ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/צא ב
להפריש בינו ובין רְאֵה, בְּנֵה – צווי מנחי הלמ"ד. דְּעוּ, דְּעִי, דַּעְנָה – בפתח מפני העי"ן. אית"ן: אֵדַע, יֵדַע, תֵּדַע, נֵדַע וכולי.
והנִפְעַל: נוֹדַע, נוֹדַעְתָּ וכולי.[1] והכבד: הוֹדִיעַ, הוֹדִיעוּ וכולי. מוֹדִיעַ, מוֹדִיעִים וכולי, מוּדַע, מוּדָעִים, מוּדָעָה או מוּדַעַת – "מוּדַעַת זֹאת" (ישעיהו יב ה). ומלת "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי" (ש"א כא ג), אמרו כי היו"ד תמורת ה"א הוֹדַעְתִּי. וטוב הוא שתהיה היו"ד שרש, ותהיה המלה מבנין פּוֹעֵל הנוסף על משקל שׁוֹפַטְתִּי מן "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו).
יָהַב, יָהַבְתָּ, יָהַבְתִּי וכולי. העתידים, הצווי: הַב בפתח, ובתוספת ה"א: "הָ֚בָה נֵרְדָה" (בראשית יא ז), "הָֽבָה־נָּא" (בראשית לח טז) – בקמץ ומלעיל. ובאה מלרע: "הָבָ֣ה אֶת אִשְׁתִּי" (בראשית כט כא). הָבוּ, הָבִי, הַבְנָה. ולא נאמר אותם בשוא כמו דְּעוּ דְּעִי וחבריהם, שלא לחטוף הה"א שהיא גרונית. ונאמר הֵבוּ בצרי לגזרת פָּעֵל: "אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ" (הושע ד יח). אית"ן: אֵהַב, יֵהַב, תֵּהַב, נֵהַב.
יזע – שם-הפֹעל ממנו מצאנו במקרא: "לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע" (יחזקאל מד יח), ובלא יו"ד: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ" (בראשית ג יט) – זֵעָה על משקל דֵּעָה מן ידע. ובהסמכו נשארה המלה על תנועתה, ולא נשתנית, כמו מן עֵצָה – עֲצַת, ומן שֵׁנָה – שְׁנַת, מפני העי"ן, שלא לחטוף עליה. ונבנה ממנו כל הבנין, אף על פי שלא מצאנוהו במקרא נאמר אותו על דרך סברא, אחר שמצאנו השם וידענו כי הוא שם שיש לו פעולה. ורז"ל נשתמשו בו בפעולה. ובנין הִפְעִיל הוא שנבנה ממנו, כי כן מצאנוהו להם בדבריהם ז"ל באומרם "להזיע וקודם גזרה" (ברכות כז ב)
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ פִּעֵל ופֻעַל כמו בשלמים.