קטגוריה:בראשית ב יז

תרגום

בפעם הראשונה שאלוהים מדבר עם אדם, הוא אומר לו: "לֹא". אין ספק שאלוהים או שליחו דיברו ארוכות עם אדם ולימדו אותו לדבר. אולם הכתוב אינו מתאר את הלימוד, אלא מיד כאשר אדם מגיע לגן לשמור ולעבוד, אלוהים מודיע לו: "לֹא". אלוהים שם גבול. לא הכל חופשי. אלוהים הודיע: 'הגן הוא שלי ואני קובע את החוקים.'

על המשמעות של עץ הדעת טוב ורע , ומדוע ה' לא רצה שה' יאכל ממנו, ראו במאמר דעת טוב ורע.

במאמר זה נתייחס לשאלה: מדוע ה' אמר לאדם שביום שיאכל מהעץ ימות, והרי בסופו של דבר אדם אכל מהעץ ולא מת באותו יום? לשאלה זו הוצעו תשובות רבות.

1. הכוונה היא 'ביום שתאכל ממנו - תהיה חייב מיתה'. אדם שחייב מיתה נקרא בתנ"ך 'מת' גם אם הוא נענש בעונש קל יותר, כדברי דוד בתגובה למשל 'כבשת הרש': (שמואל ב יב ה): "חַי ה', כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת!".

• אך יש הבדל בין הפסוקים - בדברי דוד נאמר רק שהאיש הוא "בן מוות" כלומר חייב מיתה, ובדברי ה' נאמר בפירוש "מות תמות" - לא רק תהיה חייב מיתה, אלא תמות ממש!

2. 'יום' של הקב"ה הוא אלף שנים, כמו ב(תהלים צ ד): "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". ואכן אדם מת תוך אלף שנים (בגיל 930).

• אך לפירוש זה אין בסיס בספר בראשית - הוא מסתמך על פסוק מתוך שיר, שייתכן שנאמר על-דרך ההגזמה או המשל, ולא כקביעה עובדתית. בספר בראשית יש הבדל משמעותי בין "יום" לבין "אלף שנים", ולא סביר שהכוונה לאותו הדבר. ראו יום = תקופה שבה העולם מואר.

אולי היום אורכו כ"יום" בבריאת העולם, (בראשית א ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד", והרי כדור הארץ והשמש לא היו קיימים, כך שהיום ההוא היה ארוך יותר, אולי כסיבוב שביל החלב סביב צירו. לכן אלוהים השתמש במילה "יום" ולא אמר 'מיד באכלך מות תמות'.

• אולם, כאשר אלוהים דיבר עם אדם, הערב והבוקר היו קיימים והזמן היה מוגדר וקצר - יום אחד, באותו היום.

3. הכוונה למוות שכלי - הוא נפל מההשגה השכלית הגבוהה שהיתה לו קודם.

• אולם, ע"פ הפשט, לא ברור עד כמה ההשגה השכלית של אדם היתה גבוהה (ראו קריאת השמות לחיות ).
• ובכל מקרה, הפסוקים ע"פ פשוטם לא מתארים נפילה שכלית.

4. ע"פ האדמו"ר מחבר "שפת אמת" (נפטר ה שבט ה'תרס"ה), כל פרשת עץ הדעת היא משל המבטא את הרעיון בדברי חז"ל על התורה "לא זכה - נעשית לו סם המוות": כשאדם לומד תורה בצורה לא נכונה, הדבר עלול להשחית ולקלקל את נפשו, ולגרום לו למוות רוחני; כך גם עץ הדעת - מכיוון שאדם אכל ממנו בניגוד להנחיות שקיבל מה', הדבר גרם לו קלקול ומוות רוחני, שהתבטאו בהרחקה מה' (זה מתאים לפירושו למושג 'דעת טוב ורע').

5. ה' אכן התכוון שהאדם ימות ממש, אבל הוא ריחם על האדם והקל בעונשו. על-פי התורה, גלות היא תחליף למוות. למשל, אדם שרצח בשוגג לא נענש במוות כמו רוצח רגיל, אלא בגלות לעיר מקלט (במדבר לה). היו כמה סיבות להקל בעונשו של אדם: (1) אשתו פיתתה אותו; (2) הוא אכל את הפרי שהאישה נתנה לו, אבל לא ידע שזה הפרי של העץ האסור. היו גם סיבות להקל בעונשה של האישה: (1) היא לא שמעה את הפקודה ישירות מה' אלא בעקיפין - מאדם; (2) הנחש פיתה אותה תוך ניצול הסקרנות הטבעית שה' ברא בה. לכן ה' המיר את עונש המוות בעונש גלות מחוץ לגן-עדן. פירוש זה מתאים לדברי ה',  (בראשית ג יז): "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ...", כלומר - בגלל שאכלת מן העץ בקול אשתך ולא ביוזמתך - לא תיענש במוות אלא בעונש אחר.

6. היציאה מגן עדן לעולם החומרי היא שינוי כל כך גדול במצבו החומרי של האדם, עד שהדרך היחידה לתאר אותו היא ב'מוות' -זה כמו השינוי בין מצב של חיים למצב של מוות (רש"ר הירש). גם חז"ל אמרו ש"עני חשוב כמת" - כשאדם גורש מהגן הוא נעשה עני, שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, וזה כמו מוות. ה' לא אמר לאדם "ביום אכלך ממנו תגורש מחוץ לגן" כי אדם לא היה מסוגל להבין מה המשמעות של להיות מחוץ לגן; הוא אמר לו "מות תמות" - הדבר הרע ביותר שהיה מסוגל להבין.

• ניתן להבין שאדם הבין את משמעות המילה 'מוות', למרות שהוא לא צפה בתופעה הזאת באנשים, ושהוא רצה לחיות. אדם קיבל תפקיד (ביאור:בראשית ב טו): "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" והיה מרוצה מתפקידו.

7. מוות אינו ארוע פתאומי אלא תהליך מתמשך, המתחיל ברגע שאדם מתחיל להזדקן. כל זמן שאדם היה בגן-עדן, הוא יכל לאכול מ עץ-החיים בלי הגבלה, וכך לא הזדקן וממילא גם לא מת. אבל ברגע שאכל מעץ-הדעת - גורש מגן עדן, ולא יכל יותר לאכול מעץ החיים, ואז התחיל להזדקן, ובכך התחיל התהליך שהביא לבסוף למותו. אמנם, בלשון המקרא, המילה "מוות" מציינת בדרך-כלל את סופו של התהליך, ולא את תחילתו; אולם, באותו זמן אדם כלל לא הכיר את התהליך של הזדקנות ומוות, ולכן ה' השתמש במילים "מות תמות" במשמעות מקורבת, לציון התהליך כולו.

• אולם אין זו המשמעות הפשוטה של הביטוי "מות תמות". כאשר אבימלך ציוה (בראשית כו יא): "אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה, וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת", ברור שהמוות יהיה מידי ולא מזיקנה בסוף חיים ארוכים.

8. על-דרך הדרש, אדם מת ואז קם לתחיה - ראו אשר חי.

9. לנו נראה שהדגש הוא על "בְּיוֹם אֲכָלְךָ", וכך גם הבינה חוה כדבריה: (בראשית ג ג): "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן תְּמֻתוּן". אולם קשה להאמין שאלוהים יהרוג את בריאתו אשר פקד עליו: (בראשית א כח): "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ", ועוד ציין (בראשית א לא): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". למעשה, אלוהים לא הרג את אדם וחוה מייד, אבל חשפם למות באומרו: (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ובהמשך אלוהים מגביל אותם יותר (בראשית ו ג): "וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" בלבד.

10. ה' מלכתחילה לא התכוון להרוג את אדם אלא לנסותו בלבד. אלוהים ניסה עוד אנשים רבים, כגון: קין, נח, כנען, אברם, שרי, הגר, ישמעאל, יצחק, רבקה, יעקב, עשו, יוסף, יהודה, תמר ועוד. הניסיון מחייב לשנות מן האמת, כדי להשיג את מטרתו אלוהים לא היה יכול להגיד את האמת, אחרת לא יהיה כאן ניסיון. כך גם נעשה לאברהם באומרו: (בראשית כב ב): "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" ואלוהים ידע שהוא לא יתן לאברהם להקריב את בנו. מה היתה מטרת הניסיון?

• אלוהים הציג בפני אדם את האפשרות לבחור בחיים ללא דעת טוב ורע, או דעת טוב ורע ללא חיים. אין ספק שרכישת דעת זה עניין מסוכן שצריך לרוכשו בזהירות ובכבוד (כדברי חז"ל על "ארבעה נכנסו לפרדס"), אבל ברוב המקרים אינה הורגת במקום. אלוהים רצה שבני האדם ילמדו את משמרתו, מצוותיו, חוקיו ותורתו (ביאור:בראשית כו ה), והדרך היחידה להגיע לשם זאת ההחלטה להעדיף דעת על חיים חסרי דעת. כל איש ואישה נמצאים במצבו של אדם וחוה והם צריכים להחליט אם הם רוצים עוד דעת - ולרוב אנחנו מחליטים מחדש ללמוד ולגלות עוד ועוד את גדולת הבריאה וגדולת אלוהים.
• אלוהים רצה לדעת מתי האדם ואשתו יתפתחו מספיק כדי לקבל יכולת לעבור על החוק, ולהיות עצמאים ואחראים למעשיהם; לראות מתי הם התבגרו מספיק כדי לעזוב את החממה בגן עדן. לאחר שהוכיחו את בגרותם, הגיע הזמן לשחרר אותם מגן עדן, ולהמשיך בכל הארץ (בראשית ב טו): "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אפילו (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ".
• אלוהים לא רצה להתחיל הכל מחדש. כך גם היה עם דור המבול, הרי אלוהים ידע (בראשית ח כא): "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

11. המזון הורג את האדם לאט , ולכן אלוהים הזהיר אותו מהפיתוי לטובתו.