חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יא
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יא
עריכה( א ) מהו תודה יקריב: דבקרא קמא כתיב "יקריב להשם" והדר כתיב "אם על תודה יקריבנו" והוה מצי למכתב "וזאת תורת זבח השלמים אשר לה' אם על תודה והקריב". למה לי "יקריב"? ולמה לי "יקריבנו"? אלא היקריב בא לרבות דאיזה מהן שירצה יקריב עם הלחם.
תלמוד לומר תודה יקריב: מכל מקום איזה תודה שהיא [ומה שכתוב בגירסתנו "ושניה יביא בלא לחם" הוא מיותר (הגר"א) ואגב גררא נקטיה דזה לא נפיק כלל מ"יקריב"].
תלמוד לומר יקריבנו: מיעוטא הוא לאחד ולא לשנים והואיל וריבה הכתוב ומיעט ריבויא להקרבה ומיעוטא מלחם. הלכך שניה תיקרב בלא לחם. ועיין במנחות דף עט: ובליקוטי הלכות שם.
( ב ) ומנין לרבות וכו': ואפילו נתכפר בראשונה הויין הני בני הקרבה.
אם על: ריבה דכל אלו קרבין תודה.
תלמוד לומר התודה: דיתירא הוא דהוי מצי למכתב "והקריב על הזבח חלות וגו'".
ולא חילופה: היינו שאבדה והפריש אחרת חילוף תחתיה ונמצאת הראשונה. אם קדם והקריב שוב השניה שהיתה חילופה אינה טעונה לחם.
( ג ) והקריב על זבח: הוה מצי למכתב "והקריב התודה" ואתי 'זבח' לרבויי לחייבו על כל זבח דהיינו שאם הביא שלש בהמות לתודה חייב לחם על כל אחת ואחת.
והלא דין הוא: היינו דאי לאו קרא הוה אמינא למילף מדינא דסגי ליה בהארבעים חלות לכולן.
שמיעט בלחם: בעצרת שאינו מביא אלא שתי לחם.
ריבה בכבשים: שמביא שני כבשים.
כאן שריבה בלחם: ארבעים חלות.
אינו דין שירבה בכבשים: היינו שיהיה דיי בזה הלחם על כמה כבשים.
( ד ) מה תלמוד לומר בשמן בשמן ב' פעמים: היה לו לכתוב "חלות מצות בלולות ורקיקי מצות משוחים בשמן".
ואין ריבוי אחר ריבוי: בגמרא (דף פט.) פריך האי ריבוי אחד הוא דהאחד בשמן צריך לגופיה ומתרץ הכי קאמר אילו לא נאמר בשמן בלול כלל אלא חלות מצות בלולות בלבד גם כן הייתי אומר לוג ככל המנחות והשתא שנאמר ב' פעמים "בשמן" הוו תרי ריבויי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.
( ה ) יכול: אי לא כתיב אלא הני תרי "בשמן" הוה אמינא.
ישליש: יחלוק.
חצי הלוג לשלשה מינים: בשוה כביצה לכל מין ומין.
תלמוד לומר סולת מורבכת חלות בלולות בשמן: דהאי "בשמן" יתירא הוא דלא איצטריך דממילא ידעינן שהרבוכה בשמן כדאשכחן בחביתין בשמן תעשה מורבכת.
ריבה: להוסיף שמן לרבוכה.
ואן ריבוי אחר מיעוט: דתרי "בשמן" קמאי מסקינין מעיקרא דהוא למעוטי.
( ו ) מחצה לחלות: לבוללן.
ומחצה לרקיקין: למשיחה ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה שמינית הלוג שלה.
כמין כי: כ"ף יוונית קרווין בלשונני כי. וטובל אצבעו בשמן ומושח על הרקיק.
לתודה: היינו חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין [רש"י בפרק שתי מדות].
ורביעית שמן לנזיר: לחלות ורקיקין שבו.
ואחד עשר יום שבין נדה לנדה: בין סוף נדה לתחלת נדה שמשכלו ימי נדה אינה חוזרת להיות נדה לישב לראיה אחת ששה והוא בין ראתה בהן בין לא ראתה עד שיכלו י"א יום ואותן י"א יום דין אחד להם שהרואה בהן ג' ימים רצופים הרי זו זבה וצריכה שבעה נקיים והרואה בהן יום אחד או ב' ימים שומרת יום אחד.
( ז ) למדנו לרבוכה: חלות מבושלות במים תחלה שבאה סלת ולא קמח.
מנין לכולן: חלות ורקיקין ולחם חמץ.
תלמוד לומר סלת חלות: גבי רבוכה דהכי כתיב "סלת מורבכת חלות" וילפינן חלות חלות לגזירה שוה.
אף חלות האמורות בכולן: "חלות מצות בלולות בשמן" "על חלות לחם חמץ".
( ח ) והלא רקיקין לא נאמר בהם חלות: אימא יכשרו לבוא קמח.
מה מצות האמורות בחלות סלת: דכבר ילפינן ליה מגזירה שוה דרבוכה.
( ט ) ואפ נפשך לומר: דלא ניחא לך לימודנו שהם תחלה בפסוק וסלת מורבכת כתב בסוף ומדשבקיה עד הכא אלמא הוא דהוי סולת אבל הנך לא, להכי אמר וסלת מורבכת, מדכתיב בוי"ו מוסיף על ענין ראשון ללמד עליון מתחתון.
סולת מורבכת צ"ל וסולת [הגר"א] ופשוט.
הרי הוא כמוסיף על רבוכה: פי' הרי הוא כמוסיף שאר הנזכרים למעלה על רבוכה. וחלת לחם חמץ דכתיב בסוף ילפינן ליה דהוא סלת מגזירה שוה דחלות חלות.
( י ) כנגד חמץ: היינו כפי שיעור שהביא סלת לצורך לחם חמץ כן הבא לצורך מצה.
מה חמץ עשרה עשרונות: כדיליף לקמיה.
מלמד שאין הלחם מתקדש: היינו דלקמיה ילפינן דהלחם מתקדש קדושת הגוף [ליפסל ביוצא ובטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה] בשחיטת הזבח ואשמועינן הכא דאין שם לחם עליו להתקדש על ידי השחיטה כ"ז שלא קרמו פניו בתנור מדכתיב "לחם" ואן לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד".
יקריב קרבנו על זבח מלמד וכו': קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח.
שאין הלחם מתקדש: כצ"ל.
על זבח תודת: משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו ואז מתקדש הלחם.
הלחם מקודש: דעיקר תלוי בשחיטה מדכתיב "זבח". ועיין בהגהות הגר"א וכדבריו איתא בתוספתא דמנחות פ"ה משנה ג' בגירסת אור הגנוז שם וכ"מ בפסחים דף יג ע"ב בגמרא ע"ש דמדמה תודה לכבשי עצרת.ועיין בראב"ד. ומשמע גם כן דהיה לו הגירסא כמו שכתב הגר"א.
אין הלחם מקודש: כלל ואפילו ביוצא אינו נפסל אבל לדעת רבי נפסל ביוצא. ועיין שם בדף מ"ז דאף לדעת רבי אינו מקודש גמור כיון שנזרק שלא לשמה ולכולי עלמא בין לאביי בין לרבא שם אינו ניתר באכילה דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייה באכילה.
( יא ) שלמיו: יתירא הוא.
לכל האמור בענין: שיטעון אף רבוכה.
תלמוד לומר בו: באיל נזיר.
מצות: דכתיב מצות סלת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ופריך הגמרא (דף עח.) "מאי תלמודא?" היכי ממעט ממצות, ומשני "דבר שנאמר בו מצות" בתודה דהיינו חלות ורקיקין לההיא אתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתיב בה "מצות" לא הוקשו לחם נזיר.
ואינו בא חמץ: צ"ל ואינו בא רבוכה [הגר"א], וכן מוכח מגמרא הנ"ל.
לעשרה קבין ירושלמיות: שיטענו שיעור סלת זה להשני מינין חלות ורקיקין דכל השלשה מינין מצה של תודה היו ט"ו קבין ירושלמיות כדאיתא במשנה שם ונזיר דלא היה בו אלא שני מינין, חלות וריקיקין ולא רבוכה, צריך עשרה קבין.
ולרביעית שמן: מפני שהמצה כולה של תודה לא היה לה אלא חצי לוג שמן שהוא שתי רביעיות ונותן רביעית אחד לרבוכה ורביעית השני מתחלק לחלות ורקיקין כנ"ל. נמצא לנזירות, שאין לו רבוכה, אין לו אלא רביעית שמן.