ביאור:השתיה בפרס

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שאלות

א) "בִּשְׁנַת "שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ" עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו... "יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (א,ג). האין זה מוגזם לערוך הילולה 180 יום?

ב) בהזמנה למשתה הראשון אמרה אסתר: "אל המשתה אשר אעשה לו", למי? למלך או להמן? הרי הזמינה את שניהם. מדוע דחתה את הבקשה למחר ולא ביקשה זאת מיד?

פתרונות

אחשוורוש רצה להראות את גדולתו, לכן הוא הכפיל את ימי המשתה על ימי המשתה שערך שליט סיראקוס. אריסטו מספר עליו, כי ערך משתה במשך 90 יום רצופים ("מדינת הסירקוסים")(1).

אגב, על תלמידו אלכסנדר הגדול מספר קאטיסיאס (רופא והיסטוריון בחצר מלך פרס), שהיה תמיד שיכור, עד שאיבד את כוח הגברא. גם אביו של אלכסנדר - פיליפוס היה רוב זמנו שיכור, גם בזמן שניהל קרבות.

הוא אמר: דיינו אם אנטיפטרוס (= שר צבאו) פיכח (קאטיסיאס 435, א-ד).

לשתיה לשכרה היה תפקיד חשוב בחקיקת חוקים בפרס הקדומה. היה אפשר להעלות הצעת חוק על שולחן הדיונים, רק במצב של שיכרות. אולם, כדי למנוע טעויות ושטויות בשל השיכרות, נבדק החוק למחרת בעת שסר יינם. אם בעת פיכחון הם ראו את החוק בעין יפה, סימן שבשיכרות היתה להם השראה נכונה והחוק אושר. חוק זה טרם נכנס לתוקפו, כל זמן שלא היו מאשרים אותו בחתימה נוספת בלילה או למחרת שוב במצב של שיכרות (הרודוטוס: ספר א', 133).

היום זה נשמע אבסורד, אך אין זה האבסורד היחיד שבזמנים קדומים נחשב לנורמה מחייבת.

כעת מובנת ישיבתם של אחשוורוש והמן לשתות (ג,טו), שהרי היה צריך להכניס לתוקפה את ההחלטה הסופית על השמדת היהודים.

גם לאחר המהפך סיכמו אסתר ואחשוורוש את "העיסקה" נגד המן, שחתר תחת שילטונו של אחשוורוש(2) , במשתה הראשון.

זאת רמזה אסתר במשפט "אל המשתה אשר אעשה לו". למחרת בבוקר בחן אותה המלך בהיותו פיכח. את התוקף קיבלה "העיסקה" רק למחרת בעת המשתה השני, כי רק כך קיבל החוק גושפנקה מחייבת.

כדי לחסל את המן לא נזקק אחשוורוש לשאול את "כל יודעי דת ודין". הוא היה שם זר ולא היה לו גיבוי מהמשפחות המיוחסות והחזקות בפרס. בשושן ובשושן הבירה היו רק 800 מאנשיו.

היתה סיבה נוספת מדוע דחתה אסתר את ההכרעה למחר. כוחם של העמלקים היה תמיד "היום". הם חיו מן היד אל הפה. מעולם לא עבדו אדמות, אלא אכלו מה ששדדו מאחרים. חולשתם היתה תמיד "למחר". בשל כך אמר משה ליהושע "וצא הלחם בעמלק מחר" (שמות יז ט).

כדי להכניע את המן, כיוצא חלציו של עמלק, היה צורך לדחות את המכה הסופית למחר (במאמרי על "פרשת עמלק", בגליון היובל של "שמעתין", עמ' 55-76 הסברתי את הנושא באריכות וציטטתי את המקורות).

הערות

(1) הר"ר יהונתן אייבשיץ הסביר את עריכת המשתה במשך 180 יום לאור דברי המדרש, כי בימים ההם הראה אחשוורוש לאורחיו את כלי בית המקדש שהביא מירושלים. בספר עזרא נאמר: "כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלים" (עזרא א יא). כלומר, ברשותו של אחשוורוש היו בזמנו 5400 כלים מבית המקדש. בתירגום שני נאמר, שאחשוורוש הראה לאורחיו כל יום 6 "גנזי" (מעין סטים) של כלי בית המקדש. "גנזי" אחד מכיל 5 כלים. 5400=5 X 6 X 180. לכן נזקק ל-180 יום להראות את כל כלי בית המקדש.

(2) בפרקי דר"א (פ"נ) ובעוד מדרשים, נאמר, שאחשוורוש חלם בלילה, שהמן עומד עם חרב בידו ורוצה להרגו. זהו תיאור פיוטי על מה שהתרחש שם.

מקורות

ר' אברהם קורמן, "תכלת אברהם", יצא לאור בהוצאת "מקור נובע".

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/tklt_avrhm_jtya_prs