ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו

פרק א

[א] אין "צו" אלא זירוז - מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס.

[ב] ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים ראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח... תלמוד לומר "כבשים" (שם, לח) -- מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.

[ג] ר' עקיבא אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח... תלמוד לומר 'עולה' (שם, מב) -- מה עולה מיוחדת שהיא ראוי למזבח - אף כל דבר שראוי למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.

[ד] ר' יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה - לא ירד. שנאמר "היא העֹלה על מוקדה" -- מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי לאישים אם עלה - לא ירד.

[ה] רבן גמליאל אומר "היא העֹלה על מוקדה על המזבח" -- מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה - לא ירד.

[ו] אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים; שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ור' יהושע אומר ירדו.

[ז] ר' יהודה אומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים. פרט לנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים.

ר' שמעון אומר אין לי אלא כשרה; מנין לשנשפך דמה, ושנשחטה בלילה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, ולהלן והיוצא והטמא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולים וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והנתנים למעלה שנתנם למטה, והנתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן? תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- תורה אחת לכל העולים שאם עלו - לא ירדו.

[ח] יכול אף הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, והיוצא דופן ובעלי מומין - אם עלו לא ירדו?... תלמוד לומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים.

ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש.

[ט] כשתמצא לומר כלל שרבי עקיבא אומר כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו. חוץ מבעלי מומין; שבעוף כשר.
ר' חנניא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא בעלי מומין מעל גבי המזבח.

יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו? תלמוד לומר 'עולה' -- מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה, יצאו נסכים שאינם באים בגלל עצמם.

[י] מכאן אתה אומר -- הזבח כשר והנסכים פסולים; הזבח פסול והנסכים כשרים; אפילו זה וזה פסול -- שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.

[יא] מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז) למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו. מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח? תלמוד לומר "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב, יב).

מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם? תלמוד לומר "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שמות ל, כט).

[יב] כלי הלח מקדשים את הלח, מדת היבש מקדש היבש. ואין כלי הלח מקדש את היבש ואין מדת היבש מקדש את הלח.

כלי הקדש שנקבו: אם עושים מהם מעין מלאכתם שהיו עושים כשהם שלמים - מקדשים, ואם לאו - אין מקדשין.

וכולם אין מקדשים אלא בקדש.

[יג] "היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר"-- שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים על המזבח כל הלילה.

אין לי אלא דברים שהן ראוים לקרב בלילה שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה;
מנין דברים שהן ראוים לקרב ביום - כגון הקומץ והקטרת והלבונה והעצים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים - שמעלן מבא השמש והם מתעכלים כל הלילה?
תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- ריבה.

[יד] אתה אומר לכך נאמר "כל הלילה" - שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה; או אינו אלא שיהא מעלם מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה!
הא מה אני מקיים "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח)!? זה הוא האמור ללמד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה!
[טו] הא מה אני מקיים "כל הלילה"? שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים כל הלילה מעל גבי המזבח.

מה תלמוד לומר "עד הבקר"? אם אינו ענין לעיכול איברים תנהו ענין לתרומת הדשן; לימד שיהיו תורמים את המזבח כל הלילה עד הבקר.

[טז] "ואש המזבח תוקד בו" - ומנין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? תלמוד לומר "אש המזבח תוקד בו".

אש מחתה ומנורה מנין?

ודין הוא! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי, ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה . מה אש מזבח הפנימי - ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח החיצון!
או כלך לדרך זה! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה. מה אש ממזבח הפנימי - ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח חוצה לה!
תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"(ויקרא ו, ו) -- אף אש שאמרתי לך "תהיה תמיד" (ויקרא כד, ד) - לא תהא אלא ממזבח החיצון.

למדנו אש למנורה; למחתה מנין?

ודין הוא! נאמר אש במנורה ונאמר אש במחתה (ויקרא טז, יב). מה להלן על מזבח החיצון -- אף כאן על מזבח החיצון!
או כלך לדרך זה! נאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה. מה להלן - בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו!
תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב) -- איזה דבר שמקצתו 'לפני השם' ואין כולו 'לפני השם'? הוי אומר זה מזבח החיצון.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ב

[א] "ולבש הכהן מדו בד". ["מדו"]-- כמדתו.

'בד'-- שיהיו של בוץ. 'בד'-- שיהיו חדשים. 'בד'-- שיהיו כפולים^[1]

"בד" (שמות כח, מב)-- שלא ילבש עמהם בגדים אחרים.
יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן אבל ילבש עמהם בגדי צמר? תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "בד".
יכול לא ילבש עמהם בגדי קדש אבל ילבש עמהם בגדי חול? תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "ומכנסי בד".

"ילבש על בשרו" - מה תלמוד לומר "ילבש"?

להביא את המצנפת ואת האבנט, דברי ר' יהודה.
ר' דוסא אומר להביא את בגדי כהן גדול שיהיו כשרים לכהן הדיוט.
רבי אומר שתי תשובות בדבר: ⁽¹⁾ וכי אבנטו של כהן גדול זו אבנטו של כהן הדיוט?! ⁽²⁾ דבר אחר, בגדים ששמשו קדושה חמורה יחזרו וישמשו בקדושה קלה?! אם כן מה תלמוד לומר "ילבש"-- אפילו הן שחקים.

[ב] ר' שמעון אומר ממשמע שנאמר "בד" שומעני ד' כלים שנאמר "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש" (ויקרא טז, לב). אם כן למה נאמר "מדו בד"? -- כמדתו.

[ג] "ומכנסי בד ילבש על בשרו" -- ולא רטיה על בשרו^[2]. כשהוא אומר להלן (ויקרא טז, ד) "מכנסי בד יהיו על בשרו" -- שלא יהיה שום דבר קודם למכנסים.

[ד] "והרים את הדשן אשר תאכל האש"

יכול עצים? תלמוד לומר 'עולה'.
אי 'עולה' יכול איברי עולה? תלמוד לומר "אשר תאכל האש".
הא כיצד? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד.

"ושמוֹ"-- בנחת. "ושמוֹ"-- כולו. "ושמוֹ"-- שלא יפזר.

"אצל המזבח"-- סמוך למזבח.

מנין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שמסלקן לצדי המזבח? ואם אין צדדים מחזיקם - סודרם על הסובב או על הכבש עד שסודר את המערכה ומחזירם למערכה? תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".

[ה] מנין לאיברים שפקעו מעל המזבח קודם לחצות שיחזיר ומועלים בהם? תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".

[ו] "ופשט..ולבש" - יכול כמצות יום הכפורים יהיה פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר "בגדיו...בגדים" -- מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מה בגדים שפושט - הראוים למלאכתו, אף בגדים שלובש - הראוים למלאכתו. אם כן למה נאמר "אחרים"? -- פחותים מהם.

ר' אלעזר אומר "אחרים והוציא את הדשן"-- לימד על בעלי מומין שיהיו כשרים להוציא את הדשן.

[ז] "והאש על המזבח תוקד בו" -- אמר ר' יהודה מנין להצתת האש שלא יהיה אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".

אמר ר' יוסי מנין לעשות מערכה אחת לקיום האש? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".

מנין שכל המכבה עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תִכְבה".

[ח] "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". נאמר כאן "בבקר בבקר" ונאמר בתמיד (במדבר כח, ד) "בבקר" -- איני יודע איזה יקדים? יקדים דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא 'בקר' [בס"א "בבקר"] אחד.

נאמר בעצים "בבקר בבקר" ונאמר בקטורת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר" -- איני יודע מי יקדים את מי? מי מכשיר את מי?! עצים מכשירים הקטרת! הם יקדימו את הקטרת!

[ט] נאמר בקטרת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר" ונאמר בנרות (שם,) "בבקר בבקר" -- איני יודע איזה יקדים? כשהוא אומר (שם,) "בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה"-- סמכו ענין לקטורת; אף הם יקדימו את הקטורת!

מנין שיעשה את המערכה גדולה כדי שתקבל את כל העולות? תלמוד לומר "עליה העֹלה".

מנין לאמורי חטאת ואמורי אשם ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים? תלמוד לומר "עליה חלבי השלמים".

מנין הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "עליה..והקטיר"-- כל ההקטרות יהיו עליה.

יכול אף הקטורת תהא עליה? תלמוד לומר "ובער עליה...וערך עליה"-- עשה הבערה אחת לקטורת, עשה מערכה אחת לקטורת.

[י] מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר "עליה העֹלה".

מנין שלא יהיה דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים? תלמוד לומר 'עליה שלמים'.

"אש תמיד". "תמיד"-- אף בשבת, "תמיד"-- אף בטומאה.

"לא תִכְבה"-- אף במסעות. מה עושים לה? כופין עליה פסכתר, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר אף בשבת; ומסעות -- מדשנין אותה! שנאמר (במדבר ד, יג) " ודִשְּׁנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".

[יא]

ר' יהודה אומר ב' מערכות בכל יום, וג' ביום הכפורים.
ר' יוסי אומר ג' בכל יום וד' ביום הכפורים. אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.
ר' מאיר אומר ד' מערכות בכל יום וחמש ביום הכפורים. אחת מערכה גדולה, ואחת לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.

^ עפ"פ המלבי"ם שלש דרשות אלו אינם נובעים מתוך מילת "בד" עצמה אלא מתוך היקישו למלת "שש" בפסוק (שמות לט, כח) כדאיתא ביומא (דף עא:) - ויקיעורך
^ עי' במלבי"ם דהספרא כאן מדבר בדרך אילו רק היה כתוב "ילבש על בשרו". אולם לאמתו של דבר אחרי שגם כתוב "יהיו על בשרו" למדינן איסור חציצה מ"יהיו על בשרו" ואיסור קדימה מ"ילבש על בשרו" - הפוך מקריאה שטחית של דברי הספרא כאן. עיי"ש. -- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ב

[א] "וזאת תורת המנחה"-- לבית עולמים. "זאת"-- אינה נוהגת בבמה.

"תורת המנחה" -- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.

[ב] וכי מנין יצאו?
מכלל שנאמר (ויקרא ב', א'-ג') "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה..והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" - יכול אין טעונה שמן ולבונה אלא מנחות ששיריהן נאכלים!... מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין?
תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.

[ג] אמר רבי עקיבא מה מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים ללתיתין -- לא נחלק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים ללתיתין!
אמר לו ר' חנניא בן יהודה וכי מה ראיה לאו להין?! עשה ללא תעשה?! תלמוד לומר "תורת המנחה"-- תורה אחת לכל המנחות שיהיו טעונות שמן ולבונה.

[ד] "הַקְרֵב אֹתָהּ"-- כשרה ולא פסולה. "אֹתָהּ"-- כולה כאחת.

"בני אהרן"-- ולא בנות אהרן.

"לפני השם" - יכול במערב?    תלמוד לומר "אל פני המזבח".
אי "אל פני המזבח", יכול בדרום?    תלמוד לומר "לפני השם".
הא באיזה צד מגישה?   בקרן דרומית מערבית [ודיו].

[ה] ר' אליעזר אומר יכול יגישנה בדרומה של קרן או במערבה? - אמרת לאו.

שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו. תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו.

כשאתה אומר "לפני השם" במערב - בטלת "אל פני המזבח" בדרום. וכשאתה אומר "אל לפני המזבח" בדרום - קיימת "לפני השם" במערב.

הא באיזה צד מגישה? בדרומה של קרן.

"והרים ממנו"-- מן המחובר. שלא יביא עשרון אחד בשני כלים.

"בְּקֻמְצוֹ"-- שלא יעשה מדה לקומץ.

"מסֹלת המנחה"-- ולא מסולת חברתה. "ומשמנה"-- ולא משמן חברתה. שלא יביא שני מנחות בכלי אחד.

"מסלת המנחה ומשַמנה ואת כל הלבֹנה"-- שתהא שם לבונה בשעת קמיצה.

"ואת כל הלבֹנה אשר על המנחה והקטיר"-- שילקוט את הלבונה ויעלה לאישים.

[ו] "והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה ליהו"ה"-- נזכרים בה, נזכרים בקמיצתה, ונזכרים בלבונתה.

[ז] "והנותרת ממנה" -- כשירה.

'יאכלו...תאכל...יאכלוה אהרן ובניו' -- ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה.

"יאכלוה"-- שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהוא מועטת.

[ח] 'לאהרן ולבניו' (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)--

לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.

[ט] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל"-- מצוה.

לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזיר להתירה הראשון?... תלמוד לומר "מצות תאכל"-- מצוה.

[י] וכיוצא בו: "יבמה יבא עליה"-- מצוה.

לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזר להיתירה הראשון?... תלמוד לומר "יבמה יבא עליה".

[יא] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "יאכלוה" - אין לי אלא כולה; מנין אף מקצתה? תלמוד לומר "תֵּאָכֵל"-- אפילו כל שהוא.

[יב] 'במקום קדוש תֵאָכל' - יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה".

אין לי אלא בחצר אהל מועד; מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות בקדש? תלמוד לומר "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ".

"יאכלוה"-- שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהוא מרובה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ג

[א] "לא תאפה חמץ" מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר "לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) יכול לאו אחד על כולם?...
תלמוד לומר "לא תאפה חמץ" -- אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה. מה אפיה מיוחדת מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני מרבה את לישתה ואת עריכתה ואת כל מעשה ומעשה שיש בה שחייב על כל אחד ואחד לאו בפני עצמו.

[ב] "חלקם נתתי..מֵאִשָּׁי"-- אינן רשאים ליטול אלא מותר מן האישים.

אין לי אלא בו בלבד; מנין לרבות את כל הקדשים? תלמוד לומר 'כי קדש קדשים'^[1] .

יכול אף הפסולה במחלוקת? תלמוד לומר "מֵאִשָּׁי"-- הכשרה ולא הפסולה.

יכול אם חלקוה תהיה פסולה? תלמוד לומר "הִוא"-- הרי הוא בקדושתה.

[ג] "כחטאת"-- מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית, אף זו -- מן החולין וביום ובידו הימנית.

אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה, אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה?...
תלמוד לומר "כאשם"-- מה אשם נשחט שלא לשמו - כשר, אף זו אם נקמצה שלא לשמה -- כשרה.

[ד] ר' שמעון אומר יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם:

מנחת חוטא הרי הוא כחטאת, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - פסולה.
מנחת נדבה הרי הוא כאשם, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - כשרה.

[ה] "כל זכר..."^[2] -- לרבות בעלי מומין.

למה?
אם לאכילה - כבר אמור (ויקרא כא, כב)! אם כן למה נאמר "כל זכר"-- לרבות בעלי מומין למחלוקת.

"יאכלנה"-- כשרה ולא פסולה.

"חק עולם"-- לבית עולמים.

"לְדֹרֹתֵיכֶם"-- שינהג הדבר לדורות.

"מֵאִשֵּׁי יהו"ה"-- אין להם אלא אחר מתן אישים.

[ו] "כל אשר יגע בהם יקדש" - יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בהם"-- משיבלע.

יכול אם נגע במקצתו יהיה כולו פסול? תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יקדש"-- הנוגע פסול; הא כיצד? חותך את מקום שבלע.

"יקדש"-- להיות כמוהו. אם פסול - פסול, ואם כשר - יאכל כחמור שבו.

^ פסוק זה אינו בכלל בפרשתנו [אלא נמצא ב(ויקרא י, יז) וב(ויקרא כד, ט)]. ולכאורה היה צ"ל "קדש קדשים הוא" (ויקרא ו, י). ותמיהא לי שאף אחד מן המפרשים העירו להגיה ולמחוק כאן מלת "כי". ולכן נמנעתי גם אני מלהגיהו בפנים הטקטס. וצע"ע. - ויקיעורך
^ כאן הגהתי כמו שמצאתי בדפוס הגר"א כדי שהציטוט יהיה מוסב על "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, י). ובמלבי"ם כתוב "כל זכר בכהנים" (ויקרא ו, כב), ולא דק בלישניה, היות דדרשה זו הינה אחת מתוך ג' (ויקרא ו, כב) ו(ויקרא ז, ו), ועירבב ביניהם. אמנם, לדיוק הענין, דרשה זו מוסבת על פסוק (ו' י') של פרשתנו (גם לדברי המלבי"ם) ושם כתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה". ובכן הגהתי בפנים - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ג

[א] "זה קרבן אהרן ובניו" - יכול יהיו אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה? תלמוד לומר "..ובניו אשר יקריבו". הא כיצד? אהרן מביא לעצמו ובניו מביאים לעצמם.

[ב] 'בניו'-- אלו כהנים הדיוטים.

או 'בניו' הרי כהנים גדולים!?...
כשהוא אומר "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו, טו) -- הרי כהנים גדולים אמור!
הא מה אני מקיים 'בניו'? אלו כהנים הדיוטים.

[ג] כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו.
אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה -- עבודתו כשרה.

[ד] "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ"-- אין כהן גדול נמשח אלא ביום.

"אֹתוֹ"-- אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד.

"ביום המשח"-- מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

או אינו אומר "ביום המשח אותו" - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק?...
תלמוד לומר "מנחה תמיד"!
הא מה אני מקיים "ביום המשח אֹתו"? -- ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

"עֲשִׂירִת הָאֵפָה" -- אחד מעשרה בשלש סאין שהם שבעה רבעים ועוד.

[ה] "סֹלת" - מה סולת האמור להלן (שמות כט, ב) - חטים, אף סולת האמור כאן - חטים.

"מנחה"-- הרי הוא ככל המנחות ללבונה.

"תמיד"-- אף בטומאה; "תמיד"-- אף בשבת.

[ו] אילו נאמר "מחצית בבקר ומחצית בערב" - יכול יביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב... תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב"-- משָלם; מביא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.

• [ז] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו. מקריב מחצה בבקר ומחצית בערב.

נטמא חציו של בין הערבים - יכול יביא חצי עשרון מתוך ביתו בערב? תלמוד לומר "ומחציתה בערב"-- משָלם.

• [ח] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.

כהן שהקריב מחצה שחרית ומינו אחר תחתיו - יכול יביא עשרון מביתו^[1]? תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב"-- [ס"א מחציתה] משָלם מביא בערב.

• [ט] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.

נמצאו שני חצאין קרבים ושני חצאין אובדים.

^ אם הבנתי נכון, עי' במלבי"ם שמעדיף כגירסת הגמרא (מנחות נ, ב) "יכול יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של ראשון" - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ד

[א] "על מחבת בשמן"-- מלמד שטעונה כלי.

"בשמן"-- להוסיף לה שמן אחר.

ואיני יודע כמה?
הריני דן: זו טעונה שמן ומנחת נסכים טעונה שמן. מה מנחת נסכים - ג' לוגין לעשרון, אף זו - ג' לוגין לעשרון.
[ב] או כלך לדרך זה: זו טעונה שמן ומנחת נדבה טעונה שמן. מה נדבה טעונה לוג אחד לעשרון, אף זו - לוג אחד לעשרון.
[ג] נראה למי דומה: דנין מנחה שהיא באה תמיד ודוחה את השבת ואת הטומאה; ואל תוכיח מנחת נדבה שאינה באה תמיד ואינה דוחה את השבת ואת הטומאה!
[ד] או כלך לדרך זה: דנין מנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה וטעונה לבונה ממנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה וטעונה לבונה; ואל תוכיח מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ואינה טעונה לבונה!

[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כשהוא אומר "מנחה תמיד" -- הרי היא לו כמנחת תמידין. מה מנחת תמידין - ג' לוגין לעשרון, אף זו ג' לוגין לעשרון.

ור' שמעון אומר, ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת כבשים. מה מנחת כבשים - ג' לוגין לעשרון, אף זו ג' לוגין לעשרון.

או כלך לדרך זו! ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת אלים. מה מנחת אלים - שני לוגין לעשרון, אף זו - שני לוגין לעשרון!
נראה למי דומה: דנים מנחה שכולה עשרון ממנחה שכולה עשרון ואל תוכיח מנחת אלים שאין כולה עשרון.

"תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת"-- מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושבמילואים.

"תביאנה" - יכול לפני הנסכים? כשהוא אומר "תקריב"-- אף לאחר המוספין.

"תֻּפִינֵי"-- תאפה נא. ר' יהודה אומר "תֻּפִינֵי"-- תאפה נאה. ר' יוסי אומר תאפה רבה.

"מנחת פִתִים"-- מלמד שכופל אחד לשנים ואינו מבדיל^[1]

"תקריב ריח ניחח ליהו"ה" -

יכול מה אהרן מביא בכל יום - אף בניו מביאים בכל יום? תלמוד לומר (ויקרא ו, יג) "זה"
יכול, מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה - אף בניו יהיו מביאים ודוחים את השבת ואת הטומאה? תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא חצאים - אף בניו יהיו מביאים חצאים? תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא שלשה לוגין לעשרון - אף בניו יהיו מביאים שלשה לוגין לעשרון? תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא רבוכה - אף בניו יהיו מביאים רבוכה? תלמוד לומר (שם,) "זה".

^ כן גריס המלבי"ם בפירושו, עיי"ש. מכל מקום, בטקסט של הספרא המודפסת בספר המלבי"ם (דפוס בוקרשט) גריס כך: "מלמד שכופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל"; כנראה שהמלבי"ם לא הספיק להגיה בפנים לפני שהודפס... - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ה

[א] 'משיח' - אין לי אלא משוח בשמן המשחה; מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "והכהן המשיח".

יכול שאני מרבה אף משיח מלחמה? תלמוד לומר "תחתיו מבניו"-- את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה, יצא משיח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו.

ומנין שאין בנו עומד תחתיו?
תלמוד לומר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש"-- את ש’בא אל אהל מועד לשרת בקדש’ בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו ’בא אל אהל מועד לשרת בקדש’.

[ב] ~~"מבניו יעשה אותה"~~ "ילבשם הכהן תחתיו מבניו"-- מלמד שיהיה בן קודם לכל שבעולם.
יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אביו? תלמוד לומר (ויקרא טז, לב) 'אשר ימלא ידו' -- בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו - יבוא אחר וישמש תחתיו.

[ג] מנין לכהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו קרבה משל יורשים? תלמוד לומר "מבניו יעשה".
יכול יביאוה לחצאין? תלמוד לומר "אֹתה"-- כולה אמרתי ולא מקצתה, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר אינה באה אלא משל צבור שנאמר "חק עולם"-- משל עולם.

"כליל תקטר"-- כליל להקטרה.

[ד] "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאָכֵל"-- מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת.

אין לי אלא מנחת חובתו; מנחת נדבתו מנין? תלמוד לומר 'כל מנחת כהן'.
אין לי אלא כולה; מקצתה מנין? תלמוד לומר "תהיה"-- אפילו כל שהוא.
אין לי אלא העליונה ב'כליל תקטר' והתחתונה ב'לא תאכל'; מנין העליונה ב'לא תאכל' והתחתונה ב'כליל תקטר'? תלמוד לומר "כליל" (ויקרא ו, טו) "כליל" (שם טז,) לגזירה שוה.

ר' אליעזר אומר "כליל תהיה לא תאָכֵל"-- כל שבכליל; ליתן לא תעשה על אכילתן.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ד

[א] "זאת תורת החטאת" "זאת"-- אינה נוהגת בבמה.

"תורת החטאת"-- תורה אחת לכל חטאות שיהיה דמם טעון כיבוס.

וכי מאין יצא?!
מכלל שנאמר (ויקרא ו', י"ט-כ') "הכהן המחטא אֹתה יאכלנה..ואשר יזה מדמה..תכבס", יכול אין לי אלא חטאת החצונית שיהיה דמם טעון כבוס; חטאת פנימית מנין?
ודין הוא! ומה אם קדשי קדשים --ששוו לחטאת החיצונית למריקה ולשטיפה-- לא שוו לכיבוס, חטאת הפנימית --שלא שוו למריקה ולשטיפה-- אינו דין שלא ישוו להם לכיבוס?!
תלמוד לומר "תורת החטאת"-- תורה אחת לכל חטאת שיהא דמם טעון כיבוס.

[ב] יכול אף חטאת העוף יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "זאת".

"בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לפני יהו"ה" -- זהו שאמר לרבות כל חטאת שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
ר' אליעזר אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

"קדש קדשים"-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
"הִוא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.

[ג] "הכהן המחטא אֹתָהּ יֹאכלנה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

"אֹתָהּ"-- כשרה ולא פסולה.

"...אֹתָהּ"-- שיתן דמה למעלה ולא יתן דמה למטה.

וכי מאין באת?
מכלל שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל" - שומע אני חטאת שניתן דמה למטה כשרה; והא מה אני מקיים "על קרנות המזבח"? --מצוה.

יכול כשם שטעון ארבע מתנות ואם נתנם מתנה אחת כפר - כך תהא טעונה דמים למעלה ואם נתנם למטה כשרה.

והלא דין הוא! דמים נתנים למטה ודמים נתנים למעלה. מה הנתנים למטה - אם נתנם למעלה לא הורצו, אף הנתנים למעלה - אם נתנם למטה לא הורצו.
מה לתחתונים אם נתנם למעלה לא הורצו -- שאין מהם קרב למעלה! תאמר בעליונים אם נתנם למטה לא הורצו - שיש מהם קרב למטה!
הפנימים יוכיחו! שיש מהם קרב בחוץ ואם נתנם בחוץ לא הורצו!
מה לפנימים אם נתנם בחוץ לא הורצו -- שאין מזבח הפנימי ממרקו! תאמר בעליונים שהרי קרנות ממרקות אותם! הואיל וקרנות ממרקות אותם - אם נתנם למטה כשרה!
תלמוד לומר "אֹתָהּ"-- שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה.

[ה] " בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" --

יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד".
אין לי אלא 'חצר אהל מועד'; מנין הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש? תלמוד לומר 'במקום קדש תאכל'.

[ו] "כל אשר יגע בבשרה יקדש"

יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בבשרה"-- עד שיבלע.
יכול אף נגע במקצתו יהא כולו פסול? תלמוד לומר "אשר יגע בבשרה"-- הנוגע פסול. הא כיצד? חותך את מקום שבלע.

"בבשרה"-- ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים.

"יקדש"-- להיות כמוה; אם פסולה - תפסל, ואם כשרה - יאכל כחמור שבה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ו

[א] "ואשר יזה מדמה" --

מדם הכשרה ולא מדם הפסולה.
רבי עקיבא אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- דמה טעון כיבוס. שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אין דמה טעון כיבוס.
ור' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אין דמה טעון כיבוס.

[ב] "מדמה"-- ולא מדם קדשי קדשים.

והלא דין הוא! ומה אם חטאת הפנימית --שלא שוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה-- שוו להם לכיבוס, קדשי קדשים --ששוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה-- אינו דין שישוו להם לכיבוס?!
תלמוד לומר "מדמה"

"מדמה"-- ולא מרוטבה

והלא דין הוא! ומה אם הדם --שאין טעון מריקה ושטיפה-- טעון כיבוס, הרוטב --שטעון מריקה ושטיפה-- אינו דין שטעון כיבוס?!
תלמוד לומר "מדמה"-- ולא מרוטבה.

[ג] "על הבגד" -- ניתז על מקצתו של בגד יכול יהא בגד כולו טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"-- מקום הדם טעון כיבוס ואין הבגד כולו טעון כיבוס.

[ד] ניתז מן הצואר על הבגד - יכול יטעון כיבוס? תלמוד לומר "ואשר יזה עליה תכבס"-- שכשר להזות טעון כיבוס ושאין כשר להזות אין טעון כיבוס.

[ה] ניתז מידו של מזה עד שלא הזה -- טעון כיבוס; משהזה -- אין טעון כיבוס.

נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו -- טעון כיבוס. מצואר בהמה -- אין טעון כיבוס. מן הקרן ומן היסוד -- אין טעון כיבוס.

[ו]
• 'בגד' -- אין לי אלא בגד; מנין לרבות העור משהופשט? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"
יכול שאני מרבה את העור עד שלא הופשט? תלמוד לומר 'בגד'. מה בגד ראוי לקבל טומאה, אף כל ראוי לקבל טומאה; פרט לעור עד שלא הופשט, דברי ר' יהודה.

• ר' אליעזר אומר 'בגד' -- אין לי אלא בגד; מנין לרבות את השק וכל דבר המקבל טומאה? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס".
יכול שאני מרבה את העור משהופשט? תלמוד לומר 'בגד'. מה בגד מיוחד לקבל טומאה וראוי לכיבוס, אף כל המקבל טומאה; יצא דבר שאינו מקבל טומאה - אינו ראוי לכיבוס.

[ז] "תכבס במקום קדֹש"-- מלמד שהכיבוס במקום קדוש הוא. כיצד? הבגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.

אין לי אלא כיבוס במקום קדוש; מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש? תלמוד לומר "תכבס במקום קדֹש וכלי חרס..ישבר"^[1] .

[ח] מכאן אמרו:

בגד שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ומכבסו במקום קדוש
נטמא חוץ לקלעים -- קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש
כלי חרס שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ושוברו במקום קדוש
נטמא חוץ לקלעים -- נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש
כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים -- נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

^ עי' במלבי"ם שמציין לשון קצת שונה בגמרא (זבחים צד:) תלמוד לומר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר". ומכל מקום שני הלשונות עולות כפי פירושו. כן הבנתי מתוך פירושו, עיי"ש - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ז

[א] 'כלי חרש' -- אין לי אלא כלי חרש; מנין לרבות כלי נתר? תלמוד לומר "וכלי חרש".

אין [לי] אלא שבשל בו; ערה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".

אין לי אלא כלי חרש שערה לתוכו רותח; כלי נחושת שערה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת"

[ב] אין לי אלא כלי נחושת; מנין לרבות כל שאר מתכות? תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת".

"ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"-- מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו.

אין לי אלא כלי נחושת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו; ומנין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה? תלמוד לומר "ישבר ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"

ר' טרפון אומר: בישל בו תחלת הרגל -- מבשל בו כל הרגל. וחכמים אומרים עד זמן אכילה.

'מריקה ושטיפה'-- מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס.
מריקה ושטיפה בצונן. השפוד והאסכלא -- מגעילן בחמין.

[ג] " וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" -- יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה?... תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן.

"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; "במים"-- להכשיר את כל המים. קל וחומר למימי הכיור.

[ד]

יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה? תלמוד לומר "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל"-- הכשירה טעונה מריקה ושטיפה ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה.
ר' יעקב אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- טעונה מריקה ושטיפה; ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.
ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.

בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים -- אם יש בהם בנותן טעם -- הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.

[ו] "כל זכר"-- לרבות בעל מום.

למה?! אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור!
אם כן למה נאמר "כל זכר"? שיכול אין לי אלא בעל מום עובר; בעל מום קבוע מנין? תלמוד לומר "כל זכר בכהנים יאכל...".

"אֹתָהּ"-- קדושה ולא פסולה.

"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שטעונה מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "קדש קדשים". יכול אף התרומה? תלמוד לומר "אֹתה"-- פרט לתרומה, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר 'קדש קדשים' טעונים מריקה ושטיפה ואין קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה.

[ז] אוציא את אלו ולא אוציא את התודה ואיל נזיר שנאכלים ליום אחד כקדשי קדשים? תלמוד לומר "הִוא".

בִשל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים -- אם יש בהם בנותן טעם -- הרי הקלים נאכלים כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה, ופוסלים במגע.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ח

[א] "...חטאת" - אין לי אלא חטאת; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "וכל חטאת", דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: עקיבא! אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת! אם כן למה נאמר "וכל"?
שיכול אין לי אלא חטאת יחיד; חטאת צבור מנין? תלמוד לומר 'כל'.
אין לי אלא חטאת זכר; חטאת נקבה מנין?^[1] תלמוד לומר "וכל חטאת".

ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז).

[ב] "אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ"-- אפילו מקצת דמה.   מכאן אמרו: חטאת שקבל דמה בב' כוסות,
   • יצא אחד מהן לחוץ -- הפנימי כשר.
   • נכנס אחד מהן לפנים -- ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלים.

אמר ר' יוסי הגלילי, ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת -- בחוץ -- לא פסל הדם שבחוץ את הדם שבפנים; מקום שאין מחשבה פוסלת -- בפנים -- אינו דין שלא יפסול הדם שבפנים את הדם שבחוץ?! תלמוד לומר "מדמה"-- אפילו מקצת דמה.

[ג] אמר להם: קל וחומר ליוצא מעתה! ומה אם במקום שאין מחשבה פוסלת -- בפנים -- פסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ; מקום שמחשבה פוסלת -- בחוץ -- אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים?! תלמוד לומר "אשר יובא"-- הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.

[ד] "אל אהל מועד..." . אין לי אלא אהל מועד; שילה ובית עולמים מנין? תלמוד לומר "לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ".

הנכנס לכפר -- אף על פי שלא כפר -- פסול, דברי ר' אליעזר. אמר ר' אליעזר נאמר כאן 'וכפר' ונאמר להלן (ויקרא טז, יז) 'וכפר'. מה 'וכפר' האמור להלן -- שלא כפר, אף 'וכפר' האמור כאן -- שלא כפר.

ר' שמעון אומר, נאמר כאן "לכפר בקדש" ונאמר להלן (ויקרא טז, כז) "לכפר בקדש". מה "לכפר בקדש" האמור להלן -- שכבר כפר, אף "לכפר בקדש" האמור כאן -- שכבר כפר;
ואם הכניס שוגג - כשר.

[ה] "בקדש...באש תשרף"-- מלמד ששריפתה בקדש.
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר 'כל בקדש באש תשרף'.

[ו]

מכאן אמרו: בשר קדשי קדשים שנטמא -- בין באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ -- בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ שנטמא בולד הטומאה בפנים, דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ שנטמא באב הטומאה בחוץ, ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.

[ז] ר' אליעזר אומר:
- את שנטמא באב הטומאה -- בין בפנים בין בחוץ -- ישרף בחוץ.
- את שנטמא בולד הטומאה -- בין בחוץ בין בפנים -- ישרף בפנים.

רבי עקיבא אומר:
- נטמא בחוץ -- בין באב הטומאה בין בולד הטומאה -- ישרף בחוץ.
- נטמא בפנים -- בין באב הטומאה בין בולד הטומאה -- ישרף בפנים.

ר' אליעזר אומר "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כט, לד)--^[2] כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

[ח] ר' יוסי הגלילי אומר כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ליתן לא תעשה על אכילתן; ללמד שהפסולים נשרפין לפני הבירה.

אמרו לו: מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא פסולה? אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח).

^ על פי (זבחים פב, א) צריך לומר אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין?. עיין במלבי"ם
^ הגהנו עפ"פ המלבי"ם. ובדפוס מובא פסוק "לא תאכל באש ישרף" (ויקרא ו, כג) - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ה

[א] "וזאת תורת האשם"-- לבית עולמים.
'זאת'-- אינה נוהגת בבמה.

"תורת האשם"-- תורה אחת לכל אשמות שיהיה דמם ניתן למטה.

[ב] וכי מאין בא?
מכלל שנאמר (ויקרא יד, יג) "כי כחטאת האשם הוא לכהן" -- מה חטאת דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה...
תלמוד לומר "וזאת תורת האשם...ואת דמו יזרֹק"-- לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה.

מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק? תלמוד לומר "קדש קדשים...ואת דמו יזרק"
יכול אפילו נתערבה חיים? תלמוד לומר "הוּא".

מה יעשה להם? ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא מדמי היפה ממין זה ומדמי היפה ממין זה, ומפסיד המותר מביתו.

ר' שמעון אומר אשם שנתערב בשלמים -- שניהם ישחטו בצפון; זה יקרב לשם שהוא וזה יקרב לשם שהוא; ויאכלו כחומר שבהם. אמרו לו: והלא שלמים טעונים תנופה ואין אשם טעון תנופה?! אמר להם: ומה בכך ויניף אשם?! אמרו לו: אין מביאין לבית הפסול.

~~"קדש קדשים הוּא" (ויקרא ז, א)~~ ^[1] "אשם הוא" (ויקרא ז, ה) -- הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

[ג] "יִשְׁחֲטוּ"-- ריבה כאן שוחטים הרבה; אף הגרים, ואף הנשים, ואף עבדים.

אין לשון 'שחיטה' אלא משיכה שנאמר (מלכים א י', ט"ז-י"ז) "זהב שחוט".

ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

"קדש קדשים" (ויקרא ו, יח)-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.

"הוא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.

[ד] "והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה ליהו-ה..." -- יכול אף על פי שלא שחטו בצפון? תלמוד לומר "הוא"

[ה] "אשה" -- ר' אליעזר אומר אשה לשם אישים. "אשם"-- אף על פי שלא סמך עליו. יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו? תלמוד לומר "הוא".

• [ו] אמר ר' אליעזר: חטאת בא על חטא ואשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.
• [ז] אמרו לו: לא! אם אמרת בחטאת שדמה נתון למעלה! תאמר באשם שדמו נתון למטה!
• אמר להם: הפסח יוכיח! שדמו נתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול!
• [ח] אמרו לו: והלא נאמר (שמות יב, כז) "פסח הוא"!
• אמר להם: אף נאמר "אשם הוא"!

[ט] "כל זכר"-- לרבות בעל מום.

למה?! אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור! ואם בעלי מום קבועים - כבר אמורין! ואם בעלי מום עוברים - כבר אמורים!
אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעל מום ממעי אמו.
שיכול אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום; נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר "כל זכר".

[י] "יאכלנו"-- כשר ולא פסול.

"קדש קדשים"-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה.

"הוּא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.

^ נראה שכן צריך לגרוס - מלבי"ם

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ט

[א] "כחטאת כאשם"-- מה חטאת מן החולין, בידו הימנית, וביום - אף אשם מן החולין, ובידו הימנית, וביום.

"תורה אחת להם"-- לסמיכה.

"הכהן^[1] אשר יכפר בו לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

"והכהן המקריב את עֹלַת איש"-- פרט לעולת הקדש, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף עולת הגר.

"עֹלַת איש" -- אין לי אלא עולת איש; עולת נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.
אם כן למה נאמר "עולת איש"? - עולה שעלתה לאיש; פרט לשנשחטה חוץ למקומה.

[ב] יכול שאני מרבה אף אם נשחטה שלא לשמה? הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה - לא יהיו הכהנים זכאים בעורה?... תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.

אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב".
יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר "העֹלה" -- מה עולה מיוחדת קדשי קדשים - יצאו קדשים קלים.

[ג] ר' ישמעאל אומר: "עור העֹלה" - אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין?

ודין הוא! ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר - זכו בעורות, כאן שזכו בבשר -- אינו דין שיזכו בעורות?!
מזבח יוכיח! שזכה בבשר ולא זכה בעורות!
[ד] לא! אם אמרת במזבח -- שלא זכה במקצתם, תאמר בכהנים שזכו במקצתם?! הואיל וזכו במקצתם - יזכו בכולם!

רבי אומר כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד; שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין -- עורותיהן נשרפין עמהם שנאמר (ויקרא טז, כז) "ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פִּרשם"
[ה] חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן; רצו להפשיט - מפשיטין, רצו לאוכלן - אוכלים אותם ואת עורותיהם.
אבל העולה -- לפי שנאמר בה "והפשיט את העֹלָה" -- צריך הכתוב לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה".

"לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה אבל יחלקו בעורות שאינם לאכילה?... תלמוד לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק י (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק י

[א] "וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור" -- אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה.." . מה "וכל..וכל" האמור למטה -- שני מינים, אף "וכל" האמור כאן -- שני מינים.

"וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" -- על שם כליין נקראו ולא על שם מעשיהן. מה תנור - כלי, אף מחבת ומרחשת - כלי.

[ב]

"לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה" -- יכול לו לבדו? תלמוד לומר (ויקרא ז, י) "לכל בני אהרן תהיה"...
יכול לכולן? תלמוד לומר (שם, ט) "לכהן המקריב אֹתָהּ"...
הא כיצד? זה בית אב המקריבים אותה.

[ג] מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור...לכל בני אהרן תהיה"

[ד] יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד עופות? תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת..לכל בני אהרן תהיה"

[ה] יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות אבל יחלקו עופות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל..מחבת..לכל בני אהרן תהיה"

[ו] יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות? תלמוד לומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ז] יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת? תלמוד לומר "וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ח] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים? תלמוד לומר "איש כאחיו" וסמיך ליה "אם על תודה.." -- כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקין בקדשים קלים.

[ט] "איש כאחיו"-- האיש חולק אף על פי שבעל מום, ואין הקטן חולק אף על פי שתם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ו

[א] מנין לעשות זמן בבמה כזמן^[2] אהל מועד?

הואיל ואמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף -- מה היוצא אינו נוהג בבמה אף הלן לא ינהוג בבמה!...
[ב] והלא דין הוא! ומה העוף -- שאין המום פוסל בו -- זמן פוסל בו, קדשי במה -- שהמום פוסל בהם -- אינו דין שיהא זמן פוסל בהם?!
לאו! מה לעוף, שאף על פי שאין המום פוסל בו, זמן פוסל בו שכן הזר פוסל בו! תאמר בקדשים שהואיל שהמום פוסל בהם שיהא הזמן פוסל בהם - שכן אין הזר פוסל בהם! הואיל ואין הזר פוסל בהם -- לא יהא זמן פוסל בהם!
תלמוד לומר "תורת זבח השלמים"-- לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד.

[ג] "תורת זבח השלמים...אם על תודה"-- מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים.
יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה? תלמוד לומר "וזאת".

[ד] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. [ה] דברי ר' ישמעאל שאמר מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חדושה? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק -- אף תודה תטעון סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.

[ו] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר.

[ז] אמר "הרי עלי" סתם - יכול יביא מן המעשר? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים". מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף תודה, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

[ח] מנין ללחם שמביא מן המעשר? תלמוד לומר "אשר יקריב..." -- מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר.

[ט] אמר "הרי עלי תודה מן המעשר" - ולא פירש לחמה מן המעשר - יכול יביא לחמה מן המעשר? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'. מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף הלחם , פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" - הואיל ופירש זה - יכול יביא? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'-- בזמן שאמר "הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר" יביא תודה ולחמה מן המעשר; אבל בזמן שאמר "הרי עלי תודה מן החולין" - אף על פי שפירש לחמה מן המעשר - לא יביא אלא מן החולין.

[י] יכול יביא מחיטי (בכסף)^[3] מעשר שני? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב' -- מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.

[יא] ומנין לאומר "הרי עלי שלמים" שלא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" -- והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים?! אם כן למה נאמר 'צאן ובקר'? להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין -- אף כל דבר שהיא בא בחובה - לא יביא אלא מן החולין. "הרי עלי תודה" "הרי עלי שלמים", הואיל והם באים חובה -- לא יביא אלא מן החולין.
ונסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.

^ כאן הגהתי. ובדפוס המלבי"ם כתוב "לכהן" גם בתוך טקסט הספרא וגם בדיבור המתחיל של פירושו, וכנראה דהוי שגיאת המחבר ולא דק - ויקיעורך
^ לא יכולתי להסיק בקריאת מילה זו בקבצים השונים, אם אמורה להיות "כזמן" או "בזמן", וכן בהמשך למטה בסוף משנה ב' -- ויקיעורך
^ הגר"א מוחקו וכן נראה לגרוס גם לפירוש המלבי"ם לדעתי -- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יא (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יא

[א] מהו 'תודה יקריב'? מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות -- מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם? תלמוד לומר 'תודה יקריב'.

יכול יהיו שתיהן טעונות לחם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אחת טעונה לחם ואין שתיהם טעונות לחם.

[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "אם על תודה..".
יכול יהיו כולם טעונים לחם? תלמוד לומר "התודה"-- תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה ולא תמורתה טעונה לחם.

[ג] "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם -- אינו דין שירבה בכבשים?!
תלמוד לומר "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן.." שני פעמים?

• אמר רבי עקיבא אילו נאמר "בשמן" אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. [ה] מעטו לחצי לוג.

יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה? תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.

[ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י ומחזר את השאר לחלות.
אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה אומר כל היום כולו ’בשמן למעט בשמן לרבות’ -- איני שומע לך! אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה -- הלכה למשה מסיני.

[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת'-- למדנו לרבוכה שהיא סולת; מנין לכולם שיהיו סולת?

תלמוד לומר "וסלת...חלות" -- מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.

[ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות' ומנין שיהיו סולת? תלמוד לומר "מצות..מצות.." -- מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.

[ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' -- הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם - סולת.

[י] "על חַלֹּת לחם חמץ"-- כנגד חמץ יביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.

"על חַלֹּת לחם חמץ"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור.

"יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח"-- מלמד שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה.

"על זבח תודת"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהיה שחיטתה לשם תודה.
מכאן אמרו: שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה -- הלחם מקודש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הלחם מקודש.

[יא] "שלמיו"-- לרבות שלמי נזיר.

יכול לכל האמור בענין? תלמוד לומר בו 'מצות' -- מצות הוא בא ואינו בא חמץ.
הא מה אני מקיים "שלמיו"? לרבות שלמי נזיר לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ז

[א] "והקריב ממנו"-- מן המחובר.

"אחד"-- שלא יטול פרוס.

"מכל קרבן"-- שיהיו כל הקרבנות שוים; שלא יטול מן קרבן על חברו.

"תרומה ליהו-ה" -- איני יודע כמה! הריני דן:

נאמר כאן 'תרומה' ונאמר 'תרומה' בתרומת מעשר (במדבר יח, כו). מה תרומת מעשר אחד מעשרה -- אף כאן אחד מעשרה...
[ב] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'תרומה' ונאמר בבכורים 'תרומה' (דברים יב, יז). מה תרומת בכורים אין לה שיעור -- אף זו אין לה שיעור...
[ג] נראה למי דומה: דנים תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל תוכיח תרומת בכורים שיש אחריה תרומה..
או כלך לדרך זה: דנים תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל תוכיח תרומת מעשר שאינה נאכלת במקום קדוש...
תלמוד לומר "ממנו..תרומה ליהו-ה" לגזירה שוה. מה 'ממנו תרומה להשם' האמור להלן - אחד מעשרה, אף "ממנו..תרומה להשם" האמור כאן - אחד מעשרה.

[ד] למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה אבל איני יודע מכמה היא חלה! הריני דן:

נאמר כאן 'לחם חמץ' ונאמר להלן 'חמץ' בשתי הלחם (ויקרא כג, יז). מה חמץ האמור בשתי הלחם - עשרון לחלה, אף לחם חמץ האמור כאן - עשרון לחלה...
[ה] או כלך לדרך זה: נאמרו כאן 'חלות' ונאמרו 'חלות' בלחם הפנים (ויקרא כד, ה). מה חלות האמור בלחם הפנים - שני עשרונים לחלה, אף חלה האמור כאן - שני עשרונים לחלה...
[ו] נראה למי דומה: דנים מנחה שהיא באה חמץ ובאה עם הזבח ממנחה שבאה חמץ ובאה עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינה בא חמץ ואינו בא עם הזבח...
[ז] או כלך לדרך זה: דנים מנחה שהיא באה ’מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’ ממנחה שהיא באה ’מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’, ואל יוכיחו שתי הלחם שאינם באות אלא מן הארץ ואינם באות אלא מן החדש...
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תביאו לחם תנופה" - שאין תלמוד לומר "תביאו" - ומה תלמוד לומר "תביאו"? אלא מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר -- עשרון לחלה.
[ח] או - מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים...
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "תהיינה"

[ט] למדנו לחמץ שהיא עשרה עשרונות; ומנין למצה שהיא עשרה עשרונות? תלמוד לומר (ויקרא ז, יג) "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" -- כנגד חמץ הביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.

יכול עשרה עשרונות שבמצה לא יהיו כולם אלא קרבן אחד?

תלמוד לומר (שם, יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן", ואומר (שם, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם"
נמצאו שלשה עשרונים ושליש קרבן אחד לכל מין; ונמצאו שלש חלות לעשרון; ונמצא לחמה של תודה ארבעים חלות. נוטל אחד מהם מכל מין - הרי ארבע חלות.

ונותן לכהן. והכהן הזורק את דם השלמים - לו יהיה. והשאר יהיה נאכל לבעלים.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יב

[א] "וּבְשַׂר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתם ליום אחד.

ואין לי אלא תודה; מנין לרבות את הלחם? תלמוד לומר (ויקרא ז', ט"ו-ט"ז) "קרבנו".
מנין לרבות הולדות והתמורות? תלמוד לומר "וּבְשַׂר".
מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח? תלמוד לומר "שלמיו".

[ב] "ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- אין לי אלא אכילתם ליום אחד; ומנין אף תחלת זביחתם לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד? [ג] תלמוד לומר (ויקרא כ"ב, כ"ט-ל') "וכי תזבחו זבח תודה ליהו-ה לִרְצֹנְכֶם תזבחו ביום ההוא יֵאָכֵל" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתה לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ד] אין לי אלא תודה; מנין לרבות לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח"-- לרבות כל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד.

[ה] "לא יניח ממנו עד בקר"-- אבל אוכל הוא כל הלילה. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? להרחיק מן העבירה. אבל אין מחשבה פוסלת בהן ואין חייבים עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר.

[ו] "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים.

אין לי אלא שלמים; מנין לרבות את החגיגה?

ארבה את החגיגה הבאה בזמנה. מנין ~~(חגיגה הבאה מחמת פסח)~~ חגיגה הבאה תשלומין? שלמים הבאים בתוך המועד? שלמים הבאים לאחר המועד?
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

[ז] מתוך שנאמר (דברים טז, ד) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" -- למד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

יכול ליום ולילה אחד?
תלמוד לומר "ביום הראשון לבקר"-- הרי בקר שני אמור.
או אינו אלא בקר ראשון [ו]מה אני מקיים חגיגה הנאכלים לשני ימים - חוץ מזו...
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

[ח] ומנין לרבות את התמורות ואת הולדות? תלמוד לומר "זבח".

מנין לרבות את בכור ואת המעשר? תלמוד לומר "קרבנו".

[ט] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל וממחרת" -- אין לי אלא אכילתן לשני ימים; מנין שאף תחלת זביחתן לא יהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים? תלמוד לומר (ויקרא י"ט, ה'-ו') "וכי תזבחו זבח שלמים ליהו-ה...ביום זבחכם יֵאָכֵל וממחרת" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים.

[י] אין לי אלא שלמים; מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח שלמים"-- לרבות כל הנאכלים לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים.

[יא] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל"-- מצוה לאכל ממנו ביום הראשון.

יכול ליום אחד? תלמוד לומר "וממחרת".

אי "ממחרת" יכול מצוה לאכלו לשני ימים? תלמוד לומר "והנותר" -- אם הותיר, הותיר.

[יב] אי "והנותר", יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר "..יֵאָכֵל"-- ואפילו כולו.

[יג] יכול יהיה נאכל אור לשלישי?

ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- לילו אחריו, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- לילו אחריו!
תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "עד יום"-- עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.

[יד] יכול ישרף מיד?

ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- תיכף זמן אכילתן שריפתן, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- תיכף אכילתן שריפתן!
תלמוד לומר "ביום"-- ביום הוא נשרף ואינו נשרף בלילה.

או אינו אומר 'בשלישי ישרף' - עבר שלישי לא ישרף... תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "ישרף"-- אפילו לעולם.

[טו] "מִבְּשַׂר"-- ולא מן העצמות, ולא מן הגידין, ולא מן הקרנים, ולא מן הטלפים.

"הזבח"-- פרט לעובר ולשיליא.

"ביום השלישי באש יִשָּׂרֵף" -- בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ח

[א] "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל...בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" -- אמר ר' אליעזר, כוף אזניך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאכלו ביום השלישי הרי זה ב-'לא ירצה'.

אמר רבי עקיבא

שומע אני "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" - אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול,
ואי אפשר לומר כן! מאחר שהוכשר יחזור ויפסל?!
הן?! אם מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכשראו - סתרו; אף זה, שהיה בחזקת היתר, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול!
תלמוד לומר "המקריב" -- בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי
[ב] או אינו אומר 'המקריב' אלא זה כהן המקריב...
תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- בזבח הוא מדבר ולא בכהן.

[ג] בן עזאי אומר מה תלמוד לומר "אֹתוֹ"? לפי שנאמר (דברים כג, כב) "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" - יכול המאחר נדרו ב-'לא ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב-'לא ירצה' ואין מאחר נדרו ב-'לא ירצה'.

אחרים אומרים "לֹא יֵחָשֵׁב"-- במחשבה היא נפסל ואין נפסל בשלישי.

[ד] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה; מנין לרבות שחיטה וקבלת הדם? תלמוד לומר 'אם האכל יאכל...'-- לרבות שחיטה וקבלת הדם.

יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר? תלמוד לומר "המקריב" -- זריקה בכלל היתה, למה יצאת? להקיש אליה! מה זריקה מיוחדת שמעכב כפרה -- אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציא אני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה.

[ה] רבי מאיר אומר מחשבה פוסלת בהילוך; שאי אפשר לעבודה בלא הילוך.
ור' שמעון אמר אין מחשבה בהילוך. שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה [ס"א ושלא בזריקה] אבל אפשר לה שלא בהילוך. שוחט בצד המזבח וזורק.
ר' אלעזר אומר המהלך במקום שצריך להלך -- המחשבה פוסלת. מקום שאין צריך להלך -- אין מחשבה פוסלת. שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה [ובמי שראוי לעבודה] ובמקום שהוא כשר לעבודה.

[ו] יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר; מנין לרבות זריקה והקטר חלבים ושפיכת שירים? תלמוד לומר 'אם האכל יאכל'-- אכילה לאדם ואכילה למזבח.

[ז] למדנו לזבחים הנאכלים לשני ימים שמחשבה פוסלת בהם בשלישי; מנין לזבחים הנאכלים ליום אחד?

ודין הוא! זבחים נאכלים לשני ימים וזבחים נאכלים ליום אחד. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- מחשבה פוסלת בהם, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- מחשבה פוסלת בהם בשני!
דיו לבא מן הדין להיות כנידון! מה אלו לשלשה אף אלו לשלשה!
[ח] אני אדיננו דין אחר: זבחים נאכלים ליום אחד, זבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- אחר זמן אכילתן מחשבה פוסלת בהם בשלישי, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- תהא מחשבה פוסלת בהם בשני אחר זמן אכילתן!
[ט] הין?! [אם] פסלת מחשבה בשלישי - שאין כשר לאכילת כל זבח, תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?!
תלמוד לומר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהם בשני.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יג

[א] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו; חוץ למקומו מנין?

ודין הוא! זמן פוסל ומחיצה פוסלת. מה הזמן - מחשבה פוסלת בו, אף מחיצה -- מחשבה פוסלת בה.
[ב] הין! אם פסלה מחשבה בזמן -- שהזמן נוהגת בבמה! תפסול מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה!
תלמוד לומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ז) "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו.
יכול יהיו חייבים עליו כרת?
תלמוד לומר בנותר (ויקרא יט, ח) "עונו ישא"-- חוץ לזמנו בכרת ואין חוץ למקומו בכרת.

יכול אף השוחט לעכו"ם ולטמאים יהיה ב'בל ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב'בל ירצה' ואין השוחט לעכו"ם ולטמאים ב'בל ירצה'.

[ג] יכול אין לי ב-'לא ירצה' אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו; מנין לנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה [חוץ לקלעים]? הלן, והיוצא, ושקבלו פסולים, וזרקו את דמן? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמה? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" ~~"לא ירצה..ולא יחשב..לאוכל"~~.^[1]

יכול יהיו חייבים עליו כרת? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) "אֹתו", (ויקרא יט, ז) "הוא", (שם, ח) "ואוכליו" בהכרת, ואין הללו בהכרת.^[2]

[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא לשלמים לבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "וְיִנָּזְרוּ מקדשי בני ישראל...".

או אינו מביא אלא כיוצא כשלמים. מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים אף כל הנאכלים לשני ימים. הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) 'בשר'.

אין לי אלא כששיריו נאכלים; עולה שאין שיריה נאכלים מנין? תלמוד לומר (שם,) "זבח"-- מיני זבחים.

העופות והמנחות שאין מיני זבחים עד שאתה מרבה להביא לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי אני השם"^[3] -- לרבות את כולם.

[ה] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?

אלא מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירים - בין לאדם בין למזבח, אף איני מרבה אלא את שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח.

כגון חטאת העוף -- שיש לו מתירין לאדם ואין לו מתירים למזבח
וכגון עולת העוף -- שיש לו מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם
וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין -- שיש להם מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם.

את מה אני מוציא? את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם -- שאין להם מתירים, לא לאדם ולא למזבח.

ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהם על מזבח החיצון -- יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינם על מזבח החיצון.

[ו] ר' אלעזר אומר בשם ר' יוסי:

פיגל הנעשה (ס"א בנעשה) בהם בחוץ -- פיגל.
בנעשה בהם בפנים -- לא פיגל.
שחט וקבל על מנת לזרוק הדם למחר -- לא פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
[ז] זרק את הדם על מנת להקטיר אימוריו למחר -- לא פיגל; שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.
[ח] אבל שחט וקבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורים למחר -- פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

[ט] 'הנפש'-- ולא הצבור.

"הָאֹכֶלֶת "-- ולא המאכלת. 'אוכלת'-- אכילה כזית.

"עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח) "עונו ישא" (ויקרא יט, ח) -- לגזירה שוה. מה "עונו ישא" האמור להלן - כרת, אף "עונה תשא" האמור כאן - כרת.

^ נמחק ע"פ פירוש המלבי"ם - ויקיעורך
^ ערכתי כאן כמיטב הבנתי מתוך פירוש המלבי"ם אבל באמת לא הבנתי מתוך פירושו איך בדיוק גורסים ושונים פסקא זו. עיי"ש וצ"ע. -- ויקיעורך
^ הגהתי ציטוט הפסוקים כפי (ויקרא כב:ב) שהמלבי"ם מציין בפירושו. אמנם בדפוס הספרא של פירוש המלבי"ם כתוב אל הקדשים אשר הם מקדישים לי אני השם - ואין כזה פסוק, לא בפר' אמור ולא במקרא. ולכן הגהתי. -- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ט

[א] יכול יהיה טמא מטמא בשר הקדש במשא?

ודין הוא! ומה אם אפר חטאת --שאין טבול יום מטמא במגע-- הטמא מטמאו במשא, בשר קדש --שטבול יום מטמאו במגע-- אינו דין שיהיה טמא מטמאו במשא?!
תלמוד לומר "אשר יגע"-- במגעו הוא מטמא ואינו מטמא במשא.

[ב] אין לי אלא טומאות הקלות; טומאות חמורות - טומאת מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר "בכל טמא"-- בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים.

אמר ר' יוסי מנין לרביעי בקדש היא פסול? ודין הוא! ומה אם מחוסר כפורים --שאינו פוסל בתרומה-- פוסל בקדש, שלישי --שפוסל בתרומה-- אינו דין שפוסל בקדש?! למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.

[ג] "לא יֵאָכֵל באש יִשָּׂרֵף" -- אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר בשל שלמים, ובחטאת שנכנס דמה לפנים; מנין לרבות הנותר? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "ואם יִוָּתֵר מבשר המלואים...ושרפת את הנותר באש" - שאין תלמוד לומר "את הנותר" - אלא זה בנין אב - כל שנותר טעון שריפה.

[ד] אין לי אלא נותר; מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים? ולהלן, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, [ושקבלוהו פסולים וזרקו את דמם]^[1]? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, וחטאת העוף הבא על הספק, ואשם תלוי? תלמוד לומר (שם,) "לא יֵאָכֵל כי קֹדש הוא" -- כל שהוא קדש טעון שריפה.

[ה] יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ - ישרפו? תלמוד לומר (שם,) "הוא".

ר' יהודא אומר יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה - ישרפו? תלמוד לומר "הוא".

[ו] "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר

שהיה בדין: הואיל והטמא פסול והיוצא פסול - מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול, אף היוצא אם נטמא מקצתו יהא כולו פסול...
תלמוד לומר "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר.

[ז] מכאן אמרו: אבר שיצא חוץ לחומה

בפסחים -- חותך עד שמגיע [לעצם וקולף עד שמגיע]^[2] לפרק ומתירו מן הפרק וחותך
ובמוקדשין -- חותך בקופיץ כל מקום שירצה; שאין בו משום שבירת עצם.

[ח] "כל טהור יֹאכל בשר" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תֹּאכֵל" - יכול לא יאכלו אלא בעליו; קל וחומר מפסח. לכך נאמר "כל טהור יֹאכל בשר".

יכול יהיו חייבים עליו משום טומאה לפני זריקת דמים?

תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹּאכַל בשר וכולי"-- המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה; לפני זריקת דמים -- הואיל ואין מותר לטהורים -- אין חייבים עליו משום טומאה.
אתה אומר לכך נאמר או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה - יצא הלן והיוצא הואיל ואינו נאכל לטהורים - לא יהיו חייבים עליו משום טומאה...
תלמוד לומר "אשר להשם" -- ריבה.

או יכול שאני מרבה את הפיגול ואת הנותר?... תלמוד לומר "מזבח השלמים" -- מיעט.

ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולמעט את הפיגול ואת הנותר? אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את הפיגול ואת הנותר שלא היתה להם שעת הכושר.

[י] ואם תאמר, נטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבים עליו משום טומאה? מפני שהציץ מרצה עליו.

^ מילים אלו נשמטו מטקסט הספרא שמופיע בדפוס המלבי"ם ונמצא בכל שאר גרסאות הספרא וגם המלבי"ם אינו מציין עליו בפירושו איזה תיקון או הערה. לכן סביר להניח דהוי רק שגגת בית הדפוס ובכן הוספתי אותו כאן -- ויקיעורך
^ גם מילים אלו לא מופיעים בדפוס הספרא של המלבי"ם אמנם נמצאים בכל שאר טקסטים של הספרא וגם המלבי"ם בעצמו מפנה אל פסחים (דף פה.) ושמה כתוב - לכן הוספתיו כאן -- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יד

[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" -- הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.

[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"-- בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.

[ג] "וטומאתו עליו" -- טומאת הגוף.

או יכול טומאת בשר?...
תלמוד לומר "וטומאתו עליו" -- "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.

[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.

[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים^[1] ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.

[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.

[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.

"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.

^ עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק טו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק טו

[א] יכול יהיו טמא מטמא את הטהור-לקדש במשא? תלמוד לומר "כי תגע"-- במגע מטמא ואין מטמא במשא.

[ב] "בכל טמא"-- ואפילו טומאת מת.

"בְּטֻמְאַת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא" -- אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות?

שאילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות - הייתי אומר על הקלות יהיה חייב על טומאת הגוף אבל לא על טומאת בשר, ועל החמורות יהיה חייב על טומאת הגוף ועל טומאת בשר. צריך לומר חמורות.
אילו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות - הייתי אומר על החמורות יהיה חייב, על הקלות יהיה פטור. צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות.

[ג] "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה" מה תלמוד לומר?

לפי שהוא אומר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תֹאכל בשר מזבח השלמים" - יכול אין חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (שם כב, ג) "לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים"
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היה? אין לי אלא כיוצא כשלמים -- מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'בשר'
אין לי אלא ששיריו נאכלים; עולה - שאין שיריה נאכלים מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'זבח'.
אין לי אלא זבחים; העופות והמנחות שאינן מיני זבחים - עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע - מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

[ד] יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים משום פיגול?

ודין הוא! אם פיגול --שהוא בקבוע, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין; טומאה --שבשתי ידיעות, ובעולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות כהנים ומנחות כהן משיח?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.

[ה] יכול יהיו חייבים עליהם מיד? תלמוד לומר "אשר יקרב" -- אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר לקרב. הא כיצד? את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי.

[ו] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה? פרט לדם.
רבי ישמעאל אומר, מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה -- אף כל שראוים לאכילה; יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינם ראוים לאכילה.

[ז] אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות, או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים? לומר על קדשים קלים חייבים עליהם לאחר זריקת דמים ועל קדשי קדשים חייבים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים... תלמוד לומר 'ואכל בשר' 'ואכל זבח' 'ואכל שלמים'.

"ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"ההוא"-- ולא אנוס ולא מוטעה.
"מעמיה" - ועמיה בשלום.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה י (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה י

[א] "בני ישראל" מוזהרים על החלב ואין עובדי כוכבים מוזהרים על חלב.

[והלא דין הוא!] ומה אם אבר מן החי --שאין חייבים עליו כרת-- איסורו נוהג בבני נח כישראל, חלב --שחייבים עליו כרת-- אינו דין שיהיה איסורו נוהג בבני נח כישראל?!
תלמוד לומר "בני ישראל"-- בני ישראל מוזהרים על החלב ואין העכו"ם מוזהרים על החלב.

[ב] אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והמשוחררים? תלמוד לומר (ויקרא ז, כה) "כי כל אֹכֵל חלב".

"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

[ג] והלא דין הוא! ומה אם הדם --שאינו חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא-- הרי הוא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב --שחייבים עליו משום פגול ונותר וטמא-- אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?!
תלמוד לומר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

[ד] אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "שור וכשב ועז", דברי רבי עקיבא. ואם נפשך לומר: (ויקרא ז, כה) "מן הבהמה"-- לרבות את הכלאים.

יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה - כוי ופחות בכזית שאינם בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה... תלמוד לומר (ויקרא ג, יז) (שם ז, כג) "כל חלב".

[ה] "וחלב נבלה וחלב טרפה" -- בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר.
יכול נבלת בהמה טמאה במשמע?...

ודין הוא! טיהר מכלל חלב, טיהר מכלל נבלה. מה מצינו שטיהר מכלל נבלה - בטמאה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטמאה!
או כלך לדרך זה: טיהר מכלל חלב וטיהר מכלל שחוטה. מה מצינו שטיהר מכלל שחוטה - בטהורה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטהורה!
כשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טהורה וכשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טמאה. תלמוד לומר "טריפה"-- יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה.

[ו] ממשמע מוציא את בהמה טמאה שאין לה טריפה ומביא חיה טהורה שיש לה טריפה... תלמוד לומר 'חלב..לא תאכלוהו'-- חלב שאסור באכילה טיהרת; יצאת חלב חיה טהורה שמותר באכילה.

[ז] "...לֹא תֹאכְלֻהוּ"^[1] - יכול לא יאכילנו לאחרים?... תלמוד לומר "וְאָכֹל.."-- מאכילו אתה לאחרים.

או "ואכֹל.." - יכול חלב שמותר בהנאה יהא טהור, חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שאינו מותר בהנאה לא יהא טהור... תלמוד לומר "כל חלב...יעשה לכל מלאכה".

[ח] מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"?

רבי יוסי הגלילי אומר יכול במלאכת הקדש יהיה מותר, במלאכת חולין לא יהיה מותר?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".
רבי עקיבא אומר יכול למלאכת חולין יהיה טהור, למלאכת הקדש לא יהיה טהור?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".

[ט] "כי כל אֹכֵל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה להשם" -- אין לי אלא חלב תמימים שכשר לקרב;

חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר "מן הבהמה".
חלב חולין מנין? תלמוד לומר "...כי כל אֹכֵל חלב".

אם כן למה נאמר "אשר יקריב ממנה אשה להשם"? חלב שכמותו כשר לקרב אמרתי; יצא חלב דפנות שאין כשר לקרב.

[י] "ונכרתה הנפש"-- ולא צבור. "הנפש"-- להביא את השותה.

"הָאֹכֶלֶת"-- ולא המאכלת. 'אוכלת' -- כדי אכילת כזית.

"מעמיה" ועמיה בשלום

[יא] "וכל דם לא תֹאכְלוּ" -- יכול אף דם מהלכי שתים, דם שרצים, ודם בצים, ודם חגבים [ודם דגים] - הכל בכלל? תלמוד לומר "לעוף ולבהמה"-- מה עוף ובהמה מיוחדים - יש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה, יש בהם איסור ויש בהם היתר, והם מין בשר. יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה; דם שרצים שאין בו טומאה חמורה; דם בצים שאין מין בשר; דם חגבים ודם דגים שכולו מותר.

"לעוף ולבהמה"

מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים... תלמוד לומר "ולבהמה".
אי מה בהמה שאין בה ב'אם על הבן' אף עוף שאין בו ב'אם על הבן'... תלמוד לומר "ולעוף".

^ עיין במלבי"ם. ולכאורה לפי פירושו היה ראוי לצטט כאן "יעשה לכל מלאכה" ולא "לא תאכלוהו". וצע"ע -- ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרשה יא (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה יא

[א] "בני ישראל" מניפים, ואין העכו"ם מניפים.

וכי איזה מדה מרובה? מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה? מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ותנופה אינה נוהגת בכל החוברים [ ס"א סמיכה נוהגת בקרבנות הצבור והתנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד.^[1]] אם מיעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת?!
אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה! שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מיעטתים מסמיכה מועטת - אמעטם מתנופה מרובה?!
הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה - צריך לומר "בני ישראל" סומכים ואין העכו"ם סומכים, "בני ישראל" מניפין ואין העכו"ם מניפים.

[ב] "בני ישראל" מניפים, ואין בנות ישראל מניפות.

אמר רבי יוסי אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה - לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה?!
מה לי לא חלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה -- שאין הסמיכה אלא בבעלים! לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה שהתנופה בכהן! ומה תלמוד לומר "בני ישראל"? בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות.

[ג] ואין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררים? תלמוד לומר "המקריב".

או אינו אומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב?... כשהוא אומר (ויקרא ז, ל) "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" - לרבות ידי בעלים. הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד בעלים.

[ד] יכול כל הקרבנות כולם יטענו תנופה?

תלמוד לומר "זבח" -- יצאו עופות ומנחות שאינם זבחים.
[ה] אוציא עופות ומנחות שאינם זבחים ולא אוציא את הבכור והמעשר והפסח שהם זבחים?... תלמוד לומר "מִזֶּבַח.."-- ולא כל זבח.
[ו] אוציא הבכור והמעשר והפסח - שאינם טעונים סמיכה, ולא אוציא חטאת ואשם שהם טעונים סמיכה?... תלמוד לומר "שלמיו"^[2]
אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה?...
אוציא את כל אשמות ולא אוציא את אשם מצורע?...
ודין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, אשם מצורע --שטעון תנופה חי-- אינו דין שיטעון תנופה שחוט?!
תלמוד לומר "שלמיו"-- ולא אשם מצורע

[ז] או אינו אומר "שלמיו"? אלא לרבות זבחי שלמי תודה ושלמים הבאים מחמת פסח שיטענו תנופה [שחוטים - ס"א].^[3]

וכשהוא אומר (ויקרא ז, לב) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

[ח] והלא דין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, זבחי שלמי צבור --שטעונים תנופה חיים-- אינו דין שיטענו תנופה שחוטים?!
[ט] אשם מצורע יוכיח! שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט! אף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור - שאף על פי שטעונים תנופה חיים - לא יטענו תנופה שחוטים!
וכשהוא אומר (שם,) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

[י] יכול כל הזבח כולו טעון תנופה? תלמוד לומר 'חלב'.
אין לי אלא חלב; מנין לרבות את החזה? תלמוד לומר 'חזה'.
כשהוא אומר (ויקרא ז, כט) "יביא את קרבנו" - לרבות את האליה.
'אשי השם' (שם, ל) - לרבות שתי הכליות^[4]
"יביאנו" (שם, ל)-- לרבות יותרת הכבד.

[יא] למדנו שטעונים כולם תנופה; מנין שיטענו הרמה? תלמוד לומר (שמות כט, כז) "..שוֹק התרומה [אשר הונף ואשר הורם]" - שאין תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא שוֹק - מנין לרבות את כולם? תלמוד לומר (שם,) "וקדשת את חזה התנופה ואת שוֹק התרומה אשר הונף ואשר הורם" -- זה בנה אב כל שטעון תנופה טעון הרמה.

[עיין המשך עניין הדרש כאן בפרק הבא - פרק טז - ויקיעורך]

^ עיין במלבי"ם ובקרבן אהרן - ויקיעורך
^ הכוונה על מלת "שלמיו" בריש פסוק כט'. ובסוף המשנה דדריש להוציא אשם מצורע הכוונה על מלת "שלמיו" שבסוף הפסוק -- המלבי"ם
^ שים לב, הפיסוק הוא עפ"פ של המלבי"ם, עיי"ש. אחרת היה ראוי לפסק כאן כשאלה אחת ארוכה כרגיל בלשון הספרא או אינו אומר שלמיו אלא לרבות זבחי שלמי תודה וכו' שיטענו תנופה?.. - ויקיעורך
^ עיין במלבי"ם שאין זו באמת דרשה בסופו של דבר

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק טז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק טז

[תחלת משנה זו הינו המשך של תוכן הדברים של [פרשה יא]. עיי"ש]

[א] או אינו מביא אלא כיוצא בזה; מה זה מיוחד איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם - אף אין לי אלא איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם! מנין קשה ואין טעון לחם? רך וטעון לחם? רך ואין טעון לחם? עד שאתה מרבה בבקר בכשבים ובעזים? תלמוד לומר (שמות כט, כח) "כי תרומה הוּא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'" -- לרבות את כולם.

[ב] נטמאו כולם ונשתייר אחת מהן - מנין שיטעון תנופה? תלמוד לומר "את החזה להניף אֹתוֹ"-- אפילו כוליא אחת.

"תנופה"-- ולא תנופות.

[ג] "לפני השם" - במזרח.

כיצד הוא עושה?

יביא את החלבים על ידי הבעלים. וחזה ושוק למעלה מהם. שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם. אם יש שם לחם - נותן למעלה מהם.
מוליך ומביא, מעלה ומוריד שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם".
תנופה היתה במזרח והגשה במערב. תנופות קודמות להגשות.

[ד] מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים? תלמוד לומר "והקטיר...החלב המזבחה" - ואחר כך - "והיה החזה לאהרן ולבניו".

[ה] נטמאו אימורין או שאבדו - יכול לא יהיו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק? תלמוד לומר "והיה החזה".

וכן הוא אומר בבני עלי - (ש"א ב, טו) "גם בטרם יקטִרון את החלב...כי אם חי". מה נאמר בהם? (שם, יז) "וַתְהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני השם כי נאצו האנשים את מנחת השם".

[ו] "שוק הימין" -- אין לי אלא שוק שנוהג זרוע; חולין מנין?^[1] תלמוד לומר "תתנו".

זרוע מוקדשים מנין? תלמוד לומר "מזִבְחי שלמיכם".
זהו שאמרנו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

[ז] מנין טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטר חלבים שאינו חולק? תלמוד לומר (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה".

[ח] אבא שאול אומר מנין טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר? תלמוד לומר (ויקרא ז, לג) "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן".

[ט] ואמר ר' שמעון: כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

אמר ר' שמעון לא זו בלבד, אלא יציקות ובלילות ופתתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטה ועריפות עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ -- תלמוד לומר "מבני אהרן" -- כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צבאות וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם" -- שני דברים המשמשים את הגוף, ואין נמנעים לעשותם, ואין נוטלים עליהם שכר; שאומר אדם לחברו "הדלק לי את הנר הזה והגיף לי את הדלת אחריך". והרי דברים קל וחומר. ומה דברים שאין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר -- לא עשיתם עמי חנם, דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה!

^ שמתי פיסוק כמיטב הבנתי של פירוש המלבי"ם, עיי"ש. וצע"ע - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יז

[א] רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר:

בא טבול יום ואמר לכהן "תן לי מן המנחה שאוכל".
אמר לו: "ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך - דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך במנחתך - אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל היום?!"
אמר לו: "ומה לדחותי מחטאת ישראל - שהרי יפה כחך בחטאתך, תדחני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחך במנחתך!"
אמר לו: (ויקרא ז, ט) "לכהן המקריב אותה לו תהיה" -- "בוא הקרב ואכול!"
[ב] אמר לו: "אם לאו תן לי מן החטאת שאוכל!"
אמר לו: "ומה במקום שהורע כחך במנחתך - דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחך בחטאתך - אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?!"
אמר לו: "לא! אם דחיתני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחי במנחתי, תדחני מחטאת ישראל - שהרי יפה כחי בחטאתי?!"
אמר לו: (ויקרא ו, יט) "הכהן המחטא אותה יאכלנה" -- "בא חטא ואכול!"
[ג] אמר לו: "ואם לאו תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל!".
אמר לו "ומה אם במקום שיפה כחך בקדשי קדשים --שכולן שלך-- דחיתיך מהם, מקום שהורע כחך בקדשים קלים --שאין לך בהן אלא חזה ושוק-- אינו דין שאדיחך מהן?!".
אמר לו: "ומה אם לדחותינו מקדשי קדשים - שהרי הורע כחי בהן באכילת נשיי ועבדיי, תדחני מקדשים קלים - שהרי יפה כחי בהם באכילת נשיי ועבדיי?!".
אמר לו: (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה" -- "בוא זרוק ואכול!".

[ד] יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו; אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו.

[ה] "חזה" - זו חזה; "התנופה" - זו תנופת הסל; "שוק" - זה שוק; "התרומה" - זו תרומת לחמי תודה.

"לקחתי מאת בני ישראל"-- ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו - ניטלו מהם וניתנו לכהנים.

יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם - כך אם זכו ינתנו להם?... תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם"-- נתונים לכהן מתנה לעולם.

[ו] יכול אף הקדשים יהיו חייבים במתנות?

ודין הוא! ומה חולין --שאין חייבים בחזה ושוק-- חייבים במתנות, קדשים --שחייבים בחזה ושוק-- אינו דין שיהיו חייבים במתנות?!
תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו"-- אין לך אלא מה שאמור בענין.

"מאת בני ישראל"-- מרצון כל ישראל.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק יח

[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" -- אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו"-- כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם.

רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו". הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד.

"מאִשי השם"-- מלמד שאף האישים סייעו. "ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן"-- מלמד שאף היום סייע.

[ב] "אשר צוה השם לתת להם..." -- אמר רבי שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנת כהונה מהר סיני ולא זכו בהם אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "אשר צוה השם לתת להם ביום משחו אתם".

"מאת בני ישראל"-- מרצון ישראל.

"חֻקת עולם" - לבית עולמים. "לְדֹרֹתָם"-- שינהג הדבר לדורות.

[ג] "זאת התורה לָעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים וּלזבח השלמים"-- מה מלואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

[ד] אי מה מלואים קרבן ציבור אף אין לי אלא קרבן ציבור, קרבן יחיד מנין? תלמוד לומר "ולאשם".
אי מה אשם קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד, קרבן צבור מנין? תלמוד לומר "ולמלואים"
כשתמצא לומר: "לָעֹלה" -- לעולת יחיד ולעולת צבור, "למנחה" -- למנחת יחיד ולמנחת צבור, "ולחטאת" -- לחטאת יחיד ולחטאת צבור, "ולזבח השלמים" -- לזבחי שלמי יחיד ולזבחי שלמי צבור.
[ה] (שם, לח) "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם..."-- זה הבכור והמעשר והפסח.
"..להשם"-- לרבות את כולם; שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

[ו] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו"-- למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום.

[ז] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:

הרי הוא אומר (שמות כד, ו) "ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת"-- למדנו לעולת סיני שהיא טעונה כלי;
[ח] ומנין לעולת הדורות שטעונה כלי? תלמוד לומר (שמות כט, מב) "עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם" (במדבר כח, ו) "עֹלת תמיד הָעֲשֻׂיָה בהר סיני" -- מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני. מה עולת הר סיני טעונה כלי - אף עולת הדורות טעון כלי.
[ט] אין לי אלא עולה; מנין לרבות את כולם? תלמוד לומר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו'"-- לרבות את כולם שטעונים כלי.

[י] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו"-- למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום.

ומנין לדברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום? תלמוד לומר (במדבר ג, א) "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני".

ומנין לדברות אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום? תלמוד לומר (במדבר א, א) "במדבר סיני באהל מועד" -- מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני. מה דברות מדבר סיני - ביום, אף דברות אהל מועד - ביום.

חסלת מגילתא תליתאי ופרשיותיה י"ג^[1] ופרקיה י"ח

^ הקלדתי כמו שמופיע בטקסט. אמנם לא הבנתי כי לפנינו רק י"א פרשיות. וצע"ע. - ויקיעורך

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/מכילתא דמלואים (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מכילתא דמלואים

[א] "וידבר ה' אל משה קח את אהרן ואת בניו אִתו" -- מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר (שמות לב, לה) "וַיִּגֹּף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" - היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - היה במשמע שנתקרב אהרן.

מנין שידע משה שנתרחק אהרן? שנאמר (דברים ט, כ) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההִוא" -- ולא נאמר "וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא". כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - ידע משה שנתקרב אהרן.

מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק? נאמר בסוף הענין (ויקרא ט, ז) "קְרַב אל המזבח" - והלא כבר הסדיר משה לפניו כל העבודות?! - אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר. כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" - ידע אהרן שנתקרב.

[ב] דבר אחר: "קח את אהרן ואת בניו אתו" מה תלמוד לומר? והלא בכמה מקומות נאמר בו במשה 'לקיחה' בבני אדם, שנאמר:

(במדבר ג, מא) "ולקחת את הלוים לי אני השם"
(שם יא, טז) "ולקחת אֹתָם אל אהל מועד"
(שם א, יז) "ויקח משה...את האנשים האלה אשר נקבו בשמות"
(שם כז, יח) "קח לך את יהושע בן נון"

וכי מפשיל היה משה בני אדם לאחריו?! אלא אמר לו הקב"ה "קחם בדברים שלא יהיה לבם לדבר אחר".

[ג]

"ואת הבגדים" -- אלו הבגדים שהפקדתיך (ס"א שפקדתיך) עליהם שנאמר (שמות כח, ד) "ואלה הבגדים אשר יעשו חֹשן ואפוד..."
"ואת שמן המשחה" -- זה שמן המשחה שהפקדתיך (בס"א כנ"ל) עליו שנאמר (שמות ל, כה) "ועשית אֹתו שמן משחת קדש..."
"ואת פר החטאת" -- כמה שנאמר (שמות כ"ט, י'-י"א) "והקרבת..את הפר לפני השם"^[1]
"ואת שני האילים" -- כמה שאמר (שמות כ"ט, ט"ו-י"ט) "ואת האיל האחד תקח..ולקחת את האיל השני".
"ואת סל המצות" -- שלא כסדר האמורים להלן (שמות, כט) אמורים כאן.

[ד] "ואת כל העדה הקהל" -- עשה במעמד כל העדה שיהיו נוהגים קדושה בכהונה.

"ויעש משה כאשר צוה ה' אֹתו" -- כשם שהסדיר עבודת מקדש כך הסדיר עבודת כהונה; בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקרבן.

[ה] "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים" -- באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.

"ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט"-- מלמד שנעשה משה סגן הכהנים לאהרן, והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו.

וכשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו שנאמר (במדבר כ', כ"ה-כ"ו) 'קח את אלעזר בנו...והפשט את אהרן את בגדיו'.
ומנין שעשה משה כן? שנאמר (במדבר כ, כז) "ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר"

(שם כ, כח) "ויפשט משה את אהרן את בגדיו" - וכי האיך היה משה יכול להפשיט את בגדיו כסדרן? והעליונים הם עליונים לעולם והתחתונים הם תחתונים לעולם?! אלא אלו מעשה נסים, ועשה לו הקב"ה במיתתו יותר מבחייו, והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם.

(שם כ, כח) "..וילבש אותם את אלעזר בנו" -- וכי האיך היה יכול משה להלביש את אלעזר בגדים כסדרן?! אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מבחייו; שלבשו בגדי שכינה תחלה למטה והפשיט אהרן^[2] את הבגדים כסדרן והלביש את אלעזר בגדים כסדרן.

[ז] "וישם עליו את החֹשן" -- פרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות. נלמד לשירות יום ויום ולשירות יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן.

[ח] "וישם את המצנפת על ראשו" -- ולא כסדר האמור להלן אמורים כאן.

להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבתם כסדרן וכאן הוא מסדר את הבגדים.
להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים; וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך הסדיר את הקרבנות.

[ט] "ויקח משה את שמן המשחה" -- ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר - מעשה נסים נעשה בו מתחלתו ועד סופו. שמתחלה לא היה אלא שנים עשר לוג שנאמר (שמות ל, כד) "ושמן זית הין" -- לסוך בו עצים לא היה מסתפק! כמה האור שורף! כמה העצים בולעים! כמה יורה בולעת! -- ממנו נמשחו אהרן ובניו ומשכן וכליו כל שבעת ימי המלואים! ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים!

[ ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ואין מושחים מלך בן מלך.

ומפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו.
ואת יואש? מפני מחלקותו של עתליה.
ואת יהואחז? מפני מחלקותו של יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים. ]

וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר (שמות ל, לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם".

[י] "וימשח את המשכן ואת כל אשר בו" -- לא כמשיחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש היה מושחן; (וכן הוא אומר: (תהילים קלג, ב) "כשמן הטוב על הראש..." -- יכול שמשחן עד שלא הלבישם? תלמוד לומר "שֶׁיֹּרֵד על פי מדותיו" ) אבל משיחת כל הכלים - כל כלי וכלי בפני עצמו טעון משיחה שנאמר (ויקרא ח, יא) "וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיֹר ואת כנו לקדשם" -- הא למדת שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו.

[יא] "ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנת" -- כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו.
כשם שפקדו על בגדי אהרן כך פקדו על בגדי בניו שנאמר (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ואומר (שמות מ, יד) "ואת בניו תקריב והלבשת אֹתם כֻּתֳּנֹת".

[יב] "ויגש את פר החטאת" -- מתחלה לא נקרא 'פר החטאת' שנאמר (שמות כט, א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר וְאֵילִם" -- כשהוא פורט את מעשיו היה נקרא 'פר החטאת'.

"ואת הפר ואת ערו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה" -- אין אנו יודעים אם חטאת אהרן ובניו היה או חטאת הצבור היה... כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו"-- הוי אומר חטאת אהרן ובניו ולא חטאת הצבור היה.

[יג] "ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" -- וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקרבנות?! אלא מפני שהם קרבנותיהם סמכו עליו.

מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם. מה קרבנותיהם טעונים סמיכה - אף קרבנות צבור טעונים סמיכה. מה הוא סומך על קרבנותיו - אף הוא סומך על קרבנות צבור.
אבל יחיד -- כל אחד ואחד סומך על קרבנו שנאמר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו".

[יד] "וישחט ויקח משה את הדם" -- כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה -- הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר. לכך נאמר 'וישחט ויקח משה'.

משל למה הדבר דומה: לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שתלמד בתה. אף כך אהרן תחלה היה לוי שנאמר (שמות ד, יד) "הלא אהרן אחיך הלוי", כשנבחר להיות כהן גדול אמר לו הקב"ה למשה "אתה תשמשני עד שילמד אהרן אחיך". עד שילמד אהרן^[3] היה משה שוחט ואהרן רואה אותו; זורק -- ואהרן רואה אותו; מזה -- ורואה אותו; מחטא -- ורואה אותו; יוצק -- ורואה אותו; מכפר -- ורואה אותו.

[טו] "ויקדשהו לכפר עליו" -- כפרה זו איני יודע מהו? מנין אתה אומר שלא היה כפרה זו אלא שאמר משה "בשעה שצוה אדון העולם להתנדב בדבר המקדש - דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתם. תהא כפרה זו שלא יתנדב אדם גזל למקדש". וכן הוא אומר (ישעיהו סא, ח) "כי אני ה' אוהב משפט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".

[טז] "ויקח את כל החלב אשר על הקרב.." -- למדנו משתי אלו פרשיות מנהג לדורות.

מפני שהייתי אומר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין -- הואיל ואין נאכלים -- יהיו כולם נשרפים ולא יהיה מהן למזבח כלום. לכך נאמר "ויקח את..החלב" -- וזאת (ס"א זאת) היתה תרומתן למזבח. ושאר הפר שרף שנאמר (ויקרא ח, יז) "ואת הפר ואת עורו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה".
[יז] "ויקרב את איל העולה ויסמכו"-- מכאן למדנו סמיכה לעולה.
"וישחט ויזרק משה את הדם"-- מכאן למדנו זריקה לעולה.
"ואת האיל נתח לנתחיו" -- כל המפורש בעולת יחיד מפורש כאן חוץ מהפשט; ויש אומרים אין נתוח בלא הפשט.
[יח] "ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר" ^[4] -- כמו שנאמר להלן (ויקרא א, יב) "ונתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך" - מכאן למדו.
"ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, ט) "וקרבו וכרעיו ירחץ במים" - [מכאן למדו].
"ויקטר משה את כל האיל" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יג) "והקריב... את הכל והקטיר המזבחה" - [מכאן למדו]^[5].
"עולה הוא לריח נחוח אשה לה'" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יז) "אשה ריח נחוח להשם" -- מכאן שכולם ניתנים לאישים.

[יט] "ויקרב את האיל השני" -- והלא כבר זווג הכתוב שני אלים זה כנגד זה? אם כן למה נאמר "ויקרב את האיל השני"?

שאם הביא פר ואחד מן האלים -- לא יצא ידי קידושם;
שני אלים ולא הביא פר -- לא יצא ידי קידושם;
שני אלים ופר ולא הביא סל המצות -- לא יצא ידי קידושם.

[כ] "איל המלואים" -- שמשלים את הכל; מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו.

"ויסמכו..את ידיהם על ראש האיל" -- סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.
משל למי שפרע חובו ועשה יום טוב. אף כך אהרן ובניו כיון שהשלימו עבודת היום וקידושיו, עבודת כלים וקידושיו -- הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב.

[כא] "וישחט ויקח משה מדמו" -- שלשה דמים האמורים בפרשה אין דומים זה לזה; הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג. לכך נאמר "וישחט ויקח משה מדמו"

"ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית" - זה גדר האמצעי; "ועל בהן ידו הימנית" - זה פרק האמצעי.

[כב] "ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית" - זה גדר האמצעית; "ועל בהן ידם הימנית" - זה פרק האמצעי.

[כג] 'ויקח את כל החלב' -- אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום.

פירות יש הן מצות הרבה -- תרומות ומעשרות, חלה ובכורים, הלקט והשכחה והפאה;
שערי בתים ושערי מדינות יש בהם מצוה למקום שנאמר (דברים ו, ט) "וכתבתם על מְזוּזֹת ביתך ובשעריך";
[כד] בגדים יש בהם מצוה למקום שנאמר (דברים כב, יא) "לא תלבש שעטנז"; טלית יש בה מצוה למקום שנאמר (דברים כב, יב) "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ"
[כה] בהמה טהורה יש בה מצוה למקום שנאמר (דברים טו, יט) "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך";
[כו] בהמה טמאה יש בה מצוה למקום שנאמר (שמות לד, כ) "ופטר חמור תפדה בשה";
חיה הגדילה במדבר והעוף הפורח באויר -- הזהיר עליהם הכתוב כשיבואו לידך לא יהיה מחוסרים מצוה שנאמר (ויקרא יז, יג) "איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר";
ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמם -- עשאם כלל, שלא יהיו מחוסרים מצות שנאמר (ויקרא כז, כח) "אך כל חרם אשר יחרם איש להשם";
קדשי מקדש יש בהם מעלות על גבי מעלות. כיצד?
- פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אמר הכתוב "יהיה דמם ואימוריהן למזבח",
- [כז] עולה כולה כליל אמר הכתוב "יהי עורה מתנה לכהנים",
- שלמים הנאכלים לבעלים אמר הכתוב "יהי דמם ואימוריהן למזבח"

לכך נאמר "ויקח את החלב ואת האליה...ואת שוק הימין" -- זו היתה תרומתן למזבח

[כח] "ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו" -- וכי כל הקרבנות ניתנים לידי הבעלים? אלא ללמדך איך משקין את הסוטה ומטהרין את המצורעין.

[כט] "וינף אתם תנופה לפני השם" -- הוא הדין ללמדך תנופת הקרבנות.
"ויקח משה..מעל כפיהם" -- הוא הדין ללמד איך נוטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה.

[ל] "מִלֻּאִים הם לריח ניחח"-- מלמד שהמלואים קרוים 'ריח ניחוח'. והלא דברים קל וחומר: מלך בשר ודם קונה לו אוהב ועושה לו יום טוב, מלך מלכי המלכים הקב"ה שהעמיד לו כהן על אחת כמה וכמה!

[לא] "ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני השם"-- מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וכן הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם".

[לב] "מאיל המלאים למשה היה למנה" -- והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי ששמש בכהונה גדולה שעה אחת - נוטל לו חלק בכהונה גדולה, המשמש בכהונה לעולם על אחת כמה וכמה!

[לג] "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם" -- ג' דמים האמורים בפרשה אין דומים זה לזה. הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג

הראשון טעון ^(1-4)הזיה ומתן סביב, ⁽⁵⁾וחיטוי, ⁽⁶⁾יציקה וכפרה;

והשני שתים -- זריקה ומתן סביב

והשלישי - י"ג

^(1-6)טעון שש מתנות בהונות - של שלש באהרן ושלש בבניו. [ויש אומרים תשעה -- שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים ט"ו -- שלש באהרן ושתים עשרה בארבעה בניו שנאמר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים אשר מִלֵּא ידם לְכַהֵן".]
⁽⁷⁾וטעון זריקה לגבי מזבח.
^(8-13)[לד] [ס"א וטעון] שש הזיות -- שלש באהרן ושלש בבניו. [ויש אומרים^[6] שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים ט"ו -- שלש באהרן וי"ב בבניו].

"ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו"-- הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם.

[לה] "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד" - כמו שנאמר להלן (שמות כ"ט, ל"ב-ל"ג) "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל..."

וכתיב^[7] (ויקרא ח, לב) "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו"-- מלמד שהמלואים מותרן לשריפה.

[לו] "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" -- מכאן אמרו בכ"ג באדר קרבו מלואים. כ"ג ושבעה -- הרי שלשים; באחד בניסן שלמו מלואים.

"כי שבעת ימים ימלא את ידכם" -- כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן כל בקר ובקר, ומקריב קרבנותיו עליו ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פרקו. ר' יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופרקו.

[לז] "כאשר עשה ביום הזה צוה ה'" -- מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישין כהן גדול מביתו כך מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו.

ולמה מפרישין שבעה? שמא תמצא אשתו ספק נדה וידחה כל שבעת הימים.

"צוה ה' לעשות לכפר עליכם"-- אמר להם "כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים".

[לח] "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת השם" -- והרי דברים קל וחומר: ומה אם מקיים דברי בשר ודם - המקום מקבלו, המקיים דברי המקום על אחת כמה וכמה!

"ויעש אהרן ובניו.."-- ששים ושמחים כששומעים דברים לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה. לכך נאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה"-- כדַי השליח לשולחיו, כדַי המצוה למי שנצטוה.

יתברך האל המושיע

^ עיצבתי כאן את הציטוט כאילו היא נפרשת על פני שני הפסוקים. אחרת נצטרך הגהה בטקסט כדי להתאים את המילים במדויק אל אחד משני הפסוקים - פסוק י' או פסוק יא'. ודוק וקל. - ויקיעורך
^ בספרים אחרים מצאתי בקצת שינוי - "..למטה וחזר משה והפשיט את אהרן את הבגדים וכולי" - ויקיעורך
^ הגירסא כמו שמופיע בדפוס בוקרשט של המלבי"ם. אולם בכל הספרים לא גרסינן את הכפל "עד שילמד אהרן" אלא ביתר קיצור לשון אתה תשמשני עד שילמד אהרן. היה משה שוחט ואהרן רואה וכולי. ונלע"ד כנכונה יותר -- ויקיעורך
^ כאן הגהתי לציטוט מדויק של הפסוק. ובדפוס בוקרשט מופיע 'ויקטר משה את הנתחים ואת הראש ואת הפדר', ולא דק. כן נ"ל -- ויקיעורך
^ הוספתי את הטקסט שנמצא תוך המרובעים ע"פ מה שנמצא בכל שאר הספרים שבדקתי. (ולפעמים מצאתי "למדנו" במקום "למדו" והכל עולה לדבר אחד). כן נראה לי -- ויקיעורך
^ נראה שצריך להגיה כאן כשאר הספרים ולהוסיף "ויש אומרים תשע שלש באהרן וכולי -- ויקיעורך
^ לכאורה לפי פי' המלבי"ם מילים אלו עומדים בפני עצמן ואינם שייכים לענין לעיל. ובכן שמתי בשורה חדשה. וצע"ע. - ויקיעורך

[1] עפ"פ המלבי"ם שלש דרשות אלו אינם נובעים מתוך מילת "בד" עצמה אלא מתוך היקישו למלת "שש" בפסוק (שמות לט, כח) כדאיתא ביומא (דף עא:) - ויקיעורך

[2] עי' במלבי"ם דהספרא כאן מדבר בדרך אילו רק היה כתוב "ילבש על בשרו". אולם לאמתו של דבר אחרי שגם כתוב "יהיו על בשרו" למדינן איסור חציצה מ"יהיו על בשרו" ואיסור קדימה מ"ילבש על בשרו" - הפוך מקריאה שטחית של דברי הספרא כאן. עיי"ש. -- ויקיעורך

[3] פסוק זה אינו בכלל בפרשתנו [אלא נמצא ב(ויקרא י, יז) וב(ויקרא כד, ט)]. ולכאורה היה צ"ל "קדש קדשים הוא" (ויקרא ו, י). ותמיהא לי שאף אחד מן המפרשים העירו להגיה ולמחוק כאן מלת "כי". ולכן נמנעתי גם אני מלהגיהו בפנים הטקטס. וצע"ע. - ויקיעורך

[4] כאן הגהתי כמו שמצאתי בדפוס הגר"א כדי שהציטוט יהיה מוסב על "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, י). ובמלבי"ם כתוב "כל זכר בכהנים" (ויקרא ו, כב), ולא דק בלישניה, היות דדרשה זו הינה אחת מתוך ג' (ויקרא ו, כב) ו(ויקרא ז, ו), ועירבב ביניהם. אמנם, לדיוק הענין, דרשה זו מוסבת על פסוק (ו' י') של פרשתנו (גם לדברי המלבי"ם) ושם כתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה". ובכן הגהתי בפנים - ויקיעורך

[5] אם הבנתי נכון, עי' במלבי"ם שמעדיף כגירסת הגמרא (מנחות נ, ב) "יכול יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של ראשון" - ויקיעורך

[6] כן גריס המלבי"ם בפירושו, עיי"ש. מכל מקום, בטקסט של הספרא המודפסת בספר המלבי"ם (דפוס בוקרשט) גריס כך: "מלמד שכופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל"; כנראה שהמלבי"ם לא הספיק להגיה בפנים לפני שהודפס... - ויקיעורך

[7] עי' במלבי"ם שמציין לשון קצת שונה בגמרא (זבחים צד:) תלמוד לומר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר". ומכל מקום שני הלשונות עולות כפי פירושו. כן הבנתי מתוך פירושו, עיי"ש - ויקיעורך

[8] על פי (זבחים פב, א) צריך לומר אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין?. עיין במלבי"ם

[9] הגהנו עפ"פ המלבי"ם. ובדפוס מובא פסוק "לא תאכל באש ישרף" (ויקרא ו, כג) - ויקיעורך

[10] נראה שכן צריך לגרוס - מלבי"ם

[11] כאן הגהתי. ובדפוס המלבי"ם כתוב "לכהן" גם בתוך טקסט הספרא וגם בדיבור המתחיל של פירושו, וכנראה דהוי שגיאת המחבר ולא דק - ויקיעורך

[12] לא יכולתי להסיק בקריאת מילה זו בקבצים השונים, אם אמורה להיות "כזמן" או "בזמן", וכן בהמשך למטה בסוף משנה ב' -- ויקיעורך

[13] הגר"א מוחקו וכן נראה לגרוס גם לפירוש המלבי"ם לדעתי -- ויקיעורך

[14] נמחק ע"פ פירוש המלבי"ם - ויקיעורך

[15] ערכתי כאן כמיטב הבנתי מתוך פירוש המלבי"ם אבל באמת לא הבנתי מתוך פירושו איך בדיוק גורסים ושונים פסקא זו. עיי"ש וצ"ע. -- ויקיעורך

[16] הגהתי ציטוט הפסוקים כפי (ויקרא כב:ב) שהמלבי"ם מציין בפירושו. אמנם בדפוס הספרא של פירוש המלבי"ם כתוב אל הקדשים אשר הם מקדישים לי אני השם - ואין כזה פסוק, לא בפר' אמור ולא במקרא. ולכן הגהתי. -- ויקיעורך

[17] מילים אלו נשמטו מטקסט הספרא שמופיע בדפוס המלבי"ם ונמצא בכל שאר גרסאות הספרא וגם המלבי"ם אינו מציין עליו בפירושו איזה תיקון או הערה. לכן סביר להניח דהוי רק שגגת בית הדפוס ובכן הוספתי אותו כאן -- ויקיעורך

[18] גם מילים אלו לא מופיעים בדפוס הספרא של המלבי"ם אמנם נמצאים בכל שאר טקסטים של הספרא וגם המלבי"ם בעצמו מפנה אל פסחים (דף פה.) ושמה כתוב - לכן הוספתיו כאן -- ויקיעורך

[1]

[2]

[1]

[2]

[1]

[1]

[1]

[1]

[2]

[1]

[1]

[2]

[3]

[1]

[2]

[3]

[1]

[2]

[1]

[1]

[1]

[2]

[3]

[4]

[1]

[1]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]