פתיחת התפריט הראשי

סימן עחעריכה

ויקרא ז א-ב:
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

[א] "וזאת תורת האשם"-- לבית עולמים.
'זאת'-- אינה נוהגת בבמה.


"תורת האשם"-- תורה אחת לכל אשמות שיהיה דמם ניתן למטה.

  • [ב] וכי מאין בא?
  • מכלל שנאמר (ויקרא יד, יג) "כי כחטאת האשם הוא לכהן" -- מה חטאת דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה...
  • תלמוד לומר "וזאת תורת האשם...ואת דמו יזרֹק"-- לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה.


זאת תורת האשם:    כבר בארנו למעלה (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה אחת וכלל אחד. וכן פה בא לרבות שכל האשמות יש להם דין המבואר פה ובא לרבות אשם מצורע דכתיב ביה (מצורע כח) "כי כחטאת האשם הוא" לרבות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח לפי שיצא לידון בדבר החדש הוצרך הכתוב להחזירו לכללו (כמ"ת ביבמות דף ז ובזבחים דף מט).    ויש לטעות שפירושו שהאשם הזה כחטאת לענין שינתן דמו למעלה. לכן אמר שבזה תורה אחת לכל האשמות שאת דמו יזרק על המזבח סביב, וכבר בארתי (ויקרא סימן מב) שכל מקום שנזכר 'זריקה סביב' הוא למטה, עיי"ש.  ודרוש זה הוכפל בספרא מצורע (פרק ג מ"א).


ומה שאמר "זאת תורת האשם" לבית עולמים וכולי -- נתבאר למעלה (סימן כג).

סימן עטעריכה

ויקרא ז א-ב:
וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק?   תלמוד לומר "קדש קדשים...ואת דמו יזרק"
יכול אפילו נתערבה חיים?   תלמוד לומר "הוּא".

מה יעשה להם?   ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא מדמי היפה ממין זה ומדמי היפה ממין זה, ומפסיד המותר מביתו.

ר' שמעון אומר אשם שנתערב בשלמים -- שניהם ישחטו בצפון; זה יקרב לשם שהוא וזה יקרב לשם שהוא; ויאכלו כחומר שבהם.   אמרו לו: והלא שלמים טעונים תנופה ואין אשם טעון תנופה?!   אמר להם: ומה בכך ויניף אשם?!   אמרו לו: אין מביאין לבית הפסול.


"קדש קדשים הוּא" (ויקרא ז, א)  ‏[1] "אשם הוא" (ויקרא ז, ה) -- הוא קרב ואין תמורתו קרבה.


זאת תורת האשם קדש קדשים הוא:    זה יסוד מוסד שכל מקום שאומר דרך נתינת טעם -- "קדש קדשים הוא", "מנחה הוא", "חטאת הוא", "נגע צרעת הוא", וכדומה -- יקדים את הדין ואחר כך יסיים הטעם "קדש קדשים הוא" וכדומה. כמו שכתב במנחה "חלקם נתתי אותה מאישי קדש קדשים הוא" (ויקרא ו, י) "במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא" (ויקרא ז, ו). וכל מקום שיקדים הטעם קודם הדבר הוא דרך זרות. וכמו שבארתי זאת באילת השחר (כלל רב).

ולפי זה מה שאמר פה "קדש קדשים הוא" בתחלת דבורו - מוקשה מאד, שהיה לו לומר זאת אחר שאמר "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם", והיה זה טעם על השחיטה בצפון. לא בתחלת הדבור.


וכן מה שכתב מלת "הוא" נדרש בכל מקום [כמ"ש באילת השחר (כלל קלה)] ופירשוהו רבותינו מפני שכבר למדנו בספר ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ג מ"יג ומי"ד) שאם נתערבו קדשים בקדשים חיים, מין בשאינם מינם, אינם קרבים. כמו שלמד שם מששה פעמים דכתיב "יקריבנו" בכינוי, דששה מיני תערובות אינם קרבים. ועוד למדנו שם (פרשה ד מ"ז) דאם נתערבו אחר שחיטה יש שלשה מיני תערובות מין בשאינם מינם שקרבים והם: עולה באשם, עולה בשלמים ותודה, עולה בבכור ומעשר ופסח. כמו שלמד מג' פעמים דכתיב "הדם" בלא כינוי (כמו שבארנו שם סימן כה וסימן לט).

וגלתה התורה פה שורש ההבדל הזה במה שהקדים לכתוב "קדש קדשים הוא" קודם שכתב דין שחיטת האשם. רוצה לומר, קודם שנשחט האשם יש לו גדר מיוחד מצד שהוא קדש קדשים ונבדלים מן קדשים קלים, ואם נתערב עמהם קודם שחיטה - לא יזרק. אבל אם נתערב הדם אחר שחיטה - אין לו ההבדל הזה. ושני הדינים האלה מוצאים ממה שכתוב "קדש קדשים הוא..ואת דמו יזרק" -- רוצה לומר ממה שהקדים טעם "קדש קדשים" לפני זריקת הדם, ואמר מלת "הוא" שמיותר, רצונו לומר: הוא, לא תערובתו.


ומה שאמר מה יעשה להם? ירעו עד שיסתאבו -- מבואר (משנה, זבחים ח, ב), ועיין בתוי"ט שם.


ומה שאמר ר' שמעון אומר -- מבואר בזבחים (שם משנה ג) דסבירא ליה מביאים קדשים לבית הפסול. ועל כרחך מיירי בקרבן נשים דלא בעי סמיכה (כמ"ש בגמרא דף עד) או שנתערב אחר סמיכה.


ומה שאמר "קדש קדשים הוא" - הוא קרב ואין תמורתו קרבה -- נראה שצריך לגרוס "אשם הוא" שכן מובא בנזיר (דף כה.) ובבכורות (דף טו.) ובתמורה (דף יח:) שכן דריש רבי עקיבא. כי מה שכתוב "קדש קדשים הוא" כבר נדרש הוא ולא תערובתו. ומקום זה הדרוש [במשנה ד'] כמו שנבאר (בסימן פג).

ובגמרא שם מסיק דדרוש הזה אין צריך דהא הלכתא גמירי לה אלא קרא מבעיא ליה לכדרב הונא אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לשם עולה ניתק אין לא ניתק לא. והתוספות [במקומות הנ"ל ובפסחים דף עג ד"ה אשם, שבועות יב, זבחים ה, מנחות ד] האריכו בפירושה. וכדי שלא נצא מכוונת החבור קצרנו בזה.

סימן פעריכה

ויקרא ז ב:
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

[ג] "יִשְׁחֲטוּ"-- ריבה כאן שוחטים הרבה; אף הגרים, ואף הנשים, ואף עבדים.


ישחטו את האשם:    כל הפרשה דבר בלשון יחיד ומדוע בשחיטה תפס לשון רבים? דרשו לרבות נשים ועבדים לשחיטה (נראה שגרים כדי נסבא). שכבר הזכרתי בויקרא (סימן ח) קושיית התוספות בחגיגה מדוע מעט נשים מסמיכה ולא משחיטה - לזה ריבה פה דנשים שוחטות. דאין לפרש דהלשון רבים בא להורות דשנים שוחטים זבח אחד דהא למאן דאמר דשוחטין למד לה (חולין כט, א) מן "תזבחוהו" (ויקרא יט, ה). ועל כרחך בא לרבות כל מיני זובחים. ולא הקדים לכתב ריבוי זה בעולה וחטאת דשם נפרש ישחטו בקרבן צבור - מה שאין כן אשם לא מביאין בצבור.

ועוד יש לפרש דבא להוציא ממה שמקשה במנחות (דף יט.); שנאמר מה סמיכה בבעלים וכולי. והוא הדין שיש לומר וסמך ושחט -- כל שאינו בסמיכה אינו בשחיטה. ועיין מה שכתבנו בפר' ויקרא (סימן לה בהגהה). ולכן בעולה וחטאת שתיכף וסמך ושחט -- אי אפשר לדרוש זה. רק באשם שלא כתוב סמיכה רק שחיטה וכתב "ישחטו" בלשון רבים, הגם שהסומך הוא יחיד -- הרי דאין שחיטה תלוי בסמיכה.

סימן פאעריכה

ויקרא ז ב:
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

אין לשון 'שחיטה' אלא משיכה שנאמר (מלכים א י, טז-יז) "זהב שחוט".


מלבי"ם: ישחטו:    יש הבדל בין שחט טבח זבח.

טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה. ונבדלים זה מזה במה ש'זבח' מציין שנזבח לצורך מיוחד (והוא לצורך שמחה וקרואיה או לזבח לשם הקדש), ו'טבח' לא יציין רק שהוכן לאכילה. (וכבר רמזתי זה בפירוש ישעיהו סימן לד פסוק ו). ונבדל בזה מן יתר שמות או פעלים שבאו על ההמתה -- כמו 'הריגה' 'מיתה' ו'הכאה' וכדומה -- במה שהטביחה היא לצורך (ומה שבא על טביחת בני אדם הוא דרך שאלה). רק הטביחה לצורך כללי והזביחה היא לצורך פרטי.

אבל פעל 'שחט' יציין איכות הטביחה באופן ידוע שהיה אז מקובל בידם להכשיר החי לאכילה. ואמר בספרא (מובא בחולין דף ל: בשם תנא דבי ר' ישמעאל) שמשתתף עם "חץ שחוט לשונם", מענין משיכה, על שמושך הסכין ועושה עמו הולכה והובאה. [ור' ישמעאל לשטתו דסבירא ליה בחולין (דף יז.) דבשר נחירה לא אשתרי כלל. אבל לרבי עקיבא שם מפרש "הצאן והבקר ישחט להם" - נחירתן זו היא שחיטתן -- לא סבירא ליה פירוש זה]

והגם שלא נזכר בחולין שיצטרכו שחיטה -- לא מצאנו בשום מקום לשון אחר על הכשר החי לאכילה כמו 'הריגה' ו'הכאה'. כמו שיאמר בתוכחה "הרוג בקר" (ישעיה כב, יג), "צאן ההרגה" (זכריה יא, ד). [ובמ"ש "טבח טבח והכן" (חולין צא, א) -- אינו מציין פעולת ההמתה, רק הגילוי שיפרע בית השחיטה. וכמ"ש (ויקרא סימן יד).]

לעומת זה נמצא תמיד לשון שחיטה גם בחולין -- "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא, כב), ובקבלה: "וישחטו ארצה" (ש"א, יד) "ושחטתם בזה" (שם,) ודרשו בסכין הכשר שהכין. וגם דייק הכתוב ברוב מקומות שהזכיר שחיטת קדשים תפס שם החי הנשחט, לא שם הקרבן. כמו "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), "ושחט את הפר" (שם ד"ד ושם טו), "ושחט את הכבש" (ויקרא יד, יג) ולא תפס "ושחט את העולה או החטאת" כמו שאמר בסמיכה ודומי' ללמד שהשחיטה מחויב מצד שהוא בן בקר או פר. חוץ ממה שדרשו על מתעסק (בחולין יג, זבחים מז, מנחות קי). ויתר הלכותיו נמסרו בתורת הפה למשה מסיני.

סימן פבעריכה

ויקרא ז ב:
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

"קדש קדשים" (ויקרא ו, יח)-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.

"הוא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.


במקום אשר ישחטו את העולה וכולי:    ר"א מוכיח מכאן לעולת צבור שתשחט בצפון. וזה מוכיח ממה שכתב "במקום אשר ישחטו" בלשון רבים. (וכבר בארנו (סימן פ) מה שאמר "ישחטו את האשם" בלשון רבים, ולמה תפס גם בעולה לשון רבים). להורות שגם רבים -- שהוא הצבור המביאין עולה -- ישחטו בצפון. וכבר ריבה ר"א למעלה (פרשה ד מ"ב) עולת חובה ופה מרבה עולת צבור. ובזבחים (דף נה.) למדוה מלמודים אחרים משום דלימוד הספרא רק לר"א ותנא קמא מצריך ליה לדרשה אחריתי.


ומ"ש "קדש קדשים" לרבות -- מוסב על מה שכתוב גבי חטאת "קדש קדשים הוא" ששם דריש זאת ‏[2] והוכפל פה אגב גררא. כי "קדש קדשים" דפה צריך לדרוש הנ"ל (סימן עט).

סימן פגעריכה

ויקרא ז ב-ה:
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

[ד] "והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה ליהו-ה..." -- יכול אף על פי שלא שחטו בצפון?    תלמוד לומר "הוא"


[ה] "אשה" -- ר' אליעזר אומר אשה לשם אישים.    "אשם"-- אף על פי שלא סמך עליו.   יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו?  תלמוד לומר "הוא".


[ו] אמר ר' אליעזר: חטאת בא על חטא ואשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.
[ז] אמרו לו: לא! אם אמרת בחטאת שדמה נתון למעלה! תאמר באשם שדמו נתון למטה!
אמר להם: הפסח יוכיח! שדמו נתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול!
[ח] אמרו לו: והלא נאמר (שמות יב, כז) "פסח הוא"!
אמר להם: אף נאמר "אשם הוא"!


אשה להשם אשם הוא:    כבר בארנו באילת השחר (כלל קלה) שכל מקום שנאמר "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת הוא" - מיותר, ובא לדרשה. כי למה יספר זאת והלא כל הפרשה מדברת באשם.   וגם מה שכתב מלת "הוא" מיותר כי פעמים רבות ישמוט מלה זאת.

וכבר דריש [בסוף משנה ב'] מן "אשם הוא" דאין תמורתו קרבה (כמו שבארנו בסימן עט) והוא אליבא דרבי עקיבא (כמ"ש בנזיר דף כה ובכמה מקומות). אמנם ר' ישמעאל דריש שם דאין תמורת אשם קרבה מן "רק קדשיך אשר יהיו לך", עיי"ש. ולדידיה אמר [במשנה ד'] שמה שכתוב "אשם הוא" מרבה שרק הוא נקרא אשם, רוצה לומר רק אם נעשה כמבואר פה ששחטו בצפון במקום העולה -- אז הוא אשם. לא אם שינו מקום שחיטתו.   ודוגמת זה הדרוש תמצא בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרק ז מ"ו) עולה אף על פי שלא סמך. יכול אף על פי שלא נשחט בצפון? תלמוד לומר "הוא" (ועיין פירושינו שם סימן סט). וכן הוא כאן.

ור' אליעזר דריש מלת "הוא" רק אם נשחט לשמו.

ועכ"ז(?) תחלה [סוף משנה ב'] הזכיר דרוש רבי עקיבא ו[במשנה ג'] הזכיר דברי ישמעאל אין שחיטה אלא משיכה ודברי ר"א על "ישחטו את האשם" מכאן לעולת צבור, ו[במשנה ד'] חזר לדברי ר' ישמעאל על "אשם הוא", ו[במשנה ה'] חזר לדברי ר' אליעזר. ובזה יש סדר למשנה.


ומה שאמר [במשנה ו"ז"ח] אמר ר' אליעזר חטאת בא על חטא וכולי -- הוא בתוספתא (פרק קמא דזבחים) ובגמרא שם (דף י.), ופה לא נכתב רק ראשית הברייתא ושם נכתב הברייתא כולה וסיים שר' אליעזר למד "כחטאת כאשם" שהאשם כחטאת לכל דבר. (כמ"ש עוד בזבחים קטו ומנחות דף כה:). וכן בספרא למעלה (פרק ח מ"א) וזבחים (דף פא.) לענין אשם שנכנס דמו לפנים. ועיין בגמרא זבחים (דף י.) פלפול גדול בדברי ר' אליעזר ומחלקותו - ואין כאן מקום להאריך.

סימן פדעריכה

ויקרא ז ו:
כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ה:

[ט] "כל זכר"-- לרבות בעל מום.

  • למה?! אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור! ואם בעלי מום קבועים - כבר אמורין! ואם בעלי מום עוברים - כבר אמורים!
  • אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעל מום ממעי אמו.
  • שיכול אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום; נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
  • תלמוד לומר "כל זכר".


[י] "יאכלנו"-- כשר ולא פסול.

"קדש קדשים"-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה.

"הוּא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.


כל זכר בכהנים:    כבר בארנו למעלה (סימן לו) כי פסוק זה נאמר במנחה והוכפל בחטאת ומשולש באשם. ומה שכתב "כל זכר" מרבה בעל מום; ולאכילה לא צריך רק לחלוקה.  וריבה: ( א ) שבעל מום חולק, ( ב ) אף בעל מום קבוע, ( ג ) אף בעל מום מתולדה כמ"ש בזבחים (דף קב:).

וכן מה שאמר [במשנה י'] "יאכלנו" כשר ולא פסול -- כן נדרש גם במנחה ובחטאת. ובארתי (בסימן לז), עיי"ש.


ומה שאמר "קדש קדשים" - לרבות זבחי שלמי צבור -- כבר התבאר שכל מקום שאמר "קדש קדשים הוא" מיותר, דמאי קא משמע לן? ובפרט שכבר הזכיר בראש הענין שהאשם קדש קדשים.    ודרשו שבא לרבות שְמַה שנאכל לזכרי כהונה הוא מצד שהוא קדש קדשים (בכלל, לא מצד שהוא אשם בפרט), ונידון מזה שהוא הדין לכל קדש קדשים כמוהו כמו זבחי שלמי צבור שיהיה נאכל לזכרי כהונה.

ועיין בזבחים (דף נה.) למד לה מלמוד אחר. ושם (בדף צז: ומנחות דף פג) למד לה ממה שכתוב (במדבר יח, י) "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו". ולולא יראתי הייתי מגיה "כל זכר יאכל אותו קדש קדשים הוא" שהוא הלימוד של הספרא פה, דהא פסוק "בקדש הקדשים" שבפרשת קרח נדרש (בספרי ובזבחים דף סג ומנחות ?) לדרשא אחרינא שיאכלו בהיכל; חוץ ממה שהקשו על זה התוספות ונדחקו. ועל זה אמר תנאי הוא וכולי.


ומבואר אצלינו תמיד שמלת "הוא" הנלוה אל התואר מיותר ונדרש. ובא למעט תודה ואיל נזיר, שהוא בצד אחד דומה לקדשי קדשים שאינו נאכל רק ליום ולילה, והוה טעינן שהוא הדין שידמה להם שלא יאכל רק לזכרי כהונה. ומטעם זה מעטם גם בפרק ה מ"ב‏[3] וב(פרק ז ) ולמעלה מ"ג -- שלא ישוו לדיני קדשי קדשים.


  1. ^ נראה שכן צריך לגרוס - מלבי"ם
  2. ^ (צו פרשה ד מ"ב) - ויקיעורך
  3. ^ נמצא אצלינו בפרשה ד' (פרשה ד מ"ב) - ויקיעורך