ביאור:אסתר ג ח

אסתר ג ח: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. -"

תרגום ויקיטקסט: אמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מיוחד, אשר מפוזר ומפורד ויש לו דריסת-רגל בכל מקום, בין העמים בכל מדינות מלכותך, והם לא מתמזגים בממלכה אלא דתיהם שונות מכל עם, ובגלל הדת שלהם הם מסרבים פקודה ואת דתי המלך אינם עושים, גם אין בהם שום תועלת כלכלית ולמלך אין שווה להניחם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג ח.

בפסוק זה המן תוקף בחריפות את העם היהודי. המפרשים הבינו מתקפה זו בכמה דרכים.

1. היהודים הם כת סודית אפלה

כמו הוגים אנטישמיים רבים אחרים לכל אורך ההיסטוריה, המן גורם למלך לחשוב שהיהודים הם מעין כת סודית המתכננת להשתלט על העולם (על-פי חגי הופר, אתר הניווט בתנך, 2009-02-22).

ישנו עם אחד -מאוחד; אחדות העם היהודי תמיד הפחידה את הגויים, כמו תיאוריות-הקשר המופנות בימינו כנגד כת הבונים החופשיים או האילומינטי.
מפוזר ומפרד בין העמים - ליהודים יש נציגים בכל מקום; בהתאם לכת המאיימת להשתלט על העולם. בנוסף, ליהודים אין ארץ משלהם - הם גלו משם בעקבות חטאיהם, כך שגם אלוהיהם זנחם והשליכם מעליו.
ודתיהם שונות מכל עם ועם - יש להם מנהגים מוזרים ושונים - מחזק את הטענה שמדובר בכת סודית אפלה. גם היוונים טענו למוזרות מנהגי היהודים. בנוסף, כדברי הנוצרים מאוחר יותר, חוקי היהדות משנים ומפלים בין יהודי ובין גוי.
ואת דתי המלך אינם עושים - היהודים תמיד מסרבים פקודה ומורדים במלכות; כך סופר גם בספר דניאל, על כמה גזירות של המלך, שדניאל וחבריו לא שמעו להן (ראו ביאור:אחדות העמים). בפרט, היהודים משתמטים מתשלום ה"מס לעבודת המלך" (רש"י), ולכן למלך אין שווה להניחם.
ולמלך אין שוה להניחם - זו גם טענה כלכלית. היהודים אינם יצרניים בגטאותיהם; לא משתלם, מבחינה כלכלית, להשאיר אותם בחיים. את הטענה הזאת שמענו גם בגרמניה הנאצית.

2. עם אחד - שבט נודד המאיים על יציבות הממלכה

הביטוי עם אחד הוא מעורפל ואינו מזכיר בפירוש את היהודים. המן ידע שהמלך לא יסכים להרע ליהודים, שלא עשו לו כל רע. לכן פעל בערמה, והשתמש בלשון דו-משמעית. המלך יכל לחשוב שהוא מדבר על אחד מהשבטים הנודדים, שהציקו לתושבי ממלכת פרס בשוד ורצח כך המלך אישר את פקודת ההשמדה, והמן יכל להשתמש באישור כנגד היהודים (ע"פ יעקב אשכנזי, "בשדה חמד", ה'תשנ"ז).

3. מפוזר ומפורד - היהודים מפולגים ולכן קל לפגוע בהם

המן שם לב שהיהודים הם עם מפוזר ומפורד - מסוכסכים ומפולגים בינם לבין עצמם; לכן חשב שיהיה קל לפגוע בהם. כך חושבים גם אויבי ישראל בימינו.

מרדכי ואסתר הבינו שאכן, הפירוד בעם ישראל הוא הסיבה לצרות. ולכן אסתר ביקשה (אסתר ד טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן".

ואחרי שניצחו את המן, קבעו מנהגים שכל מטרתם ליצור אחדות בעם ישראל (אסתר ט כב): "מִשְׁתֶּה, וְשִׂמְחָה, ומשלח מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לאבינים".

ראו ביאור:פורים ואחדות ישראל.

4. ואת דתי המלך אינם עושים - היהודים משתמטים מתשלום מיסים

איך יכל המן לטעון שהעם אינו מכבד את כל חוקי המלך, הרי ידוע שמרדכי כיבד את החוק ולא הופיע בשער העיר בלבוש שק (אסתר ד ב), ושאסתר סרבה להופיע לא קרואה בפני המלך (אסתר ד יא)? שתי תשובות:

1. התקפתו הרחבה של המן נועדה להכעיס את המלך ולגרום לו לשאול מי הוא העם, אם היה זה עם מועדף שקיבל פטור מסוים ממנו, או לרצות להעניש את העם.

2. בכל חברה יש שני סוגי חוקים: חוקי "עשה" (שמספרם מצומצם), לעומת חוקי "לא תעשה", ובדבריו המן פונה לחוקי "עשה" בלבד. בספרו "הפרסים" מסביר אייסכילוס (אייסכילוס (589-585), הפרסים, עמ' 18), ששלושת המעשים החשובים ביותר לשליטים הפרסיים היו:

1. כיבוד החוק – המלך הקפיד שהוא ונתיניו יכבדו את החוק: התייעץ עם יודעי דת ודין לעשות כדת (אסתר א יג,אסתר א טו), חקר את אמיתות פשעם של בגתן ותרש (אסתר ב כג), הסכים להעניש עם שמפר את חוקי המלך (אסתר ג יא), לא גזר את עוון המן על בניו (אסתר ז ט), ושמר על כבוד מסמך החתום בשמו (אסתר ח ח);

2. כיבוד הרשות – המלך כעס שוושתי בזה לו ולפקודתו (אסתר א יב). המלך הקפיד לשמור על כבודו, כאשר הוא נמנע מפרסום חטאם של בגתן ותרש (אסתר ו ו) ופגיעת המן בשלטונו (אסתר ח ז);

3. תשלום מיסים – המלך הקפיד לאסוף מיסים (אסתר י א) כדי שיהיה לו עושר שיוכל להציג לפני אורחיו (אסתר א ד).

סרוב לכבד את חוקי המלך זו האשמה כללית המכילה את שתי ההאשמות הספיציפיות של חוסר מתן כבוד לרשות ואי תשלום מיסים. המן, בדבריו, התכוון לשתי העבירות הללו בלבד ולא לכל חוקי המלך.

בעניין עבירתה של וושתי, ממוכן, הזוטר בשרי המלך, דיבר ראשון כנהוג "בדיני נפשות" בהם "מתחילין מן הצד", להבדיל מהנהוג "בדיני ממון" ששם "מתחילין מן הגדול" "בדיני הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד" (משנה, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק ד, משנה ב) ויש הגורסים דיני ממון מתחילין מן הגדול (בתוספתא, סנהדרין פרק ז)). לדוגמא, בענייני מיסים, רחבעם התיעץ בזקנים ואחר כך בצעירים (מלכים א יב ד)).

המן היה מעל כל השרים ולכן היה הגדול שבהם. כיוון שהגדול בשריו דיבר ראשון, בעניין העם שאינו עושה את חוקי המלך, סביר להניח שהמלך חשב שמדובר "בדיני ממון" כתשלום מיסים, ולא "דיני נפשות" כאי-מתן כבוד למלכות. המלך לא היה מודע לעם שמסרב לכבּדו, וכפי שנראה בהמשך, הוא כנראה התרכז בעבירה של סרוב לשלם מיסים. (מתוך מגילת אסתר - מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2014).