התורה והמצוה ויקרא ז לה-לח
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קנח
עריכה[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" -- אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו"-- כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם.
רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו". הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד.
זאת משחת אהרן ומשחת בניו: כבר יסדנו (ויקרא סימן קטו) שמצאנו לפעמים ששם הנסמך לסומכים רבים יבא כפול עם כל סומך; כמו: "בפרי בטנך ופרי אדמתך", "בכור שור בכור כשב בכור עז". ולפעמים לא יבא רק פעם אחד כמו "זה קרבן אהרן ובניו", "ונדר אלמנה וגרושה".
ודעת חז"ל שכל מקום שהענינים מחולקים יבא השם כפול. ואם כן ממה שכתוב פה "משחת אהרן ומשחת בניו" דריש ר' שמעון שבא לחלקם - שכדאי אהרן לעצמו ובניו לעצמם. [ואזיל בזה לשטתו בכלל הזה שהוא הקשה במנחות (דף סג.) וכי נאמר קרבן קרבן שתי פעמים? - שדבריו בנוים על הכלל הזה כמש"ש[1]].
וכבר בארנו (צו סימן כג) שכל מקום דכתיב מלת "זאת" בא למעט זולתו, עיי"ש בארך. ודריש ר' יהודה מה שכתוב 'זאת משחת אהרן ובניו' דלא יצטרכו משיחה לעתיד לבא.
ואין לפרש כפירוש הראשון של הקרבן אהרן דרצונו לומר לעתיד ממש -- דהא ר' יהודה עצמו אומר במכלתא דמלואים (משנה ט) והלא הרבה נסים נעשו בו...ובו נמשחו כהנים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם". ועל כרחך כפירוש השני שרצונו לומר בזמן בית שני שנגנז השמן והיו הכהנים גדולים מתרבים בבגדים לבד. ועל זה שואל מה אני מקיים "אלה שני בני היצהר" -- שהם זרובבל ויהושיע הכהן גדול -- דמדקראם "בני היצהר" משמע שנמשחו. ומשיב זה אהרן ודוד שפירושו שהם בני אהרן ודוד שנמשחו.
ועיין באבות דר' נתן (פרק לד ד) מפרש זה אהרן ומשיח על לעתיד לבא שמבקשים להחזיר להם גדולתם. וכן פרש"י שם.
סימן קנט
עריכה"מאִשי השם"-- מלמד שאף האישים סייעו. "ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן"-- מלמד שאף היום סייע.
זאת משחת אהרן..מאישי השם: הר' אברהם בן עזרא פירש זאת שכר משחת אהרן - רוצה לומר שלוקח שכר משחתו מן האישים. וכן פירש הרשב"ם. והרלב"ג פירש זאת הגדולה שנתגדלו במשיחתן לקחת מתנת האישים. וכן תרגם יונתן.
ולכל הפירושים יש איזה חסרון. לכן דרשו רבותינו כפי הלשון, שיאמר שזאת שנתעלו הכהנים כנזכר היה מצד שלשה ענינים שלפיהן יגדיל ה' את אשר יבחר ויקרב:
- ( א ) מצד הכנת נפש האיש בקדושה, שזה רומז במשחת אהרן שהמשיך עליו שפע קדש מהשמן הטוב
- ( ב ) מצד העבודה במעשים, שעל זה אמר "מאישי השם" שאף האישים סייעו -- רוצה לומר עבודתם
- ( ג ) מצד הרצון העליון שיבחר דבר בעתו כפי שהיה צריך ביום ההוא כפי העת הנודע לחכמתו הבב"ת הבלתי בעל תכלית. וזהו שאמר מלמד שאף היום סייע.
וכבר בארנו למעלה (סימן מ) שכל מקום שיציין הזמן במלת "ביום" יכוין - או שהיה ביום לא בלילה, או שירצה שהדבר מקושר באותו יום דוקא. עיי"ש שכן פירשו חז"ל תמיד. ולכונה זו נאמר פה "ביום הקריב" - שאז היה היום המסוגל לזה.
סימן קס
עריכה[ב] "אשר צוה השם לתת להם..." -- אמר רבי שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנת כהונה מהר סיני ולא זכו בהם אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "אשר צוה השם לתת להם ביום משחו אתם".
"מאת בני ישראל"-- מרצון ישראל.
"חֻקת עולם" - לבית עולמים. "לְדֹרֹתָם"-- שינהג הדבר לדורות.
אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם: הרמב"ן מסרס המקרא -- אשר צוה ה' ביום משחו אותם לתת להם. ומלבד שמבואר אצלינו שהחכמים לא יוטב בעיניהם לסרס המקרא, יקשה על זה ממה שכתוב במשנה ה' שכולם נאמרו מסיני - קודם ליום משחו.
והראב"ע פירש לתת להם מיום משחו - ובא הב' במקום מ"ם. אמנם כלל אצלינו שלא בא חילוף בלשון אם לא לכונה מיוחדת כמו שבארנו תמיד. והרי הרד"ק במכלול (דף נב) אחר שחשב כל המקומות שבא ב' במקום מ"ם סיים "ויש לפרשם כולם כמשמעם". והאמת כן, מזה הוכיח ר' שמעון בספרא שישראל היו מפרישין מתנת כהונה מיום שנצטוה משה ע"ה בהר סיני. וה' צוה שכל המתנות שהופרשו באותו זמן ינתנו להם ביום המשיחה - לא קודם.
ומה שאמר "מאת בני ישראל" - מרצון -- התבאר למעלה (סימן קנז).
ומה שאמר "חוקת עולם וכולי" -- התבאר בפר' אמור (סימן סו).
סימן קסא
עריכה[ג] "זאת התורה לָעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים וּלזבח השלמים"-- מה מלואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
- [ד] אי מה מלואים קרבן ציבור אף אין לי אלא קרבן ציבור, קרבן יחיד מנין? תלמוד לומר "ולאשם".
- אי מה אשם קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד, קרבן צבור מנין? תלמוד לומר "ולמלואים"
- כשתמצא לומר: "לָעֹלה" -- לעולת יחיד ולעולת צבור, "למנחה" -- למנחת יחיד ולמנחת צבור, "ולחטאת" -- לחטאת יחיד ולחטאת צבור, "ולזבח השלמים" -- לזבחי שלמי יחיד ולזבחי שלמי צבור.
- [ה] (שם, לח) "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם..."-- זה הבכור והמעשר והפסח.
- "..להשם"-- לרבות את כולם; שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.
זאת התורה לעולה ולמנחה: כלל מוסד שכל מקום שסיים כלל שאחר הפרטים הרבים וחתמם ב"זאת התורה" -- מכניס את כולם בתורה אחת וחק אחד, לדמותם זה לזה. ועל כן דרשו חז"ל בזבחים (דף צז.) ומנחות (דף פג.) כמה דרשות מה שכל הנחשבים פה נלמדים זה מזה.
אולם יש פה עוד שינוי כפי הפשט שעליה עמד הספרא פה. כי הפרשיות סדורות עד הנה -- עולה, מנחה, מנחת חביתין (והוא הנקרא 'מלואים' שבא למלא יד הכהן) חטאת, אשם, שלמים. ומדוע כתב מלואים אחר אשם? היה לו לכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה ולמלואים..."?
וכבר בארנו למעלה (סימן לט) שפרשת "זה קרבן אהרן ובניו" נאמרה ביחד עם פרשת המלואים רק סדרה בין החיובים לדורות. ואם כן מדוע הזכירה פה שלא כסדר? ואמרו שבא כן כדי שנדע שלא בא כן נצד הכלל לבד לחשב כל הנאמר, רק על צד ההיקש - להקיש למלואים שכולם נאמרו גם פרטיהם מסיני. שאי לאו כן ציוי דמלואים קדמה לכולם אחר שנאמרה בסיני, והיה לו להזכיר מלואים בראשונה כסדר הציוי אחר שלא סדר פה כסדר הפרשיות; ולמה באת אחרונה? ועל כרחך שלא קדמה להם בזמן הציוי. וזה פירוש [משנה ג']
אמנם למה סמכה אצל אשם דוקא ולא כתבה לבסוף אחר שלמים? (כיון דבלי זה בא שלא במקומו) משיב שרצה להורות שנאמרו שם - בין דיני קרבנות יחיד בין דיני קרבנות צבור, ולכן סמך מלואים לאשם. שאשם לא משכחת רק ביחיד ומלואים רק בצבור, להעיר אזן שנאמרו שם דיני היחיד והצבור. וזה פירוש [משנה ד']
ולפי זה פירוש הכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה...אשר צוה ה' את משה בהר סיני -- רוצה לומר שכולם נצטוו בסיני. ולמען נדע שגם פרטיהם נאמרו בסיני הקישם למלואים.
ובמה שכתב "אשר צוה ה' בהר סיני להקריב את קרבניהם", שמבואר אצלינו (ויקרא סימן סא) שכל מקום שבא שם 'קרבנו' נוסף על הפעל יש בו דרוש, עיי"ש. ומרבה אף בכור ומעשר ופסח שהם מתיחסים לישראל ממקנה קנינם. וכן הוסיף "להשם" - כולל כל קרבנות השם, כולם נאמרו למשה בסיני בכל פרטיהם.
ומבואר דכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא שסבירא ליה בזבחים (דף קטו.) דכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד. וכן סתים בספרא ריש בהר (פרשה א ), כמו שיתבאר שם אם ירצה השם.
סימן קסב
עריכה[ו] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו"-- למדנו לכל הקרבנות שאין כשרים אלא ביום.
אשר צוה וכולי ביום צותו במדבר סיני: פירושו לפי שיטת חז"ל שכל דיני הקרבנות נאמרו בסיני ונשנו שנית במדבר סיני בעת שצוה להם להקריב. ופי' "אשר צוה ה' את משה בהר סיני" - שם נאמרו כללותיהן ופרטיהן. ואחר כך צוה ה' פעם שנית "ביום צותו את בני ישראל להקריב קרבניהם במדבר סיני" -- שהציוי השנית היתה באותו יום שציום להקריב קרבנות האלה אחר שהוקם המשכן. [והרמב"ן נדחק פה מאד ודעתו שהר סיני ומדבר סיני הוא דבר אחד. ואין זה נכון כי הכתוב יבדיל ביניהם תמיד בלשון].
וכבר בארנו למעלה (סימן מ) שדרך הכתוב לציין את הזמן בב' המחובר אל המקור או במלת "בעת". וכל מקום שציין הזמן במלת "ביום" יהיה פירושו ביום ולא בלילה. ופה שהיה לו לומר "בצותו להקריב" - כשאמר "ביום צותו" - משום דהציוי היה ביום. ולפי זה גם ההקרבה הוא ביום כי הציוי היה לפני ההקרבה.
וזהו שאמר בספרא ובגמרא (חולין כב, זבחים צח, מגילה כ) דקרבנות רק ביום מ"ביום צותו". כי אחר שהיה הציוי לפני ההקרבה ביום - מבואר שהיה ההקרבה ביום דוקא.
סימן קסג
עריכה[ז] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
- הרי הוא אומר (שמות כד, ו) "ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת"-- למדנו לעולת סיני שהיא טעונה כלי;
- [ח] ומנין לעולת הדורות שטעונה כלי? תלמוד לומר (שמות כט, מב) "עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם" (במדבר כח, ו) "עֹלת תמיד הָעֲשֻׂיָה בהר סיני" -- מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני. מה עולת הר סיני טעונה כלי - אף עולת הדורות טעון כלי.
- [ט] אין לי אלא עולה; מנין לרבות את כולם? תלמוד לומר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו'"-- לרבות את כולם שטעונים כלי.
מלבי"ם: כבר בארנו שדרוש הספרא (בסימן קסא) אזיל בשיטת רבי עקיבא דסבירא ליה דכללות ופרטות נאמרו בסיני; שנכתב "זאת התורה" להקיש הכל למלואים. ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שסובר מה שכתוב "עולת תמיד העשויה בהר סיני" בא להקיש לעולת סיני דבעי כלי -- ע"כ סבירא ליה כר' ישמעאל דרק כללות נאמרו בסיני [לדברי תוספות חגיגה דף ו: ד"ה רבי עקיבא, עיי"ש היטב].
ולכן בקש למודים אחרים. ובלי זה י"ל שגם לרבי עקיבא מקיש גם כל התורה המנוים פה, שזה גדר ההיקש. וכמו דתנא (זבחים דף צו, מנחות פב) משמיה דרבי עקיבא הקישם למנחה וחטאת עיי"ש, והוא הדין דמקיש לעולה.
וגם י"ל דגם לרבי עקיבא אף על גב דסבירא ליה דעולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הואי ק' למנ"מ למאי נפקא מינה הודיע הכתוב שעולה זו הקריבוה בסיני? ועל כרחך להיקש לענין כלי. ובפסקתא זוטרתא (פר' פנחס) משמיה דרבי עקיבא מה עולת תמיד טעונה נסכים אף עולת הר סיני -- ואם כן יש לומר דמקיש גם עולת תמיד לסיני לענין כלי. ודברי התוספות יל"פ בענין אחר. ואין כאן מקום להאריך.
סימן קסד
עריכה[י] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו"-- למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום.
ומנין לדברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום? תלמוד לומר (במדבר ג, א) "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני".
ומנין לדברות אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום? תלמוד לומר (במדבר א, א) "במדבר סיני באהל מועד" -- מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני. מה דברות מדבר סיני - ביום, אף דברות אהל מועד - ביום.
ביום צותו וכו' במדבר סיני: כבר בארתי (סימן קסב) שממה שכתוב "ביום" מבואר שבמדבר סיני דבר עמו ביום. וכן ממה שכתוב (במדבר, ג) "ביום דבר ה' אל משה בהר סיני" מבואר שדבר עמו רק ביום; דאי לאו כן היה לו לכתוב "בעת דבר" כיון שתולדותיו לא היו רק ביום אחד דוקא.
וממה שכתוב (במדבר א, א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד", שהיה די שיאמר "באהל מועד" לבד, דהא מסיים "ויפקדם במדבר סיני" (במדבר א, יט) - ידעינן שהיה בעת היות אהל מועד במדבר סיני כי שם הוקם המשכן, ועוד לא נסעו. בא ללמד שגם דברות אהל מועד היו ביום כמו דברות הר סיני.
- ^ כוונתו אל מה שכתב ב(ויקרא סימן קטו) - ויקיעורך