קטגוריה:אסתר א ח

תרגום

תרגום אחד (כל הפרק)

​

והשתיה כדת אין אונס

האם נשמע אי פעם על אונס אורחים במשתה לשתות בניגוד לרצונם, שהיה צריך לזה צו מלך מיוחד לרב ביתו, כדי למנוע אינוס כזה?

רש"י על הפסוק מבאר:

"לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות "כלי גדול", ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי; אבל כאן "אין אונס"".

מהו אותו כלי גדול?

במדרש "אבא גוריון" מסופר על הפחד מ"שרי המשקים" במדינות המזרח הקדמון, וביחוד של פרס:

"כך היה טכסים של אנשי פרס, היו משקים בכוס גדול... ונקרא פתקה, ואפילו מת או משתגע לא היה מחזירו עד ששותהו. ושרי המשקים שלהם היו מתעשרים מאותם המסובים [שהיו נותנים להם ממון], שלא ישקו אותם בו. אבל אחשוורוש לא הכניס אותה הכוס לתוך סעודתו (מדרש אבא גוריון, פרשה א)."

לא מדובר בפרי דמיונו של בעל המדרש, אלא זו עובדה היסטורית. בסמכותם של שרי המשקים Bibendi Magister היה לגרום עינוי וסבל לאחד המוזמנים לסעודות רשמיות.

ברשותם היתה כוס ענקית בשם Pataka. מי שהגישו לו את הכוס, היה מוכרח לשתות את כל תכולתה. כל אחד מהמוזמנים חשש, שמא "הפתקה" תיפול בגורלו. לכן כל מוזמן שיחד תמיד את שר המשקים, כדי להבטיח לעצמו שלא תוגש לו כוס זו. בשל כך היה מעמדו של שר המשקים חשוב ביותר ביחס ליתר השרים.

נוהג זה חדר גם לרומא, אם כי לא באותה חריפות. פלוטארכוס (46-120), ביוגראף ומוראליסט, התרעם על מנהג אכזרי זה שחדר לרומא. בין היתר הוא אומר:

"היין הומצא להנאתם של הבריות ולשם חברות טובה, אך אלה "המכריחים" לשתות הרבה, ויין חי (לא ממוזג), הופכים אותו לאי נעימות ולשיכרות. הנאלצים לגמוע גביעים גדולים, שותים מהם בקושי ובפנים נאווים, כשהם נאנחים ("מורליה" [= כתבי מוסר] 504, שם 35,ד)."

אחשוורוש, ברצותו להשיג את אמון הציבור, ואת תמיכתם בו לכשיחליט לחסל את ראשי המשפחות המיוחסות, הורה לבטל בהזמנה זו את אימת ה-Pataka מהמוזמנים. רק לאחר שחיסל גם את המן, הרשה לעצמו להטיל מיסים כבדים על האזרחים, כמסופר בסוף המגילה. מעניין לצטט כאן את דברי חז"ל: "הוא אחשוורוש - הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו" (מגילה יא א). על הפסוק "וישם המלך אחש-רש" (ביאור:אסתר י א), לא בכדי נכתב חסר (שני ו"וים): "אחש-רש": "אמר ר' חנינא: שהכל נעשין רשין (= עניים) בימיו" (מגילה שם). גם את המשתה ערך מתוך רשעות, כדי לחסל את מי שלא מצאו חן בעיניו; ובסוף לא היסס להטיל מיסים כבדים, לרושש גם את העם.

ראו עוד במאמר: השתיה בפרס.

הכוס המיוחדת בדברי ההסטוריונים

"אתינייאוס" בספרו "חכמי הסעודה" (484ג), מכנה את הכוס המיוחדת: ""לאברוניה" הוא שמו של מין גביע פרסי, והוא נקרא כך על שם הכפיה שבשתיה, והוא רחב וגדול". הוא מספר על "כסינופון" (בערך 430-354 לפנה"ס), שהיה קצין, מדינאי, היסטוריון וסופר יווני, שבעת ביקורו אצל הרודן דיוניסיוס מסיציליה: "כשאנסו המוזג לשתות, פנה אל הרודן ואמר לו: הוי דיוניסיוס, מפני מה אין גם הטבח, שהוא אדם טוב ופיקח, מכריח אותנו, כשאנו סועדים, לאכול שלא בטובתנו?..." ("חכמי הסעודה",427).

"קיקרו" (106-43 לפנה"ס) הזכיר אף הוא את המנהג הברברי הזה שבפרס ("ויכוחים" ה,118). "אריסטופנס" (450-384 לפנה"ס), סופר אתונאי מפורסם, מזכיר אף הוא, שאצל "הלעוזות נחשבים כגברים רק אלה היודעים לאכול ולשתות הרבה מאוד" ("אכרנים",77). כנראה שעל מנהגי גויים אלה, שיש להניח שהיו גם יהודים שהלכו בדרכיהם, לעג ישעיהו הנביא באמרו: "הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר" (ישעיהו ה כב).

דקויות

כַדָּת אֵין אֹנֵס

המלך דרש שאנשיו יפעלו כחוק. כאשר העם פועל כחוק אין צורך לכפות את החוק. לדוגמא כשאסתר מסתכנת ובניגוד לחוק מופיעה בלתי קרואה, במידה והמלך היה כועס היא היתה מומתת כחוק. וכך כאשר המן טוען שקיים עם "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (ביאור:אסתר ג ח) המלך היה מוכן לאנוס את העם לקיים את חוקי המלך.

כַדָּת - כחוק - האורחים לא קיבלו יד חופשית לשתות בלי הגבלה את שפע היין. אסור היה לשתות יותר מדי, אלא רק בגבולות החוק כדי לא לגרום נזק או בושה בארמון המלך.

אֵין אֹנֵס - המלך הקפיד שאנשיו לא יכריחו את האורחים אפילו לשתות לכבודו. כל אדם שישתכר ויגרום נזק יהיה אחראי למעשיו ואפילו בשכרותו, ולא יוכל לטעון שהוא נאנס לשתות ולכן הוא פטור, והמלך אחראי לנזק.

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ

הוראה זו מתירה לכל איש לעשות כרצונו בחצר גינת ביתן המלך, והרי כל אנשי שושן, "מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן" הוזמנו וחלק מהם, לבטח, היו אנשים עם נטיה לשכרות ואלימות. החופש הזה מנוגד לחובה לפעול בהתאם לחוק המופיעה בתחילת המשפט. נסיון לקרוא את ההוראה בצורה של חופש מוחלט לא מתקבל על הדעת, ואין ספק שחוק המתיר חופש השתוללות ואלימות כזה לא פורסם.

בהמשך המלך יורה להמן "הָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (ביאור:אסתר ג יא) ולאסתר ומרדכי "כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (ביאור:אסתר ח ח) ואין ספק שהכוונה לעשות הטוב בעייני המלך ולא חופש מוחלט לפעול בניגוד לחוק ולהוראת המלך. לכן "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" גם הוא חייב להיות במסגרת החוק בלבד. ובאמת המשתה נמשך שבעה ימים ולא הופסק מוקדם יותר מהמתוכנן, בגלל התנהגות בלתי מתאימה.

הקבלות

כִּי-כֵן

המילה "כן" היא בעלת עוצמה - אמת, שריר. בבריאת העולם אלוהים משתמש מספר פעמים במילה (בראשית א ז): "וַיְהִי כֵן". במגילה, רק פקודות המלכות מודגשות במילה הזו:

• (אסתר א יג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין".
• (אסתר ב יב): "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים".
• (אסתר ג ב): "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".