פתיחת התפריט הראשי

סימן קמדעריכה

ויקרא ז כט:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא:

[א] "בני ישראל" מניפים, ואין העכו"ם מניפים.

  • וכי איזה מדה מרובה? מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה? מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ותנופה אינה נוהגת בכל החוברים [ ס"א סמיכה נוהגת בקרבנות הצבור והתנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד.[1]] אם מיעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת?!
  • אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה! שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מיעטתים מסמיכה מועטת - אמעטם מתנופה מרובה?!
  • הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה - צריך לומר "בני ישראל" סומכים ואין העכו"ם סומכים, "בני ישראל" מניפין ואין העכו"ם מניפים.


[ב] "בני ישראל" מניפים, ואין בנות ישראל מניפות.

  • אמר רבי יוסי אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה - לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה?!
  • מה לי לא חלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה -- שאין הסמיכה אלא בבעלים! לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה שהתנופה בכהן!    ומה תלמוד לומר "בני ישראל"?  בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות.


[ג] ואין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררים?    תלמוד לומר "המקריב".


דבר אל בני ישראל:    כבר התבאר (ויקרא סימן ז) שכל מקום שהפרשה מתחלת "דבר אל בני ישראל" יש בו דרוש, עיי"ש. והתבאר דבכל מקום דכתיב "בני ישראל" אין עכו"ם בכלל. וכן יצאו פה שקרבנם אין טעון תנופה. וכבר דריש כן בספרא (שם) למעטם מסמיכה.

ובאר דאי אפשר ללמוד אחד מחברו. כי יש לכל אחד קולא וחומרא. (ומה שאמר "סמיכה נוהגת בקרבנות וכולי" מחקו בקרבן אהרן שזה הפך המשנה. רק מ"ש לגרוס בסיפא אין נראה שכן גם בספרא גבי סמיכה (שם) לא הביא זה כמש"ש)


[פירוש משנה ב'] וכבר התבאר למעלה (ויקרא סימן ח) דכל מקום שאומר "בני ישראל" יש לומר שבא בהבנתו המדויקת - בני ישראל ולא בנות ישראל. ואם כן אין נשים מניפות גם כן. והגם ש"בני ישראל" לא מיותר (דיש לומר דבא רק למעט עכו"ם, לא נשים) -- בכל זה י"ל כמו שלענין סמיכה מיעט נשים כמו עכו"ם וכן לענין תנופה.

ורבי יוסי חדש ספק בזה. אם יש לומר דכמו דקרבן נשים גרוע לענין סמיכה כן הוא גרוע לענין תנופה שאין צריך תנופה. או דיש לומר דבסמיכה גם כן אין הגריעות מצד הקרבן רק מצד הבעלים -- שנשים גרועות כעכו"ם לענין סמיכה והוא הדין לענין תנופה -- ובכל זה אי אפשר למעט תנופת הכהן, רק תנופת הבעלים. וכן מסקנתו דלענין נשים הכהן מניף.

וזה כפירוש התוספות במנחות (דף סא:). ובמה שכתבנו אין צריך לתת טעם להבדיל עכו"ם מנשים מצד שאין חזה ושוק שלהם חלוק משאר הבשר שנדחקו התוספות בזה. וגם לשטת התוספות י"ל הבדל אחר משום דהאשה יכולה לעשות את הכהן שליח, מה שאין כן העכו"ם דאין שליחות לעכו"ם.    ובגמרא יש גירסא אחרת ופירוש אחר לרש"י, עיי"ש.


ומ"ש מנין לרבות הגרים -- כבר התבאר בסדר ויקרא (סימן קצא) באורך, עיי"ש.

סימן קמהעריכה

ויקרא ז כט:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא:

או אינו אומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב?...    כשהוא אומר (ויקרא ז, ל) "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" - לרבות ידי בעלים. הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד בעלים.


המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו:    פירוש הכתוב כפי הפשט: ישראל המקריב (ר"ל המקדיש) את זבח שלמיו - הוא יביא את קרבנו - רוצה לומר שבעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה. ומפרש - מה יביא לה'? הוא כי ידיו תביאנה את אשי ה' להניפם, ובזה נבדל מחטאת ואשם שאין הבעלים עושים באימוריהן שום עבודה. ויהיה פירוש "המקריב" - המקדיש, כמו "אדם כי יקריב מכם יקרבן", "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". וכן פירש הרלב"ג וכן דעת חז"ל בספרא (מובא במנחות דף מא).

אמנם הלא יש לומר דלשון "המקריב" יצדק יותר על הכהן המקריב כמו "המקריב את דם השלמים" (פסוק לג), "הכהן המקריב את עולת איש" (ויקרא ז, ח) -- ולמה נחדש שיהיה התנופה גם בבעלים? נאמר שפירושו: הכהן המקריב זבח שלמיו (של ישראל) - הוא יביא קרבנו - רוצה לומר הוא יניף, לא כהן אחר. (וזה קמ"ל כאן הגם שידעינן בלי זה שהתנופה בכהן כמו שכתב אחר כך - קמ"ל פה שדוקא כהן המקריב יניף).

אולם זה אינו. שאם כן מה שכתוב "ידיו תביאנה" היינו ידי הכהן, וזה לא יתכן
( א ) שאם כן מדוע אמר אחר כך "והקטיר הכהן"? הלא גם עתה מדבר בכהן? שכן תראה שבכל מקום שהזכיר תחלה הפעל סתם ואחר כך הזכיר "הכהן" - היה עבודה שלפניו על ידי זר. [ כמו שכתב "ושחט את בן הבקר והקריבו הכהנים" -- מקבלה ואילך מצות כהונה; וכן שם "והפשיט את העולה ונתנו בני אהרן..וקרבו וכרעיו ירחץ והקטיר הכהן" -- ההפשטה והנתוח והרחיצה נעשים בזר; וכן "ויצק עליה שמן והביאה אל הכהנים וקמץ" -- יציקה ובלילה כשרים בזר. ] ואם כן כשאמר "והקטיר הכהן" דבר עד עתה בזר
( ב ) שאם מדבר בכהן אין צריך לומר שידיו תביאנה, שלא תפס לשון כזה בשום עבודה. כי מבואר שכל מקום שצריך כהן צריך ידיו. ובכל מקום אמר בתנופה "והניף הכהן". וכן היה לו לומר כאן.

ומזה מוכרח שמה שכתב "ידיו תביאנה" קאי על הבעלים וממילא גם מה שכתב "המקריב יביא וכולי" היינו הבעלים. ומפרש ידיו של המקריב (שהוא הבעלים) תביאנה. וזהו מה שכתב בספרא או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב? כשהוא אומר "ידיו תביאנה" לרבות ידי בעלים. ובגמרא הלשון "כשאומר ידיו תביאנה - הרי בעלים אמורים".


ובכל זה ידעינן שהתנופה גם בכהן כי למדנוהו מבנין אב כמ"ש בספרא (אמור פרשה י מ"ה) על מה שכתוב בעומר "יניפנו הכהן" זה בנה אב שכל התנופות בכהן [וסתמא דספרא ר' יהודה לשיטתו דאמר (מכות יח, סוכה מו, מנחות סא) "והנחתו" - זו תנופה. דלר' אליעזר בן יעקב (שם) יליף דכל התנופות בכהן מבכורים]. ואם כן ידענו שמה שכתוב כאן שהבעלים יניפו היינו עם הכהן.

אמנם במה שכתב "ידיו תביאנה" באר איך יהיה התנופה. שהכהן יניח ידו תחת יד הבעלים, לא בהפך. כי מבואר אצלינו שכל מקום שפרט שם האבר שבו יעשה הפעל כמו "וילך ברגליו" "ויקח בידיו" "וירא בעיניו" "וישמע באזניו" -- יכוין תמיד שלא היה על ידי אמצעי, רק ברגליו או בעיניו עצמם. ורצונו לומר - כשאמר "והניף הכהן" - יכול להיות חציצה בין יד הכהן להאימורין - הגם שיד הבעלים מפסיקים והוא מניף באמצעותם. מה שאין כן בבעלים שאמר "ידיו תביאנה" - צריך להיות בידיו ממש, לא על ידי אמצעי, שלא תהיה באמצעות ידי הכהן. ועיין מה שכתבנו בכלל זה למעלה (ויקרא סימן כח, סימן שכו[2]).  וזהו שאמר הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד בעלים

וזה שלא כדעת התוספות במנחות (]דף סא: ד"ה כהן) ובסוכה (דף מח:) ובקידושין (דף לו:) לתירוץ השני שהכהן מניח ידיו אצל יד בעלים. והקשו על רש"י שדעתו שיניח תחתיו (דאין קפידה בכהן בחציצה) דמנא לן הא. ולמה שכתבנו זה נלמד מן הכתוב. וכן בתוספות רי"ד קדושין שם כדברי רש"י, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהל' מעה"ק ה"ו).

ובכל זה י"ל דחציצה אחרת אסור, גם בין יד הכהן ליד הבעלים, וכמו שמשמע מירושלמי דסוטה (פ"ג ה"א) וכהן מניח יכול תחתיה ואינו כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן -- מבואר שהגם שהיד אינו חוצץ, מפה חוצץ. וזה נכון יותר לשטת התוספות (פסחים נז ד"ה דכריך, יומא נח ד"ה מב"מ, זבחים כד ד"ה הואיל) דגם לרבא דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה - מין באינו מינו חוצץ. והתם שהלולב כרוך בסודר דהוי כבית יד.
ולפי זה גם במ"ש "והניף הכהן" -- הגם שהתנופה על ידי דבר אחר שמה תנופה -- מפה מפסקת חוצצת אבל היד הוה מין במינו ואינו חוצץ. דתנופה על ידי דבר אחר שמה תנופה. רק גבי בעלים חוצצים כמ"ש במנחות (דף צג.) לינפי כולהו בהדי אהדדי הו"ל חציצה משום דכתיב "ידיו תביאנה" שלא תפסיק יד הכהן וכל שכן יד חברו. ולא כתוספות סוכה (דף לז ד"ה כי היכא) שנדחקו בזה למה יד השותפים חוצצת בתנופה. וגם ליתר השיטות שנאמרו בזה י"ל כפי דרכינו למעיין. ועיין עוד בתוספות סוכה (שם ד"ה דבעינא). ואין כאן מקום להאריך יותר.

סימן קמועריכה

ויקרא ז כט-ל:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא:

[ד] יכול כל הקרבנות כולם יטענו תנופה?

  • תלמוד לומר "זבח" -- יצאו עופות ומנחות שאינם זבחים.
  • [ה] אוציא עופות ומנחות שאינם זבחים ולא אוציא את הבכור והמעשר והפסח שהם זבחים?...    תלמוד לומר "מִזֶּבַח.."-- ולא כל זבח.
  • [ו] אוציא הבכור והמעשר והפסח - שאינם טעונים סמיכה, ולא אוציא חטאת ואשם שהם טעונים סמיכה?...    תלמוד לומר "שלמיו"‏[3]
  • אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה?...
  • אוציא את כל אשמות ולא אוציא את אשם מצורע?...
  • ודין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, אשם מצורע --שטעון תנופה חי-- אינו דין שיטעון תנופה שחוט?!
  • תלמוד לומר "שלמיו"-- ולא אשם מצורע


[ז] או אינו אומר "שלמיו"?    אלא לרבות זבחי שלמי תודה ושלמים הבאים מחמת פסח שיטענו תנופה [שחוטים - ס"א].‏[4]

וכשהוא אומר (ויקרא ז, לב) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

  • [ח] והלא דין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, זבחי שלמי צבור --שטעונים תנופה חיים-- אינו דין שיטענו תנופה שחוטים?!
  • [ט] אשם מצורע יוכיח! שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט! אף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור - שאף על פי שטעונים תנופה חיים - לא יטענו תנופה שחוטים!
  • וכשהוא אומר (שם,) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.


המקריב את זבח שלמיו יביא וכו' מזבח שלמיו:    כבר בארנו שכל מקום שהוסיף שם הסוג 'זבח' אל שם האישי 'שלמים' - יש בו דרוש. וכפי הסברה - שֵם 'שלמיו' הוא 'שלמים' לבד, ו-'זבח שלמים' כולל זבח הדומה לשלמים; כמו שכתבנו כן בכמה מקומות.    עוד התבאר (ויקרא סימן ל ובכל הספר) שאין מדרך הלשון לחזור השם שכבר הוזכר, והיה לו לומר "יביא את קרבנו לה' ממנו".

אולם הכתוב לא תפס שם 'שלמים' לבד - דסתם 'שלמים' הם שלמי נדבה, ונאמר דשלמי תודה ושלמים הבאים מחמת פסח אינם צריכים תנופים כיון שמשונים משלמים (שנאכלים רק ליום אחד). וכן לא שלמי ציבור - שאין טעון סמיכה והם קדשי קדשים. ובהכרח לכתוב "זבח שלמים" לרבות גם אלה הדומים לשלמים. אבל אז לא נדע מה מרבה? שאז נאמר שגם בכור ומעשר ופסח ידמו לשלמים שהם נאכלים לשני ימים וכדומה. ולכן השתכל הכתוב לתפוס דרך המעוטים כפי שסדרו בספרא פה שמזה נעמוד מה הצריך תנופה ומה לא.

והוא, כי אם תאמר שכל הקרבנות טעונים תנופה חוץ מעופות ומנחות היה די שיכתב 'זבח' לבד (רוצה לומר "המקריב את זבחו"). וזהו שאמר [במשנה ד'] "תלמוד לומר זבח - יצאו עופות ומנחות".

ואם רוצה למעט גם בכור ומעשר ופסח (שהסברה יותר למעטם כי אין צריך סמיכה) היה די שיכתב עוד מיעוט -- "יביא את קרבנו מזבחו" -- שעל ידי שכפל השם ובמ"ם שמורה מקצתו נפרש ממקצת זבחים ולא כולם. וזהו שאמר [במשנה ה'] "תלמוד לומר מזבח וכולי". וכשהוסיף שם "שלמיו" -- שמוציא מינים אחרים -- ימעט גם חטאת ואשם הגם שטעונים סמיכה.

אולם עדיין י"ל שאו כל האשמות או אשם מצורע טעון תנופה (ופירושו: כי, או שנאמר שמה שאשם מצורע טעון תנופה חי - זה הוה תנופה גמורה ואין צריך עוד תנופה שחוט. ואז י"ל דכל האשמות טעונים תנופה אחר שיש במינם תנופה. או שנאמר שתנופת אשם מצורע בחיים אינו תנופה גמורה ואז על כל פנים נדון קל וחומר באשם מצורע שיש בו התחלת תנופה בחיים שיגמרנו אחר שחוטה מכל שכן מן שלמי יחיד שצריך תנופה אף שלא היה בו התחלת תנופה מחיים). ועל זה אמר פעם שנית: "מזבח שלמיו" -- ששם 'שלמיו' מוציא מה שאינו שלמים (וזה פירוש [משנה ו']).    [ וצריך עיון דבמנחות (דף סה:) ממעט אשם מצורע מתנופה ממה שכתוב "להניף אותו". ]


ועתה אומר [במשנה ז'] או אינו אומר שלמיו -- רצונו לומר למה לי כל המיעוטים האלה? הלא היה די אם יכתב "שלמיו" לבד ולא יכתב "זבח" שאז נאמר שרק שלמים ולא זולתם? וכוונתו או למה אינו אומר שלמיו לבד והיה די.    על זה משיב אלא לרבות שלמי תודה ושלמים הבאים מחמת הפסח, ואם כן לא די ב"שלמיו" לבד וצריך לכתב "זבח שלמיו" לרבות שלמי תודה ושלמי פסח - זבח הדומה לשלמים. וכדי שלא נטעה שכולל כל זבח צריך המעוטים הנ"ל. כנ"ל.

[ בגירסא שבידינו כתוב "לרבות שלמי צבור" והראב"ד הגיה "שלמי נזיר", ולדעתי יש לגרוס "שלמי תודה"]

ומכל מקום אין לרבות מזה שלמי צבור שחלק לגמרי (שהוא קדשי קדשים, ואין צריך סמיכה, ונאכל ליום ולילה). ואמר [במשנה ח'ט'] שאין ללמדם מקל וחומר, אחר שטעונים תנופה חיים, דאשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חי ולא שחוט כנ"ל. לכן אמר "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם" - שתפיס לשון רבים לכלול אף שלמי צבור.

[ובגמרא מנחות (דף סב:) רבינא אמר "שלמיהם" רבויא הוא -- היה יותר נכון לגרוס "שלמיכם" כמו שהוא בספרא פה ולקמן (פרק טז מ"ו). והרמב"ם שפסק כרבנן דרבי במנחות שם הוא כרבינא וכספרא דיליף מן "שלמיכם". וזה נעלם מבעל בה"ז שהקשה (בדף קז) על פסק הרמב"ם כרבנן הלא פסק בכל מקום דדון מינה ואוקי באתרא]

סימן קמזעריכה

ויקרא ז ל:
יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא:

[י] יכול כל הזבח כולו טעון תנופה?    תלמוד לומר 'חלב'.
אין לי אלא חלב; מנין לרבות את החזה?    תלמוד לומר 'חזה'.
כשהוא אומר (ויקרא ז, כט) "יביא את קרבנו" - לרבות את האליה.
'אשי השם' (שם, ל) - לרבות שתי הכליות‏[5]
"יביאנו" (שם, ל)-- לרבות יותרת הכבד.


ידיו תביאנה את אישי ה' את החלב וכו':    אם לא יאמר רק "יביא את קרבנו לה' להניף אותו" נפרש שיניף כל הקרבן. לכן הוכרח לפרש מה יניף.

וממה שכתב "את החלב על החזה" נדע שיניף החלב והחזה, לא יתר האימורין. כי יותרת ושתי כליות אינם בכלל 'חלב' כמו שאמרו בפסחים (דף עט.) אשכחן חלב, יותרת ושתי כליות מנא לן? . וגם האליה אינה בכלל 'חלב' סתם כמו שבארנו (ויקרא סימן קפב).    לכן הוסיף "את אישי השם" שכולל כל הקרב לאישים.

אולם אם לא היה כופל הפעל "יביאנו" ואז היה הכל משפט אחד חוזר על "ידיו תביאנה", והיה פירושו שידיו תביאנה את אישי השם ואת החלב. ואז היינו מוכרחים לומר שמה שכתב "את אשי השם" אינו כולל כל הקרב (שאם כן גם החלב בכלל אישים), רק הוא שם מיוחד לשתי הכליות שנמצא בהם חלב, ופירושו שיביא את אישי ה' הכליות ואת החלב (היינו החלב שעליהן ויתר החלבים).

וזהו שאמר בספרא אישי השם -- לרבות את הכליות. (פירוש: כן היינו אומרים גם בלא מלת "יביאנו"). אולם אחר שאמר "יביאנו" -- ממילא מה שכתב "את החלב וכולי" הוא משפט בפני עצמו. שתחלה אמר "ידיו תביאנה את אישי השם" - כולל כולם; החלב והכליות והיותרת. ואמר עוד "את החלב על החזה יביאנו" שזה מיוחד בחלב לבד שיהיה על החזה דוקא. ואם כן על ידי פעל "יביאנו" ידעינן שמה שכתוב "אישי השם" כולל גם היותרת. וזהו שאמר "יביאנו" - לרבות יותרת הכבד.


ועדיין היה מקום לטעות שהאליה אינה בכלל "אשי השם" דליתא בשור ועז. לכן אמר "יביא את קרבנו", וכבר בארנו (ויקרא סימן סא) שכל מקום שבא שם "קרבנו" יש בו דרוש. ומרבה גם אליה שקרב לגבוה -- ר"ל יביא כל הקרב. וזהו שאמר כשהוא אומר "יביא" (את קרבנו) - לרבות את אליה.

סימן קמחעריכה

ויקרא ז ל:
יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא:

[יא] למדנו שטעונים כולם תנופה; מנין שיטענו הרמה?    תלמוד לומר (שמות כט, כז) "..שוֹק התרומה [אשר הונף ואשר הורם]" - שאין תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא שוֹק - מנין לרבות את כולם?  תלמוד לומר (שם,) "וקדשת את חזה התנופה ואת שוֹק התרומה אשר הונף ואשר הורם" -- זה בנה אב כל שטעון תנופה טעון הרמה.


את החזה להניף:    הכתוב תפס תמיד חזה התנופה ושוק התרומה, ויש לומר ששהנפה (שהיא ההולכה וההבאה) היא מיוחד בחזה, וההרמה בגובה מיוחד בשוק. אולם בפר' תצוה באר גבי איל המלואים שגם את השוק היה מניף. ושם אמר (שמות כט, כז) "את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם". שאי אפשר לומר שהיא מאמר מגביל -- חזה התנופה אשר הונף ושוק התרומה אשר הורם -- דהא באר שם שגם השוק הונף. ועל כרחך שמוסב לשניהם, שהונפו והורמו. אך למה אמר זה?    על כרחך ללמד שכל אשר הונף - הורם גם כן. וזה בנה אב שכל שטעון תנופה טעון הרמה. וזה פירוש [משנה יא'].

ושם מסיים (שמות כט, כח) "כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם להשם" -- שהם דברים כפולים ומיותרים. ואמר בספרא (פרק טז ריש פרק) שבא ללמד שזה נוהג בכל מיני השלמים. מפני שי"ל דוקא איל קשה וטעון לחם.

לכן באו ד' רבוים ( א ) "תרומה היא", ( ב ) "ותרומה יהיה", ( ג ) "מזבחי שלמיכם", ( ד ) "תרומתם לה'.

ומרבה ד' דברים: ( א ) קשה ואין טעון לחם, ( ב ) רך וטעון לחם, ( ג ) רך ואין טעון לחם, ( ד ) בבקר בכשבים ובעזים.


  1. ^ עיין במלבי"ם ובקרבן אהרן - ויקיעורך
  2. ^ חסר היה בדפוס מספר הסימן והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
  3. ^ הכוונה על מלת "שלמיו" בריש פסוק כט'. ובסוף המשנה דדריש להוציא אשם מצורע הכוונה על מלת "שלמיו" שבסוף הפסוק -- המלבי"ם
  4. ^ שים לב, הפיסוק הוא עפ"פ של המלבי"ם, עיי"ש. אחרת היה ראוי לפסק כאן כשאלה אחת ארוכה כרגיל בלשון הספרא או אינו אומר שלמיו אלא לרבות זבחי שלמי תודה וכו' שיטענו תנופה?.. - ויקיעורך
  5. ^ עיין במלבי"ם שאין זו באמת דרשה בסופו של דבר