חפץ חיים על ספרא/צו/פרק טז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק טז
עריכה( א ) או אינו מביא: בהאי בנין אב.
אלא כיוצא בזה: דדמי לאיל המלואים.
איל קשה: 'איל' לשון חוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל, יז) שהוא חזק וקשה דהיינו בן ב' שנים.
אף אין לי: ללמוד תנופה והרמה כאחד אלא במביא איל לתודה דדמי למלואים.
קשה ואין טעון לחם: איל לשלמים.
רך וטעון לחם: כבש בן שנתו לתודה.
רך ואין טעון לחם: כבש לשלמים.
בכבשים: בכדי נקטיה אלא כלומר מנין לרבות בקר ועזים ככבשים דהיה במלואים ממין זה.
לרבות את כולן: שכולן צריכין תנופה והרמה כאחד וכנ"ל סוף הפרק.
( ב ) תלמוד לומר החזה וכו': "החלב על החזה יביאנו" - את החזה להניף להכי הדר וכתב "את החזה" לאשמועינן שאין מעכבות זו את זו למצות תנופה ואי ליכא אלא חזה - מניף. והוא הדין לכולהו, דאי נשתייר אחד מהן טעון תנופה.
אותו ואפילו כוליא אחת: דהוה אמינא אף על גב דלא מעכב חלב לכליות ולא חלב וכליות לחזה, דכל חד באפי נפשיה כתיב, אבל כליות אהדדי מעכבי. קמ"ל "אותו" לשון יחיד וא"אשי השם" קאי דהיינו שתי כליות דאפילו "אותו" דהיינו כוליא אחת טעון תנופה אף על פי שנטמאת השנית.
תנופה ולא תנופות: פי' אף דשייך שם תנופה אפילו בכוליא אחת היינו דוקא בנטמאו השאר ונשתייר כוליא אחת אבל בלא נטמאו אין לו רשות להניף מקצת ולחזור ולהניף דתנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות. והגר"א גריס בהדיא "ואפילו כוליא אחת. או יניף ויחזור ויניף. התנופה ולא תנופות", וכדבריו איתא בהדיא לקמן בפרשת מצורע (פרשה ג' פסקא ז'). ועיין שם בקרבן אהרן דמשמע דהוא רק לכתחלה.
( ג ) לפני השם במזרח: כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל [רש"י]. ודעת הראב"ד כיון דאפשר למיעבד כלפי חוץ אינו מן הדין שיכנס אדם לפנים שלא לצורך. [ ודע דהגר"א כתב "לפני השם במזרח" מיותר, וטעמו דלא היה לו להפסיק במקום ההנפה ואחר כך לבאר כיצד הוא עושה את עצם ההנפה, ומקומו בסוף משנה ג' שאמר שם מתחלה שהתנופה במזרח ומבאר שהיא קודמת להגשה, והטעם דכתיב "והניף את המנחה לפני השם" והדר "והקרבי אותה אל המזבח", ואגב מבאר את סוף הפסוק "לפני השם" במזרח. ].
כיצד הוא עושה: כלומר הא דכתיב "החלב על החזה" לא תימא דאשעת תנופה קאי אלא היינו בשעת הבאה מבית המטבחיים דכי מייתי כהן חלב על החזה מייתי להו אבל כי יהיב להו על יד בעלים להניף והופכן מידיו לידי בעלים נמצאו עליונים למטה ותחתונים למעלה.
החלבים על ידי הבעלים: על פיסת ידיהם ממש.
וחזה ושוק כו': כדלקמן פרשת שמיני (סוף פ"א) "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו -- מלמד שהחלבים למטה".
אם יש שם לחם: כגון תרומה לחמי תודה ואיל נזיר ומלואים.
לחם נותן למעלה מהם: דכתיב במלואים "ומסל המצות אשר לפני השם לקח חלת מצה אחת וגו' וישם על החלבים ועל שוק הימין" (ויקרא, ח).
תנופות קודמות להגשות: תחלה מניף ואחר כן מגיש. ובמנחת העומר ומנחת קנאות קאמר שיש בהם תנופה והגשה. ומנין שהתנופה קודמת דכתיב במנחת סוטה "והניף את המנחה לפני השם" והדר "והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה, כה).
( ה ) תלמוד לומר והיה: ריבויא הוא דהוה מצי למכתב "והחזה לאהרן ולבניו" ומדכתיב "והיה" משמע מ"מ לרבות נטמאו אימורים או שאבדו.
וכן הוא אומר: ארישא קאי דאם לא נטמאו אימורים אין כהנים זכאין קודם הקטרה כדאשכחן בבני עלי.
גם בטרם יקטירון וגו': והתם באיתנהו לאימורים הוי דכתיב בתריה "ואמר אליו האיש קטר יקטירון כיום וגו'".
( ו ) הכי גרסינן אין לי אלא שוק שהוא ימין זרוע חולין מנין תלמוד לומר תתנו זרוע מוקדשין מנין תלמוד לומר תרומה: [הגר"א], וכן הוא בחולין דף קל"ד ע"ב.
זרוע חולין מנין: שאינו נוהג אלא בשל ימין.
תלמוד לומר תתנו: תרומה לכהן לרבות נתינה אחרת שהוזכרה בשחוטי חולין שאף הוא של ימין נתנית לכהן.
זרוע מוקדשין: של איל נזיר.
תלמוד לומר תרומה: פי' לרבות תרומה אחרת דהיינו זרוע בשלה של איל נזיר שאף הוא של ימין.
מזבחי שלמיכם זהו שאמרנו: לעיל בפרק ט"ו הלכה ט'.
( ז ) וטהור בשעת הקטר חלבים: שהוא כל הלילה כגון שטבל וטהר בהערב שמש.
תלמוד לומר המקריב את דם השלמים: דהיינו שטהור בשעת זריקה שהיה ראוי לזרוק לו תהיה שוק הימין למנה.
( ח ) אבא שאול: הקטר חלבים נמי בעי. ותנא קמא סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב את דם השלמים לבד קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא כתיב מקטיר חלבים והכא דכתיב "את החלב" לא לראוי אתי אלא למודה בעבודות כדדריש ליה ר' שמעון לקמיה שצריך שיהיה מודה בכל עבודות אף בהקטרת חלבים וא"ל אין לו חלק בכהונה. וכן הביא רש"י בשם ר"ש בהדיא בזבחים (דף קב:). ומשמע דהיה לו גירסא אחרת בחולין דף קל"ב ע"ב.
( ט ) א"ר שמעון: ר' שמעון כתנא קמא סבירא ליה דטמא בשעת הקטרה חולק ומשום הכי מוקי לקרא למילתא אחרינא.
*)שאינו מודה בעבודה: שאומר בלבו דברי הבל הן ולא ציוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו (רש"י חולין דף קל"ב).
אין לו חלק בכהונה: אינו חולק בקדשים דהכי קאמר קרא: המקריב את דם השלמים ואת החלב -- המודה בהקרבת הדם והחלב, לו תהיה שוק הימין למנה. שאינו מודה -- לא.
לא זו בלבד: הקרבה דהיינו הולכה דשייכא בדם ובחלב בעינן מודה בה אלא הוא הדין לשאר עבודות המסורות לבני אהרן.
יציקות ובלילות: שנותן שמן בכלי קודם לעשייתה ונותן סולת וחוזר ונותן שמן ובולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה ויצק עליה שמן כדלעיל בפרשה ויקרא ולית ליה לר' שמעון מקמיצה ואילך מצות כהונה דדריש ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן וא"ו ד"והביאה" מוסיף על ענין ראשון. מה קמיצה בכהן אף יציקה ובלילה בכהן. הכי מפרש בהקומץ רבה (דף יט.).
ופתיתות: מנחת מחבת ומרחשת ומנחת מאפה תנור שהיו נקמצות לאחר אפיה פותתן ומחזירן לסלתן וקומץ דכתיב "פתות אותה פתים וגו'".
והמליחות: "במלח תמלח".
והתנופות: בקרבנות הטעונים תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד.
וההגשות: במנחות הטעונות הגשה מגיעה בקרן דרומית מערבית בחודה של קרן.
וההקטרות: של חלבים ואימורים. [והגר"א בהגהותיו כתב "וההקטרות מיותר", וטעמו דהא קאמר מתחלה "לא זו בלבד" וקאי על הפסוק "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן" ומה דחשיב אחר כך הזאות קסבר האי תנא דהמקריב היינו הולכת הדם כפירש"י אבל את החלב בודאי הקטרה היא דסמיך ליה "והקטיר החלב". אי נמי לדברי הגר"א להכי קחשיב הזאות משום דכלל נמי הזאת שמן של מצורע].
והקמיצות: של מנחות.
והמליקות: של תורים ובני יונה.
והקבלות: דם במזרק.
וההזאות: מתן דמים של קרבנות והזאות שמן של מצורע.
ועריפה עגלה: בכהנים הוא כדכתיב "ונגשו הכהנים בני לוי".
וטהרת מצורע: הצפרים.
ונ"כ בפנים: במקדש כדכתיב "וישא אהרן את ידיו וגו'" (ויקרא, ט).
ובחוץ: בגבולין בבית הכנסת.
תלמוד לומר מבני אהרן לרבות כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן: כהן שאינו מודה בה אינו חולק בקדשים ולאפוקי שחיטה והפשט וניתוח שהיא אינה מסורה לבני אהרן.
( י ) וכן היה ר' שמעון אומר: איידי דאיירי בדרשא דר' שמעון דכל כהן שאינו מודה מייתי נמי אידך דר' שמעון דדריש בקרא דמלאכי שהוכיח את בני דורו וזירזם על עניני עבודה.
המשמשים את הגוף: שהגוף מקבל הנאה מהם.
אינם נמנעים לעשותם: אדם לחבירו.
ואין נוטלים עליהם שכר: אלא עושהו בחנם.
הדלק לי את הנר הזה: מנרך שזה נהנה וזה לא חסר.
ואגף לי את הדלת אחרי: [כצ"ל]. עם יציאתי שהוא דבר שאין בו טורח.
לא עשיתם עמי חנם: כצ"ל [הגר"א] וביאורו הלא הגפת הדלת של בהמ"ק וכן להאיר על המזבח הוא דברים קטנים שעשיתם עתיד אני לשלם שכר ועל אחת כמה וכמה דברים שדרך העולם לשלם שכר בודאי לא יקופח שכרכם ואם כן מנחה בודאי לא ארצה מידכם בחנם וע"כ יש לכם להיות זהיר מאוד בעבודה ומש"כ אין לי חפץ בכם גם כן על בחנם קאי אלא עתיד אני לשלם שכר עבור הכל.
הערה *): שאינו מודה בעבודה. עיין פירש"י שהעתקנו בביאורנו דהיינו שכופר שהוא מפי ה' וקשיא דאם כן כופר גמור הוי והוא בכלל האפיקורסים וכידוע שאפילו האומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או אות אחת שמשה מפי עצמו אמרו אינו בכלל ישראל ומורידין ולא מעלין ומאי אין לו חלק בכהונה דקאמר? ולולא דברי רש"י הייתי מפרש דלאו בכפירה מיירי אלא שאינו מקבל עליו לעסוק בעניני עבודה וכן משמע בבכורות דל ל ע"ש שזה לשון הגמרא שם: "עכו"ם שבא לקבל ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכן בן לוי שבא לקבל עליו דברי לוויה" (לשורר ולשרת ולהיות שוער) "וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר "המקריב את דם השלמים וגו'" העבודה מסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה". עכ"ל הגמרא.