ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/טז ב
פְּעַלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בפתח ונו"ן הרבות קמוצה. כמו "כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְיָ" (ירמיהו ט, יט), "צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה" (ירמיהו מט, ג).
או פּעֹלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בחולם – "חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה" (ירמיהו מט, ג).
ופעמים תעלם הה"א מהמכתב ותשאר במבטא – "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).
ומצאנוהו בתוספת נו"ן לבדה – "קִרְאֶן לוֹ" (שמות ב, כ). ובא הקו"ף בחירק בהתמעט התנועות, כמו פִּקְדוּ פִּקְדִי[1]. וכן בתוספת נו"ן לבדה "שְׁמַעַן קוֹלִי" (בראשית ד, כג).
גם בתוספת ה"א לבדה – "רְגָזָה בֹּטְחוֹת" (ישעיהו לב, יא). ויש אומרים כי "רְגָזָה" מקור בתוספת ה"א. וכן "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה" (ישעיהו לב, יא).
ומצאנוה בלשון זכרים – "חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, יא), ובא כן כי ענינו על העם שבתוך הערים השאננות.
אבן כ"ד עריכה
והארבע ועשרים בת ארבע אותיות עם תוספת אל"ף בתחלתה להורות על יחיד מדבר-בעדו או יחידה מדברת-בעדה שפעֻלתם לזמן עתיד, והנמשל – אֶפְעוֹל, והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב, והאל"ף הנוספת בסגול והעי"ן בחולם.
ובמקף ובסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, בקמץ-חטף – "אֶשְׁמָר־ל֣וֹ חַסְדִּי" (תהלים פט, כט), "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ" (ישעיהו מב, א).
ושאר הנוספות זולתי האל"ף הם בחירק, והיתה האל"ף לבדה בסגול, שלא להתערב עם יו"ד[2].
או אֶפְעַל – העי"ן בפתח.
ויש פעלים ימצאו מיוחדים עתידיהם בחולם, כמו "יִשְׁמֹר" "יִזְכֹּר" "יַעֲבֹר" "יִמְשֹך" ודומיהם. ויש בפתח, כמו "יִשְׁכַּב" "יִרְכַּב" "יִרְפַּד" "יִרְבַּץ" "יִגְדַּל" ודומיהם. ויש פעלים ימצאו בהם שני הפנים, כמו "מַה־תִּפְעָל־בּוֹ" (איוב לה, ו) שהוא בקמץ-חטף מקום החולם מפני המקף, ובפתח – "אַף יִפְעַל אֵל" (ישעיהו מד, טו). וכן "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה, יב) – "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו, ג); "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ" (יחזקאל יח, לב) – "וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהלים לז, כג); "פֶּן יִטְרֹף" (תהלים ז, ג) – "זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט, כז); "יִדּוֹד מִמֵּךְ" (נחום ג, ז) – "וַתִּדַּד שְׁנָתִי" (בראשית לא, מ); "וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד" (מלאכי ב, טו) – "מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו" (מלאכי ב, י); "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ" (קהלת י, יא) – "כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ" (משלי כג, לב); "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר" (קהלת ה, ד) – "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר" (במדבר כא, ב).
ואשר למ"דיהם גרונית יהא פתח לעולם להקל, כמו "יִשְׁמַע" "יִשְׁלַח" "יִגְבַּהּ" ודומיהם. וגם אשר ע"יניהם גרונית יהיו פתח ברוב, ויבואו מהם בחולם, כמו "וּמָה אֶזְעֹם" (במדבר כג, ח), "וְיִנְהֹם עָלָיו" (ישעיהו ה, ל).
ואשר הם בפתח, אם בהפסק, העי"ן בקמץ. וכן בשלשלת – כי יש לה משפט הפסק – "וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ" (ויקרא ח, כג). ובאו מהם בהפסק בפתח[3] – "אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַֽל־תֶּחֱרַֽשׁ" (תהלים קט, א); "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַֽל" (בראשית ג, ו). וכן כל "וַיֹּאמַר" "וַיֹּאכַל", פתח באתנח וסוף-פסוק[4], וכל "וַיֵּלַך" וכל "וַיֵּרַד". "רָאִיתָה יְיָ אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ" (תהלים לה, כב); "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַ֑שׁ" (שמות טז, כ); וכן "תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַ֑ח" (דה"א כט, כג).
וגם באו מהם קמוצים זולתי הפסק – "אִם־אֶ֭צְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי" (איוב ט, כ); "הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע֙" (יחזקאל ג, כז); "הִקְשַׁבְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙" (ירמיהו ח, ו); "וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָ֗ע" (ישעיהו ו, י); "אוֹ בֵן יִגָּ֖ח" (שמות כא, לא); "וַייָ מִצִּיּוֹן יִשְׁאָ֗ג" (יואל ד, טז); "שָׁאֹג יִשְׁאָג֙" (ירמיהו כה, ל); "וְאִם־לֹ֨א יִגְאַָ֜ל הַגִּידָה לִּי" (רות ד, ד); "כִּי תְאֵנָה לֹֽא־תִפְרָ֗ח" (חבקוק ג, יז); "וַתֶּחֱנַָ֖ף אֶת הָאָרֶץ" (ירמיהו ג, ט) "אֵי זֶה יִכְשָׁר֙" (קהלת יא, ו); "כַּמָּה נֵר רְשָׁעִים יִדְעָ֗ךְ" (איוב כא, יז); "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּ֗ע" (ויקרא יב, ד); "וַיִּישָׁ֕ן וַיַּחֲלֹם" (בראשית מא, ה); "הֲיִצְלָ֤ח הֲיִמָּלֵט" (יחזקאל יז, טו); "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ" (ויקרא טז, ד); "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּ֖ץ" (ישעיהו כז, י); "וַיִּקְרַָ֧ם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז, ח); "וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם" (ויקרא ח, טו).
ויש זקפין קמוצין, כמו "וַיִּבְעָ֔ט" (דברים לב, טו); "יִרְאֶה יִשְׂבָּ֔ע" (ישעיהו נג, יא); "וְלֹא יִשְׂבָּ֔ע" (חבקוק ב, ה); "כָּמוֹנִי יִבְרָ֔ח" (נחמיה ו, יא); "עַד אֲשֶׁר אֵדַָ֔ע" (שמואל א כב, ג); "נָקָם אֶקָּ֔ח" (ישעיהו מז, ג); "וְאֹתְךָ אֶקַָּ֔ח" (מלכים א יא, לז); "בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּ֔ח" (הושע י, ו); "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּ֔ח" (שמואל א ח, יא); "וְתַרְבִּית לֹא לָקָ֔ח" (יחזקאל יח, יז); "בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח" (במדבר ג, מז); "וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח" (יחזקאל ה, ד); "כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָ֔ק" (ירמיהו כ, ח); "רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָ֔ע" (מלכים א יא, יג); "עָלַיִךְ לֹא יִצְלָ֔ח" (ישעיהו נד, יז); "וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָ֔ח" (זכריה ו, יב); "לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָ֔ק" (ישעיהו טו, ה); "אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַָ֔ט" (ויקרא יז, ג); "אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָ֔ב" (ויקרא יח, יד); "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָ֔ע" (ויקרא כה, ד); "הֵן לֹא נִזְרָ֔ע" (ויקרא כה, כ); "בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָ֔ל" (במדבר יח, כ); "וּבוֹ תִדְבָּ֔ק" (דברים י, כ); "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָ֔ד" (דברים כח, סז); "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָ֔ר" (דברים טז, טז); "טוֹב יִגְאָ֔ל" (רות ג, יג); "זְאֵב יִטְרָ֔ף" (בראשית מט, כז); "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָ֔ע" (ויקרא כא, י); "בַּמֶּה יִשְׁכָּ֔ב" (שמות כב, כו); "קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָ֔ק" (ישעיהו מו, יג); "עַתָּה תִצְמָ֔ח" (ישעיהו מג, יט); "וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּ֔ב" (שמואל ב יב, ג); "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָ֔ב" (בראשית כד, יט); "כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָ֔ע" (זכריה ז, יג); "וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָ֔ע" (מלאכי ג, טז); "וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָ֔ע" (הושע יג, ד); "הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָ֔ח" (יחזקאל ז, יב); "מִקּוֹלָם לֹא יֵחָ֔ת" (ישעיהו לא, ד); "וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָ֔ג" (ירמיהו יז, ח); "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָ֔ץ" (בראשית כה, כג); "זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָ֔שׁ" (זכריה יא, יז); "כִּי הוּא יִשְׁאַָ֔ג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם" (הושע יא, י); "בַּשּׁוֹפָר יִתְקָ֔ע" (זכריה ט, יד); "וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָ֔שׁ" (ישעיהו נד, ג); "וּמִפְּנֵיהֶם אַל־תֵּחָ֔ת" (יחזקאל ב, ו); "כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָ֔ל" (ישעיהו נז, כ); "תְּפַתֶּה וְגַם־תּוּכָ֔ל" (מלכים א כב, כב); "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָ֔ב" (ישעיהו לד, י); "הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָ֔ק" (חבקוק א, י); "עַל סוּס לֹא נִרְכָּ֔ב" (הושע יד, ד); "וְעַל קַל נִרְכָּ֔ב" (ישעיהו ל, טז); "הָאֹמְרִים תֶּחֱנָ֔ף" (מיכה ד, יא); "וְהֶחָדֵל יֶחְדָּ֔ל" (יחזקאל ג, כז).[5]
ופעמים רבות תבוא בתוספת ה"א, כמו "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט, ב), "וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי" (בראשית לב, ו), והעי"ן בשוא.
ויש שהם בקמץ-חטף והם מגזרת פָּעֹל בחולם, וכשנוספה הה"א הוסב החולם לקמץ-חטף כמשפט. ובאו הרוב בשוא להקל, והמעט מהם בקמץ-חטף. כמו "אֶשְׁקֳטָה וְאַבִּיטָה" (ישעיהו יח, ד); "וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף " (עזרא ח, כה); "אֶפְשֳׂעָה בָהּ " (ישעיהו כז, ד); "אֶשֳּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי" (מלכים א יט, כ); ובמקצת ספרים "וָאֶשְׁמֳעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר" (דניאל ח, יג) בקמץ-חטף, וכן כתבו הנגיד.
וכן עשו בהתחברם עם הכנויים העי"ן בשוא, אשר הם לגזרת יִפְעֹל בחולם שהיה משפטם בקמץ-חטף, כמו שבאו בקמץ-חטף מעטים מהם – "בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם" (הושע י, י); "הוּא יֶהְדֳּפֵם מִפְּנֵיכֶם" (יהושע כג, ה); "וְאֶצֳּרֶנָּה עֵקֶב" (תהלים קיט, לג); "אֲשֶׁר פִּי יְיָ יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיהו סב, ב); וכן "וְדָם יִרְדֳּפֶךָ" (יחזקאל לה, ו) לקריאת בן-אשר, אבל לקריאת בן-נפתלי בשוא-ופתח.
וכן באו בעתידי בנין הדגוש עי"ן-הפֹעל בקמץ-חטף בתוספת ה"א ובכִנוי, אף על פי שאין המנהג לבא בבנין הדגוש האית"ן ממנו בחולם, באו אלה בקמץ-חטף – "וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים" (רות ב, ב) "אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים" (רות ב, ז). וכן עם הכִנוי – "וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד, יג). ובהעמדה העי"ן בחולם – "וַאֲנִי בַּייָ אֶעְל֑וֹזָה" (חבקוק ג, יח), "אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה" (תהלים נה, ז), "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְֽנַחְקֹ֔רָה" (איכה ג, מ).
ואשר הם לגזרת אֶפְעַל בפתח, בהעמדה בקמץ – "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָ֑עָה" (תהלים צה, ו), "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה" (תהלים עז, ד), "יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָֽבָה" (ישעיהו מא, א).
ובא פתח-קטן תחת קמץ-גדול במלת "וָאֶקְרָאֶה לְךָ" (שמואל א כח, טו), וכן "יְדַשְּׁנֶה סֶלָה" (תהלים כ, ד). ולפי שיצאו אלה על משקל נחי הלמ"ד שהם בסגול, יצאו אלו כמו כן בסגול.
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב, כד) – משפטו אנתקנך, הנו"ן הראשונה נבלעת בדגש והנו"ן אחרונה נוספת. ואמרו כי כן מנהג הלשון להוסיף נו"ן אחרונה עד שהבליעוה בדגש בכ"ף הכנוי כשיבא בהפסק, כמו "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה).
אבן כ"ה עריכה
והחמש ועשרים בת ארבע אותיות בתוספת יו"ד בתחלה להורות על יחיד נסתר שפעֻלתו לזמן עתיד, והנמשל יִפְעֹל בחולם או יִפְעַל בפתח.
וכשהוא בחולם ותסמך המלה במקף על מלה זעירא או על מלה שהיא מלעיל, תחטף העי"ן בקמץ-חטף במקום החולם. כמו "וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל־בָּ֔ם" (ישעיהו יט, ד); "לִבּוֹ יִקְבָּץ־אָ֥וֶן לוֹ" (תהלים מא, ז); "אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף־אָ֑לֶף" (יהושע כג, י); "יִֽתְמָךְ־דְּבָרַ֥י לִבֶּךָ" (משלי ד, ד); "הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ־מֶ֑לֶךְ" (ישעיהו לב, א).
ונשאר החולם עם המקף במלת "כִּי יִגְנֹֽב־אִישׁ֙" (שמות כא, לז), ובא כן מפני המאריך שנשתתף עמו. וכן יבא עם המקף בחולם כשהמלה איננה זעירא ולא מלעיל, כמו "יִגְבֹּל אֹתוֹ" (יהושע יח, כ). אבל "יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ" בא בקמץ, לפי שהיו"ד מעומדת בגעיא.
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" (ירמיהו ה, כב), "כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ" (תהלים עב, טו), "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ, כג), "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב, י).
ותבא בתוספת ה"א, כמו "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה, יט).
אבן כ"ו עריכה
והשש ועשרים בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלה, להורות על יחיד נמצא שפעֻלתו לזמן עתיד. והנמשל תִּפְעַל בפתח או תִּפְעוֹל בחולם.
ובמקף בקמץ-חטף – "אִם חָטָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּ֑וֹ" (איוב לה, ו), "וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶם" (ישעיהו נז, ח), "וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל־בָּ֑הּ" (זכריה ט, ב).
ופעמים בתוספת ה"א – "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה, יט), "וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם" (יחזקאל כג, כ), "וַתַּעְגְּבָה עֲלֵיהֶם" (יחזקאל כג, טז), "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ) – אלה התי"ו לנקבה. ובתי"ו לזכר – "תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" (איוב יא, יז).
אבן כ"ז עריכה
והשבע ועשרים בת ארבע אותיות עם תוספת נו"ן בתחלה, להורות על רבים או רבות מדברים-בעדם שפעֻלתם לזמן עתיד. והנמשל נִפְעַל בפתח או נִפְעוֹל בחולם.
ובמקף בקמץ-חטף – "כִּי תֹאמְרוּ מַה־נִּרְדָּף־ל֑וֹ" (איוב יט, כח).
ופעמים רבות בתוספת ה"א.
אבן כ"ח עריכה
והשמנה ועשרים בת חמש אותיות עם תוספת יו"ד בתחלה ווא"ו בסופה להורות על רבים נסתרים שפעֻלתם לזמן עתיד, ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה, והנמשל יִפְעֲלוּ.
ואם בהפסק, אשר הם לגזרת יִפְעוֹל יהיו בחולם ומלעיל.
ובאו זולתי הפסק בחולם, אבל הם בהעמדת טעם – "וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּ֖לוּ" (יואל ב, ח), "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹ֖דוּ" (בראשית טו, יד), "וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹ֙מוּ֙" (ויקרא י, ו), "וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙" (דברים יג, ה) – כֻלם מלעיל.
אבל כשנוספה בהם הנו"ן קריאתם מלרע – "עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙" (רות ב, ט), "וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתֽוּן" (שמות לד, יג), "יִדֹּדוּן יִדֹּד֑וּן" (תהלים סח, יג).
ובא העי"ן בשוא בהפסק – "עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּל֑וּ" (תהלים מה, ו).
ובא שורק תחת חולם במלת "יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח, כו), והוא מלרע.
ואשר לגזרת יִפְעַל בפתח, בהפסק בקמץ, וכן בזקף – "וְאִם בְּאַחַת יִתְקָ֑עוּ" (במדבר י, ד), "וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָֽרוּ" (בראשית מב, לד), "לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָ֔חוּ" (במדבר יג, ב). ובאו זולתי הפסק קמוצים אבל הם בהעמדת טעם – "כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּ֖עוּ" (ירמיהו נ, י); "חֲרָדוֹת יִלְבָּ֙שׁוּ֙" (יחזקאל כו, טז); "וְהָיָה טֶֽרֶם־יִקְרָ֖אוּ" (ישעיהו סה, כד); "לֹא יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹא יִצְמָ֔אוּ" (ישעיהו מט, י); "רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָ֣עוּ׀" (ויקרא י, ו); "הֵמָּה אֶת עֲרֵלִים יִשְׁכָּ֖בוּ" (יחזקאל לב, כט). אבל "יִשְׁלָ֤יוּ אֹהָלִים" (איוב יב, ו) שבא בקמץ בלא העמדת טעם הוא להקל על קריאת היו"ד, וכן "חָסָ֥יוּ בוֹ" (דברים לב, לז), "בְךָ חָסָ֪יָה נַפְשִׁי" (תהלים נז, ב), וכֻלם קריאתם מלעיל.
אבל כשנוספה בהם נו"ן, קריאתם מלרע – "וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּב֑וּן" (יהושע ב, ח), "אֵלָיו תִּשְׁמָעֽוּן" (דברים יח, טו).
וכן בלא הפסק – "אִם־תִּבְעָי֥וּן בְּעָיוּ" (ישעיהו כא, יב), "אֲשֶׁר יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶם" (יהושע ד, כא), "תֶּאֱהָב֣וּן רִיק" (תהלים ד, ג). ובאו קמוצים מפני אות הגרון.
ובצרי בהפסק לגזרת פָּעֵל – "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵז֔וּן" (ישעיהו יג, ח).
וכן מבלי תוספת נו"ן – "כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵ֑רוּ" (תהלים קמה, יא), "צַק לָעָם וְיֹאכֵ֔לוּ" (מלכים ב ד, מא).
ובאו מהם בהפסק פתוחים – "קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּֽתּוּ" (ישעיהו לג, יב), "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּ֑שׁוּ" (איוב מא, ח).
אבן כ"ט עריכה
והתשע ועשרים בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה ווא"ו בסופה להורות על רבים נמצאים שפעֻלתם לזמן עתיד, ופעמים רבות בתוספת נו"ן בסופה, והנמשל – תִּפְעֲלוּ. ואם בהפסק תִּפְעָלוּ או תִּפְעוֹלוּ, כמו שכתבנו.
אבן ל' עריכה
והשלשים בת ארבע אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה להורות על יחידה נסתרת שפעֻלתה לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעַל או תִּפְעוֹל.
ובא שורק תחת חולם במלת "וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם" (משלי יד, ג), שהיה ראוי עם הכנוי קמץ-חטף, כמו שכתבנו שיבֹאו עם הכנוים פעמים בקמץ-חטף מקום החולם, ובא השורק במקומו.
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, יט), הנו"ן הנכתב סימן המדבר והנוסף נבלע בדגש. או יהיה מבלי תוספת והדגש לתפארת הקריאה, והוא הנכון.
אבן ל"א עריכה
והשלשים ואחת בת חמש אותיות בתוספת תי"ו בתחלתה ויו"ד בסופה, להורות על יחידה נמצאת שפעֻלתה לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעֲלִי.
ובא מפואר בקמץ-חטף – "וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם" (יחזקאל טז, לג).
ואם בהפסק תִּפְעֹלי בחולם ומלעיל, כמו "אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי" (ישעיהו נד, ב), "אֵיךְ תִּשְׁקֹ֔טִי" (ירמיהו מז, ז). ובא שורק תחת חולם במלת "לֹא תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּה" (רות ב, ח), והוא מלרע.
ואשר הם לגזרת יִפְעַל בהפסק קמוצים ומלעיל – "כָּעֲדִי תִלְבָּ֔שִׁי" (ישעיהו מט, יח), "וּלְתֵימָן אַל־תִּכְלָ֑אִי" (ישעיהו מג, ו), "כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּ֔חִי" (ישעיהו נד, ד).
ומצאנו נו"ן נוספת בסופה – "וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי" (רות ב, ח), "אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין" (רות ג, ד), וכן "וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין" (ישעיהו מה, י).
אבן ל"ב עריכה
והשלשים ושתים בת שש אותיות עם תוספת תי"ו בתחלתה ונו"ן וה"א בסופה להורות על נמצאות או על נסתרות שפעֻלתן לזמן עתיד, והנמשל תִּפְעֹלְנָה בחולם, או תִּפְעַלְנָה בפתח.
ובא מלת "וַתִּגְבְּהֶינָה" (יחזקאל טז, נ) שלא כמנהג, שהראוי "וַתִּגְבַּהְנָה". ושניהם נכונים בלשון, כמו "וַתָּבֹאנָה" (בראשית מא, כא) – "וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיהו ט, טז). ויו"ד "וַתִּגְבְּהֶינָה" "וּתְבוֹאֶינָה" נוספת למשך, וכן יו"ד "תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז, ז).
ואם בהפסק תִּפְעָלְנָה בקמץ. ובאו מהם בפתח – "וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה" (ישעיהו לב, ג); "אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה" (מיכה ז, טז); "וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (ישעיהו ה, טו); "וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה" (ירמיהו מט, ב); "וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיהו סו, יד); "שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה" (משלי ל, טו); "בַּדֵּי שְׁאֹל תֵּרַדְנָה" (איוב יז, טז); "וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה" (יחזקאל ל, יז).
ופעמים לא תכתב הה"א – "כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (ש"ב יג, יח)[6]; "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן" (בראשית יט, לו).
ובא בדגש הנו"ן בנו"ן-ה"א הנקבה הפעולה – "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז, י), אולי בא כן לפאר המלה מפני חטיפתה של מלה זעירא אשר בצדה.
אבל "בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ" (יחזקאל לב, טז) שהביא בעל המסורת, אינו כן לפי דרך הדקדוק, כי דגש נו"ן "תְּקוֹנֵנָּה" לחסרון נו"ן הכפולה ב"וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ" (דה"ב לה, כה), ונו"ן הכתובה היא נו"ן הרבות.
ומצאנוה ביו"ד בתחלתה ונו"ן וה"א בסופה – "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו, יב), "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל, לח), "מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה" (דניאל ח, כב).[7]
גם מצאנוה כמו רבים נסתרים וכמו נמצאים. בנסתרים – "יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (אסתר א, כ), "אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ" (שופטים כא, כא). ובנמצאים – "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ" (יחזקאל לז, ז), "וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ" (ירמיהו מט, יא).
עד הנה נשלמו אבני הטור הזה ל"ב
ויש פעלים אשר לא ימצאו מהם כי אם עשרים ושמנה כי יחסרו מהם הפעולים, והם הפעלים העומדים, בעבור כי הם עומדים בעצמם לא תצא פעֻלתם אל אחר, והם הפועלים והפעולים. לא תאמר מן "עָמַד" "עָמוּד" ולא מן "הָלַך" "הָלוּך" ולא מן "יָשַב" "יָשוּב" ולא מן "נָפַל" "נָפוּל", אבל כשתאמר "עוֹמֵד" הוא הפעול והוא הפועל, ואין צריך לומר "עָמוּד", וכן כֻלם.
ויש פעלים שתאמר בהם הפועֵל או הפעוּל איזה מהם שתרצה. כמו שתאמר "שׁוֹכֵן" "שׁוֹכְנִים" או תאמר "שָׁכוּן" "שְׁכוּנִים", כמו "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא). וכן "בּוֹטֵחַ" ו"בָטוּחַ". והנכון להיות "הַשְּׁכוּנֵי" תֹאר במקום פועל ופעול בפלס "שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם" (יחזקאל כא, כח), וכן "כִּי בְךָ בָּטוּחַ" (ישעיהו כו, ג) נאמר שהוא תֹאר, וכן "בָּרוּךְ יְיָ" (בראשית ט, כו) הוא תֹאר, כי לא מצאנו מן הקל מזה הענין. וכן "רַב וְעָצוּם" (שמות א, ט) תֹאר, כי הקל ממנו פֹעל עומד.
ויש פעלים שתאמר כל הבנין מהם ולא תאמר מהם לא פּוֹעֵל ולא פָּעוּל, כי יבא שם התאר מהם במקום פּוֹעֵל ופָעוּל. כמו "קָרוֹב" ו"רָחוֹק" ולא תאמר "רוֹחֵק" ולא "רָחוּק" ולא "קוֹרֵב" ולא "קָרוּב". וכן "קָטֹן" "גִבּוֹר" "חָזָק" "חָכָם" "סָכָל" "רָשָע" "צַדִּיק", לא תאמר מהם "קוֹטֵן" ו"קָטוּן" ולא "גּוֹבֵר" ולא "גָּבוּר" ולא "חוֹכֵם" ולא "חָכוּם". ומן "יָכוֹל" לא מצאנו לא פועל ולא פעול ולא תאר במקרא, אבל במשנה מצאנו התאר "יָכוֹל" "יְכוֹלִים" "יְכוֹלָה" "יְכוֹלוֹת". וכן אמרו "הָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר" (משנה ברכות ד, ה), "הָיָה תָּפוּשׂ נֵר חֲנוּכָּה וְעוֹמֵד" (שבת כב, ב), ובמקרא לא מצאנו כי אם "רוֹכֵב", והם נשתמשו בשני הפנים והאחד יספיק, או רוֹכֵב או רָכוּב. אבל רוֹכֵב ורָכוּב אין בו יוצא בפעלה אל אחר כי הוא פּוֹעַל עוֹמֵד. ופירוש "סוּס וְרֹכְבוֹ" (שמות טו, א) רוכב בו או עליו. ופירוש "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ" (תהלים קד, ג) כמו מרכבו.
וסבת הטור הזה שהוא בנין הקל, פעמים שהוא עומד בעצמו ופעמים שהוא יוצא לזולתו.
וכאשר יהיה עומד הטור הזה שהוא בנין הקל, כמו "עָמַד" "הָלַך" וחבריהם שהם פעלים עומדים, תוציא בנין הדגוש או הִפְעִיל מהם לשני, ותאמר מן "עָמַד" "הֶעֱמִיד" יוצא לשני כמו "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז, יא), ומן "הָלַך" "הִלֵּך" כמו "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד, י).
וכאשר יהיה בנין הקל יוצא, כמו אָכַל פָּעַל וחבריהם שהם פועלים יוצאים, תוציא פִּעֵל הדגֻש או הִפְעִיל מהם גם לשלישי, תאמר "ראובן הֶאֱכִיל את שמעון לחם" והוא יוצא לשלישי, כי הנה ראובן מאכיל ושמעון אוכל והלחם אָכוּל, הנה מקרה האכילה יוצא אל שלשה.
ואם ימצא פֹעל יוצא בקל או בדגוש או בנוסף, והם יוצאים לפעולה אחת, הדגוש או הנוסף מורים על רוב הפעולה. כמו "הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ" (שמות לד, יא) מן הקל – "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, כט) מן הכבד וכן הדומים לו.
ובמקומות מעוטים ימצאו בנין פִּעֵל הדגֻש ובנין הִפְעִיל פעלים עומדים, וכשהם עומדים הם לחזק הפעולה, לפיכך באו בזה הבנין. וזה ההפרש בין בנין הקל עומד ובין בנין פִּעֵל או הִפְעִיל עומד. כמו "וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ" (ויקרא יג, לז) שהוא עומד מן הקל, וכן "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז) מן הדגוש עומד, אלה שזה מורה על רוב הצמיחה ועל מהירותה לפיכך נשתמשו בו בבנין הדגוש. וכן "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים" (איכה ד, ז) קל עומד, וכן "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע" (ישעיהו א, יח) הִפְעִיל עומד, אלא שזה יותר אדום.
וכאשר תמצאם עומדים אף על פי שלא תמצאם יוצאים, ותרצה לבנות מהם פֹעל יוצא, תעשה. כמו "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מ"ב ד, לא), "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ" (ישעיהו כו, יט) – שהם פעלים עומדים, אף על פי שלא מצאנום יוצא – ותרצה לומר פלוני העיר פלוני משנתו, תאמר "הֱקִיצוֹ". על כן צדקו האומרים בתפלתם "הַמֵּקיץ נִרְדָּמִים" (נשמת), ולא צדקו התופשים עליהם.
וכן אמר חכם גדול בשמוש הלשון בפיוטו: "הֱקִיצוּנִי רַעְיוֹנַי וְאִישׁוֹנַי נִרְדָּמִים" (רבי משה בן עזרא בפיוט המתחיל במילים "מפני פחד יי"), ואדוני אבי ע"ה תפש עליו ואמר כי לא יתכן שנעשה אותו פֹעל יוצא אחר שלא מצאנוהו בכל המקרא כי אם עומד. ואם תאמר אם נצטרך להעבירו לפָעוּל היאך נעשה, נאמר "הֵעִירוֹ", ונאמר בלשון אחד היוצא ובלשון אחד העומד. ודומה לו לשון שָׁתָה והִשְׁקָה, שלא תאמר "הִשְׁתָּנִי" מן שָׁתָה ולא "שָׁקִיתִי" מן הִשְׁקָה, אלא בלשון אחד הוא ה"שׁוֹתֶה" ובלשון אחר הוא ה"מַשְׁקֶה".
ואני אומר כי אף על פי שחזק אדוני אבי ע"ה, טענת התפישה איננה טענה. ואינו דומה ללשון שָׁתָה והִשְׁקָה, כי לא מצאנו הִשְׁתָּה ולא מצאנו שָׁקָה במקרא בשום ענין לא עומד ולא יוצא, אבל הֵקִיץ, אחר שמצאנוהו עומד נעשה אותו יוצא, ויהיה בנין אחד עומד ויוצא אם נצטרך, כי אין בנין זולתו לעשותו. וכן "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז) שהוא פֹעל עומד, אם נצטרך לעשותו יוצא, נעשהו.
ואל יטעון הטוען, אחר שמצאנוהו עומד איך נעשהו יוצא ויהיה בנין אחד עומד ויוצא. הנה הראינו לו רבים בבנין אחד עומד ויוצא. כי מצאנו בבנין הקל עומד ויוצא, כמו "הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י, ה) פֹעל עומד, "יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים" (קהלת ב, ו) פֹעל יוצא. וכן "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס" (שופטים ה, כב) – "הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי" (משלי כג, לה) – יוצא. ובבנין הִפְעִיל – "כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ" (ש"ב כג, ה) עומד, "וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (ישעיהו נה, י) יוצא. וכן רבים אחרים נמצאים זולת אלה. וכן בדגֻש – "קֹדֵר הִלַּכְתִּי" (איוב ל, כח) עומד, "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד, י) יוצא. אבל בבנין הקל, אם לא מצאנוהו יוצא לא נאמר ממנו יוצא, אחר שנוכל לומר מבנין הדגוש או מהנוסף שהם יוצאים ברוב.
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ א"א: כי זה לבדו נמצא בשלמים, כנ"ל.
- ^ א"א: ויותר נכון לומר – לפי שהיא גרונית.
- ^ א"א: כל בכל ספר פתוחים באס"ף על פי המסורת, וקראו להן "פתחין דספרא".
- ^ א"א: ק"ל כי לא נמצא "וַיֹּאכַל" באס"ף רק זה לבדו, ואיך אומר "וכן כל ויאכל", וצ"ע.
- ^ א"א: ובמסורה גדולה א"ב דכל חד וחד זקפין בקמץ, ועיין בהגהה במלת פָּעַל דלעיל. וגם כאן הוסיף הרבה על הא"ב הנ"ל, ותמה אני למה לא הביאום בעלי המסורת, וצ"ע.
- ^ א"א: כי זה לבדו בא מן השלמים, אבל מן שאינן שלמים נמצאים הרבה, כמו "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ" (שמות כח, כא), "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז), "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת" (בראשית לג, ו) ודומיהם.
- ^ א"א: ובעלי המסרה קראו לאלה השלשה "מלות אנדרוגנוס" א"ב א"ב א"ב.