פתיחת התפריט הראשי

סימן קטעריכה

ויקרא ז יד:
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ז:

[א] "והקריב ממנו"-- מן המחובר.

"אחד"-- שלא יטול פרוס.


והקריב ממנו:    היה די אם יאמר "והקריב מכל קרבן".  והוסיף מלת "ממנו" שבא הכינוי בכפל -- ממנו מכל קרבן, רוצה לומר מן הלחם כמו שהוא מחובר. וזה נרמז במה שכתב "ממנו" בלשון יחיד ולא "מהם" בלשון רבים; דהא היו ג' מינים. וע"כ שצריך שבשעת ההרמה יהיו שלשתם יחד.   וכבר הזכרתי דרושים רבים כאלה (ויקרא סימן קפו) וזה מובא במנחות (דף עז:) ועיין בתוספות שם.


והנה היה די שיאמר "והקריב ממנו מכל קרבן", ונדע שיקח אחד ולא יותר. [וכבר בארנו (מצורע סימן יז בתורה אור) דכל מקום שכתוב המספר 'אחד' בהאי גוונא הוא למותר ויש בו טעם]. ופירשוהו שיהיה אחד שלם, לא פרוס לשנים.

סימן קיעריכה

ויקרא ז יד:
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ז:

"מכל קרבן"-- שיהיו כל הקרבנות שוים; שלא יטול מן קרבן על חברו.


אחד מכל קרבן:    מבואר שמכל מין יקח אחד ולא יקח ממין אחד על חברו. וממה שכתב "אחד מכל" מוציא אחד ולא שנים, אחד ולא פרוס -- ממילא מבואר שמכל מין יהיה עשרה חלות. כי תרומה זו היתה אחד מעשרה (כמו שלמד בסימן שאחרי זה), ואם יהיה מין אחד עשרים חלות - יהיה תרומתו שנים, ואם יהיה חמש - יהיה תרומתו מחצית, והכתוב אומר "אחד". וכפי זה מסתברא שהשלשה מינים שבמצה יהיו שוים גם בכמות החלה כמו ששוים במנינם (כי רק בלחם חמץ גלתה התורה שיהיה חצי מהמצה). וזהו שאמר בספרא (מובא במנחות עז:) שיהיו כל הקרבנות שוים וכולי

סימן קיאעריכה

ויקרא ז יד:
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ז:

"תרומה ליהו-ה" -- איני יודע כמה!  הריני דן:

  • נאמר כאן 'תרומה' ונאמר 'תרומה' בתרומת מעשר (במדבר יח, כו).  מה תרומת מעשר אחד מעשרה -- אף כאן אחד מעשרה...
  • [ב] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'תרומה' ונאמר בבכורים 'תרומה' (דברים יב, יז).  מה תרומת בכורים אין לה שיעור -- אף זו אין לה שיעור...
  • [ג] נראה למי דומה: דנים תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל תוכיח תרומת בכורים שיש אחריה תרומה..
  • או כלך לדרך זה: דנים תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל תוכיח תרומת מעשר שאינה נאכלת במקום קדוש...
  • תלמוד לומר "ממנו..תרומה ליהו-ה" לגזירה שוה.  מה 'ממנו תרומה להשם' האמור להלן - אחד מעשרה, אף "ממנו..תרומה להשם" האמור כאן - אחד מעשרה.


[ד] למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה אבל איני יודע מכמה היא חלה!  הריני דן:

  • נאמר כאן 'לחם חמץ' ונאמר להלן 'חמץ' בשתי הלחם (ויקרא כג, יז).  מה חמץ האמור בשתי הלחם - עשרון לחלה, אף לחם חמץ האמור כאן - עשרון לחלה...
  • [ה] או כלך לדרך זה: נאמרו כאן 'חלות' ונאמרו 'חלות' בלחם הפנים (ויקרא כד, ה).  מה חלות האמור בלחם הפנים - שני עשרונים לחלה, אף חלה האמור כאן - שני עשרונים לחלה...
  • [ו] נראה למי דומה: דנים מנחה שהיא באה חמץ ובאה עם הזבח ממנחה שבאה חמץ ובאה עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינה בא חמץ ואינו בא עם הזבח...
  • [ז] או כלך לדרך זה: דנים מנחה שהיא באה ’מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’ ממנחה שהיא באה ’מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’, ואל יוכיחו שתי הלחם שאינם באות אלא מן הארץ ואינם באות אלא מן החדש...
  • תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תביאו לחם תנופה" - שאין תלמוד לומר "תביאו" - ומה תלמוד לומר "תביאו"?    אלא מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר -- עשרון לחלה.
  • [ח] או - מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים...
  • תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "תהיינה"


[ט] למדנו לחמץ שהיא עשרה עשרונות; ומנין למצה שהיא עשרה עשרונות?    תלמוד לומר (ויקרא ז, יג) "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" -- כנגד חמץ הביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.


יכול עשרה עשרונות שבמצה לא יהיו כולם אלא קרבן אחד?

  • תלמוד לומר (שם, יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן", ואומר (שם, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם"
  • נמצאו שלשה עשרונים ושליש קרבן אחד לכל מין; ונמצאו שלש חלות לעשרון; ונמצא לחמה של תודה ארבעים חלות. נוטל אחד מהם מכל מין - הרי ארבע חלות.

ונותן לכהן. והכהן הזורק את דם השלמים - לו יהיה. והשאר יהיה נאכל לבעלים.


תרומה לה':    הנה התורה סתמה דבריה ולא בארה לא כמה יהיה שיעור התרומה הזאת ולא כמה יהיה החלה וכמה חלות יהיו. ולמדוהו חז"ל בספרא בפרק הזה (שמועתק כולו במנחות דף עז:).

תחלה למדו [במשנה א-ג] כמה תהיה התרומה. וקבלו בזה גזירה שוה שפה נאמר "ממנו תרומה להשם" ונאמר בתרומת מעשר "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וכולי" (במדבר, יח) שהוא אחד מעשרה.

[ בארו שצריך לגזירה שוה כי בצד אחד יש לומר שדומה לבכורים שנקראו גם כן "תרומה" (דאמר מר (פסחים לו, ב) ותרומת ידך אלו הבכורים) והם אין להם שיעור (כמ"ש בפ"א דפאה), והוא דומה להם ששניהם נאכלים במקום קדוש. מה שאין כן תרומת מעשר שנאכל בכל מקום. ובצד אחר יש לומר שדומה לתרומת מעשר ששניהם אין אחריהם תרומה אחרת, מה שאין כן אחר בכורים מפריש תרומתו. ולכן צריך גזירה שוה. ]

עתה מתחיל לפרש מכמה תהיה החלה. ואמר תחלה [במשנה ד - ז] שמן הסברה אי אפשר לדעת זאת כי בצד אחד יש ללמדו משתי הלחם - שכל חלה היה מעשרון, ובצד אחר יש ללמדו מלחם הפנים - שכל חלה היה משני עשרונים. והוא דומה בצד אחד לשתי הלחם שבא חמץ ועם הזבח כמוהם; ובצד אחד ללחם הפנים שבא מחוץ לארץ ומן הישן.

לכן כתבה תורה גבי שתי הלחם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" -- שאין תלמוד לומר "תביאו"? ומה תלמוד לומר "תביאו"? כל מה שאתה מביא הרי הוא כזה.    ודרוש הזה בנוי על יסוד מוסד שבארנו בכמה מקומות שדרך בעל הלשון להקדים תמיד את הפעל אל השם. וכל מקום שמקדים את השם אל הפעל בא להורות איזה גדר הפוך וסתירה בהשם. ולפי זה היה לו לומר "והבאתם ממושבותיכם לחם תנופה" -- בקדימת הפעל אם השם כמו שכתוב "והקרבתם מנחה חדשה" (מלבד שפעל 'תביאו' מיותר לגמרי שכבר אמר "והקרבתם וכולי ממושבותיכם"). מזה מבואר שבא לדייק איזה הפוך והבדל בין הבאה זו להבאה אחרת הדומה לה שהיא הבאת לחמי תודה (שמביא גם כן לחם חמץ משיעור עשרון כמוה); שלחמי תודה מובאים גם מחוץ לארץ, אבל שתי הלחם רק ממושבותיכם תביאו -- מארץ ישראל, לא מחוצה לארץ.

ומזה מבואר שרק בזה יש הבדל בין לחמי תודה ושתי הלחם - אבל בשיעור החלה שוים. שאם יש הבדל גם בשיעור החלה - אינו בגדר ההפוך בתנאי 'מושבותיכם', כי מהופכים גם בתנאי 'שני עשרונים'. וכבר בארתי למעלה (סימן סח) שלא יכנס בגדר ההפוך להקדים השם אל הפעל רק אם דומה בדבר אחד, לא אם מובדל בכל. וזהו שאמר שאין תלמוד לומר תביאו ומה תלמוד לומר תביאו אלא מה שאתה ממקום אחר הרי הוא כזה.


עתה שואל [במשנה ח'] או מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים תלמוד לומר תהיינה -- ובגמרא אמר על זה:   מאי תלמודא אמר רבי יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב - אימא עשרה קפיזי. אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב, עד כאן. (פרש"י תהיינה בשתי יודין ובמ"ש "אימא עשרה קפיזי" לא ידעו פירושו ומחקוהו, עיין בתוספות).

ודברי חז"ל מלאים חכמה ודעת. שאלת הספרא הוא הלא במה שכתב "תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים" - הגם שעושה שתי לחם כל אחד מעשרון - בכל זה הלא במה שכתב "לחם תנופה" בלשון יחיד כולל בו שני עשרונים. ונדון שכמו ש"לחם תנופה" דשם הוא שתי עשרונים - כן "לחם חמץ" שבתודה הוא שתי עשרונים.

אמנם ידעו ששם 'לחם' לא יתרבה (כמו שכתוב "עשרה לחם" "שתי לחם" - ולא אמר "לחמים"), ולפי זה "לחם תנופה" יש לפרש שהוא שם יחיד ויש לפרש שהוא שם רבים [שהגם שתואר 'תנופה' יחיד -- נוכל לפרש 'לחם' כמו לחמים ובא "תנופה" בלשון יחיד לדרוש שיהיו שוים כמ"ש בספרא שם (אמור פרק יג מ"א)]. ולפי זה מה ששאל שנאמר מה לחם דשם הוא שני שרונים אף לחם שבתודה שני עשרונים -- זה יצדק אם "לחם תנופה" הוא שם יחיד. אבל אם הוא שם רבים - לחמים, אין ראיה לתודה שהיא שם יחיד.

וזה תשובת הספרא תלמוד לומר "תהיינה" -- שממה שכתוב "סולת תהיינה" בלשון רבים מבואר ששם "לחם תנופה" הוא שם רבים (שאם היה שם יחיד היה לו לומר "סולת תהיה חמץ תאפה"), ואם כן פירוש "לחם תנופה שני עשרונים" ששתי לחם יהיו בין הכל שני עשרונים - כל לחם עשרון. וכן בתודה - כל לחם עשרון.

והמקשה בגמרא שאל על זה מאי תלמודא? -- רצונו לומר מנא לן שלשון רבים מוסב על "לחם תנופה"? דלמא כינוי הרבים של "תהיינה" מוסב על "עשרונים" ורצונו לומר שעשרונים סולת תהיינה; אבל שם 'לחם' שכתוב הוא באמת שם יחיד כמו שיורה תואר "תנופה" (שלא אמר "תנופות", כמו "לחם סתרים" "לחם העצבים").    והשיב רבי יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב -- רוצה לומר הלא כתיב "תהיינה" בלשון נקבה, ואם הכינוי מוסב אל העשרונים היה צריך לומר "יהיו" בלשון זכר; ששם 'עשרון' שם זכר.

ומקשה אימא קפיזי? -- רצונו לומר דלמא "לחם" לשון יחיד וכינוי "תהיינה" בלשון רבים מוסב על המדה שהיא לשון נקבה. שהגם ש'עשרון' שם זכר -- בכל זה שם המופשט של המדות הוא לשון נקבה תמיד, ורצונו לומר תהיינה המדות של העשרון.     והשיב רבא בעשרונות דבר הכתוב -- רוצה לומר דאחר שהזכיר שם 'עשרון' שהיא שם זכר - לא יתכן לפרש "תהיינה" על שם המדה שלא נזכר בכתוב.


אחר שלמד שעשר חלות שבחמץ הם עשרה עשרונות באר [במשנה ט'] שגם עשר שבמצה הם י' עשרונות בין כולם. וזה מוכח ממה שכתוב "על חלות לחם חמץ" כמו שלמד (פרק יא מ"י) כנגד חמץ יביא מצה, וכמו שבארנו (בסימן קד).


עוד באר שבמצה יש ג' קרבנות -- חלות ורקיקים ורבוכה. ובין כולם עשר עשרון. הרי ג' עשרון ושליש לכל קרבן. ומכל קרבן נעשה י' חלות (כנ"ל סימן קי). נמצא שלש חלות לעשרון וסך הכל ארבעים חלות. נוטל אחד מעשרה תרומה לכהן והשאר לבעלים.