חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יד
עריכה( א ) ואכלו ממנו זבים וזבות: ר"ל אף על גב דאסורים לאכול ממנו אפילו אם היה רוב הצבור זבים -- דלא הותר למי שהטומאה יוצא עליו מגופו -- אפילו הכי אם אכלו אין חייבים.
( ב ) יכול יהו חייבים: כרת על ביאה זו כמו שחייבים כרת על זה בזמן אחר.
( ג ) טומאת הגוף: והאי 'עליו' א'והנפש' קאי דהכי ריהטיה דקרא: כל טהור יאכל בשר, דמשמע - הא גופיה טמא לא יאכל, ועלה קאמר והנפש אשר תאכל בטומאת הגוף ונכרתה.
או יכול בטומאת בשר: ואדלעיל קמהדר דכתיב "אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" ובא במקרא הזה לחייב כרת על טומאת בשר ו'עליו' אבשר קאי דהא 'עליו' לשון זכר הוא והאוכל הנזכר בלשון נקבה -- "והנפש אשר תאכל" ולא כתיב "אשר יאכל".
תלמוד לומר וטומאתו עליו: ועוד כתיב קרא אחרינא בפרשה חקת "עוד טומאתו בו".
הכי גרסינן מה טומאתו האמור להלן בטומאת הגוף מדבר: כדכתיב ברישא דקרא "כל הנוגע במת..מי נדה לא זורק עליו".
ולא בטומאת בשר: כרת אלא מלקות משום לא יאכל באש ישרף.
( ד ) רבי אומר ואכל בטומאת הגוף דיבר: רבי מקרא דבתריה קמייתי והכי פירושו: רבי אומר לא צריך גזירה שוה דבלאו הכי לית לן לפרושי דקאי "עליו" אבשר אלא א"והנפש". ואף על גב ד"והנפש" לשון נקבה ו"עליו" לשון זכר - אין מזה הכרע דכהאי גוונא אשכחן בקרא דבתריה שפתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה -- "נפש כי תגע...ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - ואפילו הכי כתב באמצע לשון זכר דכתיב "ואכל" ולא כתיב "ואכלה" -- אלמא אורחיה דקרא לאשתעויי הכי. וכיון דלשון זכר דנקט קרא לא מכרע מידי - הדרינן לסברא קמא דכתיבנא לעיל דמסתברא שבטומאת הגוף מדבר שבו הוא עוסק והולך. שכבר פסק מלדבר בטומאת בשר והתחיל לדבר בגופו של אוכל. שאם הוא טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל ואינו טהור אלא טואמתו על גופו - ונכרתה.
ואכל וטומאתו עליו: ה"פ מדכתיב בקרא שני "ואכל" ידעינן ד"וטומאתו עליו" נמשך למטה א"והנפש". ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף למה? שלש כריתות הן בטומאת הגוף. ולקמן פרק ט"ו מפרש למאי איצטריך.
( ה ) ר' חייא אומר: עוד ראיה אחרת.
נאמרו קדשים על שם רבים: "שלמים" לשון רבים הם.
וטומאתו על שם יחיד: ואי בטומאת שלמים משתעי קרא הוה ליה למכתב "וטומאתם עליהם".
( ו ) אחרים אומרים וכו': ממקומו הוא מוכרע ד"וטואמתו עליו" משמע שעדיין הטומאה על הטמא שעוד לא נטהר, מכלל שהכתוב מדבר רק במי שהטומאה פורחת ממנו שיש לו טהרה.
יצא בשר שאין הטומאה פורחת ממנו: שאין לו טהרה.
( ז ) ולא הצבור: שאין הצבור נכרתים על ידו. ואפילו היה ביכולתם למחות שנענשים על זה - אבל כרת אין חייבים. ויש מפרשים "ולא הצבור" היינו אם עבר הצבור על זה העון אף שבודאי נענשים, מכל מקום אין נכרתים.
ההוא: משמע שיהא בהוייתו ובישוב דעתו.
ולא מוטעה: היינו 'אומר מותר', דקרוב למזיד הוא, אימא אי לא מייתי קרבן ליהוי בכרת - קמ"ל.
בשלום: ואין עליהם עונש של כלום. והיינו כשאין בידם למחות.