פתיחת התפריט הראשי

סימן קיבעריכה

ויקרא ז טו-טז:
וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[א] "וּבְשַׂר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתם ליום אחד.

  • ואין לי אלא תודה; מנין לרבות את הלחם?    תלמוד לומר (ויקרא ז, טו-טז) "קרבנו".
  • מנין לרבות הולדות והתמורות?   תלמוד לומר "וּבְשַׂר".
  • מנין לרבות חטאת ואשם?   תלמוד לומר "זבח".
  • מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח?    תלמוד לומר "שלמיו".


ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל:    כבר בארתי למעלה (סימן סז) מה שהתנו חכמי ההגיון בתנאי החלוקה שתהיה שלמה, ושתקיף על כל הפרטים. למשל, אם נרצה לעשות חלוקה שלימה בגדר הדומם נאמר (כפי שחלקום חכמי הטבע) שיחלקו לז' מינים: עפר, אבנים, מלח, שרף הארץ, סיגי המתכות, מתכות, אבנים מהתקשות הגופים. אמנם יש ביד המחלק לעשות חלוקה כוללת ולאמר שמחולקים בין בלתי מוקשים ומותכים (כעפר ואבנים) ובין המוקשים ומותכים (כמיני מתכות). וגם זה יהיה חלוקה שלמה שאז נחבר יתר המינים (כמו מלח, שרף הארץ) אל הראשון והקרובים למיני המתכות אל המין השני. ובזה הדרך נהגה התורה בחלוקותיה כמו שבארתי שם.

והנה כמו כן פה. רצה הכתוב לעשות חלוקה בין קדשים הנאכלים רק ליום אחד ובין קדשים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. ולא נזכר בכתוב רק תודה ליום אחד ושלמים לשני ימים. ועתה נשאל מה דין יתר הקדשים; לכמה יהיו נאכלים? ובודאי יש לנו לומר שהתורה עשתה חלוקה שלימה ותפס שני מינים לדוגמא באופן שמהם נלמד דין יתר מיני הזבחים. והמופת לזה הוא מה שבארתי בסימן הנ"ל שלכן אמר שם כלי חרס וכלי נחשת -- תפס שם הסוג 'כלי' עם שם האישיי 'חרש ונחושת' -- ללמד שבא לעשות חלוקה כללית במיני הכלים כולם, לא לבאר דין חרש ונחושת לבד.

וכן פה תפס "זבח תודת שלמיו..ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- הזכיר שם 'זבח' שהוא שם הסוג לכל מיני הזבחים ללמד שאינו מדבר מתודה ושלמים לבד, רק מכל הזבחים; שיש מהם הדומה לתודה ונאכל ליום ולילה, ויש מהם הדומה לשלמים ונאכל לשני ימים.

וזהו שאמר בספרא "ובשר זבח תודת שלמיו וכולי" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתן ליום אחד. ואין לי אלא תודה וכולי. וכן אומר (במשנה ו') "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים.    כוונתו שחלוקה זו מקפת בהכרח כל מיני הזבחים, ואחר שלא נזכר בביאור רק תודה ושלמים ונלוה עמם שם הסוג 'זבח תודה' 'זבח קרבנו' -- בהכרח יקיף בחלוקה זו אל כל הזבחים; שכל הדומה יותר אל תודה דינו כתודה וכל הנדמה יותר אל שלמים דינו כשלמים.


והנה תודה ושלמים שניהם באים בנדר ונדבה - בכל זאת יש הבדל ביניהם. שהשלמים באים תמיד על ידי נדבה אבל התודה תבוא לפעמים על ידי חיוב (כגון ארבעה שצריכים להודות). מזה ידעינן שכל שכן חטאת ואשם שבא תמיד על ידי חיוב -- דינו כתודה. כי בהכרח זה מה שתודה נקשרת קצת עם החיוב מבדילה משלמים לדין זה. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף לו) חטאת ואשם מנין. תלמוד לומר זבח -- רוצה לומר ממה שכתוב 'זבח' שם הסוג, לאמר שדין זה נוהג ביתר זבחים, מובן הדבר שחטאת ואשם דומה יותר אל תודה מאל שלמים.

[ והכתוב שקל דבריו במאזני החכמה שתפס שני החלוקות -- תודה נגד שלמים -- שהם קרובים בכל עניניהם; בין בשמם שהם תחת סוג שלמים, בין במעשיהם ועצמותם - שניהם קדשים קלים. ולא תפס שני מינים רחוקים זה מזה, שלא נוכל לדעת המינים האמצעים. כמו אם נחלק למשל בסוג החי ונאמר "האדם שואף אויר דרך הריאה והדג דרך הלחי" - לא נדע מזה העוף והבהמה אם יש להם ריאה או לא. אם יתפוס מינים הקרובים ויאמר "הבהמה הגרה ביבשה שואפת דרך הריאה והדג יען שגר במים שואף דרך הלחי" -- כבר נדע האדם והעוף שדרים כמו כן ביבשה ועדיין נסתפק בבעלי חיים הגרים במים וביבשה (איימפיביען) אם יש לו ריאה או לא. אבל אם נתפוס מינים הקרובים לגמרי ונאמר "האימפיביאן מפני שחיים גם ביבשה יש לו ריאה והדגים מפני שחיים רק במים אין להם ריאה" -- אז נדע שכל שכן שהאדם והבהמה והעוף שחיים תמיד ביבשה יש להם ריאה.
וכן תפס הכתוב שני מינים הקרובים: תודה ושלמים. ובאר שתודה מפני שבאה גם חובה נאכלת ליום ולילה ושלמים מפני שבאים תמיד נדבה נאכלים לשני ימים (כמו שבאר "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- ר"ל אם היא דבר הבא בנדר ונדבה, לא בחובה) נדע כל שכן שאר המינים שאין באים נדבה כלל, רק חובה, שדינם כתודה.
וזהו שאמר הרמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק ה"ז) שנאמר "ביום קרבנו יאכל" כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב ובכור ומעשר הדומים להם. והלחם משנה שם לא הבין את זאת ]


והנה כפי זה כבר נסבור שכל קרבנות הבאים בחובה נאכלים ליום אחד. ובכל זה היה עוד מקום לטעות בקצת קרבנות ולספק בהם, והוא:

  • ( א ) שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח [עיי' פירוש תוספות זבחים דף ט ד"ה ושלמים, פסחים עא: ד"ה למד, ר"ה ה ד"ה שלמי פסח. והשגתם על רש"י. ועי' רמב"ם (פ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז) ו(פרק י ה"יג) שברייתא זו אינה הלכה]. שהגם שדומים לתודה שמוכרח להביאם -- בכל זאת אחר שקרוים בשם 'שלמים' -- יש לומר שדומים בדין אכילתם לשלמים. לכן אמר הכתוב "תודת שלמיו". ששם 'שלמים' מיותר, אך בא להזכיר שתודה גם כן קרוי בשם 'שלמים' וכ"ז‏[1] על ידי שבאה חובה אין זה מועיל ונאכלת ליום אחד, והוא הדין שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח - כיון שדומים לתודה שבאים חובה - אין שם 'שלמים' מועיל ונאכלים ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות שלמי נזיר וכולי תלמוד לומר שלמיו.
  • ( ב ) עוד יש להסתפק בדברים שאין נכנסים תחת סוג 'זבח'. כי החלוקה פה נרמזת במה שכתב (פסוק טו) "זבח תודת שלמיו", (פסוק טז) "זבח קרבנו" - שמחלק במיני הזבחים, ומנא לן דין הנאכלים שאינם זבחים כמו מנחות ולחמי תודה ונזיר?    לכן אמר "ביום קרבנו יאכל" - ששם 'קרבנו' מיותר (שהיה לו לומר "ביום ההוא יאכלו"), רק שבא להזכיר גם שם 'קרבן' שהוא סוג עליון יותר משם 'זבח' וממילא החלוקה כוללת גם המינים שנקראים בשם 'קרבן', אף שאינם 'זבח'; שכל הדומה לתודה שהיא חובה נאכל רק ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות את הלחם? תלמוד לומר "קרבנו".
[ ובזבחים (דף לו.) גריס "מנין לרבות לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר" והוא הדין לשירי מנחות. וזה כונת הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' מעה"ק ה"ז) כנ"ל.]
  • ( ג ) ועדיין יש להסתפק בולדות ותמורות וחלופי תודה אחר שדינם שיקרבו בלא לחם (כמו שלמד בפי"א משניות א-ב) - יש לומר שיצא מכלל תודה ובא לכלל שלמים גם לענין אכילתן.    לכן אמר "ובשר זבח" - שמלת "בשר" מיותר, שהיה לו לומר "וזבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" [כמו שאמר תמיד "הכהן המחטא אותה יאכלנה" "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", ולא אמר "יאכל בשרה". שזה אינו רגיל רק גבי אזהרה שבא למעוטי גידין ועצמות. לא גבי ציווי]. ופירושו שבא לרבות תודה שאין עמה לחם רק בשר לבד, שזה משכחת בולדות וחליפין ותמורה; שגם אלה לא יאכלו רק ליום אחד. וזהו שאמר מנין לרבות את הולדות וכולי תלמוד לומר "ובשר".

סימן קיגעריכה

ויקרא ז טו:
וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[ב] "ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- אין לי אלא אכילתם ליום אחד; ומנין אף תחלת זביחתם לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד?    [ג] תלמוד לומר (ויקרא כב, כט-ל) "וכי תזבחו זבח תודה ליהו-ה לִרְצֹנְכֶם תזבחו ביום ההוא יֵאָכֵל" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתה לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ד] אין לי אלא תודה; מנין לרבות לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד?    תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח"-- לרבות כל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד.


ביום קרבנו יאכל:    ציוי זו הוכפלה בפר' אמור (ויקרא כב, כט) "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל וכולי". וכן הציוי שגבי שלמים הוכפלה בפר' קדושים (ויקרא יט, ה) "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום ההוא יאכל וממחרת וכולי". ומדוע הוכפלו צויים אלו ללא צורך?

למדו רבותינו שאזהרות השניות האלה באו על הזביחה, לא על האכילה; כמו שכתוב "וכי תזבחו זבח שלמים" "וכי תזבחו זבח תודה". ומזהיר על הזביחה -- לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל -- שיהיה רצון הזובח לאכלו ביום ההוא. שעם הזביחה יחובר הרצון לאכלו כדינו, לא להותיר לאחר זמנו. וזהו שאמר בספרא פה ובפר' אמור (פרק ט מ"א) ומנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת לאכל ליום אחד וכולי. וכן אמר פה [משנה ט'] ובפר' קדושים (קדושים פרק א מ"א) על שלמים. וכבר בארנו (ויקרא סימן כו) שהרצון בא על הבחירה החפשית, אומר שיבחר בל יזבח על מנת להותירו.

ובאשר אמר "זבח תודה" "זבח שלמים" -- חבר שם הסוג 'זבח' אל שם האישיי 'תודה'/'שלמים' -- להורות שאין זה מיוחד בתודה ושלמים לבד, רק כולל בכל זבח. שכל הדומה לתודה לא יזבח לאכלו חוץ ליום אחד. וכל הדומה לשלמים לא יזבח לאכלו חוץ לשני ימים. וזהו שאמר בספרא [במשנה ד'] אין לי אלא תודה מנין וכולי תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח". וכן אמר [במשנה י'] גבי שלמים.

סימן קידעריכה

ויקרא ז טו:
וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[ה] "לא יניח ממנו עד בקר"-- אבל אוכל הוא כל הלילה.   אם כן למה אמרו חכמים עד חצות?  להרחיק מן העבירה. אבל אין מחשבה פוסלת בהן ואין חייבים עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר.


לא יניח ממנו עד בקר:    כבר בארנו למעלה (סימן מ) כי בכל מקום שיאמר ביום - אם הוא תחת מלת "בעת" - אז פירושו ביום ולא בלילה. ואם בא על הכוונה: באותו יום - להוציא יום שלאחריו -- אז אינו שולל את הלילה. ואז יפורש לפעמים ביום ההוא (והיינו מן הערב עד הערב), ולפעמים הוא מעת לעת.

וזה כפי הרגיל לחשוב. שבכל הדברים דרך לחשב היום מערב עד ערב כמו במעשה בראשית אבל בקדשים הלילה הולך אחר היום, כי הקדשים אין מעשיהם בלילה וחשבינן בהו המעת לעת מן היום עד היום המחרת, שהתחלת מעשיהם תמיד ביום. וזה ידעינן מפה שאמר "ביום קרבנו יאכל לא יניח עד בקר" -- מבואר שיום קרבנו מתחיל ביום ונמשך עד סוף הלילה שאחריו בעלות השחר שקרוי 'בקר'. ומה שאמרו עד חצות הוא לסייג דרבנן ואינו מועיל לדאורייתא לענין מחשבה ולענין נותר. וזה כוונת הספרא.

סימן קטועריכה

ויקרא ז טז:
וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[ו] "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים.

אין לי אלא שלמים; מנין לרבות את החגיגה?

  • ארבה את החגיגה הבאה בזמנה. מנין (חגיגה הבאה מחמת פסח) חגיגה הבאה תשלומין? שלמים הבאים בתוך המועד? שלמים הבאים לאחר המועד?
  • תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".


[ז] מתוך שנאמר (דברים טז, ד) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" -- למד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

  • יכול ליום ולילה אחד?
  • תלמוד לומר "ביום הראשון לבקר"-- הרי בקר שני אמור.
  • או אינו אלא בקר ראשון [ו]מה אני מקיים חגיגה הנאכלים לשני ימים - חוץ מזו...
  • תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".


[ח] ומנין לרבות את התמורות ואת הולדות?   תלמוד לומר "זבח".

מנין לרבות את בכור ואת המעשר?    תלמוד לומר "קרבנו".


[ט] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל וממחרת" -- אין לי אלא אכילתן לשני ימים; מנין שאף תחלת זביחתן לא יהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים?    תלמוד לומר (ויקרא יט, ה-ו) "וכי תזבחו זבח שלמים ליהו-ה...ביום זבחכם יֵאָכֵל וממחרת" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים.

[י] אין לי אלא שלמים; מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים?    תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח שלמים"-- לרבות כל הנאכלים לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים.


ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וכולי:    כבר בארתי (בסימן קיב) שלא בא פה ללמד על אכילת תודה ושלמים לבד רק על כלל הזבחים. שמהן כתודה ומהן כשלמים. ולכן הוסיף בכל אחד שם הסוג 'זבח'/'קרבנו', כמו שבארנו שם באורך. וזהו שאמר [במשנה ו'] בא ללמד על הנאכלים וכולי.

וכבר בארנו שכל שבא לפעמים דרך חובה יש להיות דומה לתודה. ולפי זה חגיגה הבאה ברגל ושלמי שמחה שהן מצוה - יש לומר שדומים לתודה. אך אם כן למה כתב פה "אם נדר או נדבה"? היה לו לומר "ואם שלמים מקריב" אחר שכולם חוץ משלמים נאכלים ליום אחד.     ועל כרחך יש עוד נדר ונדבה שנאכל לשני ימים. ומרבה מן "נדר" חגיגת המועד שהוא חובה ובאה בנדר, ומן "נדבה" מרבה שלמי שמחה שמביאם לשמוח מנדבת לבו.

וכבר בארנו באילת השחר (כלל נג) שהשם הבא דרך תנאי עם מלת "אם" לא בא בצמצום. כשאמר "אם נדר או נדבה" היינו כל נדר או נדבה שיהיה, וממילא כולל אף חגיגה הבא שלא בזמנה ואף שלמים הבאים לאחר המועד לתשלומין. וזהו פירוש [משנה ו'].     [ומה שכתב "חגיגה הבאה מחמת פסח" יש למחוק דהא יליף לה ממקום אחר].


ואמר [במשנה ז'] מובא בפסחים (דף עא.), שמה שכתוב (דברים, טז) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" מדבר בחגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד (שמה שכתב "אשר תזבח בערב" היינו חגיגת י"ד שנזבחת בערב עם הפסח). יכול ליום ולילה? תלמוד לומר "ביום הראשון לבקר" שפירושו ביום הראשון של יום טוב לא ילין עד בקר שאחריו.

ומקשה או אינו אלא בקר ראשון? -- פירשו בגמרא שהקושיא הוא דלמא בשתי חגיגות הכתוב מדבר, אחד חגיגת י"ד ואחד חגיגת ט"ו, זו לבקרה וזו לבקרה. רוצה לומר שמקשה דלמא פירושו לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב (שהוא חגיגת י"ד) ואשר תזבח ביום הראשון (שהוא חגיגת ט"ו) לבקר - ר"ל כל אחד לבקר שלו.

על זה משיב מה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו ת"ל נדר וכולי -- רוצה לומר אם כן לא משכחת שום חגיגה הנאכלת לשני ימים, וכבר רבינן ממה שכתוב "נדר" - "אם נדר או נדבה", דיש חגיגה הנאכלת לשני ימים.


ואמר [במשנה ח'] שמה שכתוב 'זבח' -- שבא לרבות יתר זבחים, מרבה תמורות וולדות.

ובמה שכתב "קרבנו", שהיה צריך לומר "מקריב" בפעל [כמו שכתבנו כלל זה (ויקרא סימן סא), ובארתי שם שכל מקום דכתיב "קרבנו" בא לדרשה, עיי"ש] בא לרבות בכור ומעשר שהוא קרבן מכבר מעצמו. [בספרים שלנו כתובים הדרושים בטעות].


ואמר [במשנה ט'] שממה שהוכפל דבר זה בפר' קדושים בא ללמד שאף תחלת זביחתן לא יהיה אלא על מנת להיאכל ליום אחד.

ואמר [במשנה י'] ממה שכתוב "זבח שלמים" בא להורות שכן הדין ביתר זבחים שדינם כשלמים להיאכל לשני ימים, שהוא הדין שתהיה הזביחה על מנת כן. וכבר בארנו זה היטב למעלה (סימן קיג).

סימן קטזעריכה

ויקרא ז טז-יז:
וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[יא] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל"-- מצוה לאכל ממנו ביום הראשון.

יכול ליום אחד?    תלמוד לומר "וממחרת".

אי "ממחרת" יכול מצוה לאכלו לשני ימים?    תלמוד לומר "והנותר" -- אם הותיר, הותיר.

[יב] אי "והנותר", יכול אם הותירו כולו יהיה פסול?    תלמוד לומר "..יֵאָכֵל"-- ואפילו כולו.


[יג] יכול יהיה נאכל אור לשלישי?

  • ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- לילו אחריו, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- לילו אחריו!
  • תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "עד יום"-- עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.

[יד] יכול ישרף מיד?

  • ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- תיכף זמן אכילתן שריפתן, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- תיכף אכילתן שריפתן!
  • תלמוד לומר "ביום"-- ביום הוא נשרף ואינו נשרף בלילה.

או אינו אומר 'בשלישי ישרף' - עבר שלישי לא ישרף...    תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "ישרף"-- אפילו לעולם.


ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל:    באור הכתוב כפי דעת רבותינו, שתחלה אמר "ביום זבחכם יאכל" - היינו לכתחלה מצוה לאכלו ביום זבחו דוקא. והוסיף "וממחרת" שבדיעבד יאכל גם למחר. וכן דעת בעל הטעמים שהעמיד ההפסק על מלת "יאכל". [וזהו שאמר בספרא מצוה לאכל ממנו ביום הראשון. יכול ליום אחד תלמוד לומר "וממחרת"].

ולפי זה מלת "וממחרת" נמשך למטה על "והנותר ממנו", ושעורו:  וממחרת הנותר ממנו יאכל, ו-וי"ו של "והנותר" היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמ"ש הרד"ק במכלול. וכן פרש"י שרצונו לומר "והנותר ממחרת יאכל". [וזהו שאמר אי ממחרת (ר"ל אם לא יכתב "והנותר ממנו וכולי") יכול מצוה לאכלו לשני ימים? תלמוד לומר "והנותר" - אם הותיר הותיר.]

אולם לפי זה יקשה מדוע עוות הלשון ולמה לא כתב "והנותר ממחרת יאכל"?    על זה השיב [במשנה יב'] שאז נטעה שרק אם נותר מקצתו למחרת יאכל, לא אם נותר כולו; שלשון 'נותר' היא החלק שנשאר מן הכל. לכן כתב "וממחרת והנותר" וכבר כתב הרד"ק במכלול בשם אביו שכתב בספר הגלוי שכל וי"ו נוספת במקרא רומז על מלה חסרה [וכבר כתבתי למעלה (ויקרא סימן רעב) שכן דעת ר' יהודה סתמא דספרא, עיי"ש]. ולפי זה מפרשינן בצד אחד "ביום זבחכם יאכל" למצוה, "וממחרת (יאכל)" - בדיעבד אף כולו. וכן הנותר ממנו - מקצתו - למחרת יאכל.

וזהו שאמר אם "והנותר" יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר "יאכל" ואפילו כולו -- רוצה לומר שאם היה כתוב "והנותר ממחרת יאכל" - יסוב פעל 'יאכל' הראשון רק על "ביום זבחכם" לבד. אבל על ידי שכתוב "וממחרת והנותר" - פעל 'יאכל' הראשון נמשך לשנים כאילו כתוב "וממחרת יאכל" כנ"ל ואפילו נשאר כולו.


[באור משנה י"ג] אמנם הלא יש מקום לפרש בדרך אחר. כי זה מבואר שכל מקום שכתוב "ממחרת" הוא דוקא ביום שאחריו ואין הלילה בכלל. ובמה שכתב "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" יש לפרשו ביום דוקא, לא בלילה. ואם כן יש לומר שפירוש הכתוב "ביום זבחכם יאכל וממחרת" - לכתחלה, ובדיעבד "והנותר ממנו יאכל" גם בלילה שאחר המחרת, והנותר ביום השלישי - אז באש ישרף. וזהו שאמר יהא נאכל אור לשלישי [בפרט שיש לומר מן הדין כמו שקדשים הנאכלים ליום אחד נאכלים לילה שאחר היום - כן הנאכלים לשני ימים - הלילה האחרונה שייכה ליום שלפניו. ובמה שפרשתי מיושב קושיית התוספות פסחים (דף ג ד"ה ת"ל).]

על זה משיב תלמוד לומר עד יום -- רוצה לומר שבפר' קדושים (ויקרא יט, ו) כתוב "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף", ומלת "עד" במקום שלא עד בכלל - פירוש כשנוגע בתחלת יום השלישי, שהוא תיכף בלילה. וגם ששם לא כתוב "והנותר ממנו יאכל" ופשטותו שאחר המחרת שהוא ביום הוה נותר. ומזה מבואר שעד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.


[באור משנה יד'] והנה לפי זה פי' מ"ש "והנותר מבשר הזבח" פי' בלילה, ויש לפרש ש"ביום השלישי" נמשך למעלה "והנותר מבשר...ביום השלישי" היינו בהתחלת היום שהוא בליל שלישי תיכף -- "באש ישרף". וזהו שאמר יכול ישרף מיד (בפרט שיש לומר מן הדין כמו בקדשים הנאכלים ליום אחד השריפה תיכף בכלות זמן אכילתן -- כן בקדשים הנאכלים לשני ימים).

על זה משיב תלמוד לומר "ביום" -- ביום הוא נשרף וכולי -- רוצה לומר, כי כבר בארתי למעלה (סימן מ באורך) שכל מקום שאומר מלת "ביום": אם בא לומר דוקא באותו יום, לא ביום שאחריו -- אז גם לילה בכלל; אבל במקום שלא בא על הכוונה דוקא באותו יום - מפרשינן 'יום' דוקא ולא לילה. עיי"ש.     ואחר שפה לא בא על הכוונה שישרף דוקא באותו יום -- ממילא פירושו ביום ולא בלילה. ומזה מוכרח ש"ביום השלישי" מוסב על "באש תשרף" ופירושו והנותר מבשר הזבח אחר המחרת - שהוא בליל שלישי - לא ישרפנו תיכף, רק - ביום השלישי - אז - באש ישרף. וכן דעת בעל הטעמים שהפסיק האתנחתא על מלת "הזבח".


ועל זה שאלו או אינו אלא בשלישי ישרף עבר שלישי לא ישרף -- רצונו לומר מנא לן שמלת "ביום" בא על הכוונה ביום ולא בלילה? דלמא פירושו באותו יום ישרף ולא אחר כך, ואם כן אינו שולל את הלילה.    על זה השיב: תלמוד לומר "ישרף" - אפילו לעולם -- רוצה לומר דהא בפר' קדושים אמר "והנותר עד יום השלישי באש ישרף" ושם לא הגביל זמן - מבואר דישרף לעולם, ואם כן מה שכתוב פה "ביום השלישי" על כרחך פירושו ביום ולא בלילה.

ובזה תראה שפה שהודיע דין האכילה והשריפה דקדק ובאר דיניהם בפרטות, וההבדל בין לכתחלה ודיעבד ושהשריפה ביום דוקא. אבל בפר' קדושים שמזהיר שלא ישחט במחשבת חוץ לזמנו (כנ"ל סימן ?) ולענין המחשבה אין נפקא מינה בין יום הראשון והשני, כל שלא חשבו לאכלו ביום השני‏[2] -- לכן כתב הכל סתם.

סימן קיזעריכה

ויקרא ז יז:
וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב:

[טו] "מִבְּשַׂר"-- ולא מן העצמות, ולא מן הגידין, ולא מן הקרנים, ולא מן הטלפים.

"הזבח"-- פרט לעובר ולשיליא.

"ביום השלישי באש יִשָּׂרֵף" -- בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום.


והנותר מבשר הזבח:    מה שכתב "מבשר" ולא אמר "הנותר ממנו" או "הנותר מן הזבח" - מלמד רק הבשר הוה נותר. וכן בכמה מקומות שפרט 'בשר' - אין עצמות וגידין בכלל.


וכן דריש

  • בספרא (צו פרשה ד מ"ו) על "אשר יגע בבשרה"
  • (שמיני פרשה ד מ"ח) על "מבשרם לא תגע"
  • וכן שם (שמיני פרשה ? מ"ו) וספרי חקת (פסקא ?) על "את עורה ואת בשרה"
  • וראה (פסקא עח) על "ועשית עולותיך הבשר והדם"
  • ומכלתא (פר' בא) על "לא תוציא מן הבשר"
  • ובגמרא בכמה מקומות

ובמקום שאין צריך לדרשה זאת וכתב "מבשר" דריש ליה לדרשה אחריתא.


ועדיין היה די לכתב "והנותר מבשרו" - בכינוי, ולמה שנה שם 'הזבח' שהוא שלא כמשפט כמ"ש באילת השחר (סימן קן)?    דריש למעט עובר ושליא שהגם שהוא כבשרו- בכל זאת לא נקרא 'זבח' כי לא נשחטים.

וממה שגלתה התורה גבי שלמים שלא ישרפו בלילה למדינן מבנין אב לכל מקום דאין שורפין קדשים בלילה. ועיין בתוס' שבת (דף כה:) וביבמות (דף עב:).


  1. ^ אולי צריך להגיה ובכ"ז דהיינו ובכל זאת -- ויקיעורך
  2. ^ אולי צריך להגיה "כל שלא חשבו לאכלו ביום השלישי.." ?? - ויקיעורך