חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה יא
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא י"א
עריכה( א ) בני ישראל מניפין: "דבר אל בני ישראל" קדריש דקרא יתירא הוא אלא למעוטי עכו"ם מתנופת חזה ושוק של שלמים שבו הענין מדבר.
ואין הגוים מניפין: שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל כדלעיל (אמור פרשה ז' הלכה ב').
וכי איזה מדה מרובה: לעיל בריש ויקרא פרשה ב' בראשה דריש נמי כה"ג לענין סמיכה "דבר אל בני ישראל וסמך ואין הנכרים סומכין" ואתי תנא לאצרוכי תרוייהו דלא אתיין חד מחבריה והיינו דקאמר "וכי איזה מדה מרובה", כלומר נחזי אנן איזה מדה מרובה ונילף אידך מינה.
שהסמיכה נוהגת בכל החוברין: השותפין שכולן צריכין לסמוך ואין אחר סומך בשביל כולן כדתניא (פי"ז הלכה ב') "קרבנו לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה".
תנופה אינה נוהגת בכל החוברין: אלא אחד מניף בשביל כולם דהיכי ליעבד לינפו כולהו בהדדי הוי חציצה, לינף והדר לינף - תנופה אמר רחמנא ולא תנופות (מנחות צד, א).
סמיכה נוהגת בקרבנות היחיד עד תיבת "אם" - לא גרסינן [הגר"א וקרבן אהרן] שהוא נגד משנתנו שם דתנן בהדיא איפכא.
אם מיעטתים מסמיכה מרובה: לעיל בריש ויקרא.
לא אמעטם מתנופה מעוטה: בתמיה הא איכא למילף ק"ו.
אתה אומר בצד זה: וחמירא לך סמיכה וקשיא לך.
או בצד זה: איכא לאשכוחי גוונא אחרינא שתהא תנופה חמירא מסמיכה ואיכא למיפרך.
הכי גרסינן "שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים בחיין ובשחוטין וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש רוח חיים ובחיים בלבד. תנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות צבור וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד אם מעטתים כו'" [הגר"א והוא ממשנה שם דקחשיב החומר שיש באחד מה שאין בחבירו]. והכי פירושו:
בדבר שאין בו רוח חיים: כגון מנחת העומר ומנחת קנאות שתי הלחם ולוג שמן של מצורע.
בחיין ובשחוטין: כדתנן (שם בדף ס"א) "זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיים ושחוטין".
ובחיים בלבד: היינו דכלפי שאמר שתנופה נוהגת אף בשחוטין קאמר בסמיכה שאינה נוהגת אלא בעודה בחיים אבל כשנשחטה שוב אין סמיכה נוהגת בה.
בקרבנות היחיד: כגון חזה ושוק של שלמי יחיד.
ובקרבנות הצבור: כגון כבשי עצרת.
וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד: כדתנן (דף צב.) "כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח". ואפילו הני דאית בהו סמיכה אין כל ישראל סומכין עליהן אלא או זקני העדה או אהרן הכהן.
הא מפני וכו': וחד מחבריה לא אתי.
הכי גרסינן צ"ל בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין.
( ב ) בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות: ממלת "בני" דייק למעוטי בנות וממלת "ישראל" דייק למעוטי עכו"ם.
אם מצינו וכו': כלומר אין אנו צריכין קרא למעט בנות ישראל מתנופה דכשם שמצינו בסמיכה דלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים ומיעט שניהם ממנו.
לא נחלוק וכו': כלומר כן לא נחלוק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה אלא ששניהם אין טעונים תנופה דמה מצינו בסמיכה שכשם שמיעט את העכו"ם ממנו כך מיעט את הנשים תנופה גם כן כאשר נמצא שמיעט את העכו"ם נמעט את הנשים ולמה לי קרא ד"בני" למעט בנות?
מה לי כו': חזר והשיב מה לי כלומר לא נלמוד מהסמיכה דמה לי בסמיכה שלא חלק והשוה אותם ששניהם אינם טעונים סמיכה יש טעם גדול לזה לפי שהסמיכה צריכה לבעלים שדינה בבעלים ונשים ועכו"ם כולם שוים שאינם יכולים לבוא לעזרת נשים לסמוך ולזה מיעט את שניהם ממנה.
לא נחלוק וכו' לתנופה: בתמיה כלומר ומזה האם נלמוד שלא נחלוק בתנופה שהיא בכהן ולא בבעלים ואחר שאחר מניף ולא המה למה לא נחלוק ונאמר דעל של עכו"ם לא יניף הכהן אבל על של נשים יניף הכהן ואם כן כפי זה אף שמיעטתים לנשים מסמיכה לא הייתי ממעט אותם מהתנופה. (וטעם להפרש זה בין קרבן עכו"ם לקרבן נשים כבר אסבר לנו הראב"ד מפני שנתרבו הנשים בענין תנופה במקום אחד במנחת סוטה והנזירה הלכך הייתי סבור שיש הפרש כאן בתנופת כהן בין קרבן עכו"ם לקרבן נשים). לפיכך תלמוד לומר "בני ישראל" בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל לומר שקרבן עכו"ם ונשים שוים הם ואין בהם תנופה כלל. ולפי זה לא גרסינן "ומה תלמוד לומר" אלא "תלמוד לומר" (קרבן אהרן בביאורו הראשון כפי פשטות הברייתא. ואף שכתב אחר כך שלפי זה הוא נגד מסקנת המגרא וע"כ בחר לו דרך אחרת מכל מקום בחרתי יותר בביאור הזה שהוא כפשטות הברייתא ואף שהוא שלא כמסקנת הסוגיא דילן דלפי הנראה תרי תנאי הוא ואליבא דר' יוסי כמו שמסיק הראב"ד בביאורו, עי"ש).
אמר רבי צ"ל ר' יוסי, דכן הוא במנחות דף ס"א.
התנופה: צ"ל שהתנופה.
( ג ) הגרים וכו': הא לאו מזרע ישראל הם.
תלמוד לומר המקריב: כל דהוא ומסתברא דאית לן לרבויי הני שחייבים בכל המצות כישראל.
או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב: אין זה ככל ה"או אינו" שבתורת כהנים דלא קאי כן והכא קאי כן במסקנא. וע"כ הנכון כגרסת הגר"א דגרס "דבר אחר המקריב זה כהן המקריב", דלדרשה קמייתא מפרשינן "המקריב" דהיינו בעלים ותנופת כהן לא הוזכרה כאן אלא מגזירה שוה יד יד מביכורים נפקא לן כתיב התם "ולקח הכהן הטנא מידיך" וכתיב הכא "ידיו תביאנה". מה התם כהן אף כאן כהן וכדעת ר' אליעזר בן יעקב (במנחות ס"א עיי"ש).
כשהוא אומר ידיו תביאנה: דקרא יתירא הוא לרבות ידי הבעלים לתנופה.
הא כיצד: יתקיימו שני המקראות, "המקריב" דמשמע תנופה בכהן ו"ידיו תביאנה" בבעלים.
כהן מניח תחת יד בעלים: ר"ל שמניח ידיו תחת יד בעלים ומניף.
( ד ) יצאו עופות: שאינן בזביחה אלא במליקה וכן מנחות שאינן זבחים אין טעונין תנופה ואף על גב דשתי הלחם ומנחת העומר ומנחת קנאות טעונין תנופה הני תנופה בהדיא כתיב בהו אבל שאר מנחות דלא כתיב בהו תנופה ממעטינן הכא מ'זבח'.
( ה ) ולא אוציא את הבכור וכו': והאי דכתיב "זבח שלמיו" הוא הדין לכל הקרבנות שהם בכלל 'זבח'.
תלמוד לומר מזבח: בסיפא דקרא למעוטי.
( ו ) שהם טעונים סמיכה: כשלמים.
תלמוד לומר שלמיו: דהוא כלל ופרט, שלמים אין וקרבן אחר לא.
שיש למינו תנופה: והוא אשם מצורע שטעון תנופה חי דכתיב "ולקח הכהן את כבש האשם וגו'" ולכן אין להוציא גם שאר אשמות מתנופת חלביהם.
אוציא את כל אשמות: פי' אפילו אם נוציא שאר אשמות על כל פנים לא נוציא את אשם מצורע עצמו שיהא טעון תנופה לאחר שחיטה.
תלמוד לומר שלמיו: עוד זמנא אחריתא כדי שלא תדון ק"ו זה.
( ז ) או אינו אומר שלמיו אלא לרבות: הגר"א לא גריס ליה עד "וכשהוא אומר", וכן בדין דאי ס"ד דשלמים לא אתי למעוטי אלא לרבויי ולא מימעט ליה אשם מצורע דטעון תנופה מקל וחומר כדאמרן, אם כן זבחי שלמי צבור נמי לא צריכי קרא לרבויי דמהאי קל וחומר גופא נפקא כדבסמוך בהלכה ח'. וכן שלמים הבאין מחמת פסח נמי לא צריכי "שלמיו" לרבויי דכבר נפקא ליה לעיל (ויקרא דבורא דנדבה פי"ח הלכה ד) מקרא אחרינא עיי"ש. אלא ודאי לא גרסינן להא מילתא כלל ופשיטא לן ד"שלמיו" למעוטי אתי כנ"ל.
מזבחי שלמיכם: דכתיב "תרומה לכהן מזבחי שלמיכם" דהוא לשון רבים לרבות על שני כבשי עצרת.
( ט ) ואין טעון תנופה שחוט: כדממעטינן לעיל מ"שלמיו".
( י ) יכול: אי לא פרט קרא את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו יכול כולו זבחא בעי תנופה.
תלמוד לומר חלב: ולא בשר.
הכי גרסינן תלמוד לומר על החזה -- ללמד שהחלב והחזה שניהם טעונים תנופה.
כשהוא אומר יביא: היינו "יביא את קרבנו". ו"את קרבנו" יתירא קדריש (קרבן אהרן).
לרבות את האליה: של שלמי כבשים דכיון שקרב כמו חלב רבייה קרא דטעון תנופה.
הכי גרסינן את אשי ה' לרבות שתי הכליות: ד"אשי" לשון רבים משמע תו(?) שנים הקרבים לגבוה ומאי ניהו כליות.
יביאנו: יתירא ריבויא הוא.
לרבות יותרת הכבד: הרי נתרבו כל האימורים והחזה לתנופה.
( יא ) טעונין תנופה: הולכה והבאה לד' רוחות העולם.
הרמה: מעלה לרום ומוריד.
תלמוד לומר שוק התרומה: לשון הרמה.
"שאין תלמוד לומר שיכול" לא גרסינן [הגר"א וכן כתבו שארי מפרשים].
הכי גרסינן "אין לי אלא שוק בהרמה וכולן בתנופה מנין ליתן את של זה בזה וזה בזה, תלמוד לומר וקדשת וגו' שאין תלמוד לומר אשר הונף ואשר הורם אלא זה בנה אב כל שטעון תנופה טעון הרמה וכל שטעון הרמה טעום תנופה" [הגר"א וש"מ], והכי פירושו:
כיון דלא כתיבא הרמה גבי אימורים וחזה וגבי שוק לא כתיבא תנופה, אימא לא בעינן למיעבד אלא כדכתיב -- שוק בהרמה מעלה ומוריד, וכל האימורים והחזה בתנופה מוליך ומביא, ותו לא.
מנין ליתן וכו': הרמה דכתיב בשוק ליתן באימורים וחזה ותנופה דכתיב באימורים וחזה ליתן בשוק.
תלמוד לומר וקדשת וגו' (בפרשה תצוה) שאין תלמוד לומר אשר הונף ואשר הורם: דאי "אשר הונף" אחזה קאי ו"אשר הורם" אשוק -- לשתוק קרא מיניה שהרי כבר נאמר "חזה התנופה ושוק התרומה", אלא ודאי אתרוויהו קאי וללמד שכל אחד מהם טעון תנופה והרמה.
אלא זה בנה אב: פי' אף על גב דהאי קרא במילואים כתיב זה בנין אב למילף מניה נמי בעלמא דכל שטעון תנופה -- דהיינו אימורים וחזה של שלמים -- טעון נמי הרמה. וכל שטעון הרמה -- דהיינו השוק -- טעון נמי תנופה. כיצד הוא עושה? מוליך ומביא, מעלה ומוריד.