קטגוריה:בראשית ח ז

עריכה

(ז' – י"א)    למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ"ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ"ש בהיונה ולמה שלח גם היונה:

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אולי גם כי יקלו המים, תשוב אל מקום אוכל לנפשה, ולא תשאר חוצה, כי כל אוכל נמחה. וכן באומרו ולא מצאה היונה מנוח כו' כי מים על פני כל הארץ, מי הגיד לנח כי על שמים על פני כל הארץ היה הדבר, ולא על חסרון מאכל. ועוד בין למאן דאמר שבפעם השנית עלה זית הביאה מגן עדן, בין לאומר שמארץ ישראל היה (בראשית רבה לג ט), למה בראשונה לא הלכה שם. וגם איך ידע שקלו המים במה שהביאה מגן עדן, או מארץ ישראל לאומר שלא גושמה במבול, כי הלא אין משם ראיה אל כל הארץ, שאומר וידע נח כי קלו המים. והנה אמרו רבותינו ז"ל (שם לו יא, וסנהדרין קח ב) כי חם וכלב ועורב שמשו בתיבה, ויתכן כי חרה לו לנח על הדבר, כי הוזהר ממנו יתברך על זה על האדם ועל כל מין. ועל כן בהכלא הגשם לגמרי, רצה להפריש את העורב לשלחו מן התיבה, שישב לו על התיבה כדרכו לנוח על העצים, מה שלא היה לעשות כן לחם ולכלב, כי חוץ לתיבה ימותו. "ויצא" אך לא לגמרי רק "יצא ושב" על בת זוגו, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) כי מקנא היה: או יאמר שכן עשה, שעד יבשת המים ויצאו מן התיבה, היה "יוצא" להיות על התיבה, "ושוב" לעתות אוכלו:

(ח) אמנם אחרי כן "וישלח את היונה מאתו לראות" כו', והוא כי אינה כעורב שאמרו ז"ל (שם) שלא הלך כי ירא שלא יקחו בת זוגו. ובזה אפשר כי היונה הבלתי ממירה בת זוגה, כנודע מרבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א סג) בטח בה לב בעלה, וגם לא תתעכב כי הלא שנאה נפשה מלאכול על ידי נח, כי הנה אמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) על והנה עלה זית טרף בפיה, שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ביד הקב"ה, ולא מתוקים בידי בשר ודם. וזה יתכן כיוון באומרו "מאתו", כי ידע נח שלא היה חפץ היונה להיות אתו, ושאם תמצא מנוח חוצה לא תשוב עוד, וזהו אומרו "מאתו" כלומר כי בהיות ההליכה "מאתו" שהיה בשר ודם היה הנסיון:

(ט) והענין כי גם שלא תמצא רק ברחוק, בגן עדן או בארץ ישראל, ולא תוכל לימנע מלשוב בהחלט, לפחות יוודע אם קלו המים. והוא כי הנה לפרוח עד גן עדן או ארץ ישראל מהרי אררט, אי אפשר לה אם לא תטה כף רגלה בדרך פעם או פעמים ושלש, על כן אם תלך ותביא משם, אין ספק כי קלו המים, כי על כן מצאה מנוח על העצים. ואם לא תביא שום דבר, הוא ראיה כי לא מצאה "מנוח לכף רגלה" לנוח בנתים ולא קלו המים, וזהו אומרו "מנוח לכף רגלה", שהוא על המנוחה בנתים. אך כאשר בפעם השניה הביאה, ידע כי קלו ומצאה לה מנוח לנוח בנתים, אך לא נשארה לגמרי כי לא תשאר בגן עדן, וגם לא בארץ ישראל כי גם שלא גושמה לא נתקיימו לא אשר בם רוח חיים, ולא כל בר ולחם ומזון ודשא מארץ כי אם עלה זית, כי רענן הוא תמיד בקיץ ובחורף ולא יעצרנו הגשם מהיותו באבו, ואין עלהו טוב למאכל יונים כי מר הוא. ולראיה איך כל ישעה וכל חפצה לבלתי היות אוכלת על ידי נח בתיבה, אמר "ותשב כו' וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו" כו', כי היה קשה עליה לשוב אליו אם לא שבידו הכניסה:

עוד ראוי לדקדק כי בפעם הראשונה אומר "מאתו", ובשניה (יא) "מן התיבה", ובשלישית אמר (יב) "וישלח" סתם. אך מתחלה שלא ידעה היונה טיבו של עולם שחוץ לתיבה, לא תמהר לעוף ולהתפרד, אם לא שהוציא ידו מחוץ לתיבה ושלחה מאתו ובידו ממש. ובפעם השנית שפקחה עיניה ממש כבר, הוציאה עד שפת חלון התיבה, ומהתיבה פרחה ותלך. ואחרי שטעמה כי יש מין מזון בחוץ ותקות צמח באדמה, גם מתוך התיבה כששלחה הלכה:

ודרך רמז, התיבה רמז אל העולם, הרקוע על המים כתיבה ההיא. והעורב משל אל נפשות החטאים הטמאים במעשים רעים מאד, שמתגלגלים יצא ושב עד יבשת מי לחלוחית טובם מעל הארץ, חומרם וגופם כלה ונשמתם נשרפת. אך לא כן היונה היא נפש טהורה, שעם שטובה היא לא מצאה מנוח לכף רגלה לישאר בגן עדן, כי יחסר ממנה מנוח לה על קצת אשמותיה. אז ויבא אותה אליו אל התיבה, היא העולם הזה בגלגול. ויחל שבעת ימים הם ימי שנות האדם שבעים שנה. ואז בפעם השנית בצאתה והנה עלה זית טרף בפיה, כי רצתה יהיו מזונותיה מרורים כזית בידי הקב"ה ממתוקים בידי בשר ודם, שמאס בבצע מעשקות, ויסתפק במה שניתן לו מן השמים. אז וידע נח הוא הקב"ה כי קלו המים השוטפים הם העונות מעל הארץ הוא האדם. לכן