חפץ לשתות יין שיהיה בשמחה ולאכול כל אשר תאב אף מאכל אסור והצדיק אינו רוצה בשמחה כי שמחה מה זאת עושה ולכך אינו רוצה ברבוי יין ולא תאמר ג"כ דוקא על הצדיק אמר אחשורש לעשות רצונו מפני שהוא צדיק אף כי אחשורוש רשע היה בעצמו מ"מ נגד הבריות לא היה מראה עצמו רשע לכך כתב כי גם על הרשע לעשות רצונו ואי כתב לעשות כרצון הרשע ה"א דוקא לעשות רצון הרשע כמו שהוא היה רשע לכך אמר הן צדיק הן רשע יהיה נעשה (ספר אור חדש עמוד צא) רצונו אף כי האדם שהוא אוהב את הצדיק הוא שונא את הרשע ואם אוהב את הרשע שונא את הצדיק עם כל זה אמר לעשות רצונו שכל עניין אחשורוש לעשות רצונם אותם שהם במשתה, ויש לפרש גם כן לעשות כרצון כלומר כל אחד אשר הוא מבקש לעשות אין מעכב עליו וזהו כרצון איש ואיש כלומר שכל איש ואיש יעשה כרצונו הן לטוב הן לרע וכבר בארנו כי אחשורוש עשה סעודה שתהיה דומה לסעודה שהשם יתברך עושה לבני אדם בעולמו כי השם יתברך מניח אל כל אחד לעשות רצונו ובידו הבחירה לעשות כפי מה שירצה הן הצדיק הן הרשע נותן לו לעשות רצונו כמ"ש (שבת דף קד.) הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו, וכן מה שאמר והשתייה כדת אין אונס הכל נאמר על עניין זה וזה כי הוא יתברך ברא הכל בעולמו דברים אשר הם טובים וראוים לאדם ואינם מתנגדים לאדם וכל א' ימצא את אשר ראוי לו ואשר חפץ בו, ובמדרש (אסתר רבה ב, יד) לעשות כרצון איש ואיש אמר הקב"ה אני איני יוצא מדי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם אלא לזה או לזה וכן שתי ספינות שהיו עולות בלומן אחת מבקשת רוח צפונית אחת מבקשת רוח דרומית יכולה רוח אחד להנהיג את שתיהן כאחת אלא לזו או לזו, וביאר זה אף כי עשה אחשורוש סעודתו כעין מלכותא דרקיע לכך עשה סעודתו כרצון איש ואיש אין רצון האדם נעשה בכל אשר ירצה כמו שמפרש ומזה מוכח שהיה אחשורוש מבקש סעודתו כעין סעודתו דרקיע דאל"כ מה בכך שהש"י אינו עושה כרצון איש ואיש הרי הוא היה חפץ לעשות כרצון איש ואיש בכל מה שאפשר לו ומה שאפשר לו לעשות יעשה לכך צ"ל היה חפץ לעשות כעין מלכותא דרקיע וע"ז אמר כי הש"י אינו עושה רצון איש ואיש ונראה כי בגמרא מקשה קושיא זאת שאמר במדרש שאין אדם יכול לעשות כרצון איש ואיש שאי אפשר אם יעשה רצון אחד בדבר זה שיהיה רצון אחר בזה שאם יביא לאחד דבר שיש לו ריח אשר חביב עליו ואותו ריח לא יוכל להריח אחר הרי הוא כנגדו ולכך פרשו כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן וא"כ אין הכתוב מדבר רק לעניין צדיק ורשע כמו מרדכי והמן שהש"י נותן לו הבחירה לעשות ואין מונע לו מן השמים מלעשות רצונו רק הבחירה בידו לעשות כמו שיבחר.
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: ובמשתה הזה, בניגוד למשתאות אחרים, השתיה היתה לפי החוק האומר ש"אין אונס (כפיה)". כי כן היה עקרון היסוד שקבע המלך עוד כשתכנן את המשתה, וציווה את כל הממונים האחראים על הסעודה, שיעשו לפי רצונו של כל איש.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר א ח.
והשתיה כדת אין אונס
האם נשמע אי פעם על אונס אורחים במשתה לשתות בניגוד לרצונם, שהיה צריך לזה צו מלך מיוחד לרב ביתו, כדי למנוע אינוס כזה?
רש"י על הפסוק מבאר:
"לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות "כלי גדול", ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי; אבל כאן "אין אונס"".
מהו אותו כלי גדול?
במדרש "אבא גוריון" מסופר על הפחד מ"שרי המשקים" במדינות המזרח הקדמון, וביחוד של פרס:
"כך היה טכסים של אנשי פרס, היו משקים בכוס גדול... ונקרא פתקה, ואפילו מת או משתגע לא היה מחזירו עד ששותהו. ושרי המשקים שלהם היו מתעשרים מאותם המסובים [שהיו נותנים להם ממון], שלא ישקו אותם בו. אבל אחשוורוש לא הכניס אותה הכוס לתוך סעודתו (מדרש אבא גוריון, פרשה א)."
לא מדובר בפרי דמיונו של בעל המדרש, אלא זו עובדה היסטורית. בסמכותם של שרי המשקים Bibendi Magister היה לגרום עינוי וסבל לאחד המוזמנים לסעודות רשמיות.
ברשותם היתה כוס ענקית בשם Pataka. מי שהגישו לו את הכוס, היה מוכרח לשתות את כל תכולתה. כל אחד מהמוזמנים חשש, שמא "הפתקה" תיפול בגורלו. לכן כל מוזמן שיחד תמיד את שר המשקים, כדי להבטיח לעצמו שלא תוגש לו כוס זו. בשל כך היה מעמדו של שר המשקים חשוב ביותר ביחס ליתר השרים.
נוהג זה חדר גם לרומא, אם כי לא באותה חריפות. פלוטארכוס (46-120), ביוגראף ומוראליסט, התרעם על מנהג אכזרי זה שחדר לרומא. בין היתר הוא אומר:
"היין הומצא להנאתם של הבריות ולשם חברות טובה, אך אלה "המכריחים" לשתות הרבה, ויין חי (לא ממוזג), הופכים אותו לאי נעימות ולשיכרות. הנאלצים לגמוע גביעים גדולים, שותים מהם בקושי ובפנים נאווים, כשהם נאנחים ("מורליה" [= כתבי מוסר] 504, שם 35,ד)."
אחשוורוש, ברצותו להשיג את אמון הציבור, ואת תמיכתם בו לכשיחליט לחסל את ראשי המשפחות המיוחסות, הורה לבטל בהזמנה זו את אימת ה-Pataka מהמוזמנים. רק לאחר שחיסל גם את המן, הרשה לעצמו להטיל מיסים כבדים על האזרחים, כמסופר בסוף המגילה. מעניין לצטט כאן את דברי חז"ל: "הוא אחשוורוש - הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו" (מגילה יא א). על הפסוק "וישם המלך אחש-רש" (ביאור:אסתר י א), לא בכדי נכתב חסר (שני ו"וים): "אחש-רש": "אמר ר' חנינא: שהכל נעשין רשין (= עניים) בימיו" (מגילה שם). גם את המשתה ערך מתוך רשעות, כדי לחסל את מי שלא מצאו חן בעיניו; ובסוף לא היסס להטיל מיסים כבדים, לרושש גם את העם.
ראו עוד במאמר: השתיה בפרס.
הכוס המיוחדת בדברי ההסטוריונים
"אתינייאוס" בספרו "חכמי הסעודה" (484ג), מכנה את הכוס המיוחדת: ""לאברוניה" הוא שמו של מין גביע פרסי, והוא נקרא כך על שם הכפיה שבשתיה, והוא רחב וגדול". הוא מספר על "כסינופון" (בערך 430-354 לפנה"ס), שהיה קצין, מדינאי, היסטוריון וסופר יווני, שבעת ביקורו אצל הרודן דיוניסיוס מסיציליה: "כשאנסו המוזג לשתות, פנה אל הרודן ואמר לו: הוי דיוניסיוס, מפני מה אין גם הטבח, שהוא אדם טוב ופיקח, מכריח אותנו, כשאנו סועדים, לאכול שלא בטובתנו?..." ("חכמי הסעודה",427).
"קיקרו" (106-43 לפנה"ס) הזכיר אף הוא את המנהג הברברי הזה שבפרס ("ויכוחים" ה,118). "אריסטופנס" (450-384 לפנה"ס), סופר אתונאי מפורסם, מזכיר אף הוא, שאצל "הלעוזות נחשבים כגברים רק אלה היודעים לאכול ולשתות הרבה מאוד" ("אכרנים",77). כנראה שעל מנהגי גויים אלה, שיש להניח שהיו גם יהודים שהלכו בדרכיהם, לעג ישעיהו הנביא באמרו: "הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר" (ישעיהו ה כב).
מקורות
על-פי מאמר של הרב קורמן שפורסם לראשונה בתכלת אברהם וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-18.
דקויות
כַדָּת אֵין אֹנֵס
המלך דרש שאנשיו יפעלו כחוק. כאשר העם פועל כחוק אין צורך לכפות את החוק. לדוגמא כשאסתר מסתכנת ובניגוד לחוק מופיעה בלתי קרואה, במידה והמלך היה כועס היא היתה מומתת כחוק. וכך כאשר המן טוען שקיים עם "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (ביאור:אסתר ג ח) המלך היה מוכן לאנוס את העם לקיים את חוקי המלך.
כַדָּת - כחוק - האורחים לא קיבלו יד חופשית לשתות בלי הגבלה את שפע היין. אסור היה לשתות יותר מדי, אלא רק בגבולות החוק כדי לא לגרום נזק או בושה בארמון המלך.
אֵין אֹנֵס - המלך הקפיד שאנשיו לא יכריחו את האורחים אפילו לשתות לכבודו. כל אדם שישתכר ויגרום נזק יהיה אחראי למעשיו ואפילו בשכרותו, ולא יוכל לטעון שהוא נאנס לשתות ולכן הוא פטור, והמלך אחראי לנזק.
כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ
יסוד מציין - כמו בלשון ימינו - את העמודים שעליהם עומד הבניין. עוד כשהמלך תיכנן את המסיבה, עקרון היסוד שהנחה אותו היה החופש - "לעשות כרצון איש ואיש". מעקרון יסוד זה נגזר גם, שלא לכפות על אנשים לשתות בניגוד לרצונם.
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ
הוראה זו מתירה לכל איש לעשות כרצונו בחצר גינת ביתן המלך, והרי כל אנשי שושן, "מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן" הוזמנו וחלק מהם, לבטח, היו אנשים עם נטיה לשכרות ואלימות. החופש הזה מנוגד לחובה לפעול בהתאם לחוק המופיעה בתחילת המשפט. נסיון לקרוא את ההוראה בצורה של חופש מוחלט לא מתקבל על הדעת, ואין ספק שחוק המתיר חופש השתוללות ואלימות כזה לא פורסם.
בהמשך המלך יורה להמן "הָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג יא) ולאסתר ומרדכי "כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (אסתר ח ח) ואין ספק שהכוונה לעשות הטוב בעייני המלך ולא חופש מוחלט לפעול בניגוד לחוק ולהוראת המלך. לכן "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" גם הוא חייב להיות במסגרת החוק בלבד. ובאמת המשתה נמשך שבעה ימים ולא הופסק מוקדם יותר מהמתוכנן, בגלל התנהגות בלתי מתאימה.
הקבלות
כִּי-כֵן
המילה "כן" היא בעלת עוצמה - אמת, שריר. בבריאת העולם אלוהים משתמש מספר פעמים במילה (בראשית א ז): "וַיְהִי כֵן". במגילה, רק פקודות המלכות מודגשות במילה הזו:
- (אסתר א יג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין".
- (אסתר ב יב): "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים".
- (אסתר ג ב): "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".
מקורות
נלקח מ- מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2014
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "אסתר א ח"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.