חפץ חיים על ספרא/צו/פרק ח


ביאור - פרק חעריכה

( א ) אין לי אלא חטאת יחיד:    דהא כתיב פסוק זה אצל פרשת אשם ושלמים ותודה שהן של יחידים.
חטאת צבור:    כגון שעירי ר"ח ושל רגלים.
חטאת נקבה מנין:    בזבחים (דף פב.) מפיך לה להא מילתא דהא כולהו חטאות נקבות נינהו חוץ משעיר נשיא וגם קרא בנקבה קמיירי דהא כתיב "אשר יובא את דמה" אלא הכי קתני אין לי אלא חטאת נקבה חטאת זכר מנין כגון שעיר נשיא ת"ל וכל חטאת.
ר"א אומר אף האשם:    גם הוא סבירא ליה כר' יוסי הגלילי דלא נוכל לרבות מהאי קרא כל הקדשים ורק באשם סבירא ליה דדינו כחטאת מהיקשא.


( ב ) יצא אחד מהם לחוץ:    חוץ לעזרה.
הפנימי כשר:    ונותן ממנו מתנותיו והקרבן עולה לו.
נכנס אחד מהן לפנים:    להיכל.
מכשיר בחיצון:    לתת ממנו מתנותיו והקרבן כשר.
ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ:    כלומר מה בחוץ שהיא מקום שהמחשבה פוסלת שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה בחוץ פסול.
לא עשה:    אצל מוציא מקצת הדם בחוץ את המשוייר בפנים כיוצא כדאמריתו הפנימי כשר.
מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים:    כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בפנים, שאם שחט על מנת ליתן את הניתנין בחוץ בפנים כשר כדאמרינן בפ' כל הפסולין.
צ"ל אמרו לו תלמוד לומר מדמה [הגר"א].


( ג ) א"ל קל וחומר ליוצא מעתה:    מהשתא דאוקימתון קרא להכי.
צ"ל אמרו לו ת"ל אשר יובא [הגר"א וכן הוא בגמרא].
הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל:    ד"מדמה" מיעוטא היא, דמה של מובאת ולא דמה של יוצאת.


( ד ) צ"ל אמר ר"א נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן לכפר בקדש.
האמור להלן:    גבי "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש" (ויקרא טז, יד) שמזהיר לפרוש מן ההיכל בשעת הקטרה.
בשלא כיפר:    ד"בבואו לכפר" משמע מתחלת ביאת המכפר הוזהרו חביריו לפרוש.
אף לכפר האמור כאן:    בדם שנכנס נמי מתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל.
ונאמר להלן לכפר בקדש:    דר' שמעון גמר מקרא "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש".
מה וכו' שכבר כיפר:    הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא.
אף לכפר בקדש האמור כאן שכבר כיפר:    שנתן ממנו על המזבח הוא דמיפסל אבל בהכנסה גרידא לא מיפסל וע"ש בגמרא טעם לכ"א אמאי לא אמר כחבירו.
ואם הכניס שוגג כשר:    פי' אף על פי שכיפר [גמרא].


( ה ) בקדש באש תשרף מלמד וכו':    דלגופיה ללמד דטעונה שריפה לא איצטריך דמדכתיב "דרש משה והנה שורף וגו' הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" איכא למימשע הא הובא את דמה שפיר עביד דשרפוה אלא ללמד ששריפתה במקום הקדש בעזרה דמ"והנה שורף" לא הוי שמעינן מקום שריפתו היכן הוא.
פסולי כל שאר קדשי קדשים:    כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו או שנשפך דמן ואימורי קדשים קלים שנטמאו ולהכי נקט אימורין דאי נטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן גבי פסח (דף פ"א).
כל בקדש וכו':    ד"וכל" דכתיב ברישא דקרא קאי אסיפיה.


( ו ) מכן אמרו:    מזה שאמרנו שכל פסולי קדשי קדשים נשרפין בעזרה נולד מחלוקת לענין פסול טומאה כדמפרש ואזיל.
הכל ישרף בפנים:    אפילו נטמא באב הטומאה בחוץ דאיכא תרתי לריעותא, חדא שאירעה לה טומאה בחוץ וצריך להכניס טומאה בידים לעזרה ועוד שטומאתה חמורה שנגע באב הטומאה. אפילו הכי סברי בית שמאי שמכניסו לעזרה ושורפו בקודש.
ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ:    מיבעי נטמא באב הטומאה בחוץ אלא אפילו נטמא בולד הטומאה בחוץ, א"נ באב הטומאה בפנים, דחדא לריעותא הוא דאיכא נמי ישרף בחוץ שלא להכניס טומאה בידים לעזרה ואפילו טומאה קלה ושלא להשהות טומאה חמורה בעזרה ואפילו אירעה בפנים.
חוץ שנטמא בולד הטומאה בפנים:    דאיכא תרתי למעליותא שבפנים אירעה הטומאה ולא מעייל לה בידים וא"נ משהי לה עד דשרף לה לא משהי אלא טומאה קלה. משום הכי מוטב לשורפה בפנים לקיים "בקדש באש תשרף".
ר' יהודה:    ס"ל דבתרתי לריעותא אפילו בית שמאי מודו דישרף בחוץ שלא להכניס טומאה חמורה בידים לעזרה ובחדא לריעותא הוא דפליגי דלבית שמאי ישרף בפנים ולבית הלל בחוץ


( ז ) ר' אליעזר:    לא אזיל בתר מקום שאירעה הטומאה כלל אלא בתר הטומאה אי חמורה אי קלה.
ר' עקיבא:    ס"ל מקום שאירעה הטומאה לא שנא קלה לא שנא חמורה שם שריפתן.
כל שטעון שריפה וכו':    אין הענין הזה מדבר בפסולי חטאות החיצוניות אלא בפרים הנשרפין, שמצוה להזות דמם לפנים ליתן לא תעשה על אכילתן ולומר על פסוליהן שהן נשרפין לפני הבירה שאותן שהן נשרפין כמצותן שלא נפסלו חוץ לשלש מחנות הן נשרפין וכאן הוא אומר "בקדש באש תשרף" משמע ששריפתן בקדש אלא ודאי בפסוליהן קמיירי שהן נשרפין בבית הבירה.
ליתן לא תעשה על אכילתן:    בין כשרין בין פסולין דבמקומן לא נאמר לאו על אכילתן וכתבו כאן.
לפני הבירה:    פעמים בעזרה פעמים בהר הבית. עיין בזבחים (דף קד:).
אמרו לו מנין:    פי' לדבריך מנין לחטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים וכו'.
אמר להם מהן לא הובא את דמה וגו':    ומתמה משה על ששרפוה בני אהרן -- משמע שאם הובא בדין שרפוה.