התורה והמצוה ויקרא ו יג
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן לט
עריכה(ויקרא ו', י"ב-ט"ו) (יב) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה. (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר:
[א] "זה קרבן אהרן ובניו" - יכול יהיו אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה? תלמוד לומר "..ובניו אשר יקריבו". הא כיצד? אהרן מביא לעצמו ובניו מביאים לעצמם.
[ב] 'בניו'-- אלו כהנים הדיוטים.
- או 'בניו' הרי כהנים גדולים!?...
- כשהוא אומר "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו, טו) -- הרי כהנים גדולים אמור!
- הא מה אני מקיים 'בניו'? אלו כהנים הדיוטים.
[ג] כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו.
אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה -- עבודתו כשרה.
זה קרבן אהרן ובניו: כל מקום שאומר 'אהרן ובניו' אין פירושו הוא והמשוחים תחתיו. רק פירושו הכהן גדול שעומד במקום אהרן והכהנים הדיוטים שעומדים במקום בניו, כמו שכתוב במנורה (שמות כז, כא) "יערך אותו אהרן ובניו". ובמקום שיכוין על הכהן גדול לבדו - יתפוס הלשון "הכהן המשיח" בכל מקום.
ואחר שפתח "זה קרבן אהרן ובניו" וסיים "והכהן המשיח..יעשה אותה", פירשוהו חז"ל שמדבר בשני ענינים:
- ( א ) במנחת חינוך שהיה צריך עשירית האיפה ביום שנתחנך לעבודה. ובזה היה שוה כהן גדול והכהן הדיוט.
- ( ב ) מנחת חביתין שהיה מביא הכהן גדול לבדו עשירית האיפה בכל יום ומקריב מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
על הא' אמר "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ביום המשח (היינו ביום החינוך) עשירית האיפה סולת" -- בו השוו אהרן הכהן גדול ובניו הכהנים הדיוטים. ועל הב' אמר שזה יהיה גם מנחה תמיד בכל יום "מחציתה בבקר וכולי על מחבת וכולי". ומפרש שהמנחה תמיד - רק הכהן המשיח יעשה אותה, לא הכהן הדיוט.
זה הפירוש וההלכה המוסדת לפי קבלת חז"ל.
אולם, באשר רודפי הפשט לא נחה דעתם לחלק הכתוב לגזרים -- (שמה שכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" קאי רק על תחלת המאמר ושכל המאמר מן "מנחה תמיד" ואילך נמשך למטה על "והכהן המשיח..יעשה אותה") -- ולכן יצאו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף נא:) להכריח פירושם במופת.
כי אם נחתור לפרש שכל המאמר נסמך על מה שכתוב "זה קרבן אהרן ובניו", יש לנו בזה שלשה דרכים, והראו חז"ל שכולם דחוים ולא יעמודו אחר הבחינה.
(דרך אחד)
- שנחזיק שמה שכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" היינו הכהן גדול והכהנים הדיוטים. רק שנפרש שהכהן גדול עם ההדיוטים יביאו קרבן זה בשותפות, והכהן גדול יעשה העבודה בידו, בעדו ובעד אחיו הכהנים. ובזה אין סתירה במה שכתוב תחלה "אהרן ובניו אשר יקריבו" ואחר כך אמר "והכהן המשיח..יעשה אותה", כי יש הבדל בין 'מקריב קרבן' ובין 'עושה קרבן'. שה'הקרבה' תפול גם על ההקדש כמו "אדם כי יקריב מכם קרבן להשם". ו'העשיה' היא על העושה עבודתה כמו שכתבנו במקום אחר. ור"ל אהרן ובניו יביאוהו בשותפות והכהן המשיח יעשה אותה ויעבד בידו.
- וזהו שאמר [במשנה א'] יכול יהיה אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה? ומשיב ת"ל בניו אשר יקריבו -- דחו פירוש זה באמת הבנין אשר בידם.
- שכבר יסדנו יסוד מוסד למעלה (ויקרא סימן רנ) שמצאנו ששני נושאים הבאים על פעל אחד -- יבא לפעמים הפעל בלשון יחיד כמו "וימת יוסף וכל אחיו" (שמות א), "ויבא משה ואהרן", "ויבא אהרן וכל זקני ישראל" (שם יח); ולפעמים יבא הפעל בלשון רבים כמו "ואחר באו משה ואהרן" (שם ה), "ויעשו כן משה ואהרן" (שם ז), "וישמעו אליו אהרן וכל הנשיאים" (שם לד).
- ובארנו שכל מקום ששני הנושאים עושים פעולתם בשוה בזמן ובמקום ובמעלה - יבא הפעל בלשון רבים. וכל מקום שאחד קודם או עיקר בזמן או במקום או במעלה - יבא הפעל בלשון יחיד. עיי"ש באורך.
- ואם כן, אם נאמר שפירושו שאהרן ובניו יביאו בשותפות ואהרן יקריב בידו בעד אחיו הכהנים -- ומדוע אמר "אשר יקריבו"? מזה מבואר שאהרן מביא לעצמו ובניו מביאים לעצמם באופן ששניהם שוים, שכל אחד מביא בפני עצמו, ועל כן אמר "יקריבו" בלשון רבים.
(דרך ב)
- הראב"ע והרשב"ם פירשו שמה שכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" היינו אהרן עצמו ובניו הכהנים גדולים העומדים תחתיו. והגם שכבר בארנו שבכל מקום שאמר "אהרן ובניו" אינו מדבר באהרן עצמו רק בכהן גדול שהוא במקום אהרן -- מכל מקום נסבול דוחק זה לבל יסתור מה שכתוב אחר כך "והכהן המשיח..יעשה", שרק הכהן גדול יביא קרבן זה.
- אמנם פירוש זה ישאהו רוח. דאם כן מה שכתוב "והכהן המשיח..יעשה אותה" הוא מיותר לגמרי; שכבר אמר "זה קרבן אהרן ובניו" שפירושו אהרן והכהנים גדולים תחתיו. ואם שחשב בל נטעה שפירוש "בניו" הם הכהנים הדיוטים -- היה לו לומר תיכף "זה קרבן הכהן המשיח".
- וזהו שאמר [במשנה ב'] ’בניו' - אלו כהנים הדיוטים. או 'בניו' אלו כהן גדולים? כשהוא אומר וכולי.
(דרך ג)
- אחר שיש שינוי בלשון, שתחלה תפס "אשר יקריבו" שמשמע שאין חיוב לעבד בעצמו, ואחר כך אמר "והכהן המשיח..יעשה" שיעבד בעצמו -- לפי זה נוכל לומר שמה שכתוב "זה קרבן אהרן ובניו" נמשך לכל הכתובים - גם על "מנחה תמיד". ומה שהוסיף "והכהן המשיח..יעשה אותה" בא ללמד שיעשה בעצמו בידיו, שזה לא שמעינן ממה שכתוב "אשר יקריבו".
- אך לפי זה היה לו לומר תיכף "קרבן אהרן ובניו אשר יעשו", ולא היה צריך לכפול "והכהן המשיח..יעשה אותה". ומזה מוכרח כפירוש רבותינו.
ואם תשאל: אם כן מדוע תפס תחלה לשון 'הקרבה'? על זה משיב [במשנה ג'] מפני שבין כהן גדול ובין כהן הדיוט לכתחלה צריך לעובדה בידו ובדיעבד עבודתו כשרה בלעדה. לכן תפס תחלה "אשר יקריבו" לענין דיעבד ואחר כך אמר שלכתחלה צריך לעובדה בידו. [בספרא גרס "עבודתו פסולה", ואנכי הגהתי "עבודתו כשרה" שכן הוא בירושלמי וכן הוא במד' (במדבר ריש סדר נשא) וברמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש הט"ז). וכמו שכתב המשנה למלך שם שטעות סופר בספרא. עיי"ש.]
וכפי המבואר נאמרה פרשה זו קודם הקמת המשכן והקריבו אהרן ובניו מנחה זו ביום שנתחנכו לעבודה בעת(?) הוקם המשכן. שאם נאמרה אחר כך לא היה לו לומר "אהרן ובניו" ביום המשח אותו" דהא כבר נמשח אהרן ובניו ולא הקריבוהו! והיה לו לומר "זה קרבן הכהן המשיח ובני אהרן"! ומה שנאמרה כאן ולא בפר' תצוה בענינא דמלואים, כי שם לא נאמר רק הנוהג לפי שעה, לא הנוהג לדורות, ולכן הפסיק פה בפר' מיוחדת והתחיל "וידבר ה' אל משה" כי דבר זה נאמר לו מכבר וסמכה לדיני מנחות שנוהגים לדורות.
וכן אמר ביומא (דף ה:) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם"-- להביא מכנסים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבי בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנ"ל? אתיה "זה" "זה" מן "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו להשם עשירית האיפה". ויתבאר פי' בפ' שמיני (סימן סג). עיי"ש.
ומה שלא חשבה לוי (גיטין דף ס) בין שמונה פרשיות שנאמרו ביום הקמת המשכן -- יש להשיב שנאמרה קודם לכן.
סימן מ
עריכה[ד] "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ"-- אין כהן גדול נמשח אלא ביום.
ביום המשח: דע שדרך הלשון לציין קישור הזמן על ידי הב' הנלוה אל המקור -- "בבואם אל אהל מועד", "בכפרך את המזבח", "בהקשותה בלדתה", "בבואכם אל הארץ". ולפעמים יציינהו על ידי מלת "בעת".
אולם, אם יצייניהו על ידי מלת ביום, יהיה הדבר באחד משני פנים:
( א ) או שר"ל שתהיה או שהיתה הפעולה באותו יום, לא ביום אחר. כמו: "ביום אכלך ממנו מות תמות", "ביום ראותך פני תמות" -- שפירושם שתמות באותו יום תיכף. וכן "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" - ר"ל באותו יום. וכן "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים" (במדבר ג).
- וזהו שאמר בספרא ויקרא מכלתא דחובה (פרשה יג מי"ג) "ביום אשמתו" - בית הלל אומרים כשעת הוצאה וכולי (כמש"ש בסימן שפט).
- ובספרא בחוקתי (פרק יא מ"ו) "ונתן את הערכך ביום ההוא" - שלא ישהא
- ועל מה שכתוב (ויקרא ז, לד) "ביום הקריב אותם" פירש בספרא ( ? ? ) שאף היום סייע
- ובספרא (אחרי מות פרק ח מ"א) מנין שאף על פי שאין קרבנות היום מכפר? ת"ל "כי ביום הזה יכפר".
( ב ) אבל במקום שאין צריך להודיע זאת או שלא היה תיכף, פירוש מלת "ביום" על הכוונה למעוטי לילה. כי "ביום" יאמר פעמים בהרחבה על היום עם הלילה (כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד") ולפעמים יגביל שם 'יום' נגד שם 'לילה' ואין הלילה בכלל.
כמו פה. אי אפשר לפרש שבא להודיע שהקרבת החביתין יהיו ביום המשיחה, לא אחריו, דהא המשיחה נמשכה שבעה ימים (כמ"ש בפ"ק דיומא). ובזה היה לו לומר "בעת המשח" שזה הגדר בין בעת ובין ביום. שמלת "עת" אינו נגבל על זמן יום אחד רק על זמן מיוחד - שעה או שתים ימים או עשור - כל זמן המיוחד לאיזה דבר כפי שעתו והמשכתו. ועל כרחך שמלת "ביום" בא להוציא הלילה.
- וכן דרש בספרא (צו פרק יח ) על "ביום צוותו"
- ומצורע (פרשה א מ"ב) "ביום טהרתו"
- ו(פרק ה מט"ז) "ביום הטמא"
- (אמור פרשה י מ"ה) "ביום הניפכם"
- ושם (אמור פרק יב מ"ו) "מיום הביאכם"
- בהר (פרשה ב מ"ה) "ביום הכפורים" - למעט לילה.
- וכן בספרא (צו פרק יח ) ובויקרא רבה (ויקרא רבה א, יג) על "ביום דבר ה' עם משה" - ולא בלילה
- ובספרא צו ( ? ) זבחים (נו:), פסחים (ג.) -- "ביום השלישי באש ישרף" - ולא בלילה
- ובספרי תצא (סימן רטז), בבא בתרא (קיג), סנהדרין (לד) -- "ביום הנחילו את בניו" - ולא בלילה
- וכן בספרי נשא (פסקא כח), נזיר (מד) -- "ביום השביעי יגלחנו - לילה מנין?
- ובמכלתא (בא פ"י) "שבעת ימים מצות תאכלו" - לילות מנין?
- ובפ' תשא "יום השבת" - לילה מנין?
- ושם (פרשת בא. מובא בירושלמי סוף עירובין ובבבלי שם דף צז, מנחות לו) "מימים ימימה" - ולא לילות
- ושם (וברכות ספ"ק) "ימי חייך" - הימים
- ובפסחים (דף ד:) סלקא דעתך אמינא ימים וכולי
- ושם (דף ה.) ביום כתיב
- ושם (דף קו.) תנא מהדר אלילה ונסיב לה קרא דיממא
- ובשבת (דף קיז.) פלוגתא דר' חדקא ורבנן אם היום לבר מאורתא
- ושם (דף קלא:, דף קלב, ובמגילה דף כ) דרשות רבות שממעט לילות מ"ביום"
- וכן (בחולין דף פא, וזבחים דף יב:) ר' אפרטוקי רמי וכולי
- ובנדרים (דף עו:) דאי ביום שמעו הוה אמינא ביממא
- ובב"ר (בר"ר, יב) "ביום עשות" - בית שמאי אומרים מחשבה בלילה וכולי
- ושם (בר"ר, מו) "בעצם היום הזה נמול אברהם" - ולא בלילה וכולי
- ובחגיגה (דף ה.) "אותי יום יום ידרשון" - וכי בלילה אין דורשין וכולי
- וברכות (דף טז:) פסחים (דף צב:) זבחים (דף צט.) על "כיום מר"
- ובמגילה (דף ז:) "ימי משתה ושמחה" כתיב
וכן במקומות לא חקר. שבכל מקום שלא אפשר לפרש שקא משמע לן שצריך שיהיה באותו יום ממעט לילה.
וכן דרשו כזה בשם 'יום' הנלוה אל המספר [כמ"ש בספרא תזריע (פרק ב* מ"א) על "ביום השביעי". וכן שם (פרק ט מ"א), (פרק יד מ"ח), (מצורע פרק ב מ"א), (מצורע פרק ג מ"ח), (זבים פרק ה מי"ב), (אמור פרק יא מ"א), (אמור פרק טז מ"ג)].
והטעם כי מצאנו כמה פעמים שלא בא שם היום רק המספר לבד -- "ברביעי בחמשה לחדש" (יחזקאל א, א), "בשנים עשר לחדש" (עזרא ח, לא) (יחזקאל כט, א), "בשלשה עשר בו ונח בארבעה עשר בו" (אסתר ט, יח). וכן "באחד לחדש", "בעשר לחדש". ולכן דרשו שבא למעט הלילה או לאפוקי יום שלאחריו.
ובספרי נשא (פסקא נג):
- "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו" - ביום שנמשח בו. ביום הקריב. ומה אני מקיים "אחרי המשח אותו"? - שנמשח תחלה ואחר כך הקריב. אותה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב או אינו אלא אחרי המשח אותו לאחר זמן ולא בא ללמד ביום המשח אותו אלא שביום היה הציווי? כשהוא אומר "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם" - הא למדנו שביום שנמשח היה הציווי. הא מה אני מקיים "ביום המשח אותו"? - ביום ביום הקריב. עד כאן דבריו כפי שהגיה המפ' ז"א.
ופירושו: כי "ביום" מורה שהיה באותו יום, ושואל שמא מורה ביום ולא בלילה? ומשיב שזה ידעינן מן "ביום משחו אותם" ששם אי אפשר לפרש באותו יום כי הם נמשחו שבעה. ועל כרחך פירושו ביום ולא בלילה'. ומיותר פה להורות שהיה באותו יום.
סימן מא
עריכה"אֹתוֹ"-- אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד.
המשח אותו: רצונו לומר ביום חנוכם. ויען שרק אהרן נמשח, לא בניו [ שכן בפר' תצוה (שמות, ח) לא נזכר משיחה רק באהרן. שמה שכתוב בפר' פקודי "ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם" -- היא ההזיה, שהזה עליהם מן הדם ומשמן המשחה כמ"ש בפר' תצוה. וכן מה שכתוב (במדבר, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים" - קורא להזייה בשם 'משיחה'. וכן מבואר ברבה במדבר (במ"ר, יב) אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם. מעלה נטל אהרן יותר מבניו לפי שהיה כהן גדול יצק על ראשו שמן המשחה. משיחת אהרן כיצד? וכולי ] ובכל זה היה לו לומר "ביום המשחו". שמלבד מה שבארנו (ויקרא סימן מז, ובכל הספר) שכל מקום שבא הכינוי דבוקה למלת "את" בא למעט, הנה המקור מבנין הנפעל לא יתקשר עם מלת "את" רק על דרך הזרות.
ופירשוהו חז"ל שבא למעט שלא ימשחו זולתו עמו, רק אותו לבדו - כהן גדול אחד, לא שנים.
סימן מב
עריכה"ביום המשח"-- מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.
- או אינו אומר "ביום המשח אותו" - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק?...
- תלמוד לומר "מנחה תמיד"!
- הא מה אני מקיים "ביום המשח אֹתו"? -- ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.
"עֲשִׂירִת הָאֵפָה" -- אחד מעשרה בשלש סאין שהם שבעה רבעים ועוד.
[ה] "סֹלת" - מה סולת האמור להלן (שמות כט, ב) - חטים, אף סולת האמור כאן - חטים.
ביום המשח אותו: כבר כתבתי (בסימן לט) כי פירוש הכתוב שביום המשח יביא עשירית האיפה בפעם אחד, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, מנחת חינוך. ומשם ואילך יביאה הכהן גדול לבדו מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
דאין לפרש שמה שכתוב "מחציתה בבקר" זה יהיה ביום המשח לבד -- דהא אמר "מנחה תמיד" ופירושו כמו ומנחה בוי"ו, ר"ל וכן יהיה זה מנחת תמיד בכל יום להכהן גדול לבד. וזהו שאמר בספרא או אינו וכולי תלמוד לומר "מנחה תמיד".
ומה שכתוב "ביום המשח אותו", אף על גב שהיה יכול לתפוס 'משיחה' גם בבניו מצד ההזיה כמו שכתוב "ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם" (כמו שהזכרנו בסימן הקודם), דאז הייתי אומר שרק בני אהרן הביאו מנחה זו משום ההזיה שחשיב משיחה קצת, וכן כל כהן גדול שנמשח; לא כהן הדיוט. לכן אמר "ביום המשח אותו" שרק לאהרן נחשב משיחה ואם כן הביאו בניו רק משום חינוך העבודה שנתחנכו ביום ההוא. והוא הדין כל כהן הדיוט בעת חנוכו.
ומה שאמר עשירית האיפה אחד מיוד וכולי -- כתוב בספרא ויקרא מכלתא דחובה (ויקרא חובה פרק יט מ"ה), ובארתיו שם (סימן שלט).
ומה שאמר [במשנה ה'] סולת וכולי -- התבאר בסדר ויקרא (סימן צו).
סימן מג
עריכה"מנחה"-- הרי הוא ככל המנחות ללבונה.
"תמיד"-- אף בטומאה; "תמיד"-- אף בשבת.
מנחה תמיד: כבר ידענו זה שכל קרבן מסולת נקרא בשם "מנחה". רק הזכיר שם "מנחה" ללמד שדינה ככל המנחות שיביא עמה לבונה. כי במנחת חוטא שאינו מביא לבונה אמר הטעם -- "כי חטאת הוא". ובמנחת סוטה - "כי מנחת קנאות הוא".
ומה שאמר "תמיד" - אף בשבת ובטומאה -- התבאר למעלה (סימן כ).
ומ"ש אביי מנחות (דף נ:) הרי הוא כמנחת תמידין -- היא לענין דאפייתן דוחה שבת, דלא כק"א. ור"י בנו של ריב"ק (שם דף נא) הרי הוא כמנחת תמידין לענין דצריך ג' לוגין לעשרון - היא ענין אחר. [ומיושב קושית התוס' שם ד"ה תניא].
סימן מד
עריכה[ו] אילו נאמר "מחצית בבקר ומחצית בערב" - יכול יביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב... תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב"-- משָלם; מביא מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
- • [ז] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו. מקריב מחצה בבקר ומחצית בערב.
נטמא חציו של בין הערבים - יכול יביא חצי עשרון מתוך ביתו בערב? תלמוד לומר "ומחציתה בערב"-- משָלם.
- • [ח] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.
כהן שהקריב מחצה שחרית ומינו אחר תחתיו - יכול יביא עשרון מביתו[1]? תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב"-- [ס"א מחציתה] משָלם מביא בערב.
- • [ט] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.
- נמצאו שני חצאין קרבים ושני חצאין אובדים.
מחציתה בבקר ומחציתה בערב: דברי הספרא אלה (המובאים במנחות דף נ:) נשענים על ג' כללים:
- ( א ) כל מקום שנכתב השלם ואחר כך חושב השברים שלו בכינוי - הם החלקים של השלם בהכרח. כמו "חציו אל הר גריזים והחציו אל הר עיבל" (יהושע, ח), "ומש ההר חציו צפונה וחציו נגבה" (זכריה, יד). וזהו שאמר שאם היה אומר "מחצית", בלא כינוי, יש לפרש מחצית האיפה - שחוצה האיפה תוך ביתו ומביא החצי. אבל כשאומר "מחציתה..ומחציתה", בכינוי, צריך להביא תיכף עשרון שלם ולהקדישו ולחצותו ולהקריב מחצה שחרית ומחצה בערב.
- ( כלל ב ) יש הבדל בין שם מחצית ובין חצי. בשם "חצי" יציין,
- או דבר שלא נחצה בידי אדם רק מאיליו (כמו "חצי הלילה" "חצי היריעה העודפת"),
- או שהחצי היא מדה ידועה בפני עצמה שאין צריך לחצותה עתה (כמו "חצי האמה" "חצי ההין" - שהיא מדה ידועה בלתי צריך לחצותה עתה).
- או, שהגם שנעשה בידי אדם לא נחצה בצימצום כמו "אם תתן לי חצי ביתך" (מ"א, יג), "עד חצי המלכות" (אסתר ?), "ויתחלקו העם ישראל לחצי" (מ"א, טז).
- אבל "מחצית" היא דבר הנחצה עתה בידי אדם בצמצום לשני חלקים שוים. כמו "מחצית השקל" - שלא היה מטבע ידוע אז רק השקל (שכן פירש "עשרים גרה השקל"), וחוצהו בצמצום על ידי אדם. וכן "ותהי מחצת העדה" "ממחציתם תקחו" (במדבר לא, כט) -- ששם חָצו השבי והמלקוח לשני חלקים שוים.
- [• וזהו שאמר במכלתא (בא פי"ג) "ויהי בחצי הלילה" - יוצרו חלקו -- רצונו לומר בנחמיה (נחמיה ח, ג) נזכר "מחצית היום" כי היום חלקוהו על ידי בני אדם על ידי צל המעלות, אבל חצי הלילה נחצה מאליו ולכן לא אמר "מחצית".
- • ובמדרש ויקרא רבה (ויק"ר, ו) "ויקח משה חצי הדם" - מהיכן ידע משה חצי הדם? ר"י בר' אלעי אמר הדם נחלק מאליו. רנ"א מעשה נסים נעשה בו. ומובן בדברי.]
- ובזה תבין הטעם מדוע בכל התנ"ך נזכר "חצי מטה מנשה", רק אצל ערי מקלט (יהושע כא, כה) (דה"א ו, נה) אמר "ממחצית מטה מנשה". כי מטה מנשה לא נחלק על ידי בני אדם לשני חצאים שוים, רק שהתפרדו לשנים. לכן אמר תמיד "חצי". אבל בעת שרצו לתת מנחלת אחוזתם ערים ללוים - חשבו שני חצאים אלה בדקדוק, כמה יעלה לכל אחד שיצטרך לתת מחלקו, לכן אמר כי שני הערים שנתנו היה "ממחצית מטה מנשה"; שבחנו שהמה מחצית מכוון עד שיצטרכו לתת חלקם בשוה כמו אחיהם בבשן. (ומ"ש אחר כך "ומחצי מטה מנשה" (יהושע כא, כז) (דה"א ו, נו) - כי סמך על שדייק זה תחלה).
- על כלל זה נוסד לימוד השני שאם נטמא חציה של בין הערבים - לא נאמר שמביא מתוך ביתו. שמה שכתוב "ומחציתה" מדבר על תחלת ההבאה שיביא שלם ויחצנו. אבל אחר שנטמא ובל"ז לא יהיה מחציתה של האיפה שבבקר - יכול שדי בחצי עשרון. אך שאם כן היה לו לומר "וחציה בערב" שאז היה מרמז גם כן שלפעמים יביא 'חצי האיפה', ר"ל מדה של חצי עשרון. אבל כיון שאמר "ומחציתה" שצריך לחצות בכוונה מן השלם גם בערב - ממילא צריך להביא עשרון שלם ולחצותו לשנים, לא מדה של חצי עשרון.
- ( כלל ג ) שני דברים שמוזכרים במאמר ומחוברים על ידי וי"ו החיבור יש להם דימוי זה לזה, וזה אחד משרשי ההיקש. וכיון שאמר "מחציתה..ומחציתה" - בוי"ו, יש להקיש מחצית שבערב להיות דומה אל מחצית שבבקר. מזה הוציאו הלימוד השלישי שאם מת ומנו כהן אחר תחתיו - "יכול יביא עשרון מביתו" [כן גרסינן בספרא. ובגמרא גרס "יכול יביא חצי עשרון מביתו או[2] חצי עשרונו של ראשון". וגירסא זו עקרית כמו שהוא במשנה שם וכמו שתראה עוד שם (מנחות נא, א). ועיקר הלימוד שלא יביא חציו עשרונו של ראשון. כמו שתראה מפרש"י. ומבואר בגמרא (דף נא:) שלמד לה מן הוי"ו "ומחציתה"; ר"ל דעל כרחך מקיש מחציתה שבערב למחצית שבבקר; שהביא כהן זה עשרון שלם ולא סמך על כהן אחר - בערב לא יסמך אל חצי עשרון של חברו רק יביא מביתו.
- ^ אם הבנתי נכון, עי' במלבי"ם שמעדיף כגירסת הגמרא (מנחות נ, ב) "יכול יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של ראשון" - ויקיעורך
- ^ אולי יש כאן טעות סופר וצ"ל יכול יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרונו של ראשון, דכך כתוב במשנתנו - ויקיעורך