ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/צב א
ואמרו "מזיעין אנחנו" (שבת מ א) ויש לומר "לְהַזִּיעַ" בצרי תחת הה"א בפלס לְהֵטִיב מן יטב, וכן "מֵזִיעִין" בצרי תחת המ"ם בפלס מֵטִיבִים. ופירוש לְהַזִּיעַ: להוציא הזיעה. ותאמר כל הבנין: הֵזִיעַ, הֵזַעְתָּ וכולי. מֵזִיעַ, מֵזִיעִים, הֵזִיעַ, הֵזִיעוּ, אָזִיעַ, יָזִיעַ וכולי.
יחל – הנִפְעַל ממנו: נוֹחַל, נוֹחַלְתָּ, נוֹחַלְתִּי וכולי. ומלת "וַיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח י) יתכן היותו מן הדגוש ונפל פ"א-הפֹעל, כמו שזכרנו ב"וַיַּבְּשֵׁהוּ" (נחום א ד) (לעיל פח ע"ב). אבל אחר שמצאנו היו"ד קמוצה, יותר טוב היותו מבנין נִפְעַל, ובא על דרך "וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ" (ישעיהו סד ה) כמו שזכרנו (לעיל עה ע"א). כי בפיעל הדגוש אין האותיות הנוספות על החי"ת קמוצים כמו שזכרנו בשלמים. ויותר נכון הוא היותו מנחי העי"ן מבנין הִפְעִיל, והוא דבור על אופניו. וכן כתב אדוני אבי ז"ל בספר הזכרון, וכתב כי "וַיִּיָּחֶל עוֹד" (בראשית ח יב) מבנין הִתְפַּעֵל עיקרו וַיִּתְיַחֵל, ואלו היה מבנין נִפְעַל כאשר כתבוהו רבי יהודה ורבי יונה, היה וַיִּוָּחֶל בו"ו, כי בבנין נִפְעַל תהפך היו"ד פ"א-הפֹעל לו"ו נראית בעתידים לעולם, ובהִתְפַעֵל פעם בו"ו ופעם ביו"ד, כמו "וַיִּתְיַצְּבוּ" (שמות יט יז), "וַיִּתְיַלְדוּ" (במדבר א יח). וטוב מה שאמר אם היו"ד היתה פתוחה, אבל מצאנוה קמוצה כמשפט האית"ן מבנין נִפְעַל כמו שכתבנו.
יחם – העתידים: אֵחַם, יֵחַם. "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן" (בראשית ל לט) – בפלס וַיֵּרְדוּ, אבל "וַיֶּחֱמוּ" בסגול היו"ד, בעבור שהחי"ת נקודה בחטף-סגול. וכן יו"ד "יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהלים נא ז) שהוא מן הדגוש. "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח) – בא בסימן נקבה אחד לבד. או יאמר האית"ן בחירק: אִיחַם, יִיחַם, תִּיחַם, נִיחַם. כי כן מצאנוהו: "וְלֹא יִחַם לוֹ" (מ"א א א), ונפלה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב,[1] כמו שנפלה במלת "וַיִּטַב בְּעֵינֵיהֶם" דבני גד ובני ראובן (יהושע כב ל). וכן: "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח כ), "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד" (ש"א יח יב). ובמקצת ספרים "וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" מלא, אבל "וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד" (ש"א יח כו) חסר. והצווי: יְחַם, יַחֲמוּ, יַחֲמִי, יְחַמְנָה. או חַם, חֲמוּ, חֲמִי, חַמְנָה.
והנִפְעַל ממנו בא על דרך חסרי היו"ד הדגושים: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים" (ישעיהו נז ה), בפלס "הַנִּצָּבִים", לולי החי"ת שאינה מקבלת דגש. ותאמר נֵחָם, נֵחַמְתָּ, בצרי או בחירק. והעתידים: הִוָּחֵם, הִוָּחֲמוּ, אִוָּחֵם, יִוָּחֵם וכולי. גם יתכן שבא "הַנֵּחָמִים" על דרך נחי היו"ד כחבריו; ויבא הנִפְעַל על שני פנים: האחד בחולם והוא הרוב, כמו נוֹלַד נוֹדַע, ובהם הומרה היו"ד בו"ו, והשני עמדה היו"ד נחה אחר קמץ-קטן כמשפט ולא הומרה בו"ו, והיו"ד לא נכתבה אך עמדה בנשימה, ועל הדרך הזה בא "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים", והוא הנכון. וזה הדרך גם כן בבנין הִפְעִיל מאלה הנחים, כי רבים בחולם בתמורת יו"ד בו"ו – כמו הוֹדִיעַ, הוֹרִיד; ובצרי – כמו הֵיטִיב. "לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת" (בראשית ל מא) – מקור מן הדגוש ונו"ן-ה"א סימן הנקבה הפעולה, כמו נו"ן-ה"א "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג יא), "יִרְאֶנָּה" (ויקרא יג כא). ואף על פי שמ"ם "לְיַחְמֵנָּה" צרי, ואינו כן מנהג האות אשר על נו"ן-ה"א הנקבה כי אם בסגול. ואף על פי שאין המנהג לבא כי אם באותיות אית"ן. או יהיה נו"ן-ה"א "לְיַחְמֵנָּה" סימן הנקבות הפעולות, רוצה לומר: לְיַחֵם אוֹתָן, ונוספה הה"א כמו "אֹתָנָה בְּחָכְמָה" (שמות לה כו), ובא המ"ם בצרי כמו שהיה מבלי תוספת ה"א לְיַחֲמֵן, כמו לְשָׁמְרֵם, לְזָכְרֵם. ואף על פי שהמקור בא בקמץ, כמו "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (תהלים יט יב) אחר שהצווי יבא בצרי, יבא גם המקור בצרי. או בא בצרי ומשפטו בקמץ, כי התנועות משתנות; כי הנה בא "צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח כח) בצרי, ומשפטו בקמץ; כמו "יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן" (שמות כט ל) בקמץ ומשפטו בצרי. ונדגשה הנו"ן שלא כמשפט, כמו "תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז י) שלא היה משפטה להדגש, ובא כן לתפארת הקריאה.
יטב – העתידים: יְטַב, יִטְבוּ, אִיטַב, יִיטַב, תִּיטַב וכולי. יִיטְבוּ, תִּיטְבוּ בהעמדת היו"ד והתי"ו בגעיא, כמו "וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם" (בראשית לד יח) – העמדת היו"ד הנוספת בגעיא להורות על היו"ד פ"א-הפֹעל הנחה. "וַיִּטַב בְּעֵינֵיהֶם" (יהושע כב ל עי"ש) דבני גד ובני ראובן – נעדרה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב, כמו "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח כ), "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב יז), "וְיִֽעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ" (ישעיהו מ ל), "וַיִּֽרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן" (מ"ב יז כד), "יִֽרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (עובדיה א כ), "וַיָּבֹאוּ וַיִּֽרְשׁוּ אֹתָהּ" (ירמיהו לב כג). והם על פי המסורת ארבעה חסרים. והפעל הכבד: הֵיטֵב, "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת" (ירמיהו א יב), הֵיטַבְתִּי וכולי. וכן העתידים, הצווי: הֵיטִיב,[2] הֵטִיבוּ, בשוה עם העבר. או בצרי: הֵיטֵיב, כמו "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם" (יחזקאל כא יז). וכן המקור: "לִמְדוּ הֵיטֵב" (ישעיהו א יז), "וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (ירמיהו י ה). "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל ז), "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח טז) – בחירק. אית"ן: אֵיטִיב, יֵיטִיב – "לֹא יֵיטִיב יְיָ" (צפניה א יב), "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ" (מיכה ב ז), "מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ" (ירמיהו ב לג). והאות הנוספת בהם בצרי, ופ"א-הפֹעל נחה. או בצרי עי"ן-הפֹעל: אֵיטֵיב, יֵיטֵיב – "יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה" (מ"א א מז). ואם מלעיל בסגול: "וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִים" (שמות א כ), "וַתֵּ֣יטֶב אֶת רֹאשָׁהּ" (מ"ב ט ל). והנכון בתשלומם: הַיטֵב, אַיְטֵיב, יַיְטִיב, תַּיְטֵיב וכולי. ובאו "וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (איוב כד כא), "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו) בהנעת היו"דין, לפי שהנכון בהם יְהֵיטִיב יְהֵידִיעַ בהֵראות ה"א הבנין ונוח היו"ד פ"א-הפֹעל, כמו "מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב ה), וכמו שנראית הה"א במעט מהם כאשר הראיתיך בטור החמישי בשלמים (סה ע"ב), ובהעדר ה"א הבנין להקל הוטלה תנועתה על יו"ד השרש.
יכל – העתידים, הונעו האותיות הנוספות בשורק: אוּכַל, יוּכַל. ולא הונעו בחולם שלא יתערב עם אוֹכַל לשון אכילה, וגם לא הונעו בצרי כשאר נחי היו"ד – אֵרֵד, אֵשֵׁב – כדי שלא יתערב עם "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לט לב) וחבריו, לשון כלה.[3] והמקור: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ" (במדבר יד טז) עם תי"ו הנוספת אף על פי שכתובה היו"ד, וכן "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח ז), או יהיו שם-הפֹעל. והמקור בחסרון יו"ד בלי תוספת תי"ו: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל" (איוב מב ב) – עיקרו יָכוֹל.
יכת – כתב רבי יונה בזה השרש "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם" (במדבר יד מה), והנכון בו וַיְּיַכְּתוּם מהדגוש. ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל, ומשפטו וַיַּכִּיתוּם – שרשו נכת. ודעתי במלה הזאת להיות שרשה כתת. ורבי יונה הביא אותה גם כן בשרש נכת ובשרש כתת.
ילד – העתידים: אֵלֵד, יֵלֵד, תֵּלֵד, נֵלֵד וכולי. ונמצא בזה השרש: "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת" (דה"א כ ח), "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם" (דה"א ג ה) – נקראים בשורק והלמ"ד דגושה. והדגש תמורת הנח אשר בנוֹלָד, נוֹלְדוּ, בחולם. ואף על פי שנכתב הו"ו עם הדגש, אבד מהנשימה. וכן "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מ כ), "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ" (יחזקאל טז ד), הדגש תמורת הנח, והוא מקור מבנין הֻפְעַל.
ילך – העתידים: לֵך, לְכוּ, לְכִי, "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה" (רות א ח). ונגרעה ה"א הנקבה מהמכתב: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ" (רות א יב). וצווי הרבים בהפסק בצרי כמו שכתבנו (לעיל פה ע"ב): "הָהָרָה לֵּ֔כוּ" (יהושע ב טז). הפעל הזה מצאנו ענינו בשני שרשים: הלך וילך. ובשרש ילך לא נשתמשו בעוברים, רק בעתידים נשתמשו בו ברוב, ומעט נשתמשו בעתידים בשרש הלך. והפעל הכבד: הוֹלִיך, הוֹלַכְתָּ וכולי. וכן העתידים, הצווי: הוֹלִיך, או בצרי: "וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה" (במדבר יז יא). ובא מבלי תמורת היו"ד בו"ו: "הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה" (שמות ב ט). אית"ן: אוֹלִיךְ, יוֹלִיךְ, תּוֹלִיךְ, נוֹלִיךְ – "אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם" (ירמיהו לא ח). או בצרי: אוֹלֵך, "יוֹלֵךְ יְיָ אֹתְךָ" (דברים כח לו). ואם מלעיל בסגול: "וַיּ֣וֹלֶךְ יְיָ אֶת הַיָּם" (שמות יד כא).
ילל – כתב רבי אחי רבי משה ז"ל כי מקור מזה השרש: "הָרָה לָלַת" (ש"א ד יט) – משפטו לָלֶלֶת בפלס לָרֶדֶת, ולפגישת שלש למ"דין כאחת עם למ"ד השמוש נפלה האחת, ובא כמו לָתֵת שעקרו בחסרון הפ"א – לָתֶנֶת. ופירוש "הָרָה לָלַת": הגיעה אל היללה וחבלי יולדה. והפֹעל הכבד ביו"ד נחה מבלי תמורה: הֵילִיל, הֵילַלְתָּ, הֵילַלְתִּי, הֵילִילוּ וכולי. וכן הצווי: הֵילִיל[4] או הֵלֵיל וכולי – "הֵילֵל בְּרוֹשׁ" (זכריה יא ב). והאית"ן: אֵילִיל, יֵלִיל. ובאו בתנועת שני היודי"ן: "לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב, לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל" (ישעיהו טז ז); וכן "כִּי יְיֵלִילוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (הושע ז יד) לקריאת בן-אשר, ולקריאת בן-נפתלי היו"ד פ"א-הפֹעל נחה ויו"ד אית"ן בצרי; וכן "וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ" (ישעיהו סה יד), בהנעת התי"ו בשוא והיו"ד בצרי. אלה באו בתנועת היו"ד פ"א-הפֹעל, לטעם שהראיתיך בשרש יטב (לעיל צג ע"א). וכן בשרש ידע: "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח ו). ורבי יהודה כתב: "לָכֵן יֵילִיל מוֹאָב", נח היו"ד השני וצרי הראשונה. ורבי יונה חשב במלה שלש יו"דין, כי חשב יו"ד נחה אחר יו"ד השרש המונעת בצרי, ואמר כי הוא פ"א-הפֹעל כפול. ואין זה, כי אין אחר הצרי אות נחה, כי הצרי אשר ביו"ד השרש הוא סימן לה"א הִפְעִיל הנופלת אשר ב"מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב ה), ובנפול הה"א שמו הצרי ביו"ד השרש להורות על ה"א הנופלת, כי כן המנהג כמו שכתבנו בהרבה מקומות.
ימן – הֵימִין, הֵימַנְתָּ וכולי, כמו מן יטב וילל. "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג ט) בשקל "וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בראשית לב י).[5]
ינח – "לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם" (דה"א טז כא). כל בנינו הוא כדרך שאר חסרי היו"ד: יצב, יצק. ומלת "וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ" (זכריה ה יא), מורכבת מן הִנִּיחָה והֻנְּחָה.
ינק – העתידים: יְנַק, יִנְקוּ וכולי, אִינַק יִינַק – "רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק" (איוב כ טז), "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" (דברים לג יט). וכן הִפְעִיל: הֵינִיק, הֵינַקְתָּ וכולי. העתידים: הֵינִיק, "וְהֵינִקִהוּ לִי" (שמות ב ט), אֵינִיק, יֵינִיק, "וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב ז).
יסד – העתידים: יְסַד, יִסְדוּ וכולי. אִיסַד, יִיסַד וכולי. או אִיסוֹד, יִיסוֹד וכולי. והמקור: יְסוֹד, ובאות השמוש: "וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא טז). ובא בדגש: "הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לִיסּוֹד" (דה"ב לא ז), והיו"ד כתובה, כמו שבא גם כן "נוּלְּדוּ" (דה"א כ ח) בדגש עם הו"ו, כמו שכתבנו (לעיל צג ע"ב). והפָּעוּל מן הכבד הנוסף: "מוּסָד מוּסָּד" (ישעיהו כח טז) – "מוּסָד" הראשון רפה והוא שם, והשני דגוש והוא פעול. או יהיה הראשון פעול והשני הדגוש שם.[6] ונבלע הנח השוכן בדגש ואף על פי שנכתב, כמו שהראיתיך בדומים לו. ומשפטו על דרך השלם: מֻיְסָד בפלס מֻשְׁלָךְ.
יסך – "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל לב). והוא חסר הפועֵל, פירושו לא ייסך הַסָּך. או יהיה "יִיסָךְ" מן סוך – "וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי" (דניאל י ג) שנמצא בענינו ברוב, ויהיה חירק תחת שורק, והו"ו מומרת ביו"ד. וכן "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן" (בראשית נ כו). ושני הפנים נכונים בו.
יסף – העתידים: יְסַף, יִסְפוּ וכולי. אִיסַף, יִיסַף וכולי. או אִיסוֹף, יִיסוֹף וכולי. והכבד, העתידים: הוֹסִיף או הוֹסֵף. אוֹסִיף או אוֹסֵף בצרי. ובא בפתח בהפסק: "זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַֽף" (איוב מ לב), כמו "וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַֽר" (רות ב יד). ונכתבה אל"ף במקום ו"ו במלת "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם" (שמות ה ז), וכן "וַיֹּאסֶף שָׁאוּל" (ש"א יח כט). "אַל תּוֹסְףְּ" (משלי ל ו) – הנכון בו אַל תּוֹסֶף כמו "וַיֹּסֶף שָׁאוּל " ש"א יט כא), ולהריץ המלה אל אשר לפניה אמרו כן. וכן "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט כא) על דעת רבי יונה כמו שכתבנו (לעיל נג ע"ב), וכתבנו גם כן שבר דבריו במלות האלה ובדומיהן.
יסר – "יֹסֵר לֵץ" (משלי ט ז). העתידים: יְסַר וכולי. אִיסַר, יִיסַר וכולי. או אִיסוֹר וכולי. ובא על דרך חסרי היו"ד: "וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה" (ישעיהו ח יא), וכן "בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם" (הושע י י). ועל דרך זה נאמר העתידים אִסּוֹר, יִסּוֹר בדגש. ויתכן לומר כי "וְיִסְּרֵנִי" מן הדגוש ובא הצרי תחת פתח, כי הראוי וְיִסְּרַנִי. ובא בפֹעַל הכבד ממנו האית"ן שלם: "אַיְסִרֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם" (הושע ז יב).
יעד – העתידים: יְעַד, אִיעַד וכולי. "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה" (שמות כא ט). והכבד: הוֹעִיד, אוֹעִיד. "וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי" (איוב ט יט).
יעז – הנפעל: "אֶת עַם נוֹעָז" (ישעיהו לג יט).
יעט – "מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי" (ישעיהו סא י). העתידים: יְעַט, אִיעַט.
יעל – הפעל הכבד: "מָה הוֹעִיל פֶּסֶל" (חבקוק ב יח), "וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיהו טז יט), "מָה אֹעִיל מֵחַטָּאתִי" (איוב לה ג).
יעף – העתידים: יְעַף, אִיעַף, "לֹא יִיעַף" (ישעיהו מ כח). ובא "וְיִעֲפוּ נְעָרִים" (ישעיהו מ ל) ביו"ד האית"ן לבד, וכן "וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ" (חבקוק ב יג). והפעול מן הכבד בענין אחר: "מֻעָף בִּיעָף" (דניאל ט כא), ונאמר הבנין ממנו: הוֹעִיף, אוֹעִיף, או הֵעִיף, אֵעִיף. ואפשר להיות "מֻעָף" משרש עוף, והוא הנכון.
יעץ – העתידים: יְעַץ, אִיעַץ וכולי. ובא צווי הרבים ממנו בחסרון יו"ד ובשורק: "עֻ֥צוּ עֵצָה וְתֻפָר" (ישעיהו ח י), "עֻ֥צוּ וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט ל). והשורק תחת חולם, כמו "יִשְׁפּוּט֥וּ הֵם" (שמות יח כו), "לֹא תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּה" (רות ב ח). ומשפטו בתשלומו יְעוֹצוּ, בפלס "עִמְדוּ עֲמֹ֖דוּ" (נחום ב ט) אשר הוא בחולם מפני העמדת הטרחא. ואלה הארבעה אשר הם בשורק אינם בהעמדה, כי "תַעֲבוּרִי", אף על פי שהוא בהעמדה, הטרחא הוא ברי"ש.
יפח – "וְיָפֵחַ לַקֵּץ" (חבקוק ב ג), "וִיפֵחַ חָמָס" (תהלים כז יב) – תואר, ואפשר שיאמר ממנו הקל כלו. והעתידים: יְפַח, אִיפַח וכולי. וההִתְפַּעֵל: "תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ" (ירמיהו ד לא).
יפע – "וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ" (יחזקאל כח ז) – שם-הפֹעל. והפעל הכבד: "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים לג ב), אוֹפִיעַ, יוֹפִיעַ וכולי.
יצב – בא השרש הזה על דרך חסרי היו"ד. והפעל הכבד: הִצִּיב, הִצַּבְתָּ, הִצַּבְתִּי וכולי, וכן הנפעל: נִצַּב, נִצַּבְתָּ וכולי. ובאה מלה אחת בזה השרש קשה מעט בבנין הִתְפַּעֵל ממנו, והיא "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ" (שמות ב ד). ודע כי נחי הפ"א לא תמצא נחותם בפִּעֵל הדגוש ובהִתְפַּעֵל מפני דגש עי"ן-הפֹעל שלא יתכן דגש-חזק באות אם לא תקדמנה אות אחרת מונעת באחד המלכים. וכשרצו לחסר היו"ד מן "וַתֵּתַצַּב" שהיה משפטו וַתִּתְיַצַּב, הקדימו הנח שהוא מקום היו"ד בין שני הת"וין, ודגש הצד"י לא היה מורה על היו"ד כי הוא להוראת הבנין, וגם נח לא יתכן בין התי"ו והצד"י מפני דגש הצד"י, לכן הקדימו הנח, ושניהם קיימים הנח ודגש הבנין והנה משקל "וַתֵּתַצַּב" – וַתִּתְפַּעַל.
יצג, יצע – חסרי היו"ד.[7]
יצק – "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז) חסר פ"א-הפֹעל, וכן "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט יא) שמשפטו יָרַד, כן משפטו יָצְקוּ. והנו"ן נוספת, כנו"ן "לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח טז).[8] ורבי יונה כתב בשם רבי יצחק בן גיקטילא כי הוא מנחי העי"ן, אבל לפי ענינו יותר הוא טוב להיותו מנחי הפ"א. ויתכן להיות שנים שרשים והענין אחד, ויהיה משרש צוק, כמו ינק – נוק וזולתם כמו שכתבנו (לעיל פט א). ויהיה משרש צוק גם כן: "וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שֶׁמֶן" (איוב כט ו), "וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה" (איוב כח ב). והעתידים: יְצַק, או יְצוֹק – "וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם" (יחזקאל כד ג), ובחסרון היו"ד: "צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ" (מ"ב ד מא). צְקוּ, צְקִי, צַקְנָה. והאית"ן: אִיצַק, יִיצַק, תִּיצַק, נִיצַק – בפתח, וממנו "וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה" (מ"א כב לה) ביו"ד האית"ן לבד. ובא מן יִצַק – "וַיִּצֶק", כמו מן יִקַּץ – "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה" (מ"א ג טו), "וַיִּיקֶץ נֹחַ" (בראשית ט כד). או בחולם: "וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה יד), "לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן" (במדבר ה טו), והיו"ד פ"א-הפֹעל בהם נעלמת מהמכתב, וכן "וְיִֽצְקוּ עַל הָעֹלָה" (מ"א יח לד), ובא היו"ד הנוספת מועמדת בגעיא להורות יו"ד השרש הנעלמת מהמכתב, כמו שכתב רבי יהודה. או יהיה צווי, ובא מועמד כמו "מִֽשְׁכוּ" (שמות יב כא), וכן כתב רבי יונה. ובאו עתידי השרש הזה עוד בדגש בדרך חסרי היו"ד: "כִּי אֶצָּק מַיִם… אֶצֹּק רוּחִי" (ישעיהו מד ג), והפעל הכבד: הוֹצִיק, הוֹצַקְתְּ. והבינונים: מוֹצִיק, מוֹצִיקִים, מוֹצִיקָה או מוֹצֶקֶת – "הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָֽקֶת" (מ"ב ד ה) – נהפך לקמץ בסוף-פסוק. ויתכן להיות מן השרש הזה "וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי יְיָ" (יהושע ז כג) בפלס וַיַּצִּבוּם.
יצר – העתידים: אִיצַר, יִיצַר. "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב ז) – בשני יו"דין, "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב יט) – ביו"ד האית"ן לבד והיו"ד פ"א-הפֹעל נעלמת מהמכתב. או בדגש: אֶצֹּר, יִצֹּר, "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ בַבֶּטֶן" (ירמיהו א ה), "וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו מד יב). ובענין אחר בא זה השרש בהעלמת היו"ד ותאמר אֵצַר, יֵצַר – "בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ" (משלי ד יב), "וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב ח), "יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ" (איוב יח ז).
יצת – כתבנו אותו בחסרי היו"ד.
יקד – העתידים: יְקַד, יִקְדוּ וכולי, אִיקַד, יִיקַד, תִּיקַד, נִיקַד – "וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית" (דברים לב כב). או בהעלמת היו"ד על דרך שאר נחי הפ"א: אֵקַד, יֵקַד – "יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" (ישעיהו י טז).
יקע – העתידים: קַע, קְעוּ, קְעִי, קַעְנָה. והמקור: קַעַת. אית"ן: אֵקַע, יֵקַע, תֵּקַע, נֵקַע – "פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ" (ירמיהו ו ח), "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב כו). ואפשר שיהיה שרש אחר: קעע או נקע, כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין בעזרת האל. וכן דעת רבי יהודה, כי לא זכר בזה השרש כי אם הפעל הכבד – "וְהוֹקַעֲנוּם לַייָ" (ש"ב כא ו). והצווי: "וְהוֹקַע אוֹתָם" (במדבר כה ד). אית"ן: אוֹקִיעַ, יוֹקִיעַ וכולי – "וַיֹּקִיעֻם בָּהָר" (ש"ב כא ט).
יקץ – העתידים: אִיקַץ, יִיקַץ – "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב" (בראשית כח טז), "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה" (בראשית מא ד), "וַיִּיקֶץ נֹחַ" (בראשית ט כד). ובאו "וַיִּקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (בראשית כח טז),[9] "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה" (מ"א ג טו), "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי" (תהלים עח סה) "אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח כז) ביו"ד האית"ן לבד, וכן "וְיִֽקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ" (חבקוק ב ז). והיו"ד בו מועמדת בגעיא להורות היו"ד פ"א-הפֹעל, כמו "וְיִֽצְק֥וּ עַל הָעֹלָה" (מ"א יח לד).
יקר – העתידים: אִיקַר, יִיקַר – "וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד" (ש"א יח ל), "תִּיקַר נָא נַפְשִׁי" (מ"ב א יג). או בהעלמת היו"ד כשאר נחי הפ"א: אֵקַר, יֵקַר, תֵּקַר, נֵקַר – "וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט) – יו"ד השרש נעלמת מהמכתב כמנהג נחי הפ"א אשר על זה הדרך; "וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו" (תהלים עב יד) – נכתבה בו יו"ד השרש, כמו שנכתבה ב"אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם" (מיכה א ח), כמו שכתבנו. והפעל הכבד: הוֹקַר, הוֹקַרְתָּ. הצווי: הוֹקִיר או הוֹקֵר. ובא בפתח: "הֹקַר רַגְלְךָ" (משלי כה יז), כי הרי"ש נכונה קריאתה עם הפתח אשר לפניה, כמו "וְיֵקַר" שזכרנו, "לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ" (משלי ד יב) שהיו על המנהג בצרי כמו אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, אֵרֵד, יֵרֵד וחבריהם רבים על זה הדרך. וכן בנחי העי"ן: הֵצַר, הֵפַר, בפתח מפני הרי"ש. אית"ן: אוֹקִיר, יוֹקִיר וכולי – "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז" (ישעיהו יג יב).
יקש – "יָקֹשְׁתִּי לָךְ" (ירמיהו נ כד) בפלס "יָכֹלְתִּי" (בראשית ל ח), "קָטֹנְתִּי" (בראשית לב יא). העתידים: יְקַשׁ וכולי, אִיקַשׁ, יִיקַשׁ וכולי.
ירד – "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט יא) – פתח, חסר פ"א-הפֹעל, ומשפטו יָרַד. ואין המנהג הזה בשאר נחי הפ"א לגרוע פ"א-הפֹעל מהעוברים, וגם בזה השרש לא מצאנו כי אם בזאת המלה. ואלו היה קמץ היינו אומרים שהוא מנחי העי"ן, כמו "עֹד רָד עִם אֵל" (הושע יב א), שהוא קמץ והוא מנחי העי"ן מענין "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד" (בראשית כז מ) – לשון ממשלה. כן אם היה זה קמץ היינו אומרים שהוא מנחי העי"ן, ויהיה ירד ורוד בענין אחד. העתידים: רֵד, רְדוּ, רְדִי, רֵדְנָה, אֵרֵד, יֵרֵד וכולי.
ירט – העתידים: יְרַט, אִירַט וכולי. או אֵרֵט, יֵרֵט. ובא "וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי" (איוב טז יא) שלא בהעמדת היו"ד כי בא על דרך הנבלעים פ"אי הפעלים בדגש, כמו "יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו מד יב), "וְיִסְּרֵנִי" (ישעיהו ח יא). ולולי הרי"ש היה דגוש. או יהיה משקל "יִרְטֵנִי" – יִרְאֵנִי, ויהיה שרשו רטה.
ירע – "נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ" (ישעיהו טו ד). העתידים: רַע, רְעוּ, אֵרַע, יֵרַע – "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ" (דברים טו י), "מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי" (נחמיה ב ג).
ירק – "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ" (במדבר יב יד). העתידים: אִירַק, יִירַק.
ירשׁ – העתידים: יְרַשׁ, יִרְשׁוּ. ובתוספת ה"א: "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (דברים לג כג). ובחסרון בצרי: "עֲלֵה רֵשׁ" (דברים א כא); או בפתח: "הָחֵל רָ֔שׁ" (דברים ב כד), אלא שנקמץ מפני הזקף. רְשׁוּ, רְשִׁי, רֵשְׁנָה – "בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א ח). אִירַשׁ, יִירַשׁ וכולי. ובחסרון פ"א-הפֹעל: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ" (בראשית כב יז), "יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (עובדיה א כ), "וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן" (מ"ב יז כד), "וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ" (ירמיהו לב כג). והם על פי המסורת ארבעה חסרים. והפעל הכבד: הוֹרִישׁ, הוֹרַשְׁתָּ וכולי. אוֹרִישׁ, יוֹרִישׁ וכולי.
ישׁב – העתידים, (ו)הצווי: שֵׁב, ובתוספת ה"א: "קוּם נָא שְׁבָה" (בראשית כז יט), (שְׁבִי,) שְׁבוּ, ובהפסק: "הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ" (ירמיהו יג יח), שְׁבִי, שֵׁבְנָה, אֵשֵׁב, יֵשֵׁב וכולי. "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו מב י), אמר רבי יהודה כי נהפך פ"א-הפֹעל לעי"ן-הפֹעל, כי היה משפטו יָשׁוֹב. והנכון כי הוא כמשפטו, והו"ו הכתובה בשׁוֹב היא ו"ו המשך, כו"ו שָׁמוֹר, זָכוֹר, ויו"ד פ"א-הפֹעל נגרעה. ואף על פי שאין המנהג כן במקור, הנה מצאנו "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל" (איוב מב ב), שהוא מקור כמו יָכוֹל. ומלת "וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים" (זכריה י ו) הורכבה מן וְהוֹשַׁבְתִּים מן ישב, ומן וַהֲשִׁבוֹתִים מן שוב, ושני הענינים נכונים בו, לפיכך הורכב בהם. ומלת "בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם" (ש"ב יט לג), אפרשנה בשרש שוב (לקמן קט ע"ב), וכן "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ" (ש"ב טו ח).
ישׁח – על דעת רבי יונה שכתב כי מן השרש הזה "וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ" (מיכה ו יד), וכן "שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה" (ישעיהו נא כג), נאמר העתידים: שַׁח, שְׁחוּ, שְׁחִי, שַׁחְנָה, אֵשַׁח, יֵשַׁח וכולי. "וְיֶשְׁחֲךָ" שם בפלס "וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ" (תהלים פה ח). גם יש לומר שהוא משרש שחה, כמו שנכתבנו במקומו בעזרת האל (ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קכא ב.
ישׁם – "וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה" (יחזקאל ו ו). ובבנין הִפְעִיל בהבלע פ"א-הפֹעל בדגש: "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח" (במדבר כא ל), "אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם" (ירמיהו מט כ).[10]
ישׂם – "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן" (בראשית נ כו), אמרו ששרשו ישׂם בפלס "וַיִּצֶק דַּם" (מ"א כב לה) מן יצק. והנכון מה שאמרו בו עוד כי החירק תחת שורק ומשפטו וַיּוּשָׂם. וכן "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" (שמות ל לב).
ישׁן – המקור: יָשׁוֹן; ובאות השמוש: "אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (קהלת ה יא). העתידים: יְשַׁן, יִשְׁנוּ, יִשְׁנִי, יְשַׁנְנָה, אִישַׁן, יִישַׁן, תִּישַׁן וכולי. "כִּי לֹא יִשְׁנוּ אִם לֹא יָרֵעוּ" (משלי ד טז) – נעלמה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב, ויו"ד אית"ן מועמד בגעיא להורות עליה.
ישׁע – הנפעל: "עַם נוֹשַׁע בַּייָ" (דברים לג כט), "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּייָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיהו מה יז) – שניהם פתח. "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל" (תהלים לג טז) – קמץ. והפעל הכבד: הוֹשִׁיעַ, הוֹשִׁיעוּ וכולי. העתידים: הוֹשִׁיעַ או הוֹשַׁעַ, אוֹשִׁיעַ, יוֹשִׁיעַ. או אוֹשַׁע, יוֹשַׁע – "וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם" (איוב ה טו).
ישׁר – "לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי" (ירמיהו כז ה). המקור: יָשׁוֹר, העתידים: יְשַׁר, אִישַׁר, יִישַׁר וכולי. ובא היו"ד נבלע בדגש במלת "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו יב). ובלא הבליעה: "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח כ), ביו"ד האית"ן לבד. "וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה" (דה"ב לב ל) – משפטו וַיְּיַשְּׁרֵם בהנעת שני היו"דין, ובנוח פ"א-הפֹעל הוטלה תנועתה על יו"ד האית"ן. והפעל הכבד בזה השרש בהראות היו"ד בקריאה: "הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ" (תהלים ה ט), "יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ" (משלי ד כה).
יתר – על דעת רבי יהודה נאמר הפעל הקל ממנו: יָתַר, יָתַרְתָּ כולי. העתידים: יְתַר, יִתְרוּ, אִיתַר, יִיתַר. והנמצא ממנו שם-התֹאר בשקל פּוֹעֵל: "וְיֹתֵ֥ר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר" (קהלת יב יב), "וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ז יא). ויתכן שהם שם-הפֹעל, ואף על פי שרוב השמות במשקל הזה מלעיל, באו אלו מלרע. ומשקל אחר: "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק" (משלי יב כו). ושם-הפֹעל: "יֶתֶר שְׂאֵת" (בראשית מט ג). ומשקל אחר: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם" (קהלת א ג). ומשקל אחר: "וּמוֹתַר הָאָדָם" (קהלת ג יט). ויש בו פעל כבד: "הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה" (תהלים עט יא), וכן "אַל תּוֹתַר" (בראשית מט ד). או יהיה "אַל תּוֹתַר" משלא נזכר פועלו ממנו, והחולם מקום שורק. ויש בשרש הזה גם כן ענין אחר, תאמר ממנו לדעת רבי יהודה: יָתַר, יָתַרְתָּ, ושם-הפֹעל ממנו: "יֶתֶר הַפְּלֵטָה" (שמות י ה), "יֶתֶר הַגָּזָם" (יואל א ד), "יֶתֶר הַשֶּׁמֶן" (ויקרא יד יז). והתאר: "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (ש"א טו טו). והנפעל: "לֹא יִוָּתֵר דָּבָר" (מ"ב כ יז). והכבד: "הוֹתִיר הַבָּרָד" (שמות י טו). אוֹתִיר, יוֹתִיר וכולי.
והפעלים שפ"איהם יו"ד ולמ"דיהם ה"א נזכרם שער בפני עצמו עם נחי הקצוות אחר נחי הלמ"ד בעזרת האל
הפעלים שפ"איהם יו"ד ולמ"דיהם אל"ף נחה
עריכהיָצָא, יָצָאתָ, יָצָאתִי. ובא חסר האל"ף: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי" (איוב א כא). יָצְאוּ, יְצָאתֶם, יָצָאנוּ, יָצְאָה, יָצָאת, יְצָאתֶן. הבינונים: יוֹצֵא, יוֹצְאִים, יוֹצְאָה או יוֹצֵאת, יוֹצְאוֹת. "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא" (קהלת י ה) משפטו שֶׁיּוֹצְאָה, ולהקל על האל"ף נפלה הה"א והוטלה תנועת האל"ף על הצד"י להורות עליה. "הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ" (דברים כח נז) – חסר האל"ף מהכתיבה. המקור: יָצוֹא או צֵאת.[11] העתידים: צֵא, ובתוספת ה"א: צְאָה, ובהפסק: "רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵֽאָה" (שופטים ט כט). צְאוּ, ובהפסק "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵ֑אוּ" (יחזקאל ט ז), "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵ֔אוּ" (ישעיהו מט ט). צְאִי, צֶאנָה או צֵאנָה בהעלם האל"ף. ובא "צְאֶינָה וּרְאֵינָה" (שה"ש ג יא עי"ש) עי"ן-הפֹעל בשוא שלא כמנהג, ובא כן לזוֵג המלות, כמו שבא גם כן "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה). אבל להפריש מעט ביניהם שהם שנים שרשים, אל"ף "צְאֶינָה" בסגול, ואל"ף "וּרְאֵינָה" בצרי. אֵצֵא, יֵצֵא, תֵּצֵא, נֵצֵא כלו בצרי, וכן כשיבא מלעיל גם כן הצד"י בצרי: "וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ" (בראשית ח יח). יֵצְאוּ, תֵּצְאוּ, תֵּצֵא, תֵּצְאִי, תֵּצֶאנָה – בנח האל"ף, שלא ידמה לנחי הלמ"ד. ובא הצווי בפעל הכבד מזה בהראות היו"ד: "הַיְצֵא אִתָּךְ" (בראשית ח יז).
ירא – העוברים לגזרת פָּעֵל: יָרֵא, יָרֵאתָ, יָרֵאתִי, יָרְאוּ, יְרֵאתֶם – "חֶרֶב יְרֵאתֶם" (יחזקאל יא ח). ובא לגזרת פְּעַל: "לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים" (יהושע ד כד) בקמץ. יָרֵאנוּ – "כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת יְיָ" (הושע י ג). יָרְאָה, ואם בהפסק: "כִּי יָרֵאָה" (בראשית יח טו), יָרֵאת, יְרֵאתֶן. הבינונים: יָרֵא, יְרֵאִים, יְרֵאָה, יְרֵאוֹת. והוא במשקל תאר ואין בו פעול כי אם הנפעל לפי שהוא פעל עומד, והנפעל הוא שתבא היראה ממנו. המקור: יָרוֹא, ובאותיות בוכל"ם: בִּירוֹא, וִירוֹא, כִּירוֹא, לִירוֹא, מִירוֹא – בנוח היו"ד. ונעלמה גם מהמכתב ונשארה ראייתה בנוח הצרי בלמ"ד השמוש: "לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד" (ש"א יח כט). העתידים: יְרָא, יְראוּ. ואמרו הצווי לרבים בהעלם האל"ף, שלא להתחלף עם יִרְאוּ מן ראה, ואמרו "אַךְ יְראוּ אֶת יְיָ" (ש"א יב כד). יִרְאִי, יְרֶאנָה, או יְרֵאנָה – בהעלם האל"ף. אית"ן: אִירָא, יִירָא. "וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד" (ש"א יח יב) ביו"ד אית"ן לבד, וכן "וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים" (ש"א ז ז), "לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל הַיָּמִים" (מ"א ח מ) וחבריהם, והם ידועים על פי המסורת. תִּירָא, נִירָא, יִירְאוּ, תִּירְאוּ, תִּירָא, תִּירְאִי, תִּירֶאנָה. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת" (שמות א יז) בנו"ן הנקבות לבד, וכבר כתבנו הדומים לו (לעיל טז ע"ב). וצריך להמשיך האותיות הנוספות ביִירְאוּ, תִּירְאוּ, להורות על היו"ד פ"א-הפֹעל, תהיה כתובה או לא כתובה, צריך להורות עליה בקריאה. והנקבות לא נאמר בהראות האל"ף: תִּירְאֶנָה, לפי שאין למ"ד-הפֹעל הזה בנקבות במלת תִּפְעַלְנָה נעה בתנועה. ואף על פי שמצאנוה במקומות נעה, כמו "וַתִּגְבְּהֶינָה" (יחזקאל טז נ), "תְּבֹאֶינָה" (תהלים מה טז), "תְּהִימֶנָה" (מיכה ב יב), "תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז ז), ברוב לא נמצא כן שלא להחליף עם תִּרְאֶנה מן ראה בקריאה. ואף על פי שתמשך התי"ו, אין הפרש אם לא תנוח האל"ף. הנפעל: נוֹרָא, נוֹרֵאתָ, נוֹרֵאתִי, נוֹרְאוּ, נוֹרֵאתֶם, נוֹרֵאנוּ, נוֹרְאָה, נוֹרֵאת, נוֹרֵאתֶן, הבינונים: נוֹרָא, נוֹרָאִים, נוֹרָאָה, נוֹרָאוֹת. העתידים: הִוָּרֵא, הִוָּרְאוּ, הִוָּרְאִי, הִוָּרֶאנָה. אית"ן: אִוָּרֵא, יִוָּרֵא, תִּוָּרֵא, נִוָּרֵא, יִוָּרְאוּ, תִּוָּרְאוּ, תִּוָּרֵא, תִּוָּרְאִי, תִּוָּרֶאנָה.
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ אבל היה צריך להיות יו"ד האית"ן במתג להורות על יו"ד השרש.
- ^ כי המקור והצווי בצרי והאית"ן בחירק, והמשל "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ" (בראשית לב יג).
- ^ אין זה טענה מספקת, כי למה לא נאמר שאר האית"ן: אֵכֵל, יֵכֵל, נֵכֵל.
- ^ לא בא כן הצווי בחירק, כמו שבארתי כבר פעם ופעמים.
- ^ תמהתי למה לא הביא המקור: "לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל" – שמואל ב יד (פסוק יט).
- ^ ורש"י פירש הראשון פתח והשני קמץ, ולפי דעתו שניהם שמות.
- ^ וזה דווקא כשעי"ן-הפֹעל צד"י, כמו שבארתי כבר.
- ^ וכן כתב רא"ע. אבל רש"י פירש "צָקוּן" – שֶׁפֶך – עשה ממנו שם דבר.
- ^ כי כאן טעות, כי היה לו להביא "וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ" תניינא דשמשון שופטים י"ו (פסוק כ), כי הם ג' על פי המסורת.
- ^ כי יותר נכון מה שפירש רש"י כי הוא משורש שׁמם, ויהיה החירק במקום צרי, על משקל "כִּי תַתֵּם" (איוב כב ג).
- ^ כי יָצֹא כשיחובר אל הפעלים, וצֵאת כשאינו מחובר.