חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשה ב
עריכה( א ) זאת תורת המנחה לבית עולמים: כלומר תורה אחת נוהגת לבית עולמים כמו במשכן.
זאת אינה נוהגת בבמה: היינו דממעט במה מ"וזאת" והיא דעת ר' יהודה בזבחים פרק בתרא. ובגמרא שם (דף קיט:) קאמר המיעוט זבחים ולא מנחות, עיי"ש.
לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה: היינו אפילו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שהוא כליל.
( ב ) וכי מנין יצאו?: ומה צריך לרבויי.
( ג ) אמר ר"ע מה מצינו: היינו כשם שמצינו שלא חלק הכתוב וכולי.
ללתיתין: צריך לומר "ללא תתן" [הגר"א וכן איתא בילקוט ובפירוש הר"ש]. כלומר בשניהם נאמר "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" כי לא מצינו שחילק ביניהם. ועוד שתלה הכתוב בחטאת שנאמר "כי חטאת הוא" ומשמע בין של כהן ובין של ישראל.
לא נחלוק: ר"ל דין הוא גם כן שלא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל לשל כהן לתתן. כצ"ל. היינו למצות נתינה של שמן ולבונה דשניהם צריכין לזה ול"ל הדרש של "תורת" לזה.
וכי מאי ראיה לאו להן: אם השוה אותם הכתוב ל'לא יתן' - ששניהם שוים דנקרא חוטא, כיצד נשוה אותם ל'הן' לומר מאותה הטענה גם במנחת נדבה שיהיו שניהם שוין במצות נתינת שמן?
ת"ל תורת המנחה: כלומר לכך צריך קרא.
( ד ) והקריב אותה: צ"ל "הקרב אותה".
ולא פסולה: פירוש דהוה אמינא כיון שהקדישה -- אף שנפסלה ביוצא או בטומאה - יגישה למזבח ויקמוץ אותה ואחר כך ישרפנה ולבית הדשן. קמ"ל דלא; ד"הקרב אותה" משמע הראויה להקרבה.
כולה כאחת: שלא יעשה הגשה לחצאין.
בני אהרן ולא בנות אהרן: היינו שאינן מגישות בעצמן מנחתן אבל גם מנחתן טעון הגשה כדתנן במנחות (דף ס.) [הראב"ד].
לפני ה' יכול במערב המזבח, ששם הוא לפני ההיכל.
ת"ל אל פני המזבח: זה הדרום שהכבש שם.
בקרן דרומית מערבית: של מזבח ששם מתקיים תרוייהו, והיינו בחודה של קרא. וכן הגירסא בגמרא (דף יט:).
( ה ) ר' אליעזר אומר: מאחר שפרט לך הכתוב בהגשתה שתי רוחות יכול יגישנה באיזה שירצה.
אמרת לאו: היינו אי אפשר לומר כן דשני כתובים וכולי.
קיימת לפני ה' במערב: פריך בגמרא הנ"ל היכן קיימת? ומשני רב אשי קסבר האי תנא כולא מזבח בצפון העזרה קאי ופתח ההיכל היה מכוון נגד אמצע העזרה - נמצא דרומו של מזבח היה כולו לפני ה' נגד פתח ההיכל.
בדרומה של קרן: ולא בחודה כדקאמר תנא קמא.
מן המחובר: שיהא הקומץ מחובר לכל העשרון. ולאפוקי כשחלקו מתחלה - אין הקומץ מחובר לכולו.
שלא יעשה מדה לקומץ: ויקמוץ בו. והוא מדכתיב "בקומצו" - משמע שלא בכלי.
ולא מסלת חבירתה וכו': והוא כדמפרש ואזיל שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד ויתערבו בהדדי דנמצא הקומץ מעורב משתיהן.
שתהא שם לבונה: בכלי בשעת קמיצה. דאף שאינה נקמצת עמה מכל מקום היא צריכה להיות בכלי דאי לאו הכי למה סמכה להרמת הקמיצה.
שילקוט את הלבונה: ולא יקמצנה בקומץ דאילו היתה נקמצת היה לו לומר "מסלת המנחה ומשמנה ומלבונתה". ולפי שלא פירש זה בויקרא אלא באחת מן המנחות הוצרך לאומרו כאן לכלול כל המנחות כמשפט.
ובפרק ב' דסוטה (דף יד:) קאמר ונותנה על גבי קומץ ומקטיר.
( ו ) נזכרים בה: במה שמגיש המנחה כולה לפני ה'. וכן בקומצה ובלבונתה כשמקטירן על המזבח.
( ז ) והנותרת ממנה - כשירה: ולא פסולה, דאין כהן זוכה בה. דסלקא דעתך שיהא שלו דומיא דתרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו.
יאכלו תאכל יאכלוה: זכר שם 'אכילה' ג' פעמים והיה די באחד מהם לכתוב "יאכלו אהרן ובניו מצות בחצר אהל מועד". אלא ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה -- מטוגנת, מבושלת, ואפויה. ובפרק כל התדיר (דף צא.) דורשו מ"למשחה בהם" -- כדרך שהמלכים אוכלין.
יאכלו: כן צריך לומר [הגר"א]. פירוש: דקשה ליה לברייתא דמתחלה אמר "יאכלו אהרן ובניו" ובסוף קאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה". לכן חילק הברייתא דבזמן שהמנחה מועטת וכדי שתהא נאכלת על השובע יאכלו עמה חולין ותרומה (ולאו ביחד -- דהא היא נאכלת בעזרה והם אינם נכנסים לעזרה -- אלא הם במקומן מתחלה חוץ לעזרה והיא בעזרה), ובזמן שהמנחה מרובה לא יאכלו עמה חולין ותרומה; כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר. ובזה אמר הכתוב "יאכלוה" דהיינו היא לבדה. וזהו שסיימה הברייתא בהלכה י"ב יאכלוה שלא יאכל עמה וכולי.
( ח ) לאהרן ולבניו וכולי: פירשתי לעיל בפר' ויקרא בדיבורא דנדבה בריש פי"א.
( ט ) מצות תאכל מצוה: שיאכלנה הכהן המרים והמקריב. ומפרש בגמרא (יבמות מ, א) הכי -- לפי שהיתה בכלל היתר בתחלה קודם שהוקדשה, רצה אוכלה רצה אינה אוכלה, ונאסרה משהוקדשה, וחזרה הותרה הנותרת ממנה לאחר קמיצתה - יכול תחזור להיתרה הראשון? רצה הוא יאכלנה, רצה שלא לאכול בעצמו הרשות בידו? (והיינו שכהן אחר יאכלנה, דשלא לאכול כלל אי אפשר דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים). תלמוד לומר "מצות תאכל" - מצוה.
ופירש הראב"ד שמצוה על המקריב בעצמו לאכלה מפני שהוא מקרא יתר, דהא כתיב במנחת המילואים "ואכלוה מצות", ולהכי תנא ביה קרא הכא לומר שמצוה על העובד(?) לאכלה. ודעת הר"ש משנ"ץ דלכל בית אב קורא "הוא עצמו אוכלה", לאפוקי בית אב אחר שאין לו לאכול.
( י ) יבמה יבא עליה - מצוה: לייבם יותר מלחלוץ. לפי שבתחלה היתה בכלל היתר -- רצה כונסה רצה אינו כונסה -- נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון? רצה מייבם רצה חולץ? תלמוד לומר "יבמה יבוא עליה" - מצוה לייבם.
( יא ) מנין אף מקצתה: ולא שנפסלה אלא אם נאבד מקצת שיריים מצוה על כל פנים שיאכל הנותר.
( יב ) יכול במחנה לויה: שגם שם מקום קדוש הוא דאסור לכנס בו זבין.
תלמוד לומר בחצר אהל מועד: בעזרה.
ופתוחות לקדש: דאזלינן בהו בתר פתחן.
בזמן שהיא מרובה: כדי שלא תהיה נאכלת על הגסה.