פרק ג - מ"ת
עריכהוהנה נתבאר ג' בחינות הטעמים. אמנם גם ג' בחינות הנקודות ותגין ואותיות כלולים בהם אלא שאינם נגלים כלל כאן עד למטה באורות עינים כמו שיתבאר במקומו בע"ה. ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים.
דע כי בעת שיצאו לא יצאו שלימים, וכמ"ש בע"ה. וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים [1] להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל. ולכן בהיות שיצאו בלתי שלימים וגמורים חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם ועי"כ נעשה כלי כמ"ש.
והענין הוא כי בודאי שבחינת הכלים היה בכח אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה בבחינת האור היותר עב וגס רק שהיה בו מחובר בעצם היטב, ולכן לא נגלה בחינתו. כי[2] כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, וכשחזרו לעלות ולהשתלם כנ"ל -- אז ודאי ע"י יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים שהוא יותר עב קנה עתה עביות יותר ועי"כ לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו כנ"ל ואז נתוסף באור עב כנ"ל עביות יותר על עוביו ואז נגמר ונשאר בחינת כלי.
וא"ת כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה ויתבטל מלהיות בחינת כלי[3]. התשובה בזה הוא כמ"ש במקום אחר כי לא חזרו כל הי' ספירות שנתעלו למקורם לחזור ולירד כולם. אמנם הט' תחתונים לבדם ירדו. והעליונה, שהוא הכתר, נשארה תמיד עם המאציל. ובזה נמצא שאור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר. וכן כל שאר הספירות. ויכולין הכלים לקבל האור הממועט ממנו עתה ממה שהיה להם בתחלה:
והנה דע כי כולם יצאו בבחינת נפש לבד. וזהו סוד פסוק "נשבע ה' בנפשו" (עמוס ו, ח עיי"ש), כי האצילות הנקרא "נקודים" כמ"ש, והוא הנקרא "הוי"ה", "נשבע" במי שגדול ממנו -- והוא עולם העקודים אשר יצאו בבחי' נפש לבד. ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך, כי אפילו עולם עליון של העקודים אינו רק בבחינת נפש לבד.
והנה כל הי' ספירות יצאו אבל לא יצאו יחד כולם, רק תחלה יצאה בחינת מלכות מעולם העקודים (היפך מעולם הנקודים, וכמו שיתבאר במקומו בע"ה). ומלכות זו יצאה בבחינת נפש לבד, כי אין לך ספירה שאין לה בחינת נר"ן כנודע, ואמנם לא יצאו עתה רק בבחינת נפש לבד.
והנה תחלה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ כאשר יצאה בחינת היסוד -- לא נתגלה[4] ביסוד רק בחינת נפש לבד לעצמו, אבל נתוסף הארה במלכות שנתגלה בה בחינת רוח. וטעם הדבר הוא לפי שסוד הרוח בא מו' קצוות כנודע. ולכן בבא היסוד התחיל להתגלות במלכות בחינת הרוח. ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו' קצוות, שהוא מיסוד עד החסד, ואז נגמר בחינת הרוח כולו של מלכות. ובבא כל אחד מהם היה מתגלה במלכות קצה א' מבחינת רוח כמ"ש בזוהר תרומה. וכבר נודע כי היסוד אינו מכלל הו' קצוות -- כי אינם רק ה' חסדים[5] מחסד עד הוד, אך היסוד אינו לוקח חסד פרטי לעצמו רק שנכללין כל הה' קצוות בו[6]. נמצא (שכל) כי בחי' כללות של הרוח זה הוא שנתגלה במלכות כאשר בא יסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא משאר ספירות אז היה מתגלה בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות.
והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו' קצוות דז"א הוא באופן זה: כי בצאת היסוד אז מתגלה בחינת כללוּת-ה'-קצוות דז"א בבחינת נפש לבד. אך בבא ההוד -- אז מתגלה קצה א' דנפש דז"א. וכן עד שנשלמו כל הו' קצוות.
עוד יש הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא: כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד, בחי' נפש לבד. וכן כולם -- עד שיצא החסד, וגם הוא נתן בצאתו כח כללותו ביסוד. משא"כ בשאר ה' קצוות, כי בבא אחד לא היה מוסיף שום תוספת בחבירו כלל ועיקר, כי כולם שוים. רק כאשר נשלמו כל הששה -- אז נמצא שנגמר כל הז"א בבחינת נפש.
ואח"כ יצאה הבינה בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחינת רוח לז"א, ובחינת נשמה למלכות.
ואח"כ יצאה החכמה בבחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לבינה, ובחינת נשמה לז"א, ובחינת חיה למלכות.
אח"כ יצאה הכתר בחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לאבא, ובחינת נשמה לאמא, ובחינת חיה לז"א, ובחינת יחידה למלכות.
והרי כי בבוא כתר, שהוא אחרונה מכולם, לא יצאה כי אם בבחינת נפש לבד. וזהו סוד הפסוק "נשבע יהו"ה בנפשו", על דרך הנ"ל. ואפי' בחינה זו של נפש הכתר לא נשארה בעולם[7] עקודים כנ"ל, כי חזרה להתעלם ונשארה דבוקה במקומה במאצילה:
ואמנם בבוא כתר נמצא המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נרנח"י. ועתה היו חסרים עדיין כל הספירות כנ"ל שיצאו חסרים בלי תשלומין, והיה זה ממש בכוונה גמורה כנ"ל, ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחלת כולם. נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון. והמלכות היה להיפך, כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה. וזהו סוד הפסוק "אני ראשון ואני אחרון". וביאור זה הפסוק יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה, והוא כמו שנודע כי אנ"י הוא כינוי אל המלכות ובהפוכו אי"ן כנוי אל הכתר.
והנה בהתעלם הכתר במקומו[8] -- עלתה החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצא המלכות במקום היסוד. ועל ידי עלייה זו במקום היסוד ניתוסף בה האור והיה לה בחינת מקיף א' אשר כנגד בחינת חיה הפנימי. גם ז"א עלה במדרגה אחד וניתוסף בו בחינת יחידה מן אורות פנימים; ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ובינה ניתוסף בה בחינת חיה הפנימי. וחכמה ניתוסף בה בחינת נשמה הפנימי.
ואח"כ עלתה החכמה במאציל ועלתה בינה במקום הכתר, וניתוסף בה בחינת יחידה הפנימי, ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. וז"א ניתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי, ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון אשר כנגד יחידה הפנימי.
ואח"כ עלה חסד במקום כתר, כי בינה עלתה במאצילה, ואז ניתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון שכנגד יחידה הפנימי. ומשם ואילך לא הרויחו ז"א ומלכות ולא ניתוסף בהם עוד תוספת אור.
והענין הוא בהקדמה אחד שצריך שתדע והוא: כי הרי נתבאר לעיל כי בכל בחינה ובחינה מכל עולם ועולם ובכל פרצוף יש בו י' ספירות, לא פחות ולא יותר, והם אור פנימי עשרה ומקיף עשרה. אמנם י' פנימים נכללין בה' לבד, שהם כנגד הה' בחינת פרצופים שיש להם כנזכר במקום אחר, והם אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן, והם עצמן נקרא נרנח"י של כללות של כל עולם ועולם לבדו. וכן על דרך זה במקיף; שהם י' ונכללין בה'[9] כנ"ל.
אמנם דע כי בכל האורות והעולמות והפרצופים שיש מן החוטם של אדם קדמון ולמעלה -- בכל פרצוף יש תמיד כל הבחינות האלו שלימות, שהם ה' אורות פנימיים (הכלולים מי' ספירות פרטיות כנ"ל) וה' מקיפים (הכלולים מן י' ספירות פרטיות כנ"ל). אך מפה דאדם קדמון ולמטה עד סוף כל העולמות לא יש רק ה' אורות פנימיים וב' מקיפים העליונים (שהם כנגד יחידה וחיה) -- ולא עוד. כי האור נתמעט משם ולהלאה. לכן בעולם (נ"א העקודים) הזה -- שהם אורות היוצאין מפה דאדם קדמון ולחוץ -- לא היה בו רק ה' אורות פנימים וב' אורות מקיפין, ואין עוד. וזכור הקדמה זו.
והנה כאן בעולם העקודים היו זו"ן גדולים מאבא ואמא. כי זו"ן היו פנים בפנים ואבא ואמא היו אחור באחור. והענין כי הנה זו"ן השלימו כל צרכם הצריך להם, שהם ה' אורות פנימיים וב' מקיפין, קודם שחזרו לעלות במאצילם. מה שאין כן באבא ואמא, כי עדיין לא היו שלימים, שהרי לאבא לא היו רק ג' פנימים לבד ובלי שום מקיף, ולאימא לא היה רק ארבע פנימים ובלי שום מקיף. ועוד כי אפילו קודם שתחזור שום ספירה להתעלות במאצילה כבר היה מה שצריך להם אל זו"ן לצורך הזווג. והענין הוא כי כבר ידעת כי הזווג הוא נמשך מן המוחין שהוא מחכמה ולמטה. וכבר היה לז"א בחינת חכמה, שהוא חיה פנימית, קודם שיתעלה כתר במאציל (שהוא הראשון שחזר קודם כולם). ואע"פ שהמלכות היתה גדולה ממנו, שהיה לה יחידה פנימית -- אין בזה חשש. משא"כ באבא שאין לו בחינת חיה אפילו אחר שמתעלה הכתר אל המאציל.
וא"ת למה עלו זו"ן במאצילם אחר שכבר היו שלימים? והתשובה, כי כל חיותם הוא מאבא ואמא, וכיון שנסתלקו אבא ואמא למעלה אין זו"ן רוצין להפרד מהם וחושקים להדבק ולהתקשר בהם ועולין אחריהן לקבל מהם. וגם סבה אחרת כנ"ל כי עיקר חזרה הוא כדי לעשות בחינת כלים -- לכן גם הם עלו לסבה זאת.
- ^ (נ"א בתחלה הויות הכלי)
- ^ (נ"א חבל)
- ^ (נ"א ויתבטלו מלהיות בחי' כלים)
- ^ (בחי' היסוד)
- ^ (נ"א קצוות)
- ^ (נ"א הו"ק בו)
- ^ (הנקודים)
- ^ (נ"א אל מקורו)
- ^ (נ"א ובהם נכללין)
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |