קטגוריה:בראשית ב יט
נוסח המקרא
ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃
וַ/יִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽ/אֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַ/שָּׂדֶה֙ וְ/אֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַ/שָּׁמַ֔יִם וַ/יָּבֵא֙ אֶל־הָ֣/אָדָ֔ם לִ/רְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑/וֹ וְ/כֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧/וֹ הָֽ/אָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽ/וֹ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חַיַּת בָּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתִי לְוָת אָדָם לְמִחְזֵי מָא יִקְרֵי לְהוֹן וְכֹל דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵיהּ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חַיַּת [נ"א חֵוַת] בָּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְיתֵי לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מָא יִקְרֵי לְהוֹן [נ"א לֵיהּ] וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבְרָא יְיָ אֱלהִים מִן אַדְמְתָא כָּל חֵיוַת בְּרָא וְיַת כָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְאַיְיתֵי לְוַת אָדָם לְמֵחְמֵי מַה יְהֵי קָרֵי לֵיהּ שׁוּם וְכָל דְקָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא מִן חַיְיתָא הוּא שְׁמֵיהּ: |
רש"י
"וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'" - סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם
[לז] סרסיהו וכו'. דאין לומר כמשמעו "כל אשר לו נפש חיה הוא שמו", ד"נפש חיה" בלא קריאתו של אדם הוא שמו, שהרי הוא נפש חיה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה... – סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ: "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ" לְעוֹלָם.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ויבא אל האדם" למען יכיר שהי' צריך לנמצא חדש מבלי אין בין בעלי חיים דבר נאות לעבדו: " לראות מה יקרא לו" כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל א' מהם כפי הפעולה המיוחדת לצורתו:
" נפש חיה הוא שמו" הנה שמו הורה על צורת הבעלי חיים הנקרא בשם ההוא שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפעל:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה היה מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה: והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:
הערות
אלשיך
זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו מה שמו אמר לו זה שור כו' ואתה מה שמך כו', ואני מה שמי אמר לו לך נאה ליקרא ה' שאתה אדון לכל בריותיך, הה"ד (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקראני אדם הראשון ע"כ. וראוי לדעת למה נסהו בזה. ועוד כי אין בכתוב אלא שקרא שם לבעלי חיים כאומרו לכל הבהמה כו' ולא לעליונים. ועוד מי הכריחן לפרש באומרו אני ה' הוא שמי שהוא שם שקראו אדם הראשון. ועוד כי הלא השם שבפסוק ההוא הוא שם ההויה, ועליו אמר הוא שמי שקראני, ואם כן איך נתן טעם ואמר שהוא אדון לכל בריותיו, כי הלא אין טעם זה צודק אלא בשם אדנות. ועוד ראוי לשים לב באומרו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כי הנה אומרו נפש חיה הוא מיותר ומשולל הבנה:
אמנם הנה למה שהמלאכים היו מקטרגים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו כו', כי חומר הוא, ואיך יקנה שלמות וישיג אל העולמות עליונים, להשפיע בחכמה ומעשים טובים שפע מאתו יתברך משתלשל דרך העולמות לקיים עולם אחר שמחומר קורץ. על כן מה עשה הוא יתברך, אמר דעו איפה כי אין כמוהו לקשר העולמות ולשלשל השפע מלמעלה למטה דרך העולמות, כי הלא הוא כולל כל העולמות, חומרו - מעולם השפל, חיוניות נפשו להתנועע - מעולם הגלגלים בעלי התנועה, הרוח - מעולם המלאכים כד"א עושה מלאכיו רוחות, נשמה - מעולם העליון כמפורש על מאמר נעשה אדם, כי אמר אלהים לכל העולמות ביני וביניכם נעשה אדם, כי כל אחד יתן חלק בו, כן אמרו רבותינו ז"ל (וכמו שנתבאר לעיל). ועל כן להיותו כולל הכל, בעבדו את ה' - ומה גם במחשבה ודבור ומעשה - עושה רושם בעולם העליון ומריק שפע מלמעלה אשר משם הנשמה העליונה שבו, ומשלשלו דרך העולמות עד למטה לארץ עולם המעשה, ועל ידי כן מתקשרים ומתקיימים, למה שבכל חלקיו הכלולים כל עולמות עבד את ה'. מה שאין כח זה במלאכים כאמרם ז"ל שאין להם חלק רק בעולם אחד בלבד:
והנה היה מקום להם לחלוק ולומר, כי למה שהאדם קורץ מאדמה, יעצרנו הגשם מלהשיג הדברים העליונים ולדעת עניניו יתברך כדי להשפיע מאתו יתברך, ואם יטה אל הדברים העליונים מפאת נשמתו, איך יהיה בו כח עולם השפל להשפיע בו. כלל הדברים כי חלקיו ההפכיים זה מזה יבלבלוהו מהשיג יחס הנוגע אל כל עולם ועולם בעצם מצד עצמו, כי רבים ומנגדים המה בו. על כן מה עשה הוא יתברך הביא לפניהם הבעלי חיים ולא השכילו לקרא להם שמות. כי טח מראות עיניהם בבעלי גשם ולהשכיל באיכותם, כי עצרם הגשם אשר אין להם חלק בו. באופן יכירו כי לא על ידם היה מקום להשפיע ולשלשל ממרום שפע בעולם השפל, כי אין להם שייכות בו, כי על כן לא השכילו לבא עד תכונת היושבים בו, לקרא שם לכל מין לפי בחינת איכותו:
ואחר כך העבירם בפני האדם את כל חלקי הבריות שבעולמות, בפרט שני הקצוות, הבעלי חיים שבארץ הלזו התחתונה, ושמו יתברך אשר למעלה מכל העולמות, כי כח וכי שיג לו להשיג טבע כל איכות ענינם, לשום למו שמות לכל אחד לפי טבעו ואיכותו. ואין זה לו, רק להיותו כולל כל העולמות, וגם שלא יעצרנו הגשם מלהשיג איכות וטבע שאר העולמות עד ה' אלהי העולמות כלם, כי על כן גם לו יתברך יקרא שם, וגם לא תעצרנו הנשמה העליונה מלידע איכות הבעלי חיים השפלים. מה שאין כן למלאכים הבלתי משיגים מה למעלה מהם, ולא איכות מה למטה מהם. ועל ידי היות כח זה לאדם, הוא מקיים כל העולמות כלם:
והנה אם חומר האדם בעת ההיא שהוא טרם יחטא, היה עכור כחמרנו זה עתה, יעכבנו החומר מהשיג איכות טבע כל בריה, אך אז היה אף חומרו זך ובעל חיות קרוב אל הרוחניות, על כן לא נעלם ממנו דבר. וזה מאמר הכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה" כו', והוא כי האדם נקרא נפש חיה כאומרו ויהי האדם לנפש חיה - וכמו שפירשנו שם שענין הכתוב לאחד הדרכים ויפח באפיו נשמת חיים ושמא תאמר איך חומר עכור יהיה לו מבוא לסבול רוחניות גדול כזה שהוא הפחת פיו יתברך, לזה אמר ויהי האדם לנפש חיה, לומר כי מטרם יופח באפיו נשמה מפיו יתברך, היה האדם מצד עצמו לנפש חיה, כי גם חומרו היה זך מתייחס ומוכן לנפש חיות ורוחניות, ועל כן לא יפלא היות בו כח אל השגה זו - וזהו אומרו "וכל אשר יקרא לו האדם" למה ש"האדם נפש חיה", על כן "הוא שמו" של כל חי, כי לא דבר ריק הוא ממנו להשיג איכות כל דבר:
והנה אשר דרשו רבותינו ז"ל כי גם לו יתברך קרא שם מהפסוק הנ"ל אני ה' הוא שמי, יתכן הוקשה להם אומרו לראות מה יקרא לו שהיה לו לומר מה יקרא להם. וכן באומרו וכל אשר יקרא לו ולא אמר להם. וגם יתור אומרו וכל אשר כו'. על כן פירשו שחוזר אל ה' הנזכר שזולת הבאתו יתברך את הבעלי חיים, גם כן כיוון "לראות מה יקרא לו" יתברך, ועל זה אמר "וכל אשר יקרא לו" יתברך "האדם" ש"הוא" מאדמה, השיג האמיתות להיות "הוא שמו" יתברך האמתי, וזהו אומרו "הוא שמו" אשר יקרא לו באמת.
(כ) ואחר כך על דבר הבעלי חיים אמר "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה" כו'. וגם זולת אומרו אשר יקרא לו, כוונו רבותינו ז"ל אל דרך גזירה שוה כמנהגם לבקי במדרשות. והוא כי נאמר כאן הוא שמו, ונאמר שם אני ה' הוא שמי, מלמד שגם לו יתברך קרא שם:
ואשר הקשינו כי השם הנזכר באומרו הוא שמי הוא שם הויה, והטעם באומרו שאתה אדון לא יצדק רק על שם אדנות, הלא הוא בשום לב אל אומרם ז"ל שאמר לך נאה ליקרא ה', ולא אמרו תקרא ה'. ועוד כי הלא קודם הברא אדם נזכר שם ה' בתורה ומה חידש אדם. אך לזה נזכיר מאמרם ז"ל (פסחים נ א) על פסוק זה שמי לעולם, לעלם כתיב כי לא כמו שאני נכתב אני נזכר, כי אם מה שהוא שם אדנות זכרי לדור דור. וזה יתכן כיוון אדם שאמר הלא יומרוך למזמה לומר כי שמך הגדול של הויה על השמים כבודו, ולרוממותו לא ישגיח בארץ, אך על שם אדנות - הוא שכינה - יש מקום להודות שהוא אדון בארץ. על כן לשלול זה, אמר "לך" שם ההויה נאה ליקרא אדני, שאתה עם כל גדולתך אדון לכל בריותיך, שאתה אדון ומשגיח והם בריותיך. וכן הסכים הוא יתברך וכתב בתורה וזה זכרי לדור דור, ששמו הגדול יקרא אדני:
ולמאמר ישעיה (שם) אני ה' כו' נקדים ונאמר, כי הנה ידענו כי באומרו יתברך - אני, הוא על השכינה המתוארת בשם אדנות. ונבא אל הענין, והוא כי הנה הוקשה למו אומרו הוא שמי, כי מי לא ידע כי הוא שמו, וכמאמרם ז"ל במדבר רבה (ג ג) כי באומרו ואני הוא ובית דינו, כי אני הוא בית דינו שהוא שם אדנות, והוי"ו הוא השם הגדול על דרך אומרו וה'. ועוד שהיה לו לומר אני ה' שמי. ולא עוד אלא שאומרו, הוא, יראה שעל דבר בלתי נזכר בכתוב ידבר. ועוד כי גם מלת אני מיותרת. ועוד איך יקושר עם זה אומרו וכבודי לאחר לא אתן:
אמנם רצה הוא יתברך להורות חיבתו עם ישראל עמו, כי לא יכנה כבוד שמו על כל האומות אשר ברא, כי אם על ישראל. והנה היה מקום לומר כי אם שם הויה לא יתייחס רק על ישראל, לפחות שם אדנות יצדק על הכל ליקרא גם על האומות כי אדון הוא לכל בריותיו. על כן אמר אני ה' כלומר אני שהוא אדנות אני ה' אחדות אחד, כי ה' הוא האלהים, תדעו כי כן הוא, כי הלא הוא שמי שקראני אדם הראשון, כי את שם ההויה אמר שלו נאה לקרא אדני להיותו אדון הכל, והוא כי לא נודע אליו רק שם ההויה ברוך הוא, על זה שאל לו הוא יתברך ואמר ואני מה שמי ליזכר בו, ואמר אדני, על היותו אדון לכל הבריות. הנה כי את שם ההויה אשר לא ידע זולתו קרא אדני, הנה הוראה כי גדול כבודו, ולכן גם הוא לא יכונה על זולת ישראל, וזהו וכבודי שהוא שם אדני הנקרא כבודי, לאחר לא אתן:
והנה בפסוק שאחר זה שמסיים ואומר, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, הלא יתחמץ כל לב באמת באמור היתכן שבבעלי חיים ימצא עזר לאדם, ואיך יעלה על לב יזווגנו לבהמות הארץ. והנה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג א) מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו כו', כי הנה גם שאין הדבר כפשוטו, כי אם שבא בשפיטת שכלו, אם היה בהן מי שתאותו להזדווג לו ולא מצא כו'. והן אמת כי הקלו מהקושיא באומרם כי לא צוה לו ה' ישקיף וירא אם ימצא בם בת זוג, כי אם שהוא מעצמו עשה, אך על כל פנים יקשה, כי גם על האדם יפלא, האם יעלה על לב לחשוב מחשבה כזאת, ולא שם לבו כי הפרש שבינו לבינם, כמן שמים לארץ:
ויתכן בשום לב אל אומרם בא אדם על כל כו' ולא נתקררה דעתו, ולא אמרו ולא מצא שוה לו, ומה ענין קרירות דעת הלז. אמנם יתכן כי הנה היה האדם לבדו שרוי בלא אשה ולא יבצר הרהור, כי על כן נאמר לא טוב היות האדם לבדו. והנה בבא האדם להרהר כי יחם לבבו, הלא תתקרר דעתו כאשר יש לו פת בסלו, גם שלא יקרב אליה, כמאמר קצת הפוסקים על רב דהוה קאמר מאן בעי ליומיה (יומא יח ב), שלא היה קרב אליה רק מתקררת דעתו בעלות על לבו כי יש מוכנת לו, ואפשר כי אדם
בהיותו לבדו והיה מהרהר אמר בלבו אולי ה' נתן תחת רשותי בעלי חיים, תהיה נא הכנתם כפת בסלי לקרר דעתי, וכאשר בא עליהם במחשבתו לא היתה מתקררת דעתו. על כן מיד "ויפל ה' אלהים תרדמה" עליו "ויישן ויקח אחת" כו' טרם יחטא בהרהור, וזהו אומרם ולא נתקררה דעתו:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויצר ה' אלהים מן האדמה. כבר כתיב: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א, כד)? להלן לבריאה, וכאן לכבוש, כמה דאת אמרת: "כי תצור אל עיר".
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב יט.
|
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. |
| -- בראשית ב, יט |
הניסיונות הכושלים של האדם הראשון
יש רווקים ורווקות, שניסו כבר כל-כך הרבה שידוכים, ושום דבר לא הצליח, והם מתייאשים. השידוך הראשון בהסטוריה מלמד אותנו, שגם אחרי ניסיונות רבים מספור, עדיין לא צריך להתייאש:
לאחר שה' יצר את האדם, הוא יצר מהאדמה 'עותקים' של כל החיות, והביא אל האדם כדי שייתן להם שמות.
שם מציין יחס סובייקטיבי ; השם שהאדם נותן לחיה משקף את היחס של האדם אל החיה. ה' הביא את החיות אל האדם כדי לבחון מהו יחסו של האדם אל כל אחת מהן, והאם יש חיה שהאדם מרגיש שהיא מתאימה להיות בת-זוגו. כשה' ראה, שהוא נתן לכל חיה שם אחר, ואף אחד מהשמות לא ביטא תחושה של קשר וקירבה, הוא החליט ליצור לו אישה מבשרו (אראל) .
ואכן, לאחר שהאדם מצא את בת-זוגו, הוא ביטא את שמחתו בשם שנתן לה: " "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה" "כי" "מאיש" "לוקחה זאת" "; וגם לאחר פרשת גן-עדן, כשהיחסים ביניהם השתנו והם כבר לא היו שווים זה לזה, השינוי ביחסים התבטא גם בשינוי שם (בראשית ג כ): מ"אישה" ל"חווה".
ומדוע ה' לא ברא את האישה מייד, וכי ה' לא ידע שהאדם ישמח יותר באישה שהיא "בשר מבשרו"?
- ייתכן שה' רצה שהאדם יאהב את האישה שקיבל וישמח בה, ולכן הביא לו קודם את כל שאר היצורים, כדי שיראה שאף יצור אחר לא מתאים להיות "עזר כנגדו", וישמח כשיפגוש סוף-סוף את בת-זוגו האמיתית ( שד"ל ) . ראו לא טוב היות האדם לבדו .
כל חיה מייצגת תכונת-אופי מסויימת. כשהאדם מתבונן בחיות, הוא משליך עליהן את תכונות האופי שלו ונותן להן שמות בהתאם (ישנה שיטה טיפולית המשתמשת בתופעה זו כדי לעודד ילדים לחשוף את הרגשות שלהם - הילד מתבונן בחיה, המטפל שואל אותו מה החיה מרגישה, והתשובה של הילד משקפת את הרגשות שלו עצמו). ה' הביא את החיות אל האדם, כדי שהאדם ילמד להכיר את עצמו, את רגשותיו ואת תכונות האופי שלו - כדי שיהיה מוכן לאיחוד עם בת-זוגו (גליה) .
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ
בפסוק הקודם אלוהים אמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח). ועכשו אלוהים מביא לפניו חיות. ניתן לחשוב שאלוהים ניסה לזווג לאדם, עזר כנגדו, מתוך החיות. אלוהים העניק לאדם את 'זכות הבחירה החופשית' , לבחור שמות ולבחור בת זוג, כרצנו.
לאלוהים היו מספר מטרות:
- בהתבסס על שמו ותוארו של אדם - "הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה". אדם חי לבדו ובעתיד הוא יקבל בת זוג. אלוהים רצה לוודא שאדם מסוגל להמציא שפה, ללמוד ולזכור אותה, ואחר כך ללמד את בת זוגו את שפתו, כדי ששניהם ביחד ילמדו את ילדיהם, לכן נאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". אדם עבר את הבחינה הזאת.
- בהתבסס על הכתוב "נֶפֶשׁ-חַיָּה", שמתאר כל זכר ונקבה שאלוהים יצר, ככתוב: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (ביאור:בראשית א כז), ועל אדם נאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ביאור:בראשית ב ז), ניתן להבין שבמסווה של קריאת שמות לחיות, אלוהים הציג בנות-אדם לאדם, לבחירה. לא סביר שאלוהים התכוון שאדם יבחר 'חיה' להיות עזר כנגדו ובת זוגו. מהעובדה שנכתב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב כ) ניתן להבין שזאת היתה כוונתו של אלוהים. השימוש במילים: "יִקְרָא" ו"שְׁמוֹ", מרמז על 'הזמנה מינית', ככתוב במגילת אסתר: "לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם" (ביאור:אסתר ב יד). קריאת שם היא הכרזת בעלות: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק" (ביאור:בראשית יז יט), וכך האישה בנשואיה מקבלת את שם משפחת בעלה. אדם היה בוגר עם זקן וגם והנקבות היו בוגרות. הם לא עברו את תהליך החתמה/הטבעה/התקשרות בילדותם, כי לא היו להם הורים, ולכן הם לא הכירו אחד את השני כבני זוג. כך קרה שאדם לא בחר 'לקרוא להן בשם', ולשאת אחת מהן. כדי לפתור את הבעיה הזאת, אלוהים עשה את האישה מהצלע, ומילדות היא ראתה אותו ועברה החתמה/הטבעה/התקשרות אליו. במשפט כל החיות מתוארות כזכר, יחיד, אולם לפי דברי אדם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (ביאור:בראשית ב כג), והדגש על המילה "הַפַּעַם", ניתן להבין שאדם ידע שאלוהים הציג לפניו נשים לנשואין, והוא סרב, לאומת הפעם הנוספת שהוא שמח לקבל את האישה.
לוא האדם היה בוחר לעצמו בת זוג שנוצרה לחוד ממנו, הגנים שלהם לא היו זהים ומשלימים אחד את השני, וכך אחרי מספר דורות הגנים המיוחדים שאלוהים נטע בהם היו מתפזרים ומתקלקלים. כאשר אלוהים העניק לאדם העתק של עצמו נוצרו שני בני זוג עם גנים מושלמים. בני האדם גילו את היתרונות בחיים ארוכים ובריאים, הם סרבו להתחתן בגיל צעיר, וכך הם זיהו אנשים בריאים ושימרו את הגנים האלה לעצמם. לכן אלוהים האשים את בני האדם שהם מלאי חמס (ביאור:בראשית ו יג), ולא היתה לו ברירה אלא לבחור את נוח, שנשא אישה צעירה שאינה נושאת גנים מושלמים, והביא מבול כדי להרוג את כל בני האדם שנשאו את הגנים המושלמים שאלוהים נטע באדם. ואכן עד נוח כל בני האדם התחתנו בגיל מבוגר וחיו שנים רבות, ואחרי נוח בני האדם מתחתנים בגיל צעיר וגיל האדם הולך ופוחת. (אילן סנדובסקי)
פירושים ונושאים נוספים בפסוק
א. האם החיות נבראו אחרי האדם?
לא, החיות נבראו לפני האדם, כפי שמתואר בפרק א. פרק ב מתאר את אירועי היום השישי שבו נברא האדם (ראו בריאת האדם - כלל ופרט ). בתחילת הפרק מסופר ה' נטע את גן העדן, למרות שהצמחים נבראו כבר ביום השלישי - ה' יצר "עותקים" נוספים של העצים ונטע אותם בגן עבור האדם. כך גם בפסוק שלנו - ה' יצר "עותקים" של החיות והביא אותם לגן עבור האדם. החיות נבראו רק לא מזמן, הן בוודאי היו עסוקות (בפריה ורביה), ה' לא רצה להפריע להם ולכן יצר עותקים חדשים.
ב. מה משמעות הקריאה בשמות?
1. פירשנו למעלה שהקריאה בשמות מבטאת את יחסו האישי של האדם אל החיות, את רגשותיו ביחס אליהם ואת תכונות האופי שלו שהוא משליך עליהן.
2. ויש אומרים שהקריאה בשמות היא פעולה מדעית - האדם היה אמור לתת לכל בעל-חי שם שמשקף את המהות שלו; והם מסיקים מכאן, שהאדם לפני החטא היה חכם גדול בחכמת הטבע.
- אולם, פירוש זה אינו מתאים להקשר - הקריאה בשמות נעשתה מייד לאחר ש בראשית ב יח: " "וַיֹּאמֶר ה' אל" "הים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'" ". מה הקשר בין ההחלטה של ה', לעשות לאדם "עזר כנגדו", לבין המשימה ה'זואולוגית' שהטיל עליו?!
3. ויש אומרים, שהקריאה בשמות מבטאת שלטון - " "והמכוון בקריאת השמות, שיהיה אדון עליהם" " (שד"ל; ראו קריאות ושמות במעשה בראשית ).
- אולם גם פירוש זה אינו מתאים להקשר, מאותה סיבה.
ג. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו
ישנן כמה דרכים לפרש את סוף הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו":
1. "וכל אשר יקרא לו האדם, לכל נפש חיה, הוא שמו "; "כל שם שהאדם ייתן לכל נפש חיה, הוא יהיה שמה". " "נפש חיה הוא פירוש מלת לו , כמו (שמות ב ב) " ותראהו את הילד ", (יהושע א ב) " אשר אנכי נותן להם לבני ישראל ". והשמיט מלת "לכל", שלא לכפול מלת כל שהתחיל בה.." " (ראב"ע, שד"ל ) .
2. "כל יצור חי שהאדם ייתן לו את השם 'נפש חיה' - זה יהיה שמו". האדם עצמו נקרא " נפש חיה " (פסוק ז), ואילו הוא היה מוצא יצור חי שמתאים לו, הוא מן הסתם היה קורא לו באותו שם - "נפש חיה"; מטרת הקריאה בשמות היתה לראות אם האדם יצליח למצוא יצור חי שראוי להיקרא "נפש חיה" כמוהו.
אמנם, לאחר שהאדם מצא את בת-זוגו, הוא לא קרא לה "נפש חיה", כי בניגוד אליו, היא לא נבראה ישירות מהאדמה, אלא נלקחה מגופו, ולכן בחר האדם שם מתאים יותר עבורה - שם שמבטא את העובדה שהיא נלקחה ממנו - "אשה".
ד. איך אפשר לזווג חיה לאדם?
רעיון די מוזר הוא לזווג לאדם חיה כלשהי. והלא כל אחד מהם זכר ונקבה, ולמה שאדם יהיה שונה?
אלא אם כן האדם שנברא לא היה זכר, לכן לא שייך לזווג לו נקבה. האדם שנברא היה יצור כפול- "זכר ונקבה ברא אתם". "הוא" שהוא "הם" שהוא זכר ונקבה, כי צלם אלוקים הוא לא זכר, כי אלוקים לא זכר. (דוד אקסלרוד) .
מהר"ל
מלמד שבא וכו', ואין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב"ה כבר ציוה אותו על העריות... אלא פירושו מפני שהאדם הוא צורת כל המינים והוא נותן להם שלימות, וכל צורה הוא מתחבר לאשר הוא צורה לו, והאדם צורה הוא לכל התחתונים הבעלי חיים הבלתי מדברים, וזה שאמר שבא על כל בהמה וחיה ועוף, שהרי ידוע כי הצורה נמשלת כאיש, ואשר הוא צורה לו נמשל כנקבה, והתחברות הצורה לאשר הוא צורה לו נקרא ביאה... אבל אין בזה הנחה והשקט, כי אין האדם צורה מיוחדת בשלימות רק לאשתו, כי אל האשה הוא צורה מיוחדת בשלימות, וכאשר לא היה נמצא זוג של אדם אשר הוא הצורה לה בפרט ובשלימות, נקרא החיבור ההוא ביאה... (חידושי אגדות יבמות סב ב)
שעה ששית קרא שמות, דבר זה מדריגה יותר עליונה, והוא השכל שקנה, כי קריאת השמות מורה זה על חכמה ודעת שנתן השי"ת בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדריגה נוספת. (שם סנהדרין לח ב)
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ב יט"
קטגוריה זו מכילה את 21 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 21 דפים.