ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/צג א
והעתידים – הִוָּחֵם. הִוָּחֲמוּ. אִוָּחֵם. יִוָּחֵם וכולי. גם יתכן שבא "הַנֵּחָמִים" על דרך נחי היו"ד כחבריו; ויבא הנִפְעַל על שני פנים – האחד בחולם והוא הרוב, כמו נוֹלַד נוֹדַע, ובהם הומרה היו"ד בו"ו, והשני עמדה היו"ד נחה אחר קמץ-קטן כמשפט ולא הומרה בו"ו, והיו"ד לא נכתבה אך עמדה בנשימה, ועל הדרך הזה בא "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים", והוא הנכון. וזה הדרך גם כן בבנין הִפְעִיל מאלה הנחים, כי רבים בחולם בתמורה יו"ד בו"ו – כמו הוֹדִיעַ הוֹרִיד; ובצרי – כמו הֵיטִיב. "לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת" (בראשית ל, מא) – מקור מן הדגוש ונו"ן-ה"א סימן הנקבה הפעולה, כמו נו"ן-ה"א "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא), "יִרְאֶנָּה" (ויקרא יג, כא). ואף על פי שמ"ם "לְיַחְמֵנָּה" צרי, ואינו כן מנהג האות אשר על נו"ן-ה"א הנקבה כי אם בסגול. ואף על פי שאין המנהג לבא כי אם באותיות אית"ן. או יהיה נו"ן-ה"א "לְיַחְמֵנָּה" סימן הנקבות הפעולות, רוצה לומר לְיַחֵם אוֹתָן, ונוספה הה"א כמו "אֹתָנָה בְּחָכְמָה" (שמות לה, כו), ובא המ"ם בצרי כמו שהיה מבלי תוספת ה"א לְיַחֲמֵן, כמו לְשָׁמְרֵם, לְזָכְרֵם. ואף על פי שהמקור בא בקמץ, כמו "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (תהלים יט, יב) אחר שהצווי יבא בצרי, יבא גם המקור בצרי. או בא בצרי ומשפטו בקמץ, כי התנועות משתנות; כי הנה בא "צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח, כח) בצרי, ומשפטו בקמץ; כמו "יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן" (שמות כט, ל) בקמץ ומשפטו בצרי. ונדגשה הנו"ן שלא כמשפט, כמו "תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז, י) שלא היה משפטה להדגש, ובא כן לתפארת הקריאה.
יטב. העתידים – יְטַב. יִטְבוּ. אִיטַב. יִיטַב. תִּיטַב וכולי. יִיטְבוּ. תִּיטְבוּ בהעמדת היו"ד והתי"ו בגעיא, כמו "וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם" (בראשית לד, יח) – העמדת היו"ד הנוספת בגעיא להורות על היו"ד פ"א-הפֹעל הנחה. "וַיִּטַב בְּעֵינֵיהֶם" (יהושע כב, ל) דבני גד ובני ראובן – נעדרה היו"ד פ"א-הפֹעל מהמכתב, כמו "וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (ש"א יח, כ), "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב, יז), "וְיִֽעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ" (ישעיהו מ, ל), "וַיִּֽרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן" (מ"ב יז, כד), "יִֽרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (עובדיה א, כ), "וַיָּבֹאוּ וַיִּֽרְשׁוּ אֹתָהּ" (ירמיהו לב, כג). והם על פי המסורת ארבעה חסרים. והפעל הכבד – הֵיטֵב. "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת" (ירמיהו א, יב). הֵיטַבְתִּי וכולי. וכן העתידים; הצווי – הֵיטִיב[1] הֵטִיבוּ בשוה עם העבר. או בצרי – הֵיטֵיב – כמו "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם" (יחזקאל כא, יז). וכן המקור – "לִמְדוּ הֵיטֵב" (ישעיהו א, יז), "וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (ירמיהו י, ה). "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל, ז), "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז) – בחירק. אית"ן – אֵיטִיב. יֵיטִיב – "לֹא יֵיטִיב יְיָ" (צפניה א, יב). "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ" (מיכה ב, ז). "מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ" (ירמיהו ב, לג). והאות הנוספת בהם בצרי ופ"א-הפֹעל נחה. או בצרי עי"ן-הפֹעל – אֵיטֵיב. יֵיטֵיב – "יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה" (מ"א א, מז). ואם מלעיל בסגול – "וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִים" (שמות א, כ) "וַתֵּ֣יטֶב אֶת רֹאשָׁהּ" (מ"ב ט, ל). והנכון בתשלומם הַיטֵב. אַיְטֵיב. יַיְטִיב. תַּיְטֵיב וכולי. ובאו "וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב" (איוב כד, כא), "וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע" (תהלים קלח, ו) בהנעת היו"דין, לפי שהנכון בהם יְהֵיטִיב יְהֵידִיעַ בהֵראות ה"א הבנין ונוח היו"ד פ"א-הפֹעל, כמו "מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ" (ישעיהו נב, ה), וכמו שנראית הה"א במעט מהם כאשר הראיתיך בטור החמישי בשלמים, ובהעדר ה"א הבנין להקל הוטלה תנועתה על יו"ד השרש.
יכל. העתידים – הונעו האותיות הנוספות בשורק – אוּכַל. יוּכַל. ולא הונעו בחולם שלא יתערב עם אוֹכַל לשון אכילה, וגם לא הונעו בצרי כשאר נחי היו"ד – אֵרֵד, אֵשֵׁב – כדי שלא יתערב עם "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לט, לב) וחבריו, לשון כלה.[2] והמקור – "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְיָ" (במדבר יד, טז) עם תי"ו הנוספת אף על פי שכתובה היו"ד, וכן "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח, ז). או יהיו שם-הפֹעל. והמקור בחסרון יו"ד בלי תוספת תי"ו – "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל" (איוב מב, ב) – עיקרו יָכוֹל.
יכת – כתב רבי יונה בזה השרש "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם" (במדבר יד, מה), והנכון בו וַיִּיכְּתּוּם מהדגוש. ואדוני אבי ז"ל כתב כי הוא מבנין הִפְעִיל, ומשפטו וַיַּכִּיתוּם –
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ כי המקור והצווי בצרי והאית"ן בחירק והמשל "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ" (בראשית לב, יג).
- ^ אין זה טענה מספקת, כי למה לא נאמר שאר האית"ן אֵכֵל יֵכֵל נֵכֵל.