פרק ב
עריכהאמנם דע כי כל בחינת ה' פרצופים שבכל עולם ועולם הנ"ל, הנה כל א' כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידין, וצריך המעיין לחקור על ניתוח אברים שבכל פרצוף ופרצוף איך יפגשו אבר פרצוף זה באבר פרצוף המלבשת אותו, כי אין עומדים כל הפרצופים בשוה ובקומה א'. נמצא כי ראש המלכות דעשיה נפגשה בתחתית העקב דאדם קדמון, וכן על דרך זה בכל שאר הבחינות, לא יכילם העין כ"א נגולו כספר השמים. וכפי דבוק זה האבר שבזה הפרצוף באבר הפרצוף שכנגדו לפעמים יפגשו עין בחוטם ואזן בעקב וכיוצא בזה לאין קץ.
וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף, וכיוצא בשאר האותיות, והם הם גורמים השינוי שאין לך יום שדומה לחבירו ואין צדיק דומה לחבירו ואין בריה דומה לחבירתה וכל הנבראים כולם לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה. ותתקן החלבנה בקטורת מה שלא תתקן הלבונה. לכן היה צריך באלו העולמות טוב ורע ובינוני, ובכ"א מינים לאין קץ.
והנה אלו הה' פרצופים של עולם האצילות נתבארו באדרא רבא ובאדרא זוטא, וזהו סוד "בהבראם - בה' בראם", כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים; הן באצילות הן בבי"ע. וזהו סוד ה' זעירא, כי כולם יצאו מה' זעירא דמלכות דאדם קדמון (אחר שנתמעטה) [אחר שנתפשטה] בסוד ז' תחתונות שלה לבד ואז היתה ראש להם כנ"ל, לכן נרמזו בה' זעירא.
והנה הי' ספירות דאצילות, להיותם לבושים למלכות דאדם קדמון, התחילו בהם הסיגים, ונרמזו באלה המלכים הנזכר בראש אדרא רבא, כי כולם בני מלכים הם, בראשית ברא אלהים (שהיא מלכות דאדם קדמון הנקראת אלהים ומכחה נבראו שמים וארץ דאצילות). ומתחלה לא נתקנו עד שיצא הדר מלך הח' (ממ"ה סא"א) שם הוי"ה הוא תולדות היסוד דאדם קדמון, מילה שניתנה בח', והוא הדרת פני [נ"א פנים] זקן. והוליד טיפת הלובן הנקרא חסדים והטיל במ"ן דמלכות שבו (נ"א מ"ד במ"ן במל' שבה) שהוא טיפת אודם ארץ אדום, וכדין עלמין אתתקנו, שהם ז' מלכים הכוללים הי' ספירות דאצילות, כי ראשון כולל ג"ר. וכדין עלמא אתבסם בזווג יסוד ומלכות דאדם קדמון. וזהו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים -- שיתף רחמים בדין, ואז נתקן האצילות.
גם המלכות עצמה דאדם קדמון, שהיא ראשית דאצילות והיא עתיק יומין, נתקנה טיפת אודם שלה (היינו אור ז' תחתונות שלה המתלבשת בי' ספירות דאצילות) ועליה נאמר באדרא רבא דף קל"ה ע"א כל רישא דעמא דלא אתתקן איהו בקדמיתא -- לית עמא מתתקן , ואין הכוונה ח"ו עליה עצמה, רק על הארת ז' תחתונות שבה המתלבשים בי' ספירות דאצילות, אך עצמות ממש ז' תחתונות שבה נשארו למעלה במקומו, רק ניצוצי אורם הם היורדין להתלבש באצילות ונקראים "רישא דעמא". ולכן נקרא אנ"י ונקרא אי"ן, ודא מלכות דאדם קדמון וכתר דאצילות. והבין. וז"ש באדרא זוטא דף רפ"ח ובגין כך אקרי עתיקא קדישא אין דביה תליא אי"ן, בגין דהאי חכמתא סתימאה אקרי אי"ן, דביה תליא, דביה מתפרשין תלת זמנין כו' , שהוא חכמה דאדם קדמון המתלבשת בעתיקא שהוא כתר דאצילות ואז נקרא אי"ן.
הרי אם ירצה המעיין להעמיק בדברינו אלה יסתכל היות אין סוף פנימיות לעולמות ומקיף כל העולמות, ורגלי קומת אדם קדמון המלביש את אין סוף מבריח עד סיום כל העולמות אבי"ע. ואצילות לבוש לז' תחתונות דמלכות שבו. וכל בריאה לבוש לז' תחתונות דמלכות דאצילות. וכל היצירה לבוש לז' תחתונות דבריאה. וכל עשיה לבוש לז' תחתונות דמלכות דיצירה. והיה (נ"א כי) עקביים דאדם קדמון מתלבשים בי' ספירות דעשיה. וכ"א כלולה מק' -- הרי אלף יומין דחול, כי שם הקלי' כולם. ובהשתלם להזדכך ולהתברר האור מעולם העשיה שהוא יסוד יעקב -- י' עקב, כי הם עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב (שהוא עולם העשיה), כי אז "בעקבא משיחא" -- הוא אדם קדמון, "חוצפא יסגא".
ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזתים דכתיב ועמדו רגליו וגו' וישתלם קומתו, ועליו נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". "ישכיל" מעשיה, בסוד "ונחמד העץ להשכיל", עץ הדעת. "ירום" מיצירה. "ונשא" מבריאה. "וגבה" מאצילות. "מא"ד" -- אותיות אדם, הוא אדם קדמון. אז יבוא משיח בע"ה ומחת לצלמא על רגלוהי, הם הקליפות שכנגד ג' עולם בי"ע. כי על האצילות נאמר "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן", והבריאה היא רישא דדהבא כי היא בחינת "זהב מצפון זהב יאתה", שהיא בינה עלמא דאתכסיא המתלבשת ומקננת בבריאה כנ"ל, וקליפה דיצירה כסף ונחושת. וקליפה דעשיה פרזלא וחספא. והאבן -- מלכות האחרונה שבכל העולם -- הוא עקב אדם קדמון. ואתה תשופנו עקב. בהאי אבן רציץ מוחא דנחש ומחת לצלמא על רגלוהי שבעשיה.
ואז שמים דעשיה וארץ דעשיה נאמר עליהם "שמים כעשן כו' והארץ כבגד תבלה", כי בהגלות רגלי אדם קדמון על הר הזתים אשר בתוכם האין סוף מתלבש כנ"ל, ואז יהיה "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור ז' הימים" הראשונים, ז' תחתונות דמלכות דאדם קדמון כנ"ל הנקרא עתיק יומין דאצילות:
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |