פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

סימן אעריכה

"ואלה שמות" זה שאמר הכתוב: "חושך שבטו שונא בו "ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד). בנוהג שבעולם אדם שאמר לחברו, פלוני הכה את בנך יורד עמו עד לחייו. ומה ת"ל "חושך שבטו שונא בנו"? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף יוצא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו, ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה לאחרים, מיד, "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא, ט). ואין צחוק האמור כאן, אלא עבודה כו"ם. שנאמר: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (שמות לב, ו). מיד, "ותאמר לאברהם גרש האמה" וגו' שמא ילמוד בני אורחותיו. מיד "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, ויאמר אלוהים אל אברהם אל ירע בעיניך" וגו' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. מיד "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים" וגו'. ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה ושלחו הוא ואת הגר אשתו ריקם, וטרדן מביתו על כך. וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו, "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב) היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות, בלא מזון, בלא כסף, בלא בהמה?! אלא ללמדך, כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה אליו. א"כ מהו "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (בראשית כא, יא)? שיצא לתרבות רעה. אתה מוצא, כשגדל ישמעאל ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (בראשית טז, יב). כיוצא בו: "ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כה, כח), לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רדהו. כמו ששנינו חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ושט את הבכורה, וכלן מן הפסוק ומגזירה שווה. ועוד, שתאב מיתת האב וביקש להרוג את אחיו, שנאמר: (בראשית כז, מא) "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", וגרם ליעקב לברוח מאבותיו והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו, שנאמר: (בראשית כח, ט) "וילך עשו אל ישמעאל" וגו'. כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום ולא רדהו, בא לידי תרבות רעה ובקש להרגו ושכב עם עשר נשיו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף, דכתיב: (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו". מה כתיב אחריו? "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי", שקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב: (תהלים ב, א) "למה רגשו גויים" ולא כתיב ה' מה רבו צרי. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רדהו בייסורין ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב: (מלכים א א, ו) "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" וגו'. "ואותה ילדה אחרי אבשלום והלא אבשלום בן מעכה ואדניה בן חגית" ומהו ואותו ילדה אחרי אבשלום?! אלא מתוך שלא רדהו אביו לאבשלום יצא לתרבות רעה. וכתיב באדוניה: "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית", לפיכך יצא אף הוא לתרבות רעה, הוי אומר: "חשך שבטו שונא בנו "ואוהבו שחרו מוסר", זה אברהם, שייסר את יצחק ולמדו את התורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם: (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי" וגו'. וכתיב: (בראשית כה, יט) "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". ללמדך, שהיה דומה לאביו בכל דבר בנוי בחכמה ובכח ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך, שבשעת עקידתו בן ל"ז שנה היה ואברהם זקן ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, ולפיכך "ויתן אברהם את כל" וגו', "ולבני הפלגשים נתן אברהם" וגו' הרחיקם מיצחק, הוי "ואוהבו שחרו מוסר". כיוצא בו, "ואוהבו שחרו מוסר" זה יעקב שלמדו יצחק אביו תורה, ויסרו בבית תלמוד. דכתיב: "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז), ולמד מה שלמד אביו ואח"כ פירש מאבותיו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לירש ארץ ישראל, דכתיב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א). אף יעקב אבינו ייסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו ואורחותיו, שלא היה בהם פסולת. מנין? ממה שקראו בעניין "ואלה שמות בני ישראל" וגו', "ראובן, שמעון", השון כולן הכתוב ליעקב. הוי, "ואוהבו שחרו מוסר". כיוצא בו "ואוהבו שחרו מוסר", זו בת שבע הצדקת, שייסרה את שלמה בנה, דכתיב: (משלי לא, א) "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו". אמר רבי יוסי בר חנניה: מהו "משא אשר יסרתו אמו"? מלמד, שכפתו בת שבע על העמוד ומכה אותו בשבט ומייסרת. ומה הייתה אומרת לו? מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי. אמרה לו: הכל יודעין שאביך ירא שמים, עכשיו אם תצא לתרבות רעה, יאמרו שאתה ברי ואני גרמתי לך. ומה בר בטני? כל נשי אביך, כיון שמתעברות אינן רואין פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי? כל נשי אביך היו נודרות ואומרות יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי יהא לי בן חכם ממולא בתורה והגון לנביאות, ומכה אותו ומייסרתו ואומרת: אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין, מה לך אצל מלכים שותין יין ומשתכרין ואומרים: למואל, למה אל. ולרוזנים אי שכר, מי שרזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר?! ולפי שייסרתו, לפיכך "ויחכם מכל האדם" (מלכים א ה, יא). תניא רשב"י אומר: את מוצא, שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתן אותם, אלא על ידי ייסורין: התורה, וארץ ישראל, והעוה"ב. תורה דכתיב: (תהלים צד, יב) "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו". א"י דכתיב: (דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מייסרך". מה כתיב אחריו? כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה. העוה"ב דכתיב: (משלי ו, כג) "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר", וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, דכתיב: (משלי כט, יז) "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך". הוי, "ואוהבו שחרו מוסר".

סימן בעריכה

דבר אחר: "ואלה שמות" זה שאמר הכתוב: "כשמך אלוהים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך" (תהלים מח, יא). מלך ב"ו מקלסין אותו שהוא גיבור והוא חלש מקלסין אותו, שהוא נאה והוא כעור מקלסין אותו רחמני והוא אכזרי והקדוש ברוך הוא בכל מה שמקלסין אותו, הוא יתר האל הגדול הגיבור והנורא. אמר דוד: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב), איוב אמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע" (איוב לז, כ). באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה" (נחמיה ט, ה). אמר רבי יוסי בר חנניה: יש בני אדם ששמותיהן נאין ומעשיהן כעורין, ויש ששמותיהן כעורין ומעשיהן נאין, ויש ששמותיהן ומעשיהן כעורין. ויש ששמותיהן ומעשיהן נאין, שמותיהן נאין ומעשיהן כעורין. אבשלום אב לשלום ובא אל פילגשי אביו, עשו עושה רצון עושו ומעשיו רעים. שמותיהן כעורין ומעשיהן נאין, אלו אנשי כנסת הגדולה בני ברקוס בני סיסרא (עזרא ב, נג) והם בנו בהמ"ק. שמותיהן ומעשיהן כעורין אלו המרגלים "נחבי בן ופסי" (במדבר יג, יד). שמותיהן ומעשיהן נאין, אלו השבטים ראובן שמעון ולוי. "ואלה שמות" אמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים. וכל מקום שנאמר ואלה, מוסיף שבח על הראשונים. "אלה תולדות השמים והארץ" (בראשית ב, ד), פסל את הראשונים בתוהו ובהו. ובעניין זה אתה פותר את כולם, ואף כאן ואלה שמות, הוסיף שבח על הראשונים.

סימן געריכה

"הבאים מצרימה" וכי היום באים והלא ימים הרבה משבאו?! אלא כל זמן שיוסף קיים לא היה עליהם משאוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משאוי, לפיכך כתיב הבאים, כאילו אותו היום נכנסו למצרים. "את יעקב" כל אלו מכוחו של יעקב. "איש וביתו" אמר ר' הונא: מלמד, שלא ירד למצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון, זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להם נשים. "איש וביתו" באו ראובן שמעון כל השבטים לשם גאולת ישראל נקראו. ראובן על שם "ראה ראיתי את עני עמי". שמעון "וישמע אלוהים את נאקתם". לוי "ונלוו גויים רבים אל ה'" (זכריה ב, טו). יהודה "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה יב, א). יששכר "יש שכר לפעלתך" (ירמיה לא, טו). זבולון "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח, יג). בנימין "נשבע ה' בימינו" (ישעיה סב, ח). דן "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו, יד). נפתלי "נופת תטופנה שפתותיך כלה" (שיר השירים ד, יא). גד "והמן כזרע גד" (במדבר יא, ז). ואשר "ואשרו אתכם כל הגוים" (מלאכי ג, יב). יוסף, על שם "יוסף ה' שנית ידו" (ישעיה יא, יא). אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אין שמותיהן של שבטים שווין בכל מקום, אלא פעמים שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה. ולמה כן? שלא יאמרו בני גבירות תחילה ובני השפחות אחרונים. וללמדך, שלא היו גדולים אלו מאלו. דבר אחר: למה מקדים אלו לאלו? לפי שהן תקרתן של עולם, והמתקן תקרה כראוי נותן עביה של תקרה זו בצד ראשה של אחרת שאינה שווה, לפיכך מקדים אלו לאלו. ומנין? שהן תקרתן של עולם, שנאמר: (ישעיה מח, יב) "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי".

סימן דעריכה

"ואלה שמות" נאין השמות לישראל. את מוצא שהקב"ה קרא להן שמות. נתן בן לאברהם, "ויאמר לו וקראת את שמו יצחק" (בראשית יז, יט), י עשרה צ תשעים ח שמונה ק מאה הרי מאתים ושמונה. ומאתים ועשר שנים עשו ישראל במצרים, אף על פי שאמר לאברהם "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג). א"ל: "כי גר יהיה זרעך" משיהיה לך זרע, התחיל הקדוש ברוך הוא מונה משנולד יצחק ושמונת ימי המילה שהוא התחיל במילה תחילה לשמונה, שנאמר: (בראשית כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", לפיכך קרא לו הקב"ה שם. ואף יעקב הקדוש ברוך הוא קרא לו שם, שנאמר: "ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה, כו), יעקב ד' אותיות יש בו כנגד ד' עטרות שבניו מעטרין להקב"ה. י כנגד עשרה דברות. ע כנגד שבעים זקנים. ק כנגד ההיכל שבנו בנין להקדוש ברוך הוא שגבהו מאה אמה, שנאמר: (יחזקאל מב, ח) "ההיכל מאה אמה". ב כנגד שתי הלוחות, ובזכות יעקב נגאלו ממצרים, שנאמר: (תהלים קה, י) "ויעמידה ליעקב לחק" ואלולי יעקב לא נפדה אברהם מן הכבשן, שנאמר: (ישעיה כט, כב) "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" אבל עשו אביו ואמו קראו לו שם, שנאמר: "ויקראו שמו עשו" עליו נאמר "זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ" (איוב יח, יז).

סימן העריכה

"וימת יוסף וכל אחיו" ואף על פי כן "ובני ישראל פרו וישרצו". ר' ינאי אומר: כל אחת ואחת יולדת שישה בכרס אחת. יש אומרים: י"ב, דכתיב: "פרו" שנים "וישרצו" שנים "וירבו" שנים "ויעצמו" שנים "במאד מאד" שנים "ותמלא הארץ" אותם הא י"ב. ורבי יונתן אמר: "ותמלא הארץ אותם" מלאו את הארץ כחרשים של קנים, כיון שראו המצרים כך חדשו עליהן גזרות, שנאמר: "ויקם מלך חדש". וכי חדש היה? אלא שחדש גזירות פורעניות עליהן.

דבר אחר: "ויקם מלך חדש" והלא הוא פרעה, אלא שאמרו לו המצרים: בו ונזדווג לאומה זו. אמר להן: שוטים, עד עכשיו אנו חיים משלהם, והיאך נזדווג להן עכשיו, אילולי יוסף לא היה לנו חיים, כיון שלא שמע להם הורידוהו מכיסאו ג' חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם עושין הריני עמכם והעמידוהו, לפיכך כתיב: "ויקם מלך חדש". אמר הנביא: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש" (הושע ה, ז), שהיו מולידין ולא מלין, ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה. אמרו: נהיה כמצרים. כיון שראה כן, הפר הקב"ה את האהבה שהיה אוהב אותם, שנאמר: (תהלים קה, כה) "הפך לבם לשנא עמו", עתה יאכלם חדש, חדש כתיב, עמד מלך חדש וחדש עליהן גזירות קשות, לכן כתיב: "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". וכי לא היה מכיר את יוסף שהוא אומר אשר לא ידע את יוסף?! אמר ר' אבין: משל לאחד שרגם אקונין של דוכוס. אמר המלך: התיזו את ראשו עכשיו, שלמחר עושה בי כך! וכך פרעה, עכשיו לא ידע את יוסף, למחר הוא אומר לא ידעתי את ה'.

סימן ועריכה

"הבה נתחכמה לו" וחרף כלפי מעלה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: וכאשר אתם מענין אותו כן ירבה וכן יפרוץ. "והיה כי תקראנה מלחמה" הם נתוספים על השונאים ועולים להם מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה הן עולין. ראה מה כתיב? "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" כך אמר דוד: "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו" (תהלים מד, כו). מה כתיב שם? "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".

פרק בעריכה

סימן זעריכה

"ומשה היה רועה" זה שאמר הכתוב: "כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו" (משלי ל, ה). אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שבודקו בדבר קטן ואחר כך הוא מעלהו לגדולה, שני גדולי עולם נבדקו ונמצאו נאמנים, והביאן הקדוש ברוך הוא לגדולה: בדק לדוד בצאן, מה עשה דוד? הוליכן למדבר להרחיקן מן הגזל, שכן אליאב אחיו אומר לו: "על מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר" (שמואל א יז, כח). א"ל הקב"ה: נמצאת נאמן על הצאן, אני אמסור לך את צאני שתרעה אותם, דכתיב: "ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל" וגו' (דברי הימים א יא, ב), הדא הוא דכתיב: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (תהלים עח, עא). ואף משה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר, להרחיקן מן הגזל. א"ל הקדוש ברוך הוא: נמצאת נאמן על הצאן, אני אמסור לך צאני שתנהג, שנאמר: (תהלים עז, כא) "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן". בא וראה שפרסם הקב"ה מעשיו של משה עד שהוא בן שלושה חדשים, שנאמר: "ותצפנהו שלושה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו" נתנתו בתיבה השליכתו ליאור, וכתיב: "ותרד בת פרעה לרחוץ". אמרו רז"ל: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. ויש אומרים: שנצטרעה, וכיון שפשטה ידה לאותו צדיק נתרפאת. "ותשלח את אמתה" שנמשכה ידה ונתמתחה, נטלתו והביאתו אצל המצריות להניק אותו ופסל את דדיהן, והרי מותר להניק, שכך שנינו: בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה בנה של ישראל ברשותה. מהו ברשותה? אוכלת מתחת ידיה ומניקתו. אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד פה של צדיק זה לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות: זה שהוא מדבר עם השכינה אני הנקתיו, לפיכך פסל את דדיהן.

סימן חעריכה

"ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה" והנה ילד בוכה לא נאמר, אלא נער, מלמד שהיה ילד וקולו כנער, ונער גדול הוא שכן הוא אומר: "והנער שמואל משרת את ה'" (שמואל א ג, א). והייתה בת פרעה מנשקתו ומחבקתו ומחבבתו ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך, לפי שהיה יפה מאד והכל מתאווין לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר מעליו, והיה פרעה מחבקו ומנשקו והוא נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו, כמו שעתיד לעשות לו. וכן הקב"ה אומר לחירם: "ואוציא אש מתוכך היא אכלתך" (יחזקאל כח, יח). ובת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ומארצו, ואף המשיח שעתיד ליפרע מעובדי ע"ג שם עימהם גדל במדינה, דכתיב: (ישעיה כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה", והיה משה בפלטרין של פרעה עשרים שנה. יש אומרים: ארבעים שנה וארבעים שנה במדין וארבעים במדבר. יש אומרים: עשרים בבית פרעה וששים במדין וארבעים במדבר. ומנין את למד שלא עשה בבית פרעה אלא עשרים שנה? שבשעה שנצו אותן שני אנשים עברים א"ל אחד מהם: "מי שמך לאיש" ועדין אין אתה איש מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

סימן טעריכה

"ויהי בימים ההם ויגדל משה" וכי אין הכל גדילין, האדם, והבהמה, והחיה, והעוף, כולן גדילין, אלא מלמד שהיה גדל שלא כדרך העולם. "ויצא אל אחיו" ב' יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקדוש ברוך הוא הרי אחת. ויצא ביום הב' הרי שתים. "וירא בסבלותם" מהו וירא? שהיה רואה ובוכה בסבלותם ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל א' וא' מהן, לכך כתיב: "וירא בסבלותם". "וירא איש מצרי מכה איש עברי" מי היה איש מצרי? אביו של מגדף, שנאמר: (ויקרא כד, י) "והוא בן איש מצרי". "מכה איש עברי" בעלה של שלומית בת דברי. כיצד? היה אותו נוגש עשוי על ק"כ אנשים, והיה מוציא אותן למלאכתן לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאן היה נכנס ויוצא לבתיהן. ראה לשלומית בת דברי שהייתה יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה. עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה. חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותה ואמר: שמא נגע בך? אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר, חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו. ראה משה ברוח הקדש מה עשה באשתו, והיאך היה מכהו, אמר: לא דייך שאת ענית את אשתו, אלא אתה מכהו?! כעס על המצרי. "ויפן כה וכה" ראה שענה אשתו והיה חוזר ומכה את בעלה. "וירא כי אין איש" שהוא חייב מיתה. "ויך את המצרי" במה הכהו? יש אומרים: המגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו. יש אומרים: הזכיר עליו את השם והרגו. "הלהרגני אתה אומר", ויטמנהו בחול אמר לישראל: אתם משולין כחול, שהחול אדם נוטלו מכאן ונותנו בכאן, ואין קולו נשמע, כך לא יצא דבר זה מפיכם, לכך כתיב: "ויטמנהו בחול".

סימן יעריכה

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים" מי היו? דתן ואבירם. והם שאמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). שהמרו על ים סוף. והן שהותירו מן המן, דכתיב: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר" (שמות טז, כ). והם שיצאו ללקוט ולא מצאו. והם היו במחלקתו של קרח, שנאמר: הוא דתן ואבירם, שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף. "ויאמר לרשע למה תכה רעך", למה תכה רשע כמותך! "ויאמר מי שמך לאיש" ועדיין אין אתה איש, ועודך נער ותרצה להיות שר ושופט עלינו?! "הלהרגני אתה אומר" אתה מבקש אין אומר כאן, אלא אתה אומר. מכאן את למד שהרגו בשם המפורש. "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" אמר להם: יש ביניכם לשון הרע והיאך אתם ראויין לגאולה?! "וישמע פרעה את הדבר הזה" שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו, לפיכך ברח למדין ועשה שם כ' שנה, והיו ראויין ישראל לגאולה, מיד, "ויבקש להרוג את משה", ויברח משה מפני פרעה העלו את משה לבימה ובקש פרעה להרגו, עשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנין חרשין, ולספקלטרין עיוורים, וברח משה מפני פרעה. מנין? דאמר ר' יוחנן: שבשעה שאמר משה "לא איש דברים אנכי". השיבו הקדוש ברוך הוא: "מי שם פה לאדם", שאמר פרעה מפיו, העלו את משה לבימה להורגו. או מי עשאו אלם, או חרש, מי עשה הסגנין חרשין, או ספקלטרין עיוורים, או מי עשאך פקח שתברח מפני פרעה? "הלא אנכי ה'". "וישב בארץ מדין וישב על הבאר" לקח דרך אבותיו. שלושה נזדמנו להן זיווגן מן הבאר: יצחק יעקב ומשה. יצחק, דכתיב: "ויצחק בא מבוא באר לחי" (בראשית כד, סב). ויעקב, דכתיב: (בראשית כט, ב) "וירא והנה באר בשדה" וגו'. ומשה, דכתיב: "וישב על הבאר".

סימן יאעריכה

"ולכהן מדין" וגו' כל שבחו של אותו צדיק להיות הולך לו אצל עובדי ע"ג, הקב"ה מקנא לעובדי ע"ג, והאיך הוליך למשה למקום עובדי ע"ג?! אלא שיתרו כומר היה לע"ז, ולעולם ע"ג בסורה בפני עובדיה. ויתרו רואה חרטומין שלה ובוסר עליהן, והרהר לעשות תשובה, עד שלא יבוא משה וקרא לכל בני עירו, ואמר להן: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, עכשיו אני זקן בחרו לכם כומר אחר. עמד והוציא כלי תשמישי ע"ז ונתן להם, ועמדו הם ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה, שלא ירעו את צאנו, ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, ולפיכך היו יוצאות בנותיו לרעות, שנאמר: "ולכהן מדין" וגו'. "ויבואו הרועים ויגרשום" והוא היה כוהן מדין רב וגדול שבמדין היאך ויגרשום?! אלא ללמדך, שנידהו וגרשו את בנותיו, כאשה גרושה מאישה, כמה דאת אמר: "ויגרש את האדם" (בראשית ג, כד). "ויקם משה ויושיען" מכאן את למד, שביקשו הרועים לענותן, כמו דאת אמר: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (דברים כב, כז). "ותבאן אל רעואל אביהן ותאמרן איש מצרי הצילנו" וכי בדמות איש מצרי היה משה?! אלא אילולי איש מצרי שהרג משה, לא היה נכנס למדין. משל לאחד שנשכו ערוד והיה רץ לתת רגליו לתוך המים, ונכנס בנהר וראה תינוק אחד, שהיה שוקע במים ושלח ידו והעלה אותו. א"ל התינוק: לולי את, הייתי מת! א"ל: לא אני הצלתיך, אלא אותו הערוד שנשכני וברחתי ממנו, הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך, שהצלתנו מיד הרועים. אמר להן משה: אותו המצרי שהרגתי, הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי כלומר, מי גרם לזה שבא אצלנו? איש מצרי שהרג. "ויאמר אל בנותיו ואיו" אמר להם: סימן זה שאתם אומרות שדלה והשקה, זה מבני בניו של אותן שעמדו על הבאר, שהבאר מכרת את אדוניה. "קראן לו ויאכל לחם" שמא ישא אחת מכם, שאין אכילת לחם האמור כאן, אלא אשה, שנאמר: (בראשית לט, ו) "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם". וכן הוא אומר: "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז). וכן הוא אומר: (משלי ו, כו) "עד ככר לחם ואשת איש" וגו'.

סימן יבעריכה

"ויואל משה לשבת" ואין ויואל אלא שבועה. וכן: "ויואל שאול את העם" (שמואל א יד, כד). ולמה נשבע? שלא יעשה לו כמו שאמר לבן, "אם תענה את בנותי". אמר הקדוש ברוך הוא: משה הצדיק נתן נפשו על בני, וברח למדין ויעשה גואלם, לפיכך כתיב: "ומשה היה רועה".

פרק געריכה

"ומשה היה רועה" והגיע הקץ שיגאלו, אלא שלא היה בידם מעשים טובים, שכן הוא אומר ע"י יחזקאל: "רבבה כצמח השדה" וגו', שדים נכונו ושערך צמח" וגו', (יחזקאל טז, ז). וכי לא היה להקב"ה לכתוב אלא שדים ושער, אלא השדים זה משה ואהרן, שנאמר בהן: "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה ושערך צמח" הגיע הקץ, אלא את ערום ועריה מן מעשים טובים. ובמה נסתכלתי? ב"טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב), אלו האבות שנקראו דודים. "וישמע אלוהים את נאקתם ויזכר אלוהים את בריתו" וגו' "וירא אלוהים את בני ישראל" ראה שאין בידם מעשים טובים וגאלם, שנאמר: (תהלים קו, ח) "ויושיעם למען שמו".

סימן יגעריכה

"ומשה היה רועה" אמר ר' לוי: כל מי שנאמר בו היה, תחילתו כשר וסופו כשר. ור' יוחנן אמר: כל מי שנאמר בו היה, זן ופרנס. אמרו לו: והרי כתיב: (בראשית ג, א) "והנחש היה ערום"?! אמר להם: אף הוא היה ערום מתוקן לפורעניות. א"ל: והא כתיב: (בראשית ד, ב) "וקין היה עובד"?! א"ל: היה מתוקן לגלות. א"ל: הרי כתיב: "והיה כאשר נלכדה ירושלים" (ירמיה לח, כח)?! אמר להם: אף הוא סימן יפה לה, שאילולי שנלכדה ירושלים נתכלו שונאי ישראל. ולא עוד, אלא שנטלו אפופסים, "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" (איכה ד, כב). ואמרו רז"ל: כל מי שנאמר בו היה, היה רואה עולם חדש, לפיכך כתיב: ומשה היה רועה.

סימן ידעריכה

"וינהג את הצאן אחר המדבר" אמר ר' יוחנן: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר: (שיר השירים ג,ו) "מי זאת עולה מן המדבר" עלייה מן המדבר, התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, הכהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר. לפיכך וינהג את הצאן אחר המדבר. "ויבא אל הר האלהים חורבה" אמר ר' שמעון בן יוסי: שהלכה צאנו של משה מ' יום ולא טעמה כלום, כשם שהלך אליהו ז"ל, שנאמר: (מלכים א יט, ח) "ויקם ויאכל וישתה וילך" בכוח האכילה ההיא מ' יום ומ' לילה. "וינהג את הצאן אחר המדבר" בשרו שישראל שנקראו צאן כלה במדבר. "וינהג את הצאן" רמז לו שמנהיג את ישראל מ' שנה, ואף הוא נאסף עם הצאן במדבר, ואף בשעה שתבע משה צרכיהן של ישראל, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך בשליחותי! א"ל משה: "הגידה לי שאהבה נפשי" (שיר השירים א, ז), כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות בהן, כמה אגודות התקנת להן, כמה רקוחים התקנת למעוברות שבהם, הגידה לי שאהבה נפשי. השיבו הקב"ה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" וגו' (שיר השירים א, ח), לפיכך "וינהג את הצאן אחר המדבר". כיון שהגיע לחורב, מיד "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש". למה בלבת אש? כדי ללבבו כשיבוא לסיני ויראה אותה האש, שלא יתיירא ממנה.

דבר אחר: ולמה בלבת אש? משני חלקיו של סנה ולמעלה, שהלב נתון משני חלקיו של אדם ולמעלה. ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול ולא מתוך תמרה? אמר הקדוש ברוך הוא: כתבתי בתורה "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה ממקום צר, לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים.

סימן טועריכה

"וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" מכאן אמרו: האש של מעלה, מעלה לולבים ושורפת ואינה אוכלת, ושחורה. והאש של מטה, אינו מעלה לולבים והיא אדומה ואוכלת, ואינה שורפת, לפיכך הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. "ויאמר משה אסורה נא ואראה" ר' יוחנן אמר: שלוש פסיעות פסע משה. ר' שמעון בן לקיש אמר: לא פסע אלא צווארו עקם. א"ל הקב"ה נצטערת לראות, חייך, שאתה כדאי שאגלה עליך, מיד "ויקרא אליו ה' מתוך הסנה". א"ל הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת הנני, חייך, שתבוא השעה ותתפלל על ישראל ומיד אני עונה אותך בלשון הזה, "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט).

סימן טזעריכה

"וילך משה וישב אל יתר חותנו" זה שאמר הכתוב: "בכל עת אהב הרע ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז). מי היה זה? זה יתרו שקבל למשה שהיה בורח מפני פרעה. מכאן אתה למד, כל מי שקיבל על עצמו לעשות מצווה ואין עושה אותה, אין אותה מצווה פוסקת מביתו. יתרו קבל לתוך ביתו גואל שברח מפני השונא, מן ביתו עמדה שקבלה לשונא, שברח מפני הגואל והרגתו. ואיזה? זה סיסרא, שנאמר: (שופטים ד, יז) "וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני" וגו' "ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל תירא" וגו' "ותקח יעל אשת חבר הקיני את יתד האהל" וגו'. וכתיב "ובני קיני חותן משה", לכך נאמר: "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז). שני בני אדם קבלו שני צדיקים ונתברכו בשבילן ולא היה להם בנים מתחלה ומשנכנסו לבתיהם נתן להם הקב"ה בנים: לבן, ויתרו. לבן אפשר היה לו בן והייתה בתו רועה את צאנו?! אלא שלא היו לו בנים, משנכנס יעקב לביתו נתברך בנכסים ובבנים, דכתיב: "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל, כז). וכתיב: "וישמע את דברי בני לבן". יתרו, דכתיב: "ולכהן מדין שבע בנות". אפשר היו לו בנים ובנותיו רועות?! אלא שלא היו לו ומשנכנס משה לביתו נתברך והיו לו בנים, דכתיב: (שופטים א, טז) "ובני קני חתן משה". ובשעה שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה". אמר ליה משה: ריבון העולם, איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו, נפשו הוא חייב לו. וכן את מוצא באליהו בשעה שהלך אצל צרפית האלמנה, מת בנה התחיל מתחנן, ואמר: "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה, וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי" (מלכים א יז, כב), ולא עוד, אלא כל הפותח פתח לחברו, חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו. את מוצא כשאמר אליהו לאלישע, "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך" (מלכים ב ב, ט). א"ל אלישע: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". א"ל אליהו: "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן, ואם אין לא יהיה, ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" וגו'. היה לו לאלישע לילך אצל אביו ואמו להחיותן, כשהחיה בן אכסניא שלו, בנה של שונמית. וכן אליהו, היה לו להחיות אבותיו כשהחיה בנה של צרפית, אלא שמסר את נפשו על אכסניא שלו. וכך אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולם, קבלני יתרו ונהג בי כבוד, אלך שלא ברשותו?! לכך כתיב: "וילך משה וישב אל יתר חותנו". "ויאמר ה' אל משה במדין", מאחר שדבר עמו בסנה, חזר ודבר עמו במדין, העניין צריך היה משלפניו.

סימן יזעריכה

מה כתיב למעלה מן העניין? "ומשה היה רועה" הרבה נתייחדו עד שלא באו לעולם, המות מתוקן היה שיבוא לעולם, שנאמר: (בראשית א, ב) "וחשך על פני תהום", זה מלאך המות שמחשיך פני הבריות. וכתיב: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כבר היה, דכתיב: "והארץ הייתה תהו ובהו וחשך", ולא הביא הקדוש ברוך הוא את המות, אלא על ידי הנחש שהיה מתוקן, שנאמר: (בראשית ג, א) "והנחש היה ערום". וצפוי היה לפני הקב"ה שאדם עתיד לאכול ממנו וימות בעלילה, דכתיב: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אין זו משל עכשיו, שכבר היה מתוקן. וכתיב: "הן האדם היה". עתיד היה המבול לבא לעולם ויתפלט ממנו נח ובניו, דכתיב: "נח איש צדיק תמים היה", צפוי היה שצדיק היה עומד ועולם מתנהג בו, והעמידו. ואחריו העמיד לאברהם, דכתיב: "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד). עתידים היו הייסורים לעמוד והיה איוב מתוקן שיבואו על ידיו,. דכתיב: (איוב א, א) "איש היה בארץ עוץ". עתידין ישראל לימכר בימי המן והיה מתוקן להם מרדכי שינצלו על ידו. עתידין ישראל לירד להשתעבד במצרים, והיה יוסף מתוקן להם, דכתיב: "ויוסף היה במצרים". עתידין ישראל להיגאל ממצרים והיה משה מתוקן להם, דכתיב: "ומשה היה רועה".

פרק דעריכה

סימן יחעריכה

"וילך משה וישב אל יתר חותנו" זה שאמר הכתוב: "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש" (איוב כג, יג). דרש רבי פפוס: לפי שהוא יחיד בעולם ואין מי שימחה בידו, כל מה שרוצה לעשות עושה, ונפשו איותה ויעש. א"ל ר' עקיבא: חייך פפוס! אין דורשין כן. א"ל: ומהו? "והוא באחד ומי ישיבנו". א"ל: כשם שהשואל שואל למטן, כך למעלן. מנין? דכתיב: "בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא עד דברת די ינדעון חייא די שליט עלאה במלכות אנשא ולמן די יצבא יתננה ושפל אנשים יקים עלה" (דניאל ד, יד), כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטן, כך נושאין ונותנין בהלכה למעלן, והכל במשפט, שנאמר: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י, כא), והקב"ה נושא ונותן במשפט, ואומר: היאך יצא משפט פלוני. והם אומרים: כך וכך יצא. והקדוש ברוך הוא מסכים עימהן. ממי את למד? ממיכה. ראה מה כתיב: "ויאמר מיכיהו לכן שמעו דבר ה' ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו" (מלכים א כב, יט). וכי יש שמאל למעלן?! אלא אלו מימיינים מטין לכף זכות, ואלו משמאילים מטין לכף חובה. "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב, ויעל ויפול ברמות גלעד, ויאמר זה בכה וזה בכה". ללמדך שהכל במשפט, שנושאין ונותנין בדין והקב"ה נושא ונותן עימהן. ומה הוא והוא באחד ומי ישיבנו? שמשנגמר הדין, הקדוש ברוך הוא נכנס למקום שאין להם רשות ליכנס וחותם את הדין, שנאמר: והוא באחד ומי ישיבנו, והוא יודע דעת כל בריותיו ואין מי שישיב על דבריו. דבר אחר: והוא באחד ומי ישיבנו על שהוא יחידי בעולמו, ראה שאין משיב על דבריו. תדע לך כמה נתקשה יונה שלא לילך בשליחותו, שנאמר: "ויקם יונה לברוח תרשישה" (יונה א, ג). א"ל הקב"ה: נראה של מי עומד? לא זז עד שהלך, ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר ה'. וירמיה אמר: "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה א, ו). אמר ליה: "אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך, לא זז עד שהלך", הוי, ו"נפשו איותה ויעש". משה אמר ליה: "ועתה לכה" וגו'. א"ל: "שלח נא ביד תשלח", לא זז עד שהלך, "וילך משה וישב אל יתר חותנו" וגו'. מה כתיב למעלה מן העניין? "וירא ה' כי סר לראות". רבי אבא בר כהנא אמר: כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות. נח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, פרץ פרץ. אמר לו: והרי כתיב "אלה תולדות תרח תרח"?! אמר להם: אף הוא יש לו חלק בשני עולמות, ולא נאסף אבינו אברהם, עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, שנאמר: (בראשית טו, טו) "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, כל מה שסיגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי, בשרו הקב"ה חייך, שעשה אביך תשובה, לפיכך נכפל שמו.

פרק געריכה

סימן יטעריכה

(סדר הפסקאות הוא לפי הסדר בדפוסים, כנראה שיש בלבול בסדר הפסקאות)

"ויאמר משה משה ויאמר הנני" מהו הנני? אמר ר' יהושע בן קרחה: הנני לכהונה הנני למלכות. א"ל הקדוש ברוך הוא: במקום עמודו של עולם אתה עומד, אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני. אל תקרב הלום אין הלום אלא מלכות, שנאמר: (שמואל ב ז, יח) "מי אנכי ה' האלהים. ומי ביתי כי הבאתני עד הלום", וכן הוא אומר: "הבא עוד הלום איש" (שמואל א י, כב). ביהושע כתיב: "ויאמר מלאך ה' אל יהושע של נעלך מעל רגליך" (יהושע ה, טו). ובמשה כתיב: "של נעלך, ויאמר אנכי אלהי אביך ואלהי אברהם" וגו', נגלה עליו בקולו של עמרם אביו, כדי שלא יתיירא, באותה שעה שמח משה ואמר: עוד אבי עמרם חי. א"ל הקב"ה: "אנכי אלהי אביך אלהי אברהם" וגו', בפיתוי באתי אליך שלא תתיירא, מיד "ויסתר משה פניו". א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך, בשביל שחלקת לי כבוד, אני חולק לך כבוד לעיני כל ישראל וייראו מגשת אליו, לפי שכתוב בו כי ירא. ועל שלא רצית להביט, לפיכך "ותמונת ה' יביט". ועל שהסתרת פנים, לפיכך ויראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פניו. "הנה צעקת בני ישראל באה" מלמד, שהקב"ה היה רואה בשעבודן ובלחיצתם.

סימן כעריכה

"ויאמר ה' ראה ראיתי" זה שאמר הכתוב: "כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן" (איוב יא, יא). א"ל הקדוש ברוך הוא למשה: אני רואה שתי ראיות: "ראה ראיתי". ראיתי וידעתי את מכאוביו, ואני גואלן עכשיו. וראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, שעתידים להכעיסני במעשה העגל, לכך נאמר: "ראה ראיתי". אמר רבי שמואל בר נחמן: הדבר הזה שפט עתניאל לפני הקב"ה. אמר: רבש"ע, כך הבטחת את משה בין עושין רצונך, בין לא עושין רצונך שאתה גואלן, שנאמר: "ותהי עליו רוח ה' וישפוט את ישראל ויצא למלחמה" (שופטים ג, י), לכך נאמר: "כי ידעתי את מכאוביו". אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני עושה? אני גואלן. "וארד להצילו מיד מצרים" אמר משה לפני הקב"ה: "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי", היה מבקש משה לומר לו להודיעו את השם הגדול. א"ל: אם יאמרו לי מה שמו מה אומר? אמר ליה: משה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות, אני נקרא אלוהים. וכשאני עושה נקמה ברשעים, אני נקרא צבאות. וכשאני תולה על חטאיו של אדם, אני נקרא אל שדי. וכשאני יושב במידת רחמים, אני נקרא רחום. שמי הוא לפי מעשי, אלא לך אמור להם: "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור". אמר לפניו: ריבון העולמים, שבועה נשבעתי ליתרו שאיני הולך אלא ברשותו. א"ל: לך חזור למדין ושם אתיר לך את נדרך, לפיכך דבר עמו במדין, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה במדין". "וילך משה וישב אל יתר חותנו" לא היה צריך לומר, אלא וישב אל מדין. ולמה אל יתר חותנו? להתיר לו את נדרו וליטול ממנו רשות, שנאמר: "ויאמר לו אלכה נא ואשובה" וגו'.

פרק דעריכה

סימן כאעריכה

"ויאמר יתרו למשה לך לשלום" אתה מוצא כל מי שנאמר בו: לך לשלום הולך וחוזר. וכל מי שנאמר בו: לך בשלום, הלך ולא חזר. מנין? "וישלח דוד את אבנר וילך בשלום" (שמואל ב ג, כא), הלך ולא חזר. ויתרו שאמר למשה: "לך לשלום", הלך וחזר.

סימן כבעריכה

"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם" זה אחד מעשרה דברים ששינו רבותינו לתלמי המלך, בשעה שכתבו לו את התורה יונית, ואלו הן: "אלוהים ברא בראשית" (בראשית א, א). "אעשה אדם בצלם ובדמות" (בראשית א, כו). "זכר ונקבה בראו" (בראשית ב, א). "ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי". "הבה ארדה ואבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז). "ותצחק שרה בקרוביה" (בראשית יח, יב). "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס" (בראשית מט, ו). "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא דם" (שמות ד, כ). "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ גושן ובארץ כנען שלשים שנה וארבע מאות שנה". "וישלח את זאטוטי בני ישראל" (שמות כד, ה) "ואל זאטוטי בנ"י לא שלח ידו" (שמות כד, יא). "אשר חלק ה' אלוהיך אותם להאיר לכל העמים אשר תחת כל השמים, אשר לא צויתי לאומות לעובדן" (דברים ד, יט). וכתבו לו את צעירת הרגלים, ולא כתבו לו "את הארנבת" (ויקרא יא, ו), לפי שאשתו של תלמי המלך ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים וכתבו לי שם אשתי בתורתם.

סימן כגעריכה

"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" כאדם שאומר: יצאו הבהמין "ויקח משה את מטה האלהים". א"ל הקדוש ברוך הוא: טול מטה זה בידך וכל נסים שאתה מבקש אתה עושה בו הכה בו את היאור, שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאור", פעמים שהוא קורא אותו "מטה האלהים", ופעמים שהוא קורא אותו "מטך". "ויאמר ה' אל משה בלכתך" הראה לו הקב"ה את כל הנסים ואת האותות והמופתים. א"ל: "מזה בידך". א"ל: מטה. א"ל השליכהו ארצה ויהי לנחש. למה נחש ולא דבר אחר? אלא א"ל: כשם שהנחש נושך וממית, כך מצרים נושכין וממיתין את ישראל, ואח"כ נעשה כעץ, כך יהיו המצרים לעץ יבש. א"ל: "הבא נא ידך בחיקך והנה ידו מצורעת" מה הצרעת דבר טמא, כך המצרים טמאין ומטמאין את ישראל. "וישב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו" כך אני מטהר את ישראל מטומאת מצרים. ולקח ממימי היאור והיו לדם כך אני מכה מצרים במכת דם.

דבר אחר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". א"ל: מזה בידך, מזה כתיב, מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא לשון הרע על בני, כשם שהנחש הוציא לשון הרע, ואמר: "כי יודע אלוהים" וגו' (בראשית ג, ה), ובני מיד מאמינים שהם מאמינים בני מאמינים. מאמינים, דכתיב: "ויאמן העם". בני מאמינים, דכתיב: "והאמין בה'" (בראשית טו, ו). ומה הנחש הלקיתי אותו בצרעת, אף אתה "הבא נא ידך בחיקך" "ויבא ידו בחיקו והנה ידו מצורעת כשלג". "והיה אם לא יאמינו ולקחת ממימי היאור והיו לדם" רמז לו רמז שעתיד ליטול את דינו במים, שנאמר: (במדבר כ, י) "המן הסלע הזה".

סימן כדעריכה

"וילך משה ואהרן ויאספו" וגו' אמר להם כך: אמר הקב"ה: פקדתי אתכם סימן זה היה מסור בידם מימות אברהם ויצחק, ויעקב מסר ליוסף, ואמר להם: כל גואל שיבוא ויאמר לכם פקד פקדתי, הוא הגואל של אמת כיון שבא משה, ואמר: פקד פקדתי מיד ויאמן העם. אמר להם משה ואהרן: בואו עמנו ונלך אצל פרעה, הלכו עימהם זקני ישראל והיו מגנבין עצמן ונשמטין אחד אחד, שנים שנים, והלכו להם. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה הלכו כולם, שלא נמצא מהם אחד, שכך כתיב: ואחר באו משה ואהרן. והיכן הזקנים? אלא שהלכו להם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: וכך עשיתם, חייכם שאני פורע לכם. אימתי? בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל את התורה, החזירן הקב"ה, שנאמר: (שמות כד, יד) "ואל הזקנים אמר: שבו לנו בזה עד אשר נשוב". אמר להם הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה לא ראיתם כבודה של תורה, אבל לעולם הבא אני מראה לכם אור כבודה של תורה, שנאמר: (ישעיה כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וגו'.

סימן כהעריכה

"ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה" זה שאמר הכתוב: "ירעם אל בקולו נפלאות עושה גדולות לא נדע" (איוב לז, ה). מהו "ירעם אל בקולו נפלאות"? כשנתן הקב"ה את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד? היה הקדוש ברוך הוא מדבר והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם: וישראל שומעין את הקול בא להם מן הדרום, והיו רצין לדרום לקבל את הקול, ומדרום נהפך להם מן הצפון והיו רצין לצפון, ומצפון נהפך להם למזרח והיו רצין למזרח לקבל את הקול, וממזרח נהפך להם למערב והיו רצין למערב, מן המערב נהפך להם מן השמים, ותולין עיניהם לשמים והיה נהפך להם מן הארץ, היו מביטין לארץ, שנאמר: (דברים ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו" וגו'. והיו ישראל אומרים זה לזה: והחכמה מאין תמצא, ואיזה מקום בינה (איוב כח, יד). "תהום אמר לא בי היא. וים אמר אין עמדי, ונעלמה" וגו'. אבדון ומות אמרו: "באזנינו שמענו שמעה" (איוב כח, כב). והיו ישראל אומרים: מהיכן הקב"ה בא? מן המזרח, או מן המערב, או מן הצפון, או מן הדרום, שנאמר: (דברים לג, ב) "ויאמר ה' מסיני בא". ואומר: "אלוה מתימן יבא" (חבקוק ג|}}. "וכל העם רואים את הקולות", רואים את הקול אינו אומר, אלא את הקולות. אמר רבי יוחנן: היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות לשבעים לשון, כדי שישמעו כל האומות, וכל אומה ואומה שומעת קולו בלשון האומה ונפשותיהם יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו נזוקין. כיצד היה הקול יוצא? אמר ר' תנחומא: דו פרצופין היה, והיה יוצא והורג לאומות, שלא קבלו את התורה ונותן חיים לישראל שקבלו את התורה, הוא שמשה אומר להם בסוף ארבעים שנה: "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים" וגו' (דברים ה, כג). אתה שמעת קולו וחיית, אבל האומות שומעין ומתים. בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד ואחד לפי כוחו: הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן. והבחורים לפי כוחן. והנערים לפי כוחן. והקטנים לפי כוחן. והיונקים לפי כוחן. והנשים לפי כוחן. ואף משה לפי כוחו, שנאמר: (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", בקול שהיה יכול משה לסבול. וכן הוא אומר: "קול ה' בכח" (תהלים כט, ד) בוכחו לא נאמר, אלא בכוח שכל אחד ואחד מהן יכול לסבול, ואף הנשים המעוברות כפי כוחן הוי אומר: כל אחד ואחד לפי כוחו. אמר ר' יוסי בר חנינא: אם תמיה אתה על הדבר, למד מן המן שלא היה יורד להם לישראל, אלא לפי כוח של כל אחד ואחד מהם: הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר: (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". הזקנים כצפיחת בדבש, שנאמר: (שמות טז, לא) "וטעמו כצפיחת בדבש". והיונקים כחלב משדי אמם, שנאמר: (במדבר יא, ח) "והיה טעמו כטעם לשד השמן". והחולים כסולת מעורב בדבש שנאמר: (יחזקאל טז, יט) "ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש". והגויים היו טועמין אותו מר כגד, שנאמר: "והמן כזרע גד". אמר ר' יוסי בר חנינא: ומה אם המן שהיה מין אחד נהפך להן למינין הרבה, בשביל צורך כל אחד ואחד, הקול שהיה יוצא והיה בו כוח עאכ"ו, שהיה משתנה לכל אחד ואחד כפי כוחו כדי שלא יינזקו. ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה? שנאמר: (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולות", הקול אין כתיב כאן, אלא הקולות, הוי, "ירעם אל בקולו נפלאות".

סימן כועריכה

דבר אחר: "ירעם אל בקולו נפלאות" אימתי עשה הקדוש ברוך הוא בקולו נפלאות? בשעה שבקש לשלוח משה אל פרעה לגאול את ישראל ממצרים, והיה משה במדין שהיה מתיירא מפני פרעה, כיון שנגלה הקב"ה עליו במדין, וא"ל: לך שוב מצרים, נחלק הדבור לשני קולות ונעשה דו פרצופין: והיה משה שומע במדין לך שוב מצרים. ואהרן שומע לך לקראת משה. ומי שהיו באמצע לא היו שומעין כלום, הוי, "ירעם אל בקולו נפלאות".

סימן כזעריכה

דבר אחר: "לך לקראת משה המדברה" זה שאמר הכתוב: "מי יתנך כאח לי" (שיר השירים ח, א). ישראל אומרין לפני הקדוש ברוך הוא: "מי יתנך כאח לי". את מוצא כל האחים שונאים זה לזה: קין שונא להבל, שנאמר: (בראשית ד, ח) "ויקם קין אל הבל אחיו" וגו'. ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר: "ותרא שרה את בן הגר המצרית" וגו' (בראשית כא, ט) ואין מצחק אלא שבקש להרגו, שנאמר: "יקומו נא הנערים ויצחקו" (שמואל ב ב, יד). עשו שונא ליעקב שנאמר: "ויאמר עשו בלבו" וגו' (בראשית כז, מ). השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: "וישנאו אותו" (בראשית לז, ד). ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה? כמשה ואהרן, שנאמר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג, א), שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה. שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה, אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה. תדע לך שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שילך בשליחותו אצל פרעה, וא"ל: "שלח נא ביד תשלח", את סבור שמא עכב משה שלא רצה לילך, אינו כן, אלא כמכבד לאהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה, הוא שכתוב "ואודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ, ה). ומנין שאהרן היה מתנבא להם במצרים? שכך הוא אומר: "ויבא איש אלוהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה': הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" וגו' (שמואל א ב, כז). אמר משה: כל השנים האלו היה אהרן אחי מתנבא ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, לכך לא היה רוצה לילך. אמר ליה הקב"ה למשה: לא אכפת לאהרן בדבר זה, לא די שאינו מיצר, אלא עוד שמח. תדע לך שאמר ליה "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" אינו אומר ושמח בפיו או ושמח בלבד אלא ושמח בלבו. אמר רשב"י: הלב ששמח בגדולת אחיו, יבא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר: (שמות כח, ל) "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן", הוי, "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" וגו' כיון שאמר ליה כך קבל עליו לילך, מיד נגלה הקדוש ברוך הוא על אהרן, ואמר לו: "לך לקראת משה", הוי "מי יתנך כאח לי" כמשה וכאהרן. "אמצאך בחוץ אשקך", "ויפגשהו בהר האלהים וישק לו".

סימן כחעריכה

"לך לקראת משה" זה שאמר הכתוב: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהלים פה, יא). חסד זה אהרן, שנאמר: (דברים לג, ח) "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך". ואמת זה משה, שנאמר: (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן הוא", הוי, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו. צדק זה משה, שנאמר: (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה". ושלום זה אהרן, שנאמר: (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי", נשקו. "וישק לו" שנו רבותינו: כל הנשיקות של תיפלות הן, חוץ משלש נשיקות: נשיקת פרישות, נשיקת גדולה, נשיקת פרקים. נשיקת פרישות מנין? דכתיב: "ותשק ערפה לחמותה" (רות א, יד). נשיקת גדולה מנין? דכתיב: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו" (שמואל א י, א). נשיקת פרקים מנין? דכתיב: "וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו".

סימן כטעריכה

"ויגד משה לאהרן את כל דברי ה'" התחיל משה אומר לו כל מה שאמר ליה הקב"ה: היאך ילך, והאיך יעשה האותות? כיון שהלכו השוו אצל הזקנים, שנאמר: וילך משה ואהרן ויאספו כל זקני ישראל. לעולם הזקנים מעמידין את ישראל. וכן הוא אומר: וכל ישראל וזקניו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון. אימתי ישראל עומדין? כשיש להם זקנים. למה? כשהיה בהמ"ק קיים היו נשאלין בזקנים, שנאמר: (דברים לב, ז) "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. תדע לך כששלח בן הדד אצל מלך ישראל "כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הם ונשיך ובניך הטובים לי תתן" (מלכים א כ, ג). שלח לו מלך ישראל "כדברך אדוני המלך לך אני, וכל אשר לי". שלח לו פעם שניה: "כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישיטו בידם ולקחו" כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה. בקש כסף וזהב והן חמדה, שנאמר: (חגי ב, ז) "ובאו חמדת כל הגויים". בקש נשים והן חמדה שנאמר: (יחזקאל כד, טז) "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה". בקש בנים והן חמדה, שנאמר: (הושע ט, טז) "והמתי מחמדי בטנם". הוי, כל מה שתבע בראשונה חמדה. ומה הוא והיה כל מחמד עיניך? דבר שהוא חמדה מתוך חמדה. ואיזו? זו התורה, שנאמר: (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב". כיון ששמע מלך ישראל כך, אמר: אין זו שלי, הדבר הזה של זקנים. מיד "ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש, כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו". "ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם: אל תשמע ולא תאבה" (מלכים א כ, ח). כיון ששמע לעצת הזקנים, מיד "ויצא מלך ישראל ויך את הסוס ואת הרכב והכה בארם מכה גדולה". הוי, לעולם נמלכים בזקנים. וכן כתיב: "קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א). אמר ר' עקיבא: למה נמשלו ישראל לעוף? מה עוף אינו פורח בלא כנפיים, אף ישראל אינן יכולין לעמוד בלא זקנים. גדול כוח הזקנים, אם זקנים הם חביבין לפני הקדוש ברוך הוא, ואם נערים נטפלה בהן ילדות. תני רשב"י: בכמה מקומות שנינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים: בסנה, דכתיב: "לך ואספת את זקני ישראל". וכתיב: "ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים". בסיני, דכתיב: "ואל משה אמר: עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד, א). באהל מועד "קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל". לעתיד לבא, "כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" (ישעיה כד, כג). רבי אבין אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד את זקני ישראל כגורן, והוא יושב בראש כולם כאב ב"ד ודנין את אוה"ע, שנאמר: "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג, יד). על זקני עמו ושריו אין כתיב כאן, אלא עם זקני עמו ושריו, יושב עימהן ודנין אומות העולם. ומה אומר להם? אתם בערתם הכרם, אלו ישראל, שנאמר: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל" (ישעיה ה, ז). גזלת העני בבתיכם, שנאמר: "כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו" (ישעיה יד, לב). וכן דרך המלכים לישב עגולה כגורן, "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כיסאו מלובשים בגדים בגורן" (מלכים א כב, י). וכי בגורן ישבו?! אלא כדתנינן סנהדרין: היו יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה ושני סופרי הדיינין יושבין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין. אמר שלמה: אני ראיתי יושב עימהן ודן בתוכה, שנאמר: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא, כג).