התורה והמצוה ויקרא ו י-יא
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן לג עריכה
[א] "לא תאפה חמץ" מה תלמוד לומר?
- לפי שנאמר "לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) יכול לאו אחד על כולם?...
- תלמוד לומר "לא תאפה חמץ" -- אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה. מה אפיה מיוחדת מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני מרבה את לישתה ואת עריכתה ואת כל מעשה ומעשה שיש בה שחייב על כל אחד ואחד לאו בפני עצמו.
לא תאפה חמץ: מוסב על כלל המנחה - בין הקומץ בין השירים. דאי אפשר לפרש שקאי על הקומץ לבד -- שבפסוק זה מדבר בשירים כמו שכתוב "חלקם נתתי אותה מאישי". ואי אפשר לפרש דקאי על השירים לבד - דהא אמר סתם "לא תאפה", דמשמע כלל המנחה. והיה לו לומר בהפך -- "חלקם נתתי אותה מאישי לא תאפה חמץ".
וזה כוונת הגמרא מנחות (דף נה.) מנא הני מילי. אמר ר"ל דאמר קרא "לא תאפה חמץ חלקם" -- אפילו חלקם לא תאפה חמץ. והא מבעיא ליה שחייב על אפי' בפ"ע. אנן מ"חלקם" קאמרינן. (ר"ל ש"לא תאפה" מוסב על הקומץ ועל השירים). ואימא כולה להכי הוא דאתא (ר"ל רק על שירים) אם כן לכתב "חלקם לא תאפה חמץ" (ר"ל "חלקם נתתי אותה מאישי לא תאפה חמץ") מאי "לא תאפה חמץ חלקם"? שמע מינה תרתי.
והנה בפר' ויקרא אמר "כל המנחה..לא תעשה חמץ" ובאר שם בספרא דקאי גם כן על הקומץ והשירים, ולמה כפל לאו זה? משיב לפי שנאמר וכולי. ומאמר זה כבר נזכר בספרא (ויקרא נדבה פרשה יב מ"ג) ובארתיו שם (בסימן קלד).
סימן לד עריכה
[ב] "חלקם נתתי..מֵאִשָּׁי"-- אינן רשאים ליטול אלא מותר מן האישים.
אין לי אלא בו בלבד; מנין לרבות את כל הקדשים? תלמוד לומר 'כי קדש קדשים'[1] .
יכול אף הפסולה במחלוקת? תלמוד לומר "מֵאִשָּׁי"-- הכשרה ולא הפסולה.
יכול אם חלקוה תהיה פסולה? תלמוד לומר "הִוא"-- הרי הוא בקדושתה.
חלקם נתתי אתה מאשי קודש קדשים היא: יש הבדל בין חלקם ובין נתתי. שה'חלק' נקרא כל שיש בו חלק, אף שעדן לא הגיע לידו, כמו אנשי בית אב שיש להם חלק בהקרבן אף שלא זכה עדיין בחלקו. ובמה שאומר "נתתי" מציין הנתינה ליד הזוכה להשתמש בו. ועל שניהם אמר תנאי "מאישי", ובתנאי זה רצוף בו שני דברים:
- ( א ) שרק הראוי לאישים, לאפוקי הפסולה
- ( ב ) רק אם קרב לאישים, שקרב הקומץ [והוא משישלוט בו האור מעט לר' חנינא וברובו לר' יוחנן במנחות (דף כו:)].
והנה מה שכתוב "קדש קדשים הוא" למותר. וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קכו) שכל מקום שתפס שם הכולל לטעם כמו "מנחה הוא" "חטאת היא", רצונו לומר שדין זה נוהג בו מצד הענין הכולל. וכן פה. רצונו לומר שדין זה נוהג בו מצד שהוא קדש קדשים, וללמדנו שאינו מיוחד במנחה לבד מצד שהוא מנחה, רק מצד שהוא קדש קדשים, והוא הדין בכל דבר שהיא קדש קדשים כמוה. וכמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' מעה"ק). ועיין במשנה למלך שם (ה"ד). וזהו שאמר מנין לרבות את כל הקדשים תלמוד לומר כי קדש קדשים.
אמנם מה שכתב מלת "הוא" מיותר. שכבר בארנו (שם סימן סט) שהרבה פעמים בא בלא מלת "הוא". וכל מקום שבא מלת "הוא" היא לדרשה. (בפרט אחר שכוונתו שזה נוהג בכל קדש קדשים, לא יתכן מלת "הוא" שמורה התיחדות. הוא לבד.)
ופירשו שמלת "הוא" מורה הקיום, שנשאר תמיד בקדושתו, אף אם חלקוהו ביניהם קודם מתנת האישים. ומזה הוציאו שמ"ש תנאי "מאישי" על "חלקם" ועל "נתתי" - לא בא בענין אחד. שלענין הנתינה לרשותם להאכל ממנו אמר תנאי "מאישי" - לאחר שקרב לאישים. ולענין החלוקה אמר תנאי "מאישי" שראוי לאישים, לאפוקי הפסולה.
וזהו שאמר נתתי מאישי אינם רשאים ליטול אלא (לאחר) מותר מן האישים. יכול אף הפסולה במחלוקת? תלמוד לומר "מאישי" (ר"ל שזה תנאי על חלקם - מאישי - הראוי לאישים). (ולא תאמר שגם בזה בא תנאי מאישי לאחר מתנת אישים ואף) חלקוה תהיה פסולה (ר"ל שגם בזה בא תנאי מאישי עד"ז לאחר האישים) ת"ל הוא וכולי.
סימן לה עריכה
[ג] "כחטאת"-- מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית, אף זו -- מן החולין וביום ובידו הימנית.
- אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה, אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה?...
- תלמוד לומר "כאשם"-- מה אשם נשחט שלא לשמו - כשר, אף זו אם נקמצה שלא לשמה -- כשרה.
[ד] ר' שמעון אומר יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם:
- מנחת חוטא הרי הוא כחטאת, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - פסולה.
- מנחת נדבה הרי הוא כאשם, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - כשרה.
כחטאת וכאשם: אי אפשר לפרש כפשוטו -- דמה נלמד מחטאת ואשם למנחה? ואם שדומה להם במה שגם הם בשרם נאכל לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה -- הלא זה מבואר במנחה עצמה. ודיני חטאת ואשם כתובים אחרים. ואין דרך הכתוב להקיש את הקודם אל המאוחר, רק להפך. ופירשוהו [במשנה ג] שהוקש לחטאת שיהיה מן החולין וביום ובידו הימנית (ועי' מ"ש מזה למעלה ויקרא סימן שלז). והוקש לאשם דכשר שלא לשמה.
ור' שמעון (מובא בזבחים דף יא ומנחות דף ב) סובר דמנחת חוטא הוקש לחטאת דפסול שלא לשמו ומנחת נדבה לאשם דכשר שלא לשמו. ובגמרא זבחים שם מבואר דעיקר קרא מבעיא ליה לר' שמעון למלתא אחריתי. עיי"ש. ואין להאריך.
סימן לו עריכה
[ה] "כל זכר..."[2] -- לרבות בעלי מומין.
- למה?
- אם לאכילה - כבר אמור (ויקרא כא, כב)! אם כן למה נאמר "כל זכר"-- לרבות בעלי מומין למחלוקת.
כל זכר בכהנים[3] יאכלנה: שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. ובמה שכתב "כל זכר" בא לרבות שגם בעל מום אוכל. ובאר בספרא שגם זה אינו צריך לרבות שכבר אמור (בפר' אמור "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב)). אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעלי מומין למחלוקת.
ר"ל שכבר בארתי (בסימן ל) שהדבור יהיה לפעמים ציוי ולפעמים היא רק הרשאה. וכלל שבידנו שבמקום שלולא הכתוב היה עולה על הדעת שהדבר אסור - אז אינו ציוי רק הרשאה להודיע שמותר. ולפי זה מה שכתוב "לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל", יש לפרשו שאינו ציוי שמחויב לאכל, רק הרשאה שמותר לו לאכל, כיון שמן הסברה הייתי אומר שאסור לאכל, קמ"ל שמותר. ולפי זה נאמר דאינו חולק עם הכהנים אחר שאינו מצוה לאכל רק רשות לבד. ולכן אמר פה שנית 'כל זכר בכהנים[4] יאכלנה' לומר שמחויב לאכל (כי הציוי הנכפלת מורה שהיא ציוי, לא הרשאה). וממילא חולק עם אחיו הכהנים אחר שמצוה כמוהם.
והנה זה נאמר במנחה ונשנה לקמן (ויקרא ו, כב) בחטאת, ומשולש לקמן (ויקרא ז, ו) באשם. ובאר בספרא (צו פרק ז מ"ו) שנשנה בחטאת ללמד שגם בעל מום קבוע חולק בקדשים. ואמר (צו פרשה ד מ"ט) שנשלש באשם ללמד שגם בעל מום מתולדה חולק.
וג' ברייתות אלה הובאו בזבחים (דף קב.). ושם סדר ברייתא השלישית קודם ברייתא השנית. וזה משום דגריס שם בהפך -- "אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין?", ולתירוץ רב אשי שם. אבל לתירוץ רב ששת "איפוך" (שכן הוא גירסת הספרא באמת), צריך להפך גם סדר הברייתות ולסדרם כמו שהם בספרא, וגם זה נכלל במה שאמר "איפוך". ודו"ק.
סימן לז עריכה
"יאכלנה"-- כשרה ולא פסולה.
"חק עולם"-- לבית עולמים.
"לְדֹרֹתֵיכֶם"-- שינהג הדבר לדורות.
"מֵאִשֵּׁי יהו"ה"-- אין להם אלא אחר מתן אישים.
יאכלנה כשרה ולא פסולה: וכן אמר בספרא גבי חטאת וגבי אשם. ונראה כי אחר שריבוי "כל זכר" שמרבה בעל מום לא הוצרך לאכילה, רק לחלוקה (כי לאכילה ידעינן מפר' אמור) -- אף בעל מום קבוע ואף בעל מום מתולדה ששם חשיב בין המומים גם בעל מום קבועים ומתולדה ואמר שכולם לחם אלקיו יאכל ואם כן מה דהוצרך לכתב במנחה וחטאת ואשם "כל זכר..יאכלנה" לרבות בעלי מום ואף קבוע ומתולדה -- הכל היא לחלוקה [בדברי מתורץ קושיית התוספות זבחים דף קב: ד"ה בע"מ עובר]. ואם כן, למה אמר "יאכלנה" ולא אמר "יחלקנה"?
וצ"ל כמ"ש בזבחים (דף צט.) על פסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה" רב יוסף אמר מכדי מאי יאכלנה יחלקנה, לכתב רחמנא יחלקנה. מאי יאכלנה? ש"מ ראוי לאכילה - חולק, אינו ראוי לאכילה - אינו חולק. ואם כן הוא הדין כאן. קמ"ל דבר הראוי לאכל -- חולקים אותו. דבר הבלתי ראוי לאכל כמו פסולה -- אין חולקים אותו.
והנה כבר רבה זאת [במשנה ב'] - יכול אף הפסולה במחלוקת וכולי. וגם מה שכתב "מאישי ה' אין להם אלא לאחר מתנת האישים -- כבר אמור למעלה (שם). וצריך לומר דנכפל ללמד שלא נטעה שבעלי מום חולקים אף בפסולה ואף קודם מתנת האישים כיון דאין ראוים לעבודה.
ומ"ש "חק עולם" - לבית עולמים, "לדורותיכם" - שינהג לדורותיכם -- יתבאר אי"ה (בפר' אמור ס' סו). עיי"ש.
סימן לח עריכה
[ו] "כל אשר יגע בהם יקדש" - יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בהם"-- משיבלע.
יכול אם נגע במקצתו יהיה כולו פסול? תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יקדש"-- הנוגע פסול; הא כיצד? חותך את מקום שבלע.
"יקדש"-- להיות כמוהו. אם פסול - פסול, ואם כשר - יאכל כחמור שבו.
כל אשר יגע בהם יקדש: כפי הפשוט היינו נגיעה על גב הדבר כמו "כל הנוגע בהר" (שמות יט, יב), וכמו כל נגיעה המוזכר אצל טומאה. ואין כן דעת רבותינו ז"ל שפירשו "אשר יגע בהם" - שיבלע בתוכם. וכן פירשו ב(פרשה ג מ"ו) מה שכתוב גבי חטאת "כל אשר יגע בבשרה" היינו הנבלע בבשרה.
והם ידעו סגולת הלשון וסודותיו. כי מצאנו שכל נגיעות שהוזכרו גבי טומאה יתפוס הלשון שנגע הטהור בטמא -- "הנוגע בנבלתה", "הנוגע במת", ודומיהם. [לבד בזב ששינה ואמר "וכל אשר יגע בו הזב" - שתפס שנגע הטמא בטהור, ודרשוהו על ההיסט כמו שיתבאר בפר' מצורע (סימן קמא)]. והטעם, כי על הטהור מוטל הדבר להתרחק ולהשמר מן הטומאה, ולכן יתפוס אם לא נשמר ונגע בטומאה. ולא יצדק לתפס בלשון אם נגע הטמא בטהור, כי הטמא אינו מתרחק מן הטהור.
ולפי זה בנגיעת חול וקדש, ראוי שיתפס שנגע הקדש בחול; כי הקדש הוא הנשמר ומתרחק מן החול כמו הטהור מן הטמא. ולפי זה מה שכתוב "כל אשר יגע בהם יקדש" וכן מה שכתוב גבי חטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" - אינו כפי יופי הלשון; שהיה לו לומר בהפך - "כל אשר יגע בו" וכן "כל אשר תגע בשרה בו", שיגע הקדש בהחול ולא נשמר מליגע בו.
ומזה מבואר שאינו מדבר מנגיעה בגב הדבר, רק מן הכניסה אל תוכו; שבזה ייחס תמיד שנכנס הטפל אל העיקר כמו "כל הנוגע בהם יקדש" (שמות ל, יט) שפירושו מה שישימו תוך הכלי שרת, לא אשר יגע מגבם. וכן "כל הנוגע במזבח יקדש" (שם כט, לז) - שרצונו לומר העולה עליה לא ירד (כנ"ל סימן ב). לא אשר יגע בגבו.
וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף צז) יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בהם" - משיבלע -- ר"ל שאי אפשר לפרש נגיעת גב שאם כן היה לו לומר "אשר יגעו בו", ליחס פעל הנגיעה אל הקדש שנגע בחול, כמו שיאמר תמיד שנגע הטהור בטמא. ועל כרחך פירושו שנכנס אל תוכו ונבלע בו.
ולפי זה בא פעל 'נגע' פה על דיבוק דבר בדבר עד שיכנס בקצהו ויתערב עמו כמו "ודמים בדמים נגעו" (הושע ד, ב), "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" (ש"ב ה, ח) שהוא הכניסה אל תוכו. ואם כן פשטות הכתוב מדבר שההיתר נבלע באיסור, שנבלע חול במנחה או בחטאת. וכן לשון הברייתא לקמן (פרשה ג מ"ו) "בבשרה" - עד שיבלע בבשרה. וקמ"ל שאם נבלע חצי זית שומן של חול בחצי זית רקיק של מנחה -- היתר נהפך לאיסור ולוקה אם אכלה זר כאילו אכל כזית קדש.
[וכן מבואר מלשון הגמרא זבחים (דף צח.) מנחות (דף פג.): ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת דאי כתיב רחמנא מנחה משום דרכיכה בלעה אבל חטאת לא. ואי כתיב רחמנא חטאת משום דבשר אגב שמן קדיר -- מבואר שהכתוב מדבר שהמנחה והחטאת הם הבולעים לתוכם את החול]
אולם אחר שבאמת ממילא נשמע שהוא הדין אם נבלע שמן של מנחה או של חטאת בדבר של חול גם כן נאסר ונעשה כמוה, ואם כן יקשה מדוע לא צייר בה"ג שהאיסור נבלע תוך ההיתר, והוה ליה למיכתב "כל אשר תבלע בו יקדש"?
על זה השיב בספרא שאז היינו טועים שאם נגע ונבלע במקצת חתיכה מקדש - אז(?) פוסל את כולה. לכן תפס הציור שההיתר הנבלע תוך האיסור נהפך להיות קדש, וזה לא יצויר רק בהנבלע בו בלבד -- ממילא ידעינן דהוא הדין אם נבלע איסור בהיתר - לא נאסר רק בהאי גוונה. רוצה לומר, רק החלק שהאיסור נבלע בו.
וזהו שאמר בספרא יכול נגע במקצתו יהיה כולו פסול (ר"ל אם נבלע האיסור בהיתר) תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יקדש" -- הנוגע פסול (ר"ל שאחר שהכתוב תפס הציור הנוגע בהם שהוא ההיתר נבלע באיסור, ממילא רק הנוגע פסול, כי בזה לא יצויר שיפסול רק הנכנס לתוך האיסור. ממילא הוא הדין באיסור הנבלע בהיתר - חותך את מקום שבלע).
- [ובתוספות פסחים (דף מה ד"ה ר"ח) כתבו: ולשון הברייתא קשה דאמר עד שיבלע בבשרה משמע דמיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר אמר יקדש להיות כמוה משמע שהאיסור נבלע בהיתר. ולמה שכתבנו הדבר נכון.]
ומזה תראה דעיקר קרא דמנחה וחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור, לא לטעם כעיקר, דהא מיירי שההיתר נבלע באיסור. וזה כגירסת ר"ת בתוס' חולין (דף צט.) ובסוגיא דפסחים (דף מד.). וגם סוגיא דנזיר (דף לז.) אינו סותר זה כמו שבארנו במקום אחר. וכן כתב רש"י זבחים (דף צז: ד"ה עד שיבלע). ואין כאן מקום להאריך יותר.
- ^ פסוק זה אינו בכלל בפרשתנו [אלא נמצא ב(ויקרא י, יז) וב(ויקרא כד, ט)]. ולכאורה היה צ"ל "קדש קדשים הוא" (ויקרא ו, י). ותמיהא לי שאף אחד מן המפרשים העירו להגיה ולמחוק כאן מלת "כי". ולכן נמנעתי גם אני מלהגיהו בפנים הטקטס. וצע"ע. - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי כמו שמצאתי בדפוס הגר"א כדי שהציטוט יהיה מוסב על "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, י). ובמלבי"ם כתוב "כל זכר בכהנים" (ויקרא ו, כב), ולא דק בלישניה, היות דדרשה זו הינה אחת מתוך ג' (ויקרא ו, כב) ו(ויקרא ז, ו), ועירבב ביניהם. אמנם, לדיוק הענין, דרשה זו מוסבת על פסוק (ו' י') של פרשתנו (גם לדברי המלבי"ם) ושם כתוב "כל זכר בבני אהרן יאכלנה". ובכן הגהתי בפנים - ויקיעורך
- ^ הציטוט אינה מדויקת ולא דק, כאשר היה צ"ל "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, י) - ויקיעורך
- ^ עי' בהערה למעלה - ויקיעורך