חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יג
עריכה( א ) חוץ למקומו מנין: שפוסלת בקדשים כגון שמחשב על אימורין להקטירן חוץ למקומן או על בשר קדשי קדשים לאכלן חוץ לקלעים ועל קדשים קלים לאכלן חוץ לחומה.
זמן פוסל: אם נשאר מבשר שלמים עד יום השלישי נפסלו וכן אם יצאו חוץ לחומה.
( ב ) שאין מחשבה וכו': צ"ל שאין מחיצה [הגר"א], דבמה דאינה צריכה מחיצה והכל הוא חוץ.
תלמוד לומר בפרשה קדושים אם האכל יאכל והאי קרא גם כן במחשב לאכול ביום השלישי ולא בנותר ממש מדסיים בסיפא דקרא "פגול הוא לא ירצה", ואי בנותר -- לאחר שהוכשר יחזור ויופסל?! והשתא כיון דבפגול מיירי אם אינו ענין וכו'.
תלמוד לומר בשלמים: בפרשה צו "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" ועון זה הוא כרת דילפינן לה גזירה שוה דעון עון מנותר. נאמר כאן "עונה תשא" ונאמר להלן גבי נותר "ואוכליו עונו ישא". מה להלן כרת דכתיב שם "כי את קדש ה' חילל ונכרתה", אף כאן כרת. ואמר "והנפש האוכלת ממנו" והאי "ממנו" יתירא הוא ולמעט בא -- ממנו ולא מאחר דהיינו ממנו דהוא חוץ לזמנו ודאיירינן בה חייב כרת ולא מאחר דהיינו חוץ למקומו.
וא"ת הא בהאי קרא דחוץ למקומו גם כן כרת כתיב דכתיב "ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה הנפש ההיא" -- על זה תירצו בפרק ב' דזבחים (דף כז.) וביררו שם דהאי "ואוכליו עונו ישא" דכתיב שם הוא מיירי באוכל נותר ממש [דקרא הקודם מיירי במחשב בשעת עבודה לאכול חוץ לזמנו (ורק באם אינו ענין אמרינן דאתי לרבות חוץ למקומו) וזה המקרא מיירי באוכל ממש הנותר חוץ לזמנו] ולא קאי אאוכל קרבן שחשב עליה תחלה מחשבת חוץ למקומו.
[ודע דלפי פירוש הקרבן אהרן שהעתקנו צריך לגרוס בפנים "תלמוד לומר בשלמים ממנו עונה תשא חוץ וכו'"].
לערלים ולטמאים: היינו שיאכלוהו או שיקריבו את האימורים.
תלמוד לומר אותו: "לא ירצה המקריב אותו", והאי "אותו" קרא יתירא הוא לדרשא -- אותו בלא ירצה, שאם הקטיר אימורים לאחר שנפסלו על ידי חוץ לזמנו וחוץ למקומן קאי בלא תעשה. אבל אין השוחט וכו'.
( ג ) הלן: שלן הדם או האימורים.
והיוצא: שיצאו האימורים חוץ לעזרה דאי בדם הא תני מקודם.
והפסח והחטאת וכו': מנין בכל אלו שאם עבר והקטיר לוקה משום לא ירצה.
תלמוד לומר לא ירצה ולא יחשב: דחד מהני לאוי דלא איצטריך לגופיה לרבויי שאר פסולים הוא דאתי.
תיבת "לאוכל" מיותר [הגר"א. והזית רענן כתב שצ"ל "לאוכלם" והיינו מי שאוכלם יהיה בלא ירצה. ודוחק]. ובעזרת כהנים כתב שצ"ל תיבת "לאוכל" אחר כך -- "יכול יהו חייבים עליו כרת לאוכל", והיינו אם אכל בשר מזבח שנפסל באחד מכל הפסולין הללו יהא ענוש כרת כיון דכולהו אתרבי ללא ירצה וכתיב בסיפא דקרא "עונה תשא" דהיינו שהיא בכרת כנ"ל אימא האי "עונה תשא" על כל הני פסולים קאי ובכולן אני קורא "והנפש האוכלת עונה תשא".
תלמוד לומר אותו הוא ואוכליו: תלתא מיעוטי כתיבי הכא. כתיב "לא ירצה המקריב אותו וגו' עונה תשא" דמשמע אותו דהיינו חוץ לזמנו היא בעונה תשא בכרת, שאר פסולין לא. וכתיב "הוא" יתירא בקדושים תהיו -- "פגול הוא". ועוד כתיב שם מיעוט "ואוכליו עונו ישא ונכרתה" ואנותר קאי ומיעט קרא הוא בכרת ולא פסול אחר ואוכליו דהיינו אוכל נותר בכרת לאפוקי אוכל משאר פסולים שאינן בהכרת אלא בלא תעשה דכל שבקדש פסול נתן הכתוב לא תעשה על אכילתו (פסחים כד, א).
( ד ) לכך נאמרו: למעט שאר פסולים מכרת.
לא ירצה ולא יחשב לאוכל - מיותר [הגר"א וכ"כ ש"א].
או לא נאמרו: המיעוטין אלא ללמד שאין חייבין כרת על הפיגול ועל הנותר אלא בשלמים בלבד.
תלמוד לומר וינזרו מקדשי בני ישראל: בפרשת אמור אל הכהנים לענין טומאה. מה להלן יש בכללן גם שאר קדשים אף כאן נמי שאר קדשים. [והגר"א גריס "תלמוד לומר איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים" דמיירי התם לענין טומאה. והיא היא. וטעמו משום דהתורת כהנים מסיים לבסוף מן המקרא הזה והראב"ד מתרץ דתרוייהו קראי צריכי לענין, עיי"ש].
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים: פי' אף על גב דמהלימוד "וינזרו" גלי על הנך מיעוטי דפגול ונותר דלאו למעוטי שאר קדשים אתו אלא למעוטי שאר פסולים מכרת, מיהו מנ"ל דבכולהו קדשים מיחייב עלייהו כרת בפיגול ונותר, דלמא לא מרבינן אלא דומיא דשלמים דהיינו בכור ומעשר. ומפרש בזבחים בפרק בית שמאי (דף מד.) דמרבינן להו בכלל ופרט ד"האכל יאכל" הוו להו שני כללות הסמוכות זה לזה והטל "שלמים" דהוא הפרט ביניהם ודינם בכלל ופרט. מה הפרט שהוא נאכל לשני ימים אף בכור ומעשר. אבל שאר קדשים הנאכלים ליום אחד מנין.
תלמוד לומר בשר: פי' "מבשר זבח שלמיו".
מיני זבחים העופות: מפרש הגר"א דהעופות אדלעיל קאי דאף דלאו זבח ממש הוא מכל מקום מין זבח מקרי. ומדברי הראב"ד משמע דכלל העופות עם המנחות משום שאינו בזביחה אלא במליקה.
עד שאני מרבה: כלומר אחרי שאני מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג.
תלמוד לומר: לענין טומאה "אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו" והתם הלא כלול כל הקדשים ואתי נותר חילול חילול מטומאה [דבטומאה כתיב "וינזרו" ולא "יחללו" ובנותר כתיב בפרשה קדושים "כי את קדש ה' חילל] מה התם כל הקדשים אף בנותר כל הקדשים שייך בהם שם נותר ואחר כך יליף פגול עון עון מנותר דבפגול כתיב "והנפש האוכלת עונה תשא" ובנותר כתיב "ואוכליו עונו ישא", מה נותר שייך בכל הקדשים אף פגול כן (זבחים מד, א). ועיין בראב"ד שהאריך בביאור דברי הברייתא.
( ה ) שלמים מיוחדים שיש להם מתירים: לאדם באכילת בשר וכן אימוריהם למזבח ומתיר שלהם הוא הדם שניתן על המזבח.
חטאת העוף: דמה המזה על המזבח מתיר לכהנים לאכלו.
פרים הנשרפים וכו' יש להם מתיר למזבח: דם הזיית פנים מתיר אימוריהן למזבח.
ומוציא אני את הקומץ והלבונה וכו': אפילו אם חשב בשעה שקמץ או בשעה שנתן הקומץ בכלי [שהיא נגד קבלה] או בשעת הולכה למזבח להקטיר הקומץ חוץ לזמנו [אף דהשיריים נתפגלו על ידי זה] וכן באינך כולהו -- אפילו הכי אין בהן משום פגול.
ומנחת כהנים: שהיא כולה כליל ואינה נקמצת.
מנחת כהן משיח: חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא, ו).
ומנחת נסכים: מוקים לה בזבחים (דף מד:) בנסכין הבאים בפני עצמם קאמר דאין בהן משום פגול ומה דקמרבה למעלה לוג שמן של מצורע לפגל מיירי כשהוא בא עם האשם שדם האשם מתירו [פי' מוציאו מידי מעילה ומתירו לבהונות] וע"כ כשנתפגל האשם נתפגל הלוג גם כן אבל כשהוא בא בפני עצמו -- כמו שאמרו "אדם מביא אשמו היום והלוג למחר" -- אין בו משום פגול.
והדם: הוא המתיר.
שאין להם מתירין: אחרים כדי להקריבן למזבח על ידי מתיר שלהם. והאי דנקט הכא "לא לאדם" בכדי נקט שהרי לית מינייהו לאדם.
ר' שמעון אומר וכו': אפרים הנשרפים פליג וסבירא ליה דבעינן שיהא דומה לשלמים גם במקום עבודתן כגון במזבח החצון.
( ו ) ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי כו': כעין מכריע הוא בפרים הנשרפין.
פיגל בדבר הנעשה בחוץ: העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם - פיגל, ואם מעשה היכל הם - לא פיגל.
הכי גרסינן בפרק בית שמאי (זבחים מד, ב) הריני שוחט להזות דמו למחר. ששחיטה היא בעזרה שהיא חוץ דכל חוץ דהכא עזרה היא וחישב על הזאה שנעשה בפנים על הפרוכת או על מזבח הפנימי והיא האכילה שלפנים והכא גרסינן בספרים לשון זריקה והכונה גם כן הזאה. וה"ג "כיצד שחט וקבל".
( ז ) זרק את הדם: גם כן הכונה הזאה וכן איתא בגמרא. והכונה שהזה על הפרוכת או על מזבח הפנימי על מנת להקטיר אימוריו למחר בעזרה.
( ח ) אבל שחט או קיבל ע"מ לשפוך השיריים למחר או להקטיר אימוריו למחר פיגל שהמחשבה היא בעבודת חוץ ובדבר הנעשה בחוץ. ובגמרא יליף לטעמיה מקראי.
( ט ) הנפש ולא הצבור: פי' אף על פי שמצינו מקצת כריתות עונו נפקד בו ובמשפחתו מיעט הכתוב בזה שאין הצבור נענשין עליו [ראב"ד].
ולא המאכלת: אין חיוב כרת על המאכילו אבל עובר משום לפני עור.
האוכלת אכילת כזית: שהוא שיעור אכילה בכל מקום.
עונו ישא: אמור בפרשה קדשים לענין נותר. ואמרינן גזירה שוה עון עון מה עון האמור להלן בנותר כרת דכתיב ביה "ונכרתה", אף עון זה דפגול הוא כרת.