חפץ חיים על ספרא/צו/פרשה ח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ח
עריכה( א ) כוף אזנך לשמוע וכו': היינו שלא תפרש המקרא כפשוטו דמיירי במי שעשה העבודה כדין אלא שאחר כך אכל הקרבן שלא בזמנו דזה אי אפשר לומר דאחר שהוכשר בעבודת דמו כתקונו יחזור ויפסל?! אלא הכתוב מיירי במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי ומאי דנקט שהשוחט לאו דוקא דהוא הדין בכל ד' עבודות הדם. ועיין בהגהות הגר"א דגרס "במחשב לאכול כו'" כגרסת הגמרא משום דלקמן בה"ד קאמר "יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה וכו'".
הרי זה בלא ירצה: שנפסל הקרבן לאפוקי אם עשה העבודות כדין ואחר כך קלקל שאכלו שלא בזמנו או שלא אכלו כלל לא נפסל הקרבן.
אמר רבי עקיבא שומע אני וכו': פי' שכונת הכתוב כפשוטו וכונתו היתה לפרש דבריו כמו שאמר אחר כך הן מצינו אלא שר"א הפסיקו ואמר לו וא"א לומר כן דמאחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה.
הן מצינו: כצ"ל ופי' השיב ר"ע לפרש דבריו הן מצינו בזב וזבה בשביעי שלהן וכן בשומרת יום כנגד יום באחד עשר יום שבין נדה לנדה בשני שלה.
שהן בחזקת טהרה: שכבר כלה מנינם דמקצת היום ככולו וטבילתן ביום וכשראו אחר טבילתן בו ביום סתרו טהרתן ואדם וכלים שנגעו בהן היום אחר טבילתן טמאים למפרע כדתנן בפרק קמא דזבים משנה ב' גבי זב ראה זוב אפילו יום שביעי סותר שלפניו וה"נ תנן גבי שומרת יום בפרק בתרא דנדה ושוין ברואה תוך אחד עשר יום וטבלה ביום שלאחריו ושמשה מגען ובעילתן תלויין וזהו תלייתן אם תראה היום יהיו טמאין למפרע וחייבין בקרבן, אלמא אשכחן כה"ג דלאחר שהוכשר ונשלמה טהרתו ועלתה לו טבילה אם ראה אחר כך בטלה טהרתו.
אף זה שהיה בחזקת היתר: כשנזרק דמו בהכשר.
יהיה פסול: ויתבטל הכשרו למפרע. והיינו דבכיון שבאכילת בשר גם כן קצת כפרה יש בזה כדכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכיון שאכלוהו חוץ לזמנו פסלוהו להקרבן [הראב"ד] ומשמע מניה דה"ה בעניננו דאיירינן בשלמים ששייך הבשר להבעלים גם כן יש קצת כפרה באכילתן הואיל דמצוה לאכלן בתוך העיר שהן קדשים.
תלמוד לומר המקריב: בגמרא איתא דהשיב לו כן ר"א ת"ל המקריב אותו לא יחשב לו בשעת הקרבה הוא נפסל כשמחשב שלא כהוגן ואינו נפסל ביום השלישי אם אכל ממנו שלא כהוגן כל שלא חישב ע"מ כן בשעה שהיה מקריב.
( ב ) אלא זה כהן המקריב: ואמר לך הכתוב שלא יהא כשר לכהונה ושמע מינה תרתי שעת הקרבה ופסול כהן.
תלמוד לומר אותו: דאם כן לכתוב "המקריב לא יחשב", השתא דכתיב "אותו" - הזבח ב'לא יחשב' ואין המקריב ב'לא יחשב'.
( ג ) יכול המאחר נדרו וכו': נקט פסול זה דדמי למאחר בשר זבחו ודרש אותו פרט למאחר נדרו.
במחשבה הוא נפסל: מקרא זה מפורש מן הראשון דהמקריב לא משמע להו שעת הקרבה עד דגמר קרא למילתיה ואמר "המקריב אותו לא יחשב" במחשבה זאת, דהאי "לא יחשב" לדרשא הוא דאתי דהא כתיב מתחלה "לא ירצה".
( ד ) אלא בזריקה: דהיינו שחישב בשעת זריקה לאכול חוץ לזמנו דהא ילפינן לעיל מן "המקריב אותו" בשעת הקרבה הוא נפסל והקרבה הוא זריקה.
תלמוד לומר אם האכל יאכל וכו': בדברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר [גמרא] שהשחיטה וקבלה הלא הם מהדברים המביאים את הקרבן לידי היתר אכילה.
שירי הדם והקטר חלבים: אם חישב בהן על מנת לאכול הבשר חוץ לזמנו. ובכלל דברים המביאין לידי היתר אכילה הם דהא כן הוא המצוה לכתחלה לשפוך השיריים אל מקומן ולהקטיר החלבים ואחר כך לאכול הבשר.
ואכילת בשר לא גרסינן בגמרא.
תלמוד לומר המקריב: דהוא הזריקה והלא זריקה בכלל דברים המביאין לידי אכילה דנפקא לן מ"ואם האכל יאכל".
שמעכבים את הכפרה: שבלתם לא יוכל לבוא לידי כפרה.
שירי הדם והקטרת חלבים שאין מעכבין: כצ"ל. דאפילו אם לא שפך השיריים ליסוד הורצה הקרבן וכן אם חיסר הקטרת אמורין דכתיב "הדם הוא בנפש יכפר".
( ה ) פוסלת בהילוך: פי' שהמחשבה פוסלת אף אם חישב בשעת הולכת הדם למזבח.
בלא הילוך: הדם מן העזרה למזבח ועל כן חשיבה עבודה.
אבל אפשר לה שלא בהילוך: והלכך לא חשיבה עבודה למיפסל בה.
במקום שהוא צריך להלך: הולכה זו מחשבה פוסלת בה אם חישב בה מחשבת פגול. ואיתא בגמרא "כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים" (דהיינו שקבלו להלן מן המזבח והכניסו בפנים לצד המזבח} "זהו הילוך שצריך להלך. קבלו בפנים והוציאו לחוץ" (כלומר ריחקו מן המזבח. הנך חוץ ופנים כולהו בעזרה) "זהו הילוך שאין צריך להלך".
שאין מחשבה וכו': צ"ל אין דהוא מלתא באנפי נפשיה.
בדבר הראוי לעבודה: כגון מנחת חטים אבל מנחת העומר של שעורים הוא אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר חדש ולא משום קרבן אתיא.
ובמי שראוי לעבודה: לאפוקי אם חשב בה כהן בעל מום אין מחשבתו מועלת לפגל הקרבן.
ובמקום שהוא כשר לעבודה: לאפוקי כשחישב בעת שנפגם המזבח לא נעשה הקרבן פיגול על ידי מחשבתו (כל זה מבואר במנחות דף ה:).
( ו ) אלא באכילת בשר: היינו על אכילת בשר לאכול חוץ לזמנו.
מנין לרבות זריקה וכו': פי' אם חשב בשעת שחיטה וקבלה לזרוק או להקטיר חלבים או לשפוך שיריים ליסוד חוץ לזמנו מנין דהוי פיגול על ידי זה.
אכילה לאדם ואכילה למזבח: בשתיהן נעשה פיגול אם חישב להאכילן חוץ לזמנו.
( ט ) תלמוד לומר אם האכל יאכל לרבות וכו': באדרת אליהו משמע דהריבוי הוא מ"ואם" דדרשא הראשונה דהלכה וי"ו הוא מ"האכל יאכל". ובראב"ד משמע דהריבוי כאן מ"ביום" דהוה ליה לכתוב "בשלישי".