חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יח עריכה
( א ) אר"ש לכך נאמר משחת משחת שני פעמים: משום דאילו כתיב "משחת אהרן ובניו" הוה אמינא דלא זכו להמשח בשמן המשחה אלא אהרן בזכות בניו עמו ובניו בזכות אביהם עמם.
תלמוד לומר זאת משחת אהרן: לומר דכדאי אהרן בזכות עצמו לבד להמשח בשמן המשחה.
ומשחת בניו: שהבנים בעצמם כדאיי למשיחה.
לעתיד לבוא: בתחיית המתים.
תלמוד לומר זאת: מיעוטא הוא -- זאת לאהרן ובניו ואין אחרת להם אלא עומדים בקדושתם ממשיחה הראשונה ואין צריך משיחה אחרת.
הא מה אני מקיים אלה שני בני היצהר: כלומר אם על אהרן ובניו נאמר שמשחתן קיימת הרי שלשה הם אלא זה אהרן ודוד שנמשחו ביצהר וקמ"ל שאף דוד אין צריך משיחה אחרת. יצהר זה השמן והראהו המלאך שתשוב העבודה על ידי זרעו של אהרן ותשוב המלוכה לזרעו של דוד.
מאשי ה' מלמד שאף האישים סייעו: קדושת האש שהיתה עתידה לירד מן השמים על המזבח סייעו לאהרן להיות זוכה להמשח בשמן המשחה וכן לבניו.
ביום הקריב וגו': יתירא הוא.
מלמד שאף היום סייעו: כי קדוש היום כדאמרינן לקמן בפרשה שמיני אותו היום נטל עשר עטרות.
( ב ) לתת להם: וקרא יתירא הוא דכבר כתיב נתינת חזה ושוק לכהנים וכתיב "זאת משחת אהרן וגו'" אר"ש הא קמ"ל דלא תימא משנמשחו אהרן ובניו הוא שהתחילו להפריש חזה ושוק של שלמיהן ומקמי הכי לא הפרישו כלל.
ומנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה: ונותנין אותן לבכורות . ועל שם סופן קרי להו "מתנות כהונה" היינו הניתנות עכשיו לכהן (דאי לאו הכי מהר סיני עד הקמת המשכן היה קרוב לעשרה חדשים ואיך לא הסריח הבשר וגם הלא נעשה נותר).
מהר סיני: שאז התחילו ישראל להקריב שלמים וכדכתיב "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".
ולא זכו בהן אהרן ובניו: כלומר לענין זכות אהרן ובניו לחוד הוא דנתחדשה הלכה לאחר משיחתן אבל לא לענין עיקר ההפרשה.
תלמוד לומר אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם: פי' אתי קרא לאשמועינן דוקא לענין לתת להם שיהו חזה ושוק ניתנים לאהרן ובניו הוא דתלי ביום שהן היו כהנים באותה שעה וכמ"ד וגם הכהנים ניגשים אל ה' יתקדשו זו פרישת בכורות (זבחים קטו, ב).
מאת בני ישראל מרצון ישראל: היינו הך דרשה גופה דלעיל (סוף פי"ז) ותלתא מאת בני ישראל -- חד לגופיה, וחד לכשנתחייבו ניטלו מהם, וחד לרצון ישראל. וכבר פירשנא לעיל, עיי"ש.
לבית עולמים: בבית המקדש דהוה אמינא לא זכו בהן אלא אהרן ובניו שהיו בעת הקמת המשכן.
לדורות: אפילו בבית שני דהוה אמינא לא זכו בחזה ושוק אלא כהנים שנמשחו בשמן המשחה כגון כהנים גדולים שבבית ראשון אבל כהנים הדיוטות לא וכל שכן בבית שני דלא היה שמן המשחה כלל דנגנז השמן, לא. קמ"ל דכיון שנמשחו אהרן ובניו זכו להם ולדורותיהם אחריהם.
( ג ) זאת התורה: היקשא הוא.
ולמילואים: הוקשו כולם למילואים.
מה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני: עד שלא הוקם המשכן שכל פרטי דיני המלואים נתפרשו ב"ואתה תצוה".
אף כולם וכו' בסיני: וכל הקרבנות שהקריבו בכורות בסיני כולם קרבו כמשפט המפורש בהן באהל מועד בספר ויקרא וס"ל להאי תנא עולת סיני היתה טעונה הפשט ונתוח ובפרק בתרא דזבחים (דף קטו:) פליגי בה ר' ישמעאל ורבי עקיבא וס"ל לרבי עקיבא שם כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב והיינו מהאי קרא דהכא דאתקוש כולהו קרבנות למילואים.
( ד ) אף אין לי: להקיש למלואים.
קרבן יחיד מנין: שנאמר בסיני כללותיהן ודקדוקיהן.
תלמוד לומר ולאשם: דהוי קרבן יחיד שאין אשם בצבור ואשמועינן קרא דקרבן יחיד כעין אשם נמי אתקש למלואים.
אין לי אלא קרבן יחיד: דאימא כיון דכתיב אשם לא ילפינן ממלואים אלא אשם וכיוצא בזה שהוא קרבן יחיד.
תלמוד לומר ולמילואים: פי' כיון דממלואים ילפינן כל שכן דאית לן למילף מינייהו קרבנות הצבור דדמו למלואים גופייהו והאי לאשם לרבויי נמי קרבנות יחיד.
כשתמצא לומר: כשתתבונן במה שאמרנו נמצאת אומר לעולה וכו' למנחת יחיד וכו'.
לעולה: דכתיב בקרא דאתקש למילואים וכן למנחה ולחטאת דכתיבי וכן לזבח השלמים כולהו בין דצבור ובין דיחיד נאמרו בסיני כללותיהם ודקדוקיהם.
הכי גרסינן ולחטאת לחטאת יחיד ולחטאת צבור.
ולזבחי שלמי צבור: כבשי עצרת ואפילו למאן דאמר לא קרבו כבשים במדבר (מנחות מה, ב) נאמרו הלכותיהם מסיני ללמדם על העתיד לכשיבואו לארץ ישראל. אי נמי היינו שלמי סיני דכתיב "וישלח את נערי וגו' ויזבחו זבחים שלמים" והני שלמים שלמי צבור הוו כדאמרינן בסוף פרק דם חטאת (דף צד:).
( ה ) הכי גרסינן להקריב את קרבניהם להשם: יתירא הוא.
זה הבכור והמעשר והפסח: דלא כתיבי בקרא קמא ואתי האי לאשמועינן דהני נמי איתקש למילואים.
לרבות את כולן: להגר"א קאי זה אבכור ומעשר ופסח.
שכולן נאמרו וכו': שהוקשו למילואים.
ביום צוותו: יתירא הוא.
אלא ביום: ולא בלילה חוץ מהקטר חלבים ואברים דכתיב "על מוקדה על המזבח כל הלילה" וחוץ ממנחת נסכים הבאה בפני עצמה דאמר מר ""מנחתם ונסכיהם" - אפילו בלילה" (תמורה יד, א).
( י ) אשר צוה ה' את משה בהר סיני: ביום צוותו את בני ישראל וגו' במדבר סיני, ומזה למדני לדברות מדבר סיני וגו'. היינו מה שדיבר עמו הקב"ה שלא בהר סיני וכמו שנאמר "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה" ויש דברות שדיבר עמו הש"י על הר סיני והם כל הדברות שדיבר עמו ממתן תורה עד הקמת המשכן ויש דברות שדיבר עמו באהל מועד.
והנה לפי גירסתנו נמצא שדיבר הש"י עם משה בשלשה מקומות. ודעת הגר"א שהר סיני ומדבר סיני ענין אחד והוא והיינו ההר אשר הוא במדבר סיני. וגירסתו הוא כך: "למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום ומנין לדברות מצרים שלא נאמרו אלא ביום שנאמר ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים". ופשוט דטעמו שנד מגירסא שלנו -- אחד, דאמאי דילג הברייתא הדיבורים שהיה בארץ מצרים. שנית, דהלא איתא לעיל בריש ויקרא פ"ב הלכה ד' "ר' יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמרו בתורה דבור למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד". ואם איתא כגירסתנו ארבעה הוו.