מ"ג אסתר א ח

<< · מ"ג אסתר · א · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן ׀ יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כׇּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃

תרגום

תרגום אסתר (כל הפרק)

ושקותא כהלכתא מנהג גופא ולית דאניס ארום כן שם טעם מלכא על כל דאתמנא אפיטרופוס על ביתיה למעבד כרעות גברא בר ישראל וכרעות גבר מן כל אומא ולישן.

​ 

תרגום שני (כל הפרק)

ושתיין בנימוסא ולית דמתנזיק. ולמה לא הוה מתנזיק מטול מכסא דאינשי פרסאי כדין הוון אתיון להון כסא רבא דהוה לכיד אריבעה וחמשה הימינון והוה מתקרי שמיה פתקא. והוו משקיין ביה לכל גברא חד ולא הוו שבקין ליה עד דשתיאו ביה חד. ומזוגא דהוה מזיג להון לפרסאי עותרא רבא הוה עתיר ואיך הוה עתיר הוה מזיג לגברא ועל דלא הוה משכח גברא דשתי רמזין ליה למזוגא עבידו מיניי ולך זפלן זוזין מטול דלא הוה משכח דשתי. אלא אחשורוש לא יעילון הני כסי לשתוי אלא הך דצבי כל גברא וגברא ישתי מטול כן כתיב והשתיה כדת.

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"כדת" - לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול, ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי, אבל כאן ״אין אונס״

"יסד" - לשון יסוד, כלומר: כן תקן וצוה

"על כל רב ביתו" - על כל שרי הסעודה: שר האופים, ושר הטבחים, ושר המשקים

"לעשות כרצון איש ואיש" - לכל אחד רצונו

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

כַדָּת – לְפִי שֶׁיֵּשׁ סְעוּדוֹת שֶׁכּוֹפִין אֶת הַמְּסֻבִּין לִשְׁתּוֹת כְּלִי גָדוֹל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ כִּי אִם בְּקֹשִׁי, אֲבָל כַּאן: "אֵין אוֹנֵס".
יִסַּד – לְשׁוֹן "יְסוֹד", כְּלוֹמַר: כֵּן תִּקֵּן וְצִוָּה.
עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ – עַל כָּל שָׂרֵי הַסְּעוּדָה, שַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים וְשַׂר הַמַּשְׁקִים.
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ – לְכָל אֶחָד וְאֶחָד רְצוֹנוֹ (מגילה י"ב ע"א).

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"והשתיה".
ובכל זאת היתה השתיה בלי "אונס", כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג להאחרים אבל פה היה לכל אחד כלי שתייתו בפני עצמו ולא אנסוהו אל השתיה כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם, ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה (כמ"ש בברכות (דף מו:) הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן) אבל פה לא אנסו לזה רק כל אחד שתה בפני עצמו כפי רצונו, ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, "יסד" כן "המלך" "על כל רב" וגדולי "ביתו", שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות "כרצון איש ואיש" :

אלשיך

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(ח) "והשתיה וכו'". הנכון אצלנו באמרו כדת, הוא, שאם יאמר נא ישראל אי אפשי ביין מלכות אשר לא כדת משה וישראל הוא, לא היו אונסים אותם לעבור על דת, וההיקש ביתר עמים. ולבא אל ביאור הכתוב, נעיר ראשונה למה זה תלה הדבר בהעדר אונסים ולא בהעדר האונס, ויאמר אין אונס מלעיל. ב. כי מהראוי יאמר הדברים כסדרן, יזכיר הסיבה איך יסד המלך על כל רב ביתו, ואחר כך יאמר המסובב, שעל כן אין אונס כי מצות המלך היא. ולא יתחיל בנמשך ממאמר המלך שאין אונס, ויתן טעם אחר כך כי כן יסד המלך מתחלה. ג. אומרו יסד ולא אמר גזר. ד. אומרו על כל רב ביתו, למה לא היה מאמרו כולל, ולא על כל רב ביתו בלבד. ה. אומרו לעשות כרצון וכו', ולא אמר כי כן יסד המלך שלא לאנוס:

והנה אל הקושי הראשון ואל לשון יסד, אפשר לכאורה לומר כי כן דרך השותים במזרקי יין שאם תהיה מצות מלך עליהם על דבר הנהגת השתיה לבלתי אנוס את איש וכיוצא, כי בהחילה חמת מיין שעוד לבם נכון ישיתו לב אל מצות המלך, אך כטוב לבם ביין לא ישעו אל המלך ואל מצותו, כי יין ידליקם. אמר כי השתיה כדת אין אונס את רעהו מכל המסובין, כי גם שהיין בוגד לא בגדו פה, כי כן יסד המלך וכו' כי גזרתו על כל רב ביתו יסדה בעצם כיסוד מוסד לא ימוט אף כי ירבו לשתות, כי גדולי הבית על משמרתם בדבר:
  עוד יתכן על כל אשר הערנו על פי דרך רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) אשר דרכנו בה עד כה, כי כל ישעו וכל חפץ המלך להכשיל את ישראל בעצת המן הרע. והוא, כי הנה המלך ראה עצמו במבוכה גדולה, אומר בלבו הנה עם בני ישראל מצות אלהיהם עליהם לבלתי שתות יין נסכו, על כן לא יבצר או ישתו וילכדו או לא ישתו כי יעוזו במעוז דתם. אם לא ישתו תופר עצת המלך והמן, ואם ישתו אם הוא על ידי גזור על כל העמים שישתו ידונו כאנוסים ולא ילכדו בגרונם בעצם. ואם אומר שלא יאנסו אותם לעבור דתם שבשתיה כדת אין אונס, הנה יש שתים רעות. אחת כי אולי ימשכו את ידיהם, שנית כי כדאי בזיון אל המלך שיגזור ימאסו ביין משתיו וביין נסך אלהיו וכן לא יעשה. ואם אהיה כמחריש לא אאנוס ולא אצוה שכדת אין אונס רק אניח הדבר על בחירתם, ורבים ישתו בחשבם כי הוא חפץ המלך וילכדו השותים, הנה כל רב בית המלך והמסובין מעבדיו ומעמו כי יראו איש ישראל ממאן לשתות יאנסו אותו ותפול חתיתם על השאר ויהיו כלם כאנוסים. ואם אצוה על גדולי הבית לבלתי אנוס את איש על דבר הדת אינו לפי כבודו להבזות יין משתיו ודתו בעיניהם. על כן ראה והתקין שני דברים. א. הפליא לעשות הכנות ממשיכות את האדם אחר יין נסכו, להשקות בכלי זהב וכלים וכו', ויין מלכות אשר למלך הוכן. ובזה גם כי ישתוק המלך מלגזור שישתו לא יכרת איש משלוח יד אל מזרקי יין, כי ההכנות ההם לא יתנום לאסוף ידיהם. ולשמא ישמט איש מכלל המרובים לבלתי שתו, על כן אחר הצעת ההכנות הנזכרות נתחכם יותר, ויסד על כל רב ביתו דרך כלל יעשו כרצון איש ואיש. למען ימשך מזה שלא יאנסו את אחד מהם על השתיה אשר לא כדת פן לא יתקיים עשות רצון איש ואיש. ובדבר הזה נתקן כבוד המלך, כי לא אמר שלא יאנסו את העובר דת המלך, רק לעשות כרצון איש ואיש, כי אם שממנו נמשך שלא היו אונסים. נמצא שהבלתי אונס את הנמנע מלשתות כי מצות מלך הוא מקיים, ואינו שלא בכבוד המלך. כי הלא היסוד אשר יסד אינו שלא יאנסו ביין מלכותו, כי אם נמשך מיסוד עשות רצון כל איש, ואף גם זה לא פרסם רק על כל רב ביתו בלבד, וזה אחר שהיה המלך בטוח שרבים ישתו בהכנות הנזכרות. ולכן אחר הזכירו ההכנות המעוררות לויית תאות השתיה באומרו והשקות וכו', אמר והשתיה כו' לומר כי לא היה מי שיאנוס מעבדי המלך. יען כי כן יסד המלך וכו' לעשות כרצון איש ואיש, כי עשה יסוד מאומרו שישמרו לעשות כרצון איש ואיש שימשך מיסוד בנין זה שלא יהיה אונס, וזהו אומרו יסד, כאמור. ועל כן לא הקדים תחלה מה שיסד המלך ואחר כך מה שנמשך ממנו שאין אונס. בל יראה כי אומרו לעשות כרצון איש ואיש היה העיקר, כי אם שמאליו נמשך שאין אונס. רק שנהפוך הוא, כי מה שנמשך היה העיקר, כי אם שלבלתי התבזות המלך עשה היסוד ההוא. ולכן תלה הדבר באונסים באומרו אין אונס מלרע, לומר, כי אין צריך לומר המלך שכל חפצו להכשילם ושלא ידונו כאנוסים, כי אם גם עבדי המלך לא היו אונסים יען כי כן יסד וכו'. ועל כן אמר לשון יסוד כי עשה יסוד והכנה אל הנמשך, ולא אמר הנמשך בפירוש מפני כבודו, ואף גם זה על כל רב ביתו, להסתיר דבר, בל יובן להמון אפילו בדרך הזה הנסתר:
  והנה אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב א) לעשות כרצון איש ואיש, כרצון מרדכי הנקרא איש יהודי וכרצון המן הנקרא איש צר ואויב. ואין ספק שהוקשה להם שהיה לו לומר כרצון כל איש מאי איש ואיש. אלא כרצון שני אישים נפרדים זה מזה, שעל כן לא אמר אנשים, ומי אלה הם בלתי מרדכי והמן. והנה כמו זר נחשב הדבר הזה כי לא נמצא בזה כל מאומה מרצון מרדכי רק רע, [כי אם] כרצון המן לבדו. ומה גם למאמר רבי יצחק נפחא במדרש (אסתר רבה ז יג), וז"ל: המן הרשע בעלילה בא על ישראל הדא הוא דכתיב ובמלאת הימים וכו', ואין העם אלא ישראל וכו', כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגורייא וכו', ולא שמעו לדברי מרדכי כו', ע"כ. הרי דשלא ברצון מרדכי נעשתה התועבה ההיא. אך יתכן לפי דעתם ז"ל כי להיות מרדכי גם הוא גדול למלך, והוא נגדיי אל המן הרע המבקש להחטיא את ישראל, מה עשה המלך, עמד והטיל פשרה ביניהם. והוא באשר נשית לב אל ה"א הידיעה של מלת והשתיה ולא אמר ושתות כדת וכו'. אך כיוון לומר השתיה שתהיה כדת אין אונס, אך לא האכילה, כי אם יאמר איש אי אפשי בבשר חזיר יחייב את ראשו למלך. ושמא תאמר מה נשתנית השתיה מהאכילה, לזה אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו שלא יאנוס בשתיה כי אם באכילה. והוא לעשות כרצון איש ואיש כרצון המן באכילה וכרצון מרדכי בשתיה. ובחר ביין לעשות כרצון מרדכי, כי ידע כי לא ימנעו מלשתות יין מלכות בהכנות הנזכרות, ולא ידונו כאנוסים כחומר עבודת אלילים הגדול מאיסור האכילה:
  או מעין זה שמא תאמר אם אין המלך חפץ להעבירם על דת ביין, למה עשה כל ההכנות הנזכרות והשקות כו', שאין ספק שלא יעצרו כח לעצור תאותם, לזה אמר כרצון איש, בהכנות כרצון המן למען ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ובשתיה אין אונס כרצון מרדכי:
  והנה במדרש חזית (אסתר רבה ז יג) אמרו רבותינו ז"ל שאומרו לעשות כרצון איש ואיש הוא להעמיד נגד פני ישראל זונות שיאכלו וישתו ויעשו בזונות כרצונם. וראוי לשים לב איך יהיה אומרו כי כן יסד המלך וכו' נתינת טעם אל הקודם. אך יהיה במה שאמרו ז"ל (ילקוט אסתר תתרמח) באמרו והשתיה כדת, שהוא דת למדי ופרס במשתאות שיותן לאיש כוס מלא גדול, או ישתה אותו או יפדה עצמו בממון רב, ואמר שעל זה אין אונס. ובזה יהיה לדעת רבותינו ז"ל שיעור הכתוב, והשתיה כדת, אין אונס את המסובין מכל שרי המלך החפצים לשמור דת המלכות. יען כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש בזונות, ואיך יעשה, אם יאנסו אותם ביין יעכרם ולא יבא הזנות אל הפועל כי לא ידעו בשכבם ובקומם:
  ובגמרא (מגילה יב א) תניא שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו אם כן משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים והקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, דכתיב כי לא ענה מלבו ע"כ. וראוי להעיר, א. מה זו שאלה, הלא המה האומרים מפני שנהנו מסעודתו וכו'. ואם היה קשה להם קושית רבם של שושן יהרגו וכו' למה השיבו את רבם מפני שנהנו, יאמרו זהו מה שקשה עלינו, למה היתה כליה כוללת גם לאשר חוץ לשושן, או יאמרו לא ידענו, כי על כן שאלנו. ב. מי הגיד להם שנתחייבו, אולי לא היה רק לפנים, או שהיתה צרתם להם על איזה חטא בלתי חמור וקבלו ענשם בצער ההוא וה' הצילם. ג. לדקדק לשון אומרו שבאותו הדור, כי אם הוא לסיים על איזה דור שאלו היה לו לומר שבימי אחשורוש, אך אין ספק כי הוא והם ידעו כי על דורו של מרדכי שאלו, ואם כן הוא ייתור. ד. באומרו אמרו אתם, מי הגיד לו שהמה ידעו תשובה שיאמר להם אמרו אתם, ואולי ללמוד היו צריכים. ה. בתשובתם מפני שנהנו וכו', היתכן שעל הנאת סעודה יתחייבו כליה. ו. דקארי לה מאי קארי לה. ז. באומרם וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא אחר שנתחייבו כליה למה ניצולו, משוא פנים יש בדבר. ואם דעתם שעשו תשובה גם לרבי שמעון בן יוחאי לא קשיא, ודוחק לומר שעשו תשובה לזה ולא לזה:
  אך הנה נמצאו לרבותינו ז"ל על המכר ישראל להמן שלשה טעמים, יש אמרו על שהשתחוו לצלם (מגילה יב א), ר' יששכר דכפר מנדי אמר במדרש חזית (אסתר רבה ז כה) שהוא על מכרם בכסף צדיק והזכירו גם המתרגם. שלישית, על שנהנו מסעודת אחשורוש (מגילה שם). והנה השלמים האלו המה ראו שלשת הטעמים הנזכרים, גם ראו כי אשר יצדק יותר הוא טעם הנאת הסעודה על הדרך שהזכרנו. והוא, כי אם נאמר שהוא על עון הצלם והאריך להם הקב"ה עד ישובו ולא שבו, הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר, ואין לזה תשובה אם לא לומר שמעולם לא נתחייבו כליה אלא שהיה הכל צער לפנים. והנה ראו כי לא על חנם מרדכי שהיה בו רוח הקדש שם את אסתר בסכנת מות ולא האריך לה שלשים יום שתקרא לבוא אל המלך עם היות זמן אחד עשרה חודש. וגם כל החרדה אשר חרד מרדכי ברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה בצום ושק ואפר. ומה גם אם המה ידעו מאמר מדרש חזית (אסתר רבה ז יג) שנכתבה אגרת כליה לפניו יתברך, ושהלך אליהו אל האבות ולא השגיחו בו, עד הלך אל משה ושאל לו משה אם בדם היא חתומה ואמר לו שילך אל מרדכי ויתפלל הוא משם ומרדכי מכאן, וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו', והוא מאמר רבי ישמעאל. ועל כל זה הסכימה דעתם כי ודאי נתחייבו, וזהו אומרם מפני מה נתחייבו, כי לא נסתפקו רק על טעם החיוב:
  והנה כי באמרם נתחייבו שללו טעם הצלם, וגם הטעם השני שהוא על מכירת יוסף דחו אותו באמרם שבאותו הדור. כי אם על זה היה למה נלכדו רגלי בני אותו הדור מכל הדורות שמיוסף עד מרדכי. ואילו לא היו אומרים יותר כי אם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור, ולא היו אומרים מלת כליה, היו מורים שמסתפקים על מציאות החיוב על מה היה. אך באמרם כליה הורו כי לא החיוב נסתפק להם אלא למה היתה כליה. והוא כי הם החזיקו בטעם השלישי על שנהנו מן הסעודה, ולא היה קשה להם אלא למה היתה כליה אל כל ישראל ולא על בני שושן בלבד. באופן שבאומרם נתחייבו מיעטו טעם הצלם, ובאומרם שבאותו הדור מיעטו טעם מכירת יוסף, ובאומרם כליה הורו שבחרו בטעם הסעודה, כי כל שאלתם אינה רק מפני מה היה חיובם כליה ולא קצתם והוא על בני שושן:
 

והנה ראה רבם כי אין תשובתו על שהשתחוו לצלם צודקת כי אם בהכחיש הנחתם ולומר שלא נתחייבו מתחלה. ועל כן אמר אם אומר להם שלא נתחייבו כליה אלא שהיה לפנים הלא יתחמץ לבבם שהוא הפך הנראה להם. על כן אמר בלבו לבלתי הגיד סברתו עד יאמרו הם סברתם ויסתור אותה מהכרח קושיא למען יאמינו אחר כך טענתו. על כן אמר אמרו אתם, לומר אם הייתם נבוכים למה היה החיוב הייתי אומר שאינכם מחזיקים בשום טעם והייתי משיב דעתי מיד, אך ממה שלא אמרתם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור אלא אמרתם גם מלת כליה. הנה יורה כי בהנחת שהיה החיוב עליהם ולא לפנים בלבד, שאלתם למה היתה כליה כוללת, ואם כן אמרו אתם טעם אל מציאות החיוב שעליו שאלתם למה היתה כליה. אז אמרו על שנהנו וכו' ועל הנחה זו שאלנו למה היתה כליה כוללת. אז אמר להם אין זו שאלה על הנחת הטעם, כי אם קושיא מספקת לעקור ההנחה מעיקרה. כי אין לומר שנצטרף לשאר העולם דברי עונות שלא יחסרון מבני אדם עם עון הסעודה ונתחייבו כליה. כי הלא גם אם נמצא עון אשר חטא לאשר בשאר העולם, עם כל זה של שושן יהרגו ושל כל העולם גם אם ימצא בהם אשמת דבר אל יהרגו לידון בהרג כאלה. אז אמרו אמור אתה, כלומר, כי גם לך קשה, והשיב מפני שהשתחוו לצלם. והקשו לו וכי משוא פנים יש בדבר, ופרש"י משוא פנים וכו' שזכו לנס, אפשר הרגיש מה שהערנו ולדידהו מי ניחא, וכי משוא פנים יש בדבר שנצולו אחר שנתחייבו על הנאת הסעודה, ואם שבו אליו יתברך גם לרבם לא יקשו, והשיב שזכו לנס, והוא כי הנס שנעשה להם הוא נפלא, שזולת ההצלה נתהפך להם ששלטו המה בשונאיהם וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ולכן אם עון הצלם היה חמור לא היו ראויים לנס זולת ההצלה אפילו בשובם, מה שאין כן בהיות על דבר הסעודה ששאר העולם לא חטאו, לזה אמר רש"י ז"ל שזכו לנס, ולא אמר שנצולו. אז גלה להם דעתו הפך הקדמתם, ואמר הם לא עשו וכו', כי לא נתחייבו. ואמר דכתיב כי לא ענה מלבו וכו', לומר אל תתמהו לומר היתכן שכל היגון ההוא והצרה הגדולה ההיא היה על דבר שהוא לפנים בלבד, כי הלא מקרא כתוב כי לא ענה מלבו וכו', כי גם כאשר לא ענה מלבו כי אם לפנים עם כל זה ויגה בני איש, וזהו אומרו כי לא ענה וכו':

מגילת סתרים

עריכה

• לפירוש "מגילת סתרים" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת" - אמרו חז״ל כדת של תורה. אפשר שרוצה שחטאם יהיה ברצון ע"כ הניח להם רצון שיכולין לשתות ג״כ על דת של תורה שמי שירצה אכילה ושתייה של כשרות יוכל לנהוג בכשרות וגם שלא יהיה שכרות בסעודה שיהיה חטאם בדעת ולא מתוך שכרות: "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" - אמרו חז״ל כרצון מרדכי והמן. הגם כי המן עדיין לא נתגדל, וגם לא שאלו את פי מרדכי רק מרדכי כינוי לצדיקים והמן כינוי לרשעים, ציווה שמי שירצה להיות צדיק יכול לנהוג בצדקו והרשע כרשעתו כל אחד כרצונו:

מדרש רבה (כל הפסוק)

עריכה

<< · אסתר רבה · א · ח · >>

ח.    [ עריכה ]
ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על "שבע ועשרים ומאה מדינה" אלא כך אמר הקב"ה תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה. 

אור חדש

פרק א/פסוק ח

והשתיה כדת אין אונס (אסתר א, ח) לפי פשוטו פי' השתיה כדת הטבעי כפי מה שהוא ראוי לגופו וטבעו שלא היה השתיה נגד הטבע אין אונס שלא היו מכריחין אותו לשתות יותר מן הראוי אלו שני דברים האחד שלא יהיה המשקה בעצמו מתנגד לאדם ולא יהיה ג"כ המשקה מתנגד לאדם לשתות יותר מדאי ולכך אמר השתייה כדת אין אונס, ובגמרא (מגילה דף יב.) מאי כדת א"ר חנן משום ר' מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילתו מרובה משתיה א' רבא מלמד שהשקה את כל א' מיין מדינתו ע"כ, ורצו בזה כי אכילת הסעודה היה יותר משתיה אף כי האדם יותר חפץ ומתאוה לשתיה מן אכילה אבל סעודתו של אותו רשע לפי הראוי ולא להיות נמשך אחר התאוה להיות השתייה מרובה מן האכילה ואז היה בו שכרות והשיכרות הוא בזוי גמור לאדם וכל כוונתו בסעודה הזאת שיהיה הכל דרך כבוד ולא דרך בזוי ומפני כך אכילה של תורה אכילה מרובה משתייה ללמד את האדם שתהיה סעודתו רובה מן האכילה ולא מהשתייה שהוא השכרות שהוא בזוי וגנאי ואף כי עיקר הסעודה נקרא ע"ש השתייה דבר זה עניין אחר מפני כי האכילה עצמה אינו כמו השתייה כי השתייה כאשר הוא ראוי על זה אמרו רז"ל (יומא דף עו:) חמרא וריחנא פקחין וזה כאשר אין שותה היין הרבה עד שהוא משתכר וכמ"ש (שם) למה נקרא שמו תירש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, ולפיכך אין ראוי שתהיה מרובה מ"מ נקראת הסעודה על שם המשתה וכאשר שתה אחד כפי הראוי לו לא היו אומרים שתה כדרך בני אדם לומר לאורחים אכלו רעים ושתו דודים ויותר ממה שהיה ראוי לשתות לא היו אומרים שתו דודים וקשה מאד אחר שאכילה שלהם היה מרובה משתייה איך לא זכר הכתוב כאן האכילה וזכר השתייה ויש לפרש כי לכך לא זכר הכתוב כאן האכילה כי לא בא רק לספר הפורעניות של ושתי והפורעניות היה בא מתוך השתיה וכדכתיב (אסתר א, י) ביום הז' כטוב לב המלך ביין אמר למהומן וגומ' ולכך לא זכר כאן רק מה שהיה גורם הפורענות שבא על ושתי, ועוד יראה לומר כי הסעודה עצמה לא כתב כי אין חדוש אם עשה סעודה גדולה ואין לשבח אותו בדבר שהכל עושין אותו אבל בשאר דברים שהיו שם משבח אותו וכן משבח אותו ביין כי באולי לא היה לו יין ישן שהיה יותר ממנו בשנים וכן כל מה שספר הכתוב הוא דבר חדוש גדול, ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשין כי למה לא זכר שהיה לו כלי זמר במשתה היין שהוא עיקר השמחה שנאמר בשיר לא ישתה יין ושמע מינה שדרך להיות שיר במשתה היין וא"כ למה לא זכר הכתוב שהיה לו משוררים וכלי זמר שאין בזה קשיא לפי שאין בזה טורח וגם אין בו הוצאה מרובה כי עשרה הם משוררים לאלפים ולכך לא מנה הכתוב רק דבר שהיה בו טורח למצוא והוצאה מרובה ויותר היה לשאול למה לא מספר האכילה והכנתה שהיה מרובה מן השתייה כארז"ל (מגילה דף יב.) רק בשביל כי הסעודה עצמה אין חדוש אף שהיה מוציא ממון הרבה בסעודה רק שמדבר הכתוב בדבר שהיה ההוצאה והטורח על זה הרבה וזה כי הכנת חור כרפס ותכלת וכל עניין הזה צריך הכנה וטורח גדול וכן הכנת הכלים וכן יין מלכות רב שהיה יין ישן ודבר זה לא נמצא והיה צריך טורח והכנה מרובה אבל האכילה אין זה צריך הכנה כ"כ ומה שמספר הכתוב ג"כ והשתייה כדת אין אונס ומה בא לומר בזה בודאי דבר זה גדול כי יש שאין מקפידין על זה והם חפצים שישתו יותר מן צרכם בשביל שישתכרו ולא יהיו יכולים לשתות יותר ואחשורש בשביל שהיה סעודתו ימים הרבה אם ישתכרו ביותר או אם תהיה השתייה מה שהוא כנגד האדם יכאב ולא יבא למחר כמו שנמצא בשיכורים שלא (ספר אור חדש עמוד צ) יוכלו לעשות כן למחר ולכך אחשורוש שלא יחסרו האנשים שבאים לסעודה לא היה עושה זה ולכך אמר ג"כ לעשות כרצון איש ואיש והכל שיחזרו לסעודה למחר ונראה ג"כ כי לכן לא זכר האכילה כי הכתוב בא לספר כבוד המלך כדכתיב (אסתר א, ד) בהראותו עושר כבוד מלכותו, ובני אדם המסובין לשתות זהו ג"כ כבודו ולכך אמרו (מגילה דף יב.) שהשקה את כל א' יין אשר הוא יותר בשנים וכל זה כבוד מלכותו אבל האכילה הוא דבר גשמות אשר ממלאים כרסם באכילה ולכך אין להזכיר דבר זה בסעודת המלך שהיא לכבוד מלכות אבל דבר היין בודאי היין יש בו כבוד באשר היין משמח לב האדם ובני אדם הם בשמחה מן היין גם כי חמרא וריחא פקחין (יומא דף עו:) שנותנין לאדם חכמה ודעת וכמו שארז"ל זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש ומפני כך עיקר הסעודה נקראת על שם שתיה כי האכילה בלבד חמריות ואין צריך האכילה רק שלא יהיה האדם חסר וע"י האכילה שהוא שבע אז היין משמח אותו ולכך עיקר הסעודה נקרא על שם היין ואע"ג כי בודאי השלמת האדם הוא ע"י אכילה מ"מ הסעודה הזאת שהיתה לכבוד המלך עיקר הכבוד הוא השתייה ולא האכילה ולכך הזכיר השתייה ולא הזכיר הכתוב האכילה כי אדרבא האכילה מטמטמים לב האדם כי קודם שיאכל וישתה יש לו שני לבבות ואחר שאכל ושתה יש לו לב א' וכדאיתא בפ"ק דבתרא (יב, ב) כמו שפרשנו שם ולכך אין ראוי שיהיה מזכיר רוב האכילה ואין בכל אשר מספר רק גדול כבודו כמ"ש, אבל קשה אם היה סעודתו של אותו הרשע האכילה מרובה וא"כ לא היתה השתייה רק לפי צורך א"כ איך ס"ד שתהיה אונס בשתייה הרי אין השתייה מרובה וזהו שהוקשה להם ולכך אמר רבי רבא מלמד שכל א' השקוהו מיין מדינתו ור"ל לא היה שום דבר נגד האדם בסעודה אף בדבר זה כי יין מדינתו יותר טבעי אליו ממה שהוא יין אחר כי כל שינוי רע ואשר רגיל בו יותר הוא טבעי לו גם זה היה בסעודתו שהיה סעודתו טבעית וזה קרוב לפשוטו כמו שאמרנו.

לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א, ח) לפי פשוטו בא הכתוב לומר אע"ג שכבר כתיב (שם) והשתייה כדת אין אונס היינו שלא יתן לו דבר שהוא כנגדו אבל לעשות רצונו מה שיבקש דבר זה לא נזכר כלל לכך כתיב לעשות רצונו לתת לו לכל אחד אשר יבקש ומפני שכאשר יעשה רצונו של כל אחד ואחד דבר זה קשה כאלו היה אותו שבסעודה אדון אל ביתו שהרי צריך לעשות רצונו ולכך אמר כי כן יסד המלך וגזר על כל רב ביתו.

ובגמרא (מגילה דף יב.) אמר לעשות כרצון איש ואיש כרצון מרדכי והמן מרדכי דכתיב איש וכתיב (אסתר ב, ה) איש יהודי המן דכתיב (שם ז, ו) איש צר ואויב ע"כ, דקדקו דלא הוי צריך למכתב רק כרצון כל איש ולפיכך פירשו ז"ל שהכתוב בא לומר כי היתה הסעודה הזאת יפה לשני אנשים שהם מחולקים לגמרי ואינם רק שנים כי הצדיק והרשע הם שנים בלבד ובכלל אלו שנים הם הכל כי כל הצדיקים בכלל אחד כאלו היה איש אחד וכן כל הרשעים בכלל אחד כאלו היה אחד ומה שאמר כרצון מרדכי והמן מפני כי עיקר שהוא צדיק הוא מרדכי ועיקר הרשעים הוא המן ובא הכתוב לומר אף שהם שני הפכים צדיק ורשע כמו מרדכי והמן שזה צדיק גמור וזה רשע גמור זה היה עושה עצמו ע"ז וזה היה מקדש השם על ע"ז והם הפכים גמורים ובודאי מה שחבב על זה אינו חביב לאחד וזה נקרא איש ואיש כאשר הם מחולקים כי הרשע חפץ לשתות יין שיהיה בשמחה ולאכול כל אשר תאב אף מאכל אסור והצדיק אינו רוצה בשמחה כי שמחה מה זאת עושה ולכך אינו רוצה ברבוי יין ולא תאמר ג"כ דוקא על הצדיק אמר אחשורש לעשות רצונו מפני שהוא צדיק אף כי אחשורוש רשע היה בעצמו מ"מ נגד הבריות לא היה מראה עצמו רשע לכך כתב כי גם על הרשע לעשות רצונו ואי כתב לעשות כרצון הרשע ה"א דוקא לעשות רצון הרשע כמו שהוא היה רשע לכך אמר הן צדיק הן רשע יהיה נעשה (ספר אור חדש עמוד צא) רצונו אף כי האדם שהוא אוהב את הצדיק הוא שונא את הרשע ואם אוהב את הרשע שונא את הצדיק עם כל זה אמר לעשות רצונו שכל עניין אחשורוש לעשות רצונם אותם שהם במשתה, ויש לפרש גם כן לעשות כרצון כלומר כל אחד אשר הוא מבקש לעשות אין מעכב עליו וזהו כרצון איש ואיש כלומר שכל איש ואיש יעשה כרצונו הן לטוב הן לרע וכבר בארנו כי אחשורוש עשה סעודה שתהיה דומה לסעודה שהשם יתברך עושה לבני אדם בעולמו כי השם יתברך מניח אל כל אחד לעשות רצונו ובידו הבחירה לעשות כפי מה שירצה הן הצדיק הן הרשע נותן לו לעשות רצונו כמ"ש (שבת דף קד.) הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו, וכן מה שאמר והשתייה כדת אין אונס הכל נאמר על עניין זה וזה כי הוא יתברך ברא הכל בעולמו דברים אשר הם טובים וראוים לאדם ואינם מתנגדים לאדם וכל א' ימצא את אשר ראוי לו ואשר חפץ בו, ובמדרש (אסתר רבה ב, יד) לעשות כרצון איש ואיש אמר הקב"ה אני איני יוצא מדי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם אלא לזה או לזה וכן שתי ספינות שהיו עולות בלומן אחת מבקשת רוח צפונית אחת מבקשת רוח דרומית יכולה רוח אחד להנהיג את שתיהן כאחת אלא לזו או לזו, וביאר זה אף כי עשה אחשורוש סעודתו כעין מלכותא דרקיע לכך עשה סעודתו כרצון איש ואיש אין רצון האדם נעשה בכל אשר ירצה כמו שמפרש ומזה מוכח שהיה אחשורוש מבקש סעודתו כעין סעודתו דרקיע דאל"כ מה בכך שהש"י אינו עושה כרצון איש ואיש הרי הוא היה חפץ לעשות כרצון איש ואיש בכל מה שאפשר לו ומה שאפשר לו לעשות יעשה לכך צ"ל היה חפץ לעשות כעין מלכותא דרקיע וע"ז אמר כי הש"י אינו עושה רצון איש ואיש ונראה כי בגמרא מקשה קושיא זאת שאמר במדרש שאין אדם יכול לעשות כרצון איש ואיש שאי אפשר אם יעשה רצון אחד בדבר זה שיהיה רצון אחר בזה שאם יביא לאחד דבר שיש לו ריח אשר חביב עליו ואותו ריח לא יוכל להריח אחר הרי הוא כנגדו ולכך פרשו כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן וא"כ אין הכתוב מדבר רק לעניין צדיק ורשע כמו מרדכי והמן שהש"י נותן לו הבחירה לעשות ואין מונע לו מן השמים מלעשות רצונו רק הבחירה בידו לעשות כמו שיבחר.

<< · מ"ג אסתר · א · ח · >>