התורה והמצוה ויקרא ז יט-כ
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קכה
עריכה[א] יכול יהיה טמא מטמא בשר הקדש במשא?
- ודין הוא! ומה אם אפר חטאת --שאין טבול יום מטמא במגע-- הטמא מטמאו במשא, בשר קדש --שטבול יום מטמאו במגע-- אינו דין שיהיה טמא מטמאו במשא?!
- תלמוד לומר "אשר יגע"-- במגעו הוא מטמא ואינו מטמא במשא.
והבשר אשר יגע בכל טמא: ה"א הבשר מוסב על הנזכר למעלה - בשר זבח שלמים; אם נטמא לא יאכל. והנה הטומאה תחול גם על ידי משא ואהל ומדוע אמר "אשר יגע" ולא אמר "אשר יטמא"?
פירשוהו חז"ל מפני שיש לדון מקל וחומר. שאם נשא טמא בשר קדש -- אף שלא נגע בו -- יטמאהו מכל שכן מאפר פרה. שאינו נטמא על ידי מגע טבול יום [כמו שלמד בספרי חקת (סימן קכד) מן "ואסף איש טהור"] ובכל זה הטמא מטמאו במשא [כדתנין במסכת פרה (? ?)]. כל שכן בשר קדש שנטמא על ידי טבול יום [כמ"ש במשנה ב' "בכל טמא" - ואפילו במחוסר כפורים] - כל שכן שהטמא יטמאו במשא. לכן אמר רק "אשר יגע".
סימן קכו
עריכה[ב] אין לי אלא טומאות הקלות; טומאות חמורות - טומאת מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר "בכל טמא"-- בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים.
אמר ר' יוסי מנין לרביעי בקדש היא פסול? ודין הוא! ומה אם מחוסר כפורים --שאינו פוסל בתרומה-- פוסל בקדש, שלישי --שפוסל בתרומה-- אינו דין שפוסל בקדש?! למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.
בכל טמא: מלת "כל" הוא מחייב כללי -- כל מין טומאה, קלה או חמורה. ואחר שפה יש חיוב ושלילה
- ( א ) שאין מטמא במשא -- ובו יש רבותא שאף אם נישא בשר קדש על טמא חמור כגון טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם כגון משכב ומושב - אינו טמא במשא
- ( ב ) שנטמא במגע -- ובו יש רבותא שנטמא אף אם נגע בטומאה קלה, ואף במחוסר כפורים שהוא טהור גבי תרומה וטמא גבי קדש (כמו שלמד ביבמות (דף עד) מקראי).
על פי זה אמר ר' יוסי שיש ללמוד רביעי בקדש מקל וחומר ממחוסר כפורים שאינו פוסל בתרומה. ורצונו לומר, ע"י שלמדנו לשלישי מן הכתוב ממה שכתוב "אשר יגע בכל טמא", והשני נקרא 'טמא' ועושה שלישי -- על ידי כן למדנו רביעי מקל וחומר. ולא אמרינן דיו כתרומה רק שלישי, דאם כן יפרך קל וחומר. כן פרש"י. [ומימרא זו מובא בפסחים (דף יח), חגיגה (דף כד), סוטה (דף כט)].
ורש"י בפסחים פירש שהיא דרבנן. דלר"י אין משקה מטמא אוכל. ועיין בתוספות. והאחרונים האריכו בזה דבקדשים משקה מטמא דאורייתא. וגם אני פלפלתי בזה, ואין החלקה הזאת נכונה לנטוע בה נטעי הפלפול אשר אחרי הפשט המבוקש בספר הזה.
סימן קכז
עריכה[ג] "לא יֵאָכֵל באש יִשָּׂרֵף" -- אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר בשל שלמים, ובחטאת שנכנס דמה לפנים; מנין לרבות הנותר? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "ואם יִוָּתֵר מבשר המלואים...ושרפת את הנותר באש" - שאין תלמוד לומר "את הנותר" - אלא זה בנין אב - כל שנותר טעון שריפה.
[ד] אין לי אלא נותר; מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים? ולהלן, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, [ושקבלוהו פסולים וזרקו את דמם][1]? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, וחטאת העוף הבא על הספק, ואשם תלוי? תלמוד לומר (שם,) "לא יֵאָכֵל כי קֹדש הוא" -- כל שהוא קדש טעון שריפה.
[ה] יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ - ישרפו? תלמוד לומר (שם,) "הוא".
ר' יהודא אומר יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה - ישרפו? תלמוד לומר "הוא".
לא יאכל באש ישרף: הנה בג' דברים כתב שריפה - בחטאת שנכנס דמה לפנים, ובנותר, ובטמא דשלמים (וגם בנותר דפסח נזכר שריפה, ויש לומר דורות משעה לא ילפינן). והרי זה שלשה כתובים הבאים כאחד, ומנא לן שכל נותר טעון שריפה?
למדו ממה שכתוב בפר' תצוה (שמות כט, לד) "ואם יותר מבשר המלואים..ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קדש הוא". שמה שכתוב "את הנותר" מיותר, שכבר שמנו חק באילת השחר (פרק טו) שאין מדרך הלשון לחזור שם הפועל שני פעמים, רק ירמזנו בכינוי. והיה לו לומר "ושרפתו באש". ודרכם לדרוש שהשם השני אינו דוקא השם הראשון (כמו שכתבנו שם סימן ?), ורצונו לומר ושרפת באש מצד שהוא נותר בכלל, וללמד שלא זו בלבד רק כל נותר טעון שריפה.
וממה שכתב "לא יאכל כי קדש הוא" -- שמה שכתב "כי קדש הוא" מיותר, שכבר אמר שם פסוק שלפני זה "וזר לא יאכל כי קדש הם". בא ללמד שלא לבד מצד שהוא נותר - ישרף ולא יאכל, רק מצד שהוא קדש בכלל. והוא הדין כל קדש שנפסל - לא יאכל ונשרף. [וכמ"ש בפסחים דף כד. ועיין שם בדף פב:]. וזהו שאמר [במשנה ד'] אין לי אלא נותר מנין וכולי.
וכבר בארנו (ויקרא סימן סט ובכמה מקומות) שכל מקום שאמר "קדש הוא" "חטאת הוא" וכדומה - מלת "הוא" מיותר, שמצאנו כמה פעמים שנשמט דבור המציאות "הוא", והיה לו לומר "כי קדש". ודריש רק הוא הנזכר - קדש, אבל[2] קדשים שמתו ושהפילו נפל שהם מהנקברים (כמו שאמרו בסוף תמורה) ושנטמאו בחוץ שנשרפין בחוץ (כמ"ש בפרק בתרא דשקלים).
ודעת ר' יהודה דאשם תלוי שנודע לו קודם זריקת הדם שלא חטא - יקבר, וחטאת העוף הבא על הספק (כמו שלמד בנזיר דף כג) - יטילנה לאמה (כמ"ש בסוף תמורה ובפסחים דף כח). וסבירא ליה שנתמעט ממה שכתוב "כי קדש הוא" דוקא, ולא אחר שבא על הספק ונודע שהוא חולין.
סימן קכח
עריכה[ו] "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר
- שהיה בדין: הואיל והטמא פסול והיוצא פסול - מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול, אף היוצא אם נטמא מקצתו יהא כולו פסול...
- תלמוד לומר "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר.
[ז] מכאן אמרו: אבר שיצא חוץ לחומה
- בפסחים -- חותך עד שמגיע [לעצם וקולף עד שמגיע][3] לפרק ומתירו מן הפרק וחותך
- ובמוקדשין -- חותך בקופיץ כל מקום שירצה; שאין בו משום שבירת עצם.
והבשר כל טהור יאכל בשר: לשון זה זר מאד. שמלבד שמבואר אצלינו שאינו מדרך המליצה לשנות את השם בכל פעם, והיה ראוי לאמר "והבשר כל טהור יאכלנו" -- הנה הוא גם כן נגד הדקדוק. שמבואר שהשם הנשנה יבא תמיד בה' הידיעה -- "עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה את התבה", "וכי יגח שור..סקול יסקל השור", "ועשית שולחן..לשאת את השלחן", וכדומה. וכל שכן שלא ימצא בלשון שהשם הראשון יבא בה' הידיעה והשם שנשנה יבא בלא ה' כמו פה. שזה זרות גדול. שעל כל פנים היה לו לומר "כל טהור יאכל הבשר".
וזה לעד שהשם הנשנה אינו השם הראשון הידוע. למשל, "והנה מן היאור עולות שבע פרות..והנה שבע פרות אחרות...ותאכלנה הפרות"; "ויקבץ את כל אוכל השנים...ויתן אוכל בערים" (בראשית מא, מח) -- השם השני אינו השם הראשון כי האוכל שנתן בערים לא היה כל האוכל שקבץ ועל כן בא בלא ה'. וכן "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" - פירשוהו אפילו מבול אחר של אש (כמ"ש בזבחים דף קטז) - כי השם השני בלא ה' בהכרח אינו השם שנזכר שאם כן יבא בה' בהכרח.
מזה הוציאו חז"ל ממה שכתוב "כל טהור יאכל בשר" שאינו בשר הנזכר. וזה יצויר אם יצא מקצתו חוץ למחיצה שאז אינו אוכל הבשר רק בשר - רוצה לומר שאינו אוכל הבשר כולו כמו שהוא רק בשר מן הבשר - רוצה לומר חלק ממנו. ולולא הכתוב הייתי אומר שנאסר הכל, כמו בטמא שאם נטמא מקצתו נטמא כולו. לכן מלמדינו שיש ציור שמן הבשר לא יאכל רק בשר קצת, לא הבשר כולו. ועל זה אמר [במשנה ד'] מכן אמרו (במשנה דפסחים דף פה) אבר שיצא חוץ לחומה בפסח (שאסור לשבור העצם) חותך וכולי.
סימן קכט
עריכה[ח] "כל טהור יֹאכל בשר" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תֹּאכֵל" - יכול לא יאכלו אלא בעליו; קל וחומר מפסח. לכך נאמר "כל טהור יֹאכל בשר".
כל טהור יאכל בשר: רצונו לומר שיאכל לכל מי שיקראו הבעלים לאכל מזבחם - אם הוא טהור מכל טומאה, ואין צריך שיאכלוהו בעליו דוקא כפסח.
ובאר בספרא שצריך קרא משום דיש לטעות ממה שכתוב בפר' ראה "ודם זבחיך ישפך על מזבח..והבשר תאכל" -- ממה שכתוב "תאכל" בנוכח פירושו שרק הבעלים יאכלו
ומה שאמר "קל וחומר לפסח" -- צריך לומר "קל וחומר מפסח" -- והיינו משום די"ל דר' יהודה סתמא דספרא מספקא ליה אם העיקר כר' עקיבא (זבחים דף לז, פסחים דף קכ) דסבירא ליה דאין זריקה שפיכה. ולדידיה מה שכתוב "דם זבחיך ישפך" מיירי בפסח ואין ראיה ממה שכתוב "והבשר תאכל". על זה אמר דגם לדידיה נטעה ללמוד קל וחומר מפסח. דלר' יהודה סתמא דספרא דסבירא ליה בפסחים (דף צא.) שאין שוחטין את הפסח על היחיד יש קל וחומר. ומה פסח שאין נשחט ליחיד - אינו נאכל רק לבעלים, שלמים שהיחיד מביא אותם -- כל שכן שלא יאכלום חוץ בעליו. לכן קמ"ל - כל טהור יאכל בשר.
סימן קל
עריכהיכול יהיו חייבים עליו משום טומאה לפני זריקת דמים?
- תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹּאכַל בשר וכולי"-- המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה; לפני זריקת דמים -- הואיל ואין מותר לטהורים -- אין חייבים עליו משום טומאה.
- אתה אומר לכך נאמר או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה - יצא הלן והיוצא הואיל ואינו נאכל לטהורים - לא יהיו חייבים עליו משום טומאה...
- תלמוד לומר "אשר להשם" -- ריבה.
או יכול שאני מרבה את הפיגול ואת הנותר?... תלמוד לומר "מזבח השלמים" -- מיעט.
ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולמעט את הפיגול ואת הנותר? אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את הפיגול ואת הנותר שלא היתה להם שעת הכושר.
[י] ואם תאמר, נטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבים עליו משום טומאה? מפני שהציץ מרצה עליו.
והבשר אשר יגע בכל טמא וכולי כל טהור יאכל בשר והנפש וכולי: הכתוב הזה בא שלא כסדרו. שמלבד שדרך בעל הלשון להקדים תמיד הציוי אל האזהרה [כמו "מצות תאכל במקום קדוש...לא תאפה חמץ" (ויקרא, ו), "את זה תאכלו..את זה לא תאכלו" (ויקרא, יא), "פדה תפדה את בכור האדם...אך בכור שור וכולי לא תפדה" (במדבר, יח), "שמוט כל בעל משה ידו..לא יגש את אחיו" (דברים, טו)], זולת זה היה ראוי להסמך דיני טומאה יחד -- "והבשר אשר יגע בכל טמא..והנפש אשר תאכל בשר וטומאתו עליו", ולהקדים להם הציוי "כל טהור יאכל בשר" שכולל שיהיה האוכל טהור ושיהיה גם הבשר טהור כמו שכתב הרשב"ם בפירושו.
ודרשו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף כה ע"ב) שבא ללמד שרק אם הטהור יאכל בשר )ר"ל שהותר כבר באכילה על ידי שנזרק הדם) - אז - "והנפש וכולי" חייבים עליו משום טומאה. אבל אם אכל לפני זריקת דמים אינו חייב משום טומאה.
ואמר או אינו אלא הנאכל לטהורים וכולי -- ר"ל הלא יש לומר שרק אם הוא ראוי לאכילה גם עתה. אבל אם נפסל מאכילה -- כגון יוצא ולן (אף שנזרק הדם) -- לא יהיה חייב עליו. תלמוד לומר "אשר להשם" -- שמה שכתב "אשר להשם" מיותר ובא ללמד שאם הוא זבח שלמים לה', אף שאינו לאדם (כגון שנזרק דמו לה' והבשר יצא או לן ואינו ראוי לבעלים) -- בכל זה חייב עליו משום טומאה. ומזה מבואר שמה שכתוב בתנאי "כל טהור יאכל בשר" היינו שהותר לאכילה כבר בעת זריקת הדם, אף שעתה נפסל ואינו ראוי.
[באור משנה ט'] ושואל אם כן ירבה גם פגול, אם שחטו על מנת לאכל חוץ לזמנו [ומה שאמר "את הפגול ואת הנותר" מפרש בגמרא שם שפירושו שנרבה את הפגול כנותר, ר"ל כמו שרבינו נותר דהיינו הלן - כן נרבה גם פגול].
תלמוד לומר מזבח השלמים מיעט -- פירוש: שמבואר אצלינו שכל מקום שאמר "זבח שלמים" יש בו דרוש, כי די בשם 'שלמים' לבד, ולמה הוסיף שם הסוג 'זבח'? (כמו שכתבנו באילת השחר כלל צה). ובא ללמד - רק אם הוא זבח גמור כדינו, לא אם נתפגל.
ומבואר אצלינו ששם 'זבח' מורה על זביחה לאכילה ולשמחה ולא יצדק רק אם היה לו שעת הכושר לאכילה, לא על פגול שמעולם לא היה לו שער הכושר. וזהו שאמר מה ראית לרבות את היוצא וכולי שהיתה להם שעת הכושר וכולי [ומה שכתב "ואת הנותר" -- שטפא דלשנא הוא]
[באור משנה י'] ואם תאמר לפי דברך שכל שלא היה לו שעת הכושר מעולם לא נקרא בשם 'זבח שלמים' ואינו חייב עליו -- אם כן למה לא מעט רק הפגול ולא מעט אם נטמא הדם לפני זריקה וזרקו בטומאה? שלא היה לו שעת הכושר שהוא זריקה פסולה, ונאמר שאם אכל הבשר בטומאת הגוף לאחר זריקה אינו חייב עליו. ומשיב שזה אינו זריקה פסולה כי הציץ מרצה [כמו שלמד בספרא ויקרא (פרק ד מ"ט)] וקרינן ביה "כל טהור יאכל בשר".
- (עיין בהמשך סימן קל של המלבי"ם בדף הבא כאן)
- ^ מילים אלו נשמטו מטקסט הספרא שמופיע בדפוס המלבי"ם ונמצא בכל שאר גרסאות הספרא וגם המלבי"ם אינו מציין עליו בפירושו איזה תיקון או הערה. לכן סביר להניח דהוי רק שגגת בית הדפוס ובכן הוספתי אותו כאן -- ויקיעורך
- ^ אולי כאן צריך להגיה "אבל לא קדשים וכו' - ויקיעורך
- ^ גם מילים אלו לא מופיעים בדפוס הספרא של המלבי"ם אמנם נמצאים בכל שאר טקסטים של הספרא וגם המלבי"ם בעצמו מפנה אל פסחים (דף פה.) ושמה כתוב - לכן הוספתיו כאן -- ויקיעורך