פתיחת התפריט הראשי

סימן קלגעריכה

ויקרא ז כא:
וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טו:

[א] יכול יהיו טמא מטמא את הטהור-לקדש במשא?    תלמוד לומר "כי תגע"-- במגע מטמא ואין מטמא במשא.


[ב] "בכל טמא"-- ואפילו טומאת מת.


"בְּטֻמְאַת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא" -- אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות?

  • שאילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות - הייתי אומר על הקלות יהיה חייב על טומאת הגוף אבל לא על טומאת בשר, ועל החמורות יהיה חייב על טומאת הגוף ועל טומאת בשר.  צריך לומר חמורות.
  • אילו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות - הייתי אומר על החמורות יהיה חייב, על הקלות יהיה פטור.  צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות.


ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם וכולי:    מה שתפס "כי תגע בכל טמא" ולא אמר "כי תטמא בכל טמא וכולי" (כדי לכלול גם המתטמא על ידי משא של נבלה ואהל המת) -- בא להוציא שאם נשא הטמא את הטהור על ידי דבר אחר ולא נגע בו - אינו טמא לקדש. וכדוגמא זאת למעלה (סימן קכה).


והנה מה שכתב תחלה (ויקרא ז, כ) "וטומאתו עליו" הוא טומאה היוצאת מגופו כמו זב וזבה ונדה ומצורע שהם חמורות. ובמה שכתב פה "בכל טמא" כולל גם טומאת מת עצמו. כי מה שכתב "בטומאת אדם" היינו שנגע בטמא מת [כמו שבארתי זה בויקרא (סימן דש)], ומן "בכל טמא" מרבה אם נגע במת עצמו שהוא אב הטומאה.

והנה במ"ש "וטומאתו עליו" ו"בכל טמא" (שהם טומאת זב ומצורע וטמא מת) - הם חמורות. ומה שכתב "בבהמה טמאה" שהיא נבלה ושקץ טמא [ופי' "טמאה" - בהמה שמתה שהיא מטמא, וכולל טמאה וטהורה. וכן פי' "שקץ טמא", רוצה לומר שמת. ועיין מה שכתבנו בפר' ויקרא (סימן שב), ואין צריך למה שכתב הרמב"ן] - והם קלות. ועל זה שואל למה כתב טומאת חמורות וקלות?

ומשיב שאם יכתב קלות - נטעה שמה שכתב דאין חייב כרת רק על טומאת הגוף, לא על טומאת בשר - הוא רק בקלות, אבל בחמורות חייב כרת גם על טומאת בשר. שהגם שהעצם שנטמא קל - הלא הטומאה חמורה ושקולה כמו טומאה קלה בטומאת הגוף.   ואם יכתב חמורות לבד נאמר שעל הקלות אינו חייב כרת.

ודבר זה שנוי בספרא פר' אמור (פרק ד מט"ז) ומתפרש בזבחים (דף מד:).

סימן קלדעריכה

קטע אעריכה

ויקרא ז כ-כא:
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טו:

[ג] "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה" מה תלמוד לומר?

  • לפי שהוא אומר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תֹאכל בשר מזבח השלמים" - יכול אין חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד; מנין לרבות כל הקדשים?    תלמוד לומר (שם כב, ג) "לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים"
  • והלא שלמים בכלל כל הקדשים היה?  אין לי אלא כיוצא כשלמים -- מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
  • הנאכלים ליום אחד מנין?    תלמוד לומר (ויקרא ז, כ-כא) 'בשר'
  • אין לי אלא ששיריו נאכלים;  עולה - שאין שיריה נאכלים מנין?    תלמוד לומר (ויקרא ז, כ-כא) 'זבח'.
  • אין לי אלא זבחים;  העופות והמנחות שאינן מיני זבחים - עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע - מנין?    תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".


[ד] יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים משום פיגול?

  • ודין הוא! אם פיגול --שהוא בקבוע, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין; טומאה --שבשתי ידיעות, ובעולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?!   ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות כהנים ומנחות כהן משיח?
  • תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.


ואכל מבשר זבח השלמים:    שלש כריתות נאמרו באוכל קדשים בטומאה:

  • ( א ) בפר' אמור (ויקרא כב, ג) "אמור אליהם לדורותיכם איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה"
  • ( ב,ג ) וב' כריתות אצל שלמים.

וכבר למד בברייתא די"ג מדות (מובא ביבמות (דף ז) וכריתות (דף ב:)) שמה שנאמר כרת בשלמים הוא דבר שהיה בכלל כל הקדשים ויצא מן הכלל ללמד שצריך שיהיה דומה לשלמים. ועדיין יקשה למה צריך ב' כריתות בשלמים? וגם מה שכתב "ואכל מבשר זבח" -- מלת "בשר" ומלת "זבח" מיותר, ונדרש בכל מקום (כמו שכתבנו למעלה (סימן ק?ג)). (ומ"ש "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים" נדרש למעלה שם)    וכל זה נכלל במה שכתוב בספרא (מובא בזבחים דף מה) ואכל מבשר זבח השלמים מה תלמוד לומר.

ומשיב שצריך ג' כריתות. שאם יאמר "והנפש אשר תאכל בשר" -- לא נדע רק שלמים לבד (וכצ"ל לפי שהוא אומר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים" יכול אין חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים; מנין לרבות כל הקדשים?) לכן צריך כרת דפר' אמור.

ולפי זה יקשה למה צריך כרת בשלמים -- וכצ"ל "והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו; אין לי אלא כיוצא כשלמים" -- ר"ל שנדון במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל כולו שאינו חייב רק כיוצא בשלמים שנאכל לשני ימים ולילה אחד.   ועל זה אמר "מבשר השלמים" להורות שדין טומאה אינו דוקא מפני שהוא שלמים, רק מפני שהוא בשר קדש; והוא הדין כל בשר קדש אף הנאכל ליום אחד.

ועוד הוסיף שם 'זבח' להורות שדין טומאה נוהג מפני שהוא זבח קדש, אף בעולה שאין הבשר נאכל. וממילא במה שכתב "אשר הם מקדישים" מוסיף אף מנחות ועופות אף שאינם זבח. כל שמקדישים.

וכיוצא בו דרש בספרא (פרק יג מ"ד) גבי פיגול. מובא בזבחים (דף מד.) ופרשתיו שם (סימן קכג).


[באור משנה ד'] (מובא בזבחים דף מה: ובמעילה דף י:).    אולם גבי פגול אמר שם (משנה ו) למה נאמרו שלמים ללמד דצריך שיהיה להם מתירים, ואם כן י"ל דהוא הדין גבי טומאה צריך שיהיה להם מתירין.    (ועוד קל וחומר הוא. מה פגול שחמור - שמביא חטאת קבוע, ואין צריך ידיעה בתחלה ובסוף, ולא הותר בצבור -- אינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירים. כל שכן טומאה שמביא עולה ויורד, וצריך ידיעה תחלה ובסוף, והותרה מכללה בצבור - דצריך דבר שיש לו מתירין).

על זה הוסיף גבי טומאה ריבוי אחרת -- (ויקרא כב, ג) "איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו" -- שמה שכתב "אל הקדשים", שהוא הכלל, מרבה כלל הקדשים. כי אם תאמר שצריך רק דבר שיש לו מתירין - לא היה צריך לכתב קרא דפר' אמור לכלל. כי לא נטעה שאינו חייב רק על שלמים לבד דהא מרבינן ממה שכתוב 'בשר' ו'זבח' ו"אשר הם מקדישים" גם נאכלים ליום אחד ועולה ומנחות עד לוג שמן של מצורע. ולמה צריך עוד כרת לכלל? ועל כרחך מרבה לגבי טומאה גם דבר שאין לו מתירין.

[ במה שכתבנו תבין מה שיש להקשות הלא גם גבי פגול דריש משלמים לדבר שהיה בכלל ויצא ללמד, ושם אינו מרבה רק דבר שיש לו מתירין. ומדוע גבי טומאה מרבה הכל? והלא אחר שלמד חילול חילול, פיגול מטומאה, ילמד כל מה שמרבים גבי טומאה?  אך שחילול נזכר רק בכתוב הראשון -- "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים". ]

קטע בעריכה


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טו:

[ה] יכול יהיו חייבים עליהם מיד?    תלמוד לומר "אשר יקרב" -- אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר לקרב.    הא כיצד?  את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי.


[ו] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?    פרט לדם.
רבי ישמעאל אומר, מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה -- אף כל שראוים לאכילה; יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינם ראוים לאכילה.


[ז] אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות, או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים? לומר על קדשים קלים חייבים עליהם לאחר זריקת דמים ועל קדשי קדשים חייבים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים...   תלמוד לומר 'ואכל בשר' 'ואכל זבח' 'ואכל שלמים'.


"ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"ההוא"-- ולא אנוס ולא מוטעה.
"מעמיה" - ועמיה בשלום.


מלבי"ם:   [באור משנה ה'] אמנם ממה שתפס הלשון "כל איש אשר יקרב...אל הקדשים" ולא אמר "אשר יאכל מן הקדשים" כמו שכתב כאן (דהא זה מבואר דעל קריבה לבד שהוא נגיעה אינו חייב, דהא כאן אמר "ואכל" - שרק באכילה חייב) ואמר ר' אלעזר שפירוש "אשר יקרב" - אם יקרב לעשות בהם תורת הקדשים להקריב מתירים שלהם, כמו "כל אשר בו מום לא יקרב" שפירושו יקרב להקריב. ומזה הוציא לכל שיש לו מתירין - אינו חייב עד שיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין חייב על אכילתן משיקדשו בכלי; שעל זה אמר "אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל".


[באור משנה ו'] ואחר שריבה גם דברים שאינם בשלמים למה נאמר שלמים?    בא למעט. שאם אכל דם בטומאת הגוף אינו חייב עליו משום טומאה דצריך דומיא דשלמים שאין בו איסור אחר; מה שאין כן הדם שיש בו איסור אחר.

ודעת ר' ישמעאל שבא למעט עצים ולבונה דצריך דומיא דשלמים שהם ראוים לאכילה; יצאו הני שאין ראוים לאכילה. ועיין בזה בזבחים (דף מו.)


[באור משנה ז] ועדיין י"ל שמה שתפס שלמים בא להורות שמה שאינו חייב עד לאחר זריקת דמים הוא רק בקדשים קלים שהם דומיא דשלמים, אבל בקדשי קדשים חייב גם לפני זריקת דמים. לכך באו הרבוים 'בשר' ו'זבח' שמרבה גם קדשים קלים כנ"ל.

וכל מאמר זה הוכפל בסדר אמור (פרשה ד ).