ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק יב
פרק יב עריכה
פסוק א עריכה
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים", מלמד שהיו כל הארצות כשרות לדיבור עד שלא נתקדשה ארץ ישראל
אבל משנתקדשה ארץ ישראל לא היה דבור עם הנביאים בכל מקום אלא על המים
שנאמר "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר" (יחזקאל א, ג)
ואומר "ואני הייתי על אובל אולי" (דניאל ח, ב) ואומר "ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל" (דניאל י, ד)
וכן יונה, לא היה מדבר עמו אלא על המים.
ר' יהודה אומר: אף כתחלה לא היה דיבר עם הנביאים אלא על המים, שנאמר "היה היה".
ר' נחמיה אומר: כתחלה היה דיבר עם הנביאים בכל מקום.
מה תלמוד לומר "היה היה דבר ה' אל יחזקאל"? אלא מלמד שלא היתה רוח הקדש תדירה עליו.
"בארץ מצרים" יכול בכרך? תלמוד לומר "בארץ": בשדה יש לתקן "בכרך" לא היה מידבר עמו, מידבר היה עמו מחוץ לכרך
וכן משה אומר לפרעה "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט) ומה תפלה קלה, לא נתפלל בתוך הכרך - דבר חמור לא כל שכן?
ומפני מה לא דבר עמו בתוך הכרך? מפני שהיא מלאה גלולים! ועדיין אני אומר דיבר היה עם משה חוץ לכרך
אבל כשהיה משה מדבר עם אהרן - לא היה מדבר עמו חוץ לכרך!
תלמוד לומר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן"
מקיש דברות אהרן לדברות משה: מה משה, חוץ לכרך - אף אהרן, חוץ לכרך
מה משה ב"כה אמר" אף אהרן ב"כה..." מה משה, אלהים לפרעה: אמר דבר ולא ירא - אף אהרן, אלהים לפרעה: אמר דבר ולא ירא
משה ואהרון היו גזברים, כלומר בעלי רשות להוציא כספי ציבור כדי לאפשר את עבודת המקדש, וראו ספרי זוטא יט ב |
מה משה, גזבר על הפרה ועל המאור ועל שמן המשחה ועל קטרת הסמים - אף אהרן
גזבר על הפרה ועל המאור ועל שמן המשחה ועל קטרת הסמים!
תלמוד לומר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן", מקיש גדולתו שלאהרן לגדולתו שלמשה.
"לאמר", ר' אליעזר אומר: מנין שכסדר דיברות שהיו במדבר כך היו בארץ מצרים? אין צריך: דין הוא!
נאמר כאן "דיבר" ונאמר 'דיבר' במדבר (ויקרא יא, א) מה 'דיבר' האמור במדבר, אהרן שמע תחלה ושנה תחלה
אהרון קודם לבניו – ראו ויקרא יז ב. לעניין הבנים שקודמים לזקנים ראו שמות כד א. הדרשות מניחות שסדר מניית הדמויות מלמד על חשיבותם, בניגוד למכילתא שם. |
אף 'דיבר' האמור כאן, אהרן שמע תחלה ושנה תחלה! מה לי קדם אהרן את הבנים בניו במדבר, שכן נמשח בשמן המשחה
יקדום אהרן את הבנים כאן, שהרי לא נמשח בשמן המשחה? תלמוד לומר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן", מלמד שאהרן קדם את הבנים.
ומניין שהבנים קודמין את הזקנים? אין צריך, דין הוא:
נאמר כאן 'דיבר' ונאמר 'דיבר' במדבר; מה דיבר האמור במדבר, בנים קדמו את הזקנים
אף דיבר האמור כאן, בנים קדמו את הזקנים! מה לי בנים קדמו את הזקנים במדבר, שכן קדמו לעלות בהר
יקדמו בנים את הזקנים כאן, שהרי לא קדמו לעלות בהר? תלמוד לומר "ואל בניו דבר", מלמד שהבנים קודמין לזקנים!
ומניין שהזקנים קודמין את ישראל? אין צריך, דין הוא: נאמר כאן 'דבר' ונאמר במדבר 'דבר'
מה דבר האמור במדבר, זקנים קודמין את ישראל - אף דבר האמור כאן, זקנים קודמין את ישראל
מה לי קדמו זקנים את ישראל במדבר, שכן נתקדשו ברוח הקודש
יקדמו זקנים את ישראל כאן, שהרי לא נתקדשו ברוח הקודש?
תלמוד לומר "ויקרא משה לכל זקני ישראל" (שמות יב, כא), מלמד שהזקנים קודמין את ישראל!
"לאמר" - לאמר לישראל.
"החדש הזה לכם" מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה ואמר: כזה ראה - וקדש לכם ראש חדשים!
פסוק ב עריכה
השוו מכילתא פסחא פרשה א-ב לפנינו מפורש ההגיון של ההצעה "ולא לגויים". |
"החדש הזה לכם" - לא מנו בו אבות הראשונים!
יכול לא מנו בו אבות הראשונים, שהרי לא ניתנה תורה בימיהם;
אבל משניתנה תורה ואילך יהו באי בראשית מונין בו? תלמוד לומר "לכם": אתם מונין בו ואין באי בראשית מונין בו!
"ראש", יכול ראש לשנים ולשמטים וליובלות? תלמוד לומר "ראש חדשים", לחדשים הוא ראש, ואינו ראש לא לשנים ולא לשמטים ולא ליובלות!
"ראשון הוא לכם" - ולא למעשר בהמה ולא לפירות! למה הוא ראשון? למלכים ולרגלים לתרומת שקלים ולשכר בתים!
"ראשון הוא", מכלל שנאמר "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א) היאך אתה משמרו? הוסיף לו ימים!
יכול אם היתה שנה חסרה עשרה ימים או עשרים יום, יעבר כן? תלמוד לומר "חדש", אין פחות מחדש!
יכול אם היתה שנה חסרה ארבעים יום או חמשים יום, יעבר כן? תלמוד לומר "חדש", אין יתר על חדש!
יכול יעבר ניסן? תלמוד לומר "ראשון הוא לכם": ניסן אחד אתה עושה, ואי אתה עושה שני ניסן! כמו שעשה חזקיה המלך
יכול יעבר תשרי? תלמוד לומר "שמר את חדש האביב" שמור את החדש הסמוך לאביב! ואיזה? זה אדר!
יכול כשם שאם היתה שנה אפילה יוסיף לה ימים, כך אם היתה שנה בכירה יבצור יפחית ממנה ימים?
תלמוד לומר "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י), אין פחות משנים עשר חדש.
פסוק ג עריכה
השוואות בין פסח מצרים, פסח דורות ופסח שני; וראו גם פסחים ט ה. הכלל 'אין מקח לקטן' אינו קשור לפסח דווקא. החבורה בפסח מצרים היתה דווקא חבורה של משפחה או של שכנים, ואילו בפסח דורות אין לחבורה כמעט שום הגבלות. |
"דברו אל כל עדת בני ישראל" מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל!
ר' יהודה אומר: ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה.
"בעשור לחדש הזה ויקחו להם", מלמד שפסח מצרים מקחו מבעשור. יכול אף פסח דורות יהא מקחו מבעשור?
תלמוד לומר "הזה", פסח מצרים מקחו מבעשור, ואין פסח דורות מקחו מבעשור!
אוציא פסח ראשון ולא אוציא פסח שני? תלמוד לומר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" (שמות יב, ו)
פסח ראשון של מצרים מקחו מבעשור, ואין פסח שני מקחו מבעשור.
"ויקחו" מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו. "ויקחו להם איש" מיכאן אמרו אין מקח לקטן!
"שה לבית אבות" יכול לא יהא פסח מצרים נשחט אלא לבתי אבות? ומניין אף למשפחות?
תלמוד לומר "משכו וקחו להם צאן למשפחותיכם" (שמות יב, כא) מניין אף לבתים? תלמוד לומר "שה לבית".
פסוק ד עריכה
ניתן לפרוש מחבורה, אבל אין לאחרון שנותר בה לפרוש גם הוא.ר' יוסי מתיר לו לפרוש אם נוספו בינתיים אחרים וראו פסחים ח ג "ומושכים ידיהם ממנו...". |
"ואם ימעט הבית" מלמד שמתמעטין והולכין, ובלבד שישתייר שם אחד מחבורה ראשונה, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: בין מחבורה ראשונה ובין מחבורה אחרונה, ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא!
"מהיות משה" מכדי אכילה ולא מכדי מקח. רבי אומר: אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחרים על חלקו
ומעות – חולין, שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. "ולקח הוא" מלמד שכל חבורה וחבורה לוקחת לעצמה
מיכאן אמרו אין שוחטין פסח לכתחלה על היחיד, שנאמר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" (דברים טז, ה), דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: פעמים שהוא אחד ושוחטין אותו עליו, פעמים שהן עשרה ואין שוחטין אותו עליהן!
הא כאיזה צד? אחד ויכול לאכלו - שוחטין אותו עליו; עשרה ואין יכולין לאכלו - אין שוחטין אותו עליהן, שלא יביאו את הפסח לידי פסול!
"ושכנו" בן בגבג אומר: שומע אני שכינו שבשדות, שכינו שבגגות מניין? תלמוד לומר "הקרוב אל ביתו" פתח אל פתח.
רבי אומר: שלשתן נאמרו: "שכינו" - זה שכינו שבשדות, "ושכינו" - זה שכינו שבגגות, "הקרוב" - זה הקרוב אל ביתו סמוך לפתח
למעשה, כאמור לעיל, אין איסור להמנות על פסח דורות את מי שרוצים, אבל רשב"י נותן עדיפות לשכן משום דרכי שלום. וראו גם מכילתא פסחא ג. |
פסח מצרים "שכינו" קרוב לביתו, ואין פסח דורות שכינו קרוב לביתו!
ר' שמעון אומר: אף פסח דורות "שכינו" - קרוב לביתו! וכל כך לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום
שלא יהא אדם מניח אהבו ושכניו מכיריו ומיודעיו ואחד מבני עירו - והולך ועושה פסח אצל אחרים
שנאמר "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י)
"במכסת" אין במכסת אלא במינין, במניין המנויים וכן הוא אומר "ומכסם לה' שנים ושלשים נפש" (במדבר לא, מ)
יכול מצוה לשחטו למנויו, ואם שחטו שלא למנויו עבר על מצוה והוא כשר? תלמוד לומר "מכסת... תכוסו"
שנה עליו הכתוב לפסול!
לתוך שנאמר "איש" אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן?
תלמוד לומר "נפשות" אם כן למה נאמר איש? מה איש, שיכול לאכל כזית - אף קטן, שיכל לאכל כזית!
ראו תוספתא חגיגה א ב: ר' יהודה חולק על ת"ק ואינו מבחין בין קטן לגדול, אלא אם הקטן אינו מזהה את הבשר כאכל. |
ר' יהודה אומר: מה איש, שיודע הפרש אכילה - אף קטן, היודע הפרש אכילה!
איזו היא הפרשת אכילה. כל שנותנין לו אבן וזורקו, אגוז ונוטלו!
"במכסת... תכסו", מלמד שנמנין וממנין. מיכאן אמרו בני חבורה שהמנו אחרים על חלקם - הרשות בידם
רצו להמשך ולהמנות אחרים על חלקם - הרשות בידם!
אחד מבני חבורה שהמנה אחר על חלקו - הרשות בידו; רצה להמשך ולהמנות אחרים על חלקו - הרשות בידו!
"לפי אכלו" - פרט לחולה ולערל ולטמא, שאין יכולין לאכלו.
"על השה" בן בגבג אומר: שומע אני שה חי. או שה שחוט? הרי אתה דן
נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, מה שה האמור להלן, שה חי ולא שה שחוט - אף שה האמור כאן, שה חי ולא שה שחוט
מיכאן אמרו (פסחים ח ג) לעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו - עד שישחט.
פסוק ה עריכה
השה של הפסח צריך להיות בשנת חייו הראשונה, ואין לשחוט אותו אם מלאה לו שנה בזמן זריקת הדם או אם הוא בעל מום או אם הוא בן כלאים של כבש ועז, או אם אינו כבש או עז. פסח מצרים היה צריך להקנות לכל המאוחר בי"ג ניסן; וראו גם מכילתא פסחא ד. |
"שה", מה תלמוד לומר "תמים" ר' עקיבא אומר: צריך לאמרו שלא נאמרה תמות אלא עכשיו
שכל מקום שנאמר 'שה' תופס תמימין ובעלי מומין; יכול אף זה כן? תלמוד לומר "תמים": תם, ולא בעל מום
בכל מקום שנאמר 'שה' תופס גדולים וקטנים; יכול אף זה כן? תלמוד לומר "בן שנה".
אין לא אלא בשעת שחיטתו, שיהא תם ובן שנה; מניין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו?
תלמוד לומר "יהיה לכם": כל זמן שהוא לכם - יהא תם ובן שנה!
"מן הכבשים ומן העזים" - פרט לכלאים. כבשים ועזים - גזירת מלך.
"מן הכבשים ומן העזים" - להוציא את החלוק שבבן הבקר, ולהוציא את הרובע ואת הנרבע
אין לי אלא דברים האמורים כאן בלבד; "תקחו" - להביא את יום ארבעה עשר, שאין כשר למקח
והלא דין הוא: ומה עשירי, שאין כשר לשחיטה, כשר למקח - ארבעה עשר, שכשר בשחיטה - אינו דין שיהא כשר במקח?
תלמוד לומר "תקחו", להביא את יום ארבעה עשר שאין כשר למקח!
פסוק ו עריכה
הדרשה הראשונה מרחיבה את החובה להכין את הבהמה שלושה ימים מראש גם לקרבן התמיד. השניה הופכת את המגמה ופוטרת מהכנה מראש את פסח השני. וראו פסחים ט ה, שגם פסח דורות אין מיקחו מבעשור! – וראו גם מכילתא פסחא ה, על "והיה לכם למשמרת". |
"והיה לכם למשמרת" ר' עקיבה אומר: נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה (במדבר כח, ב)
מה שמירה שנאמרה כאן, שיהיו מבוקרין ועומדין קודם שחיטה שלשה ימים
אף שמירה האמורה להלן, שיהיו מבוקרין ועומדין קודם שחיטה שלשה ימים
מיכאן אמרו (ערכין ב ה) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת טלאים, כדי לשבת ולשני ימים טובים שלראש השנה.
"עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" זה הוא שאמרו פסח שני - אין מקחו מבעשור.
"ושחטו אותו" שלא ישחט עמו חולין ושלא ישחט עמו חגיגה.
"כל קהל עדת ישראל" מלמד שפסח מצרים נשחט בשלש כתות: בקהל ועדה וישראל.
"בין הערבים", יכול משתחשך? תלמוד לומר "יום". או "יום", יכול משתי שעות? תלמוד לומר "בין הערבים"
הכאיזה צד? משש שעות ולמעלה, שבית שמאי אומרים אין "בערב" אלא משפנה יום
חנניה בן חכינאי אומר "בין הערבים" בין שתי הערבים: בין אור ארבעה עשר לאור י"ה, ויום ולילה באמצע
כשהוא אומר 'יום' - כבר יצא לילה; יכול שחרית? תלמוד לומר "בין הערבים"
מה 'בין הערבים', משנפנה יום - אף כשאמר 'יום', משפנה יום, משש שעות ולמעלה
וכן הוא אומר "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיה ו, ד)
פסוק ז עריכה
'דם הנפש' הוא הדם היוצא בזמן השחיטה. 'דם הבשר' הוא הדם היוצא מהבשר לאחר מכן, 'דם העור' הוא היוצא מפציעת הקרבן שאינה ממיתה אותו, ו'דם התמצית' הוא הדם הנוזל מהקרבן לאחר השחיטה. גם במקדש היו זורקים על המזבח את דם הנפש ולא דם אחר, וראו תוספתא זבחים ח ו. |
"ולקחו מן הדם" שיהא בדם כדי לקיחה. "מן הדם" - מדם הנפש, ולא מדם הבשר ולא מדם העור ולא מדם התמצית.
"ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף", יכול יתן על משקוף ומזוזות שלחלונות? תלמוד לומר "על הבתים"
על משקוף ומזוזות שלבתים הוא נותן, ואינו נותן על משקוף ומזוזות שלחלונות!
יכול עשרה בתים זה לפנים מזה לפנים מזה, וחבורה אוכלת בפנימי, יכול יהא צריך ליתן על כולם?
תלמוד לומר "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם"
מנין אתה אומר חבורה אוכלת בבית אחד ולו חמשה פתחים - צריך ליתן מדם על כל משקוף ומשקוף, מדם על כל מזוזה ומזוזה?
תלמוד לומר "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" מדם על כל משקוף ומשקוף ומדם על כל מזוזה ומזוזה!
מניין אתה אומר חמש חבורות אוכלות בבית אחד ולו חמשה פתחים
שיהו צריכין ליתן מכל דם ודם על כל משקוף ומשקוף ומכל דם ודם על כל מזוזה ומזוזה?
תלמוד לומר "על שתי המזוזות ועל המשקוף": מכל דם ודם על המשקוף ומכל דם ודם על המזוזה!
"על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" מכלל שנאמר "בבית אחד יאכל" (שמות יב, מו) - מלמד שאין פסח מצרים נאכל אלא בבית אחד.
מניין אף בשני מקומות? תלמוד לומר "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם",
הא למדת שפסח מצרים נאכל בשתי מקומות, אבל האוכלו - אין אוכלו אלא במקום אחד!
"יאכלו אותו" שלא יאכלו עמו חולין ושלא יאכלו עמו חגיגה. "בהם" - בגופו שלפסח הכתוב מדבר!
פסוק ח עריכה
לעניין אכילת הפסח ראו פסחים ז י-יא. לעניין דרכי הצליה של הבשר ראו פסחים ז א-ב. ר' יהודה מתיר לצלות את הפסח בשפוד ממתכת, וחבריו חולקים עליו ומתירים רק בשפוד מעץ, שאינו מוליך חום כמו המתכת. |
"ואכלו" - אין אכילה פחותה מכזית.
"את הבשר" ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הקרנים ולא מן הטלפים
אלא כל הנאכל בשור הגדול: מה הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים והסחוסין אף כן ראשי כנפים והסחוסין.
"בלילה הזה", שיכול יהא נאכל כקדשים, ביום? תלמוד לומר "בלילה הזה".
אמר' ר' אלעזר בן עזריה: נאמר כאן "בלילה הזה" ונאמר למטה "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (פס' יב)
מה 'לילה הזה' הנאמר למטה, עד חצות - אף לילה הזה הנאמר כאן, עד חצות.
אמר לו ר' עקיבה: מה אני צריך, והלא כבר נאמר "ואכלתם אותו בחפזון" (פס' יא) - בשעת חפזון!
מה תלמוד לומר "בלילה הזה"? שיכול יהא נאכל כקדשים, ביום? תלמוד לומר 'בלילה הזה': בלילה הוא נאכל, ואין נאכל כקדשים, ביום!
"צלי אש" - ולא צלי שפוד, ולא צלי אסכלה, ולא צלי דבר אחר!
ר' יהודה אומר: כשם ששלעץ אין נשרף - של מתכת אין מרתיח!
אמרו לו: אין דומה! של עץ, חם ומקצתו - לא חם כולו; ושל מתכת, חם מקצתו - חם כולו!
"צלי אש", מכלל שנאמר "כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" - מצוה לצלותו כולו כאחד
מנין רצה - מנתחו ומטילו איבר איבר על גבי גחלים? תלמוד לומר "צלי אש" - מכל מקום.
על מצות ומרורים ריבה מרורים הרבה: החזרת והעלשין והתמכה והחרחבינה והמרור.
ר' יהודה אומר אף חורולין וחזרת גלין.
ר' אלעאי אומר משום ר' אליעזר: אף העירקבילין, וחיזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי.
"על מצות ומרורים יאכלוהו" מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן.
יכול יהו מעכבין זה את זה? תלמוד לומר 'יאכלוהו', אפילו אחד מהן.
פסוק ט עריכה
את הפסח יש לצלות עד שיתרכך לגמרי, ואין לבשל אותו במים – אף לא באופן חלקי. |
"אל תאכלו ממנו נא", אין נא אלא שלא בישל כל צורכו! יכול יהא מותר לאכל ממנו חי?
תלמוד לומר 'צלי אש' צלי מותר לך, ושאר הכל אסור לך! יאמר 'אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש'!
אילו כן הייתי אומר, יכול יהא מותר לאכול ממנו נא? תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא"
הא אם אכל ממנו נא הרי זה לוקה את הארבעים.
יכול כשם שאסור לאכול ממנו נא כך אם בשל כל צרכו יהא אסור? תלמוד לומר "במים".
במים אסור לך, הא אם בשל כל צרכו אינו אסור לך. בשלו ואחר כך צלאו, צלאו ואחר כך בשלו - אסור
שנאמר "ובשל מבושל במים"
יכול אם אכל ממנו נא עד שלא חשכה יהא חיב? דין הוא!
ומה אם בשעה שהוא ב'עמוד אכל צלי' הרי הוא ב'בל תאכל נא'
בשעה שאין ב'עמוד אכל צלי' אינו דין שיהא ב'בל תאכל נא'?
מבעוד יום מנין? תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא ובשל..." לחיב עליו מבעוד יום!
"כי אם צלי אש ראשו על כרעיו..." היה נותן את ראשו ואת כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי ר' יוסי הגלילי
אמר לו ר' עקיבא: אף הן הנחמרין המתבשלין בתוכו! אלא תולן חוצה לו
ר' ישמעאל קורא אתו 'גדי מקולס', ר' טרפון קורא אתו 'תוכבר', שתוכו כברו.
פסוק י עריכה
ר' יהודה מסביר את הפטור ממלקות בכך שלפנינו "לאו הניתק לעשה"; ר' יעקב מסביר את ההלכה הנ"ל בטענה שלפנינו "לאו שאין בו מעשה". שני המונחים מופשטים למדי. |
"ולא תותירו ממנו עד בקר", יכול אם הותיר ממנו עד בקר יהא לוקה את הארבעים?
תלמוד לומר "והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו". בא כתוב ליתן עשה על לא תעשה, דברי ר' יהודה
אמר לו ר' יעקב: לא מפני כך, אלא שלא עשה זה כלום!
"והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו. יכול יהא שורפו ביום טוב? תלמוד לומר "ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר"
שני בקרים כן: בקר חמשה עשר ובקר ששה עשר, ללמדך שאין שריפת קדשים דוחה את יום טוב, ואין צורך לומר את השבת:
פסוק יא עריכה
ראו דברי ר' יוסי הגלילי במכילתא פסחא ז. קיבול וזריקת הדם במצרים היו גם הם בחיפזון, אבל בפסח דורות, במצה ובמרור אין להיחפז, וראו גם לעיל פס' ט. וראו במכילתא שם שבגאולה העתידה לא יהיה חפזון, כלומר החיפזון אינו רצוי. |
"וככה תאכלו אתו... ואכלתם אותו בחפזון" - בבהילות יוצאי דרכים
אין לי אלא אכילתו, שהיא בחפזון; מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר "וככה"
'ככה', יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו? תלמוד לומר 'ככה' "וככה"!
"אתו" אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון
דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.
"פסח" - שיהיו כל מעשיו לשם פסח! "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו! "לה'" - לשם המיוחד!
פסוק יב עריכה
לדרשת ר' אלעזר בר' עזריה ראו לעיל פס' ח. |
"ועברתי בארץ מצרים" - כמלך שעובר ממקום למקום.
דבר אחר נאמרה כן עבירה ונאמר למטה "ועבר ה' לנגף" (פס' כ"ג); מה עבירה האמורה להלן, מגפה - אף עבירה האמורה כן, מגפה
וכן הוא אומר "ובכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך" (עמוס ה, יז)
"בלילה הזה" - זה שאמר ר' אלעזר בן עזריה: נאמר כן "בלילה הזה" ונאמר למעלה "בלילה הזה"
מה 'בלילה הזה' האמור כן, עד חצות - אף 'בלילה הזה' האמור למעלה, עד חצות!
"והכיתי כל בכור" אין לי אלא בכור מצריים שבמצרים; בכורות אחרים שבמצרים מנין? תלמוד לומר "כל בכור".
בכורות מצרים שבמקום אחר מנין? תלמוד לומר "כל בכור". בכורות חם וכוש ומצרים ופוט וכנען מנין? תלמוד לומר "כל בכור"
וכן הוא אומר "ויך כל בכור במצרים מאדם ועד בהמה" אין לי אלא בכורות בהמה שלקו; בכורות חיה מנין?
הדרשה משקפת את אמונת המצרים, שבמפלה של כל עם כרוכה גם מפלה של אלוהיו. לכן פוגע הקב"ה לא רק בבכורות אלא גם באלוהי המצרים. כמו הבכורות דלעיל, שהדרשה הרחיבה את הפגיעה בהם היא מרחיבה כאן גם את "בכל אלוהי מצרים". |
תלמוד לומר "מאדם ועד בהמה": אן לך אדם שלוקה, שאין שמשיו לוקין עמו!
"ובכל אלהי מצרים" אין לי אלא אלהי מצרים שבמצרים; אלהי אחרים שבמצרים מנין? תלמוד לומר "ובכל אלהי"
אלהי מצרים שבמקומות אחרים מנין? תלמוד לומר "ובכל אלהי". אלהי חם וכוש ומצרים ופוט וכנען מנין?
תלמוד לומר "ובכל אלהי", ואומר "נתתי כפרך מצרים" וג' (ישעיה מג, ג)
"אעשה שפטים" משונים זה מזה: שלעץ – נימוק, ושלאבן – נשרף, שלמתכת – הרקיב!
"אני ה'" - אני שפרעתי מדור המבול, ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום; ואני עתיד ליפרע מגוג ומגוג ומאגפיו!
ואם אין אתם מאמינים לבא - האמינו לשעבר.
הסיומת "אני ה'" משמשת כאן כניגוד לשפטים הנעשים באלוהי המצרים. אלוהי המצרים מומתים עם עובדיהם. הטענה הזאת צריכה להתפרש כהמתת האלילים בעיני המצרים, שהרי האלילים לא היו חיים מעולם! |
דבר אחר "אני ה'" – מלכות! כל מקום שמזכיר גניאה הגנאי שלה שלעבודה זרה - שם הוא מזכיר שבחו שלמקום
וכן הוא אומר "כסף מרוקע מתרשיש יובא...", ומהוא אומר בסוף? "כדנה תאמרון להום"... ואומר "וה' אלוהים אמת... עשה ארץ בכחו..." (ירמיהו י', ט'-י"א)
ואומר "פה להם ולא ידברו..." ואומר "ואלקינו בשמים... (תהלים קט"ו, ה'-ג')
"ובכל ארץ מצרים" אין לך כל אומה ואומה שלוקה, אלא שאלהי שלה לוקים עמה.
וכן הוא אומר "הוביש בל חת מרודך"... (ירמיה נ, ב), וכן הוא אומר "נפלה נפלה בבל..." (ישעיה כא, ט)
וכן הוא אומר באבתינו "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם..." (ויקרא כו, ל)
ואחר כך לעתיד לבוא, כשיאבדו כל אומות העולם - יאבדו אלהיהם עמהם! לפי שנאמר בהם "והאלילם כליל יחלף" (ישעיה ב, יח)!
פסוק יג עריכה
לעניין 'לא עשאוהו חבורות' ראו פסחים ח ז. לענין 'מקום הנראה לכל עובר' ראו מכילתא פסחא ו, מחלוקת ר' ישמעאל ור' יצחק היכן בדיוק יש לתת את הדם בפתח. לשאר הדרשה ראו שם פרשה ז. |
"והיה הדם לכם", לכם ולא לגרים, לכם ולא לנשים! מלמד שלא עשאוהו חבורות במצרים.
"לאות על הבתים אשר אתם שם", יכול יתן על מקום לינה? תלמוד לומר "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם"!
יכול לא יתן אלא על מקום אכילה? תלמוד לומר "על הבתים אשר אתם שם"! יכול יתן כן וכן? תלמוד לומר "לאות", ולא לאותת!
אמור מעתה: מקום אכילה - שם היתה לינה.
"וראיתי את הדם ופסחתי" מה אני צריך 'וראיתי', והלא הכל גלוי לפניו! אלא שלא יתן, אלא על מקום הניראה לכל עובר.
"ופסחתי עליכם" לולי דבר כתוב לא היה איפשר לאומרו "ופסחתי" - כאב שמביא לבן דברי ר' אליעזר
וחכמים אומרים כמלך שדוחק פסיעותיו ברגליו.
"ולא יהיה בכם נגף" מלמד שבמצרים היתה מגפה!
"למשחית" - מלמד שבמצרים היתה השחתה!
"בהכותי" מלמד שבמצרים היתה מכה! מלמד שלקו מצריים באותו לילה בשלשה מיני פורעניות: במגפה ובהשחתה ובמכה!
פסוק יד עריכה
"והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו" יום שהיה לכם לזכרון אתה חוגג, ואי זה? זה "מועד צאתך ממצרים"!
ועד אין דבר תלוי בדלא תלי! תלמוד לומר "ממחרת הפסח..." אימתי אכלו את הפסח? בלילי יום טוב, ואף לא יצאו אלא ביום טוב
היתה שמחה וחגיגה גם במתן תורה, למרות שלא נזכרה שם המילה "חגיגה", וראו שמות כד ה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה'". |
"וחגתם אתו", נאמרה כן חגיגה ונאמרה חגיגה במדבר.
מה חגיגה האמורה במדבר, טעונה עולה ושלמים - אף חגיגה האמורה כן, טעונה עולה ושלמים.
מה לחגיגה האמורה במדבר, טעונה עלה ושלמים, שכן היא טעונה פרים
תיטען חגיגה האמורה כן עלה ושלמים, שכן אינה טעונה פרים! תלמוד לומר "לשם" "לשם" (שמות כד, ה) לגזירה שוה
מה "לשם" האמור במדבר, טעונה עולה ושלמים - אף "לשם" האמור כאן, טעונה עולה ושלמים.
שלוש דרשות על "אותו": אין חובה להביא חגיגה בכל ביקור במקדש, אלא רק פעם אחת (נראה כניגוד למכילתא שם); אין להביא חגיגה אחרי שביעי של פסח; אכילת החזה והשוק של החגיגה ע"י הכהנים אינה מחייבת את הבעלים להמתין בירושלים, אלא מרגע שנשחט הקרבן ונזרק דמו – הבעלים אוכל את חלקו ורשאי לחזור לביתו. |
יכול תיטען חגיגה כל שבעה? תלמוד לומר "אותו", יום אחד בלבד!
אם כן למה נאמר "שבעת ימים"? תשלומין אם לא הביא חגיגה ביום הראשון כל שבעה.
מניין לא חג כל ששה יחוג כל שבעה יביא קרבן חגיגה ביום השביעי? תלמוד לומר "בחדש השביעי תחגו אותו" (ויקרא כג, מא).
יכול לא חג ברגל יחוג אחר הרגל? תלמוד לומר "אותו": אותו אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוץ הרגל.
יכול יהא מעוכב עד אכילת בשר? תלמוד לומר "אותו", ולהלן הוא אומר "והזה אותו" (ויקרא טז, טו)
מה "אותו" האמור להלן, דם ולא בשר - אף אותו האמור כאן, דם ולא בשר.
"לדורותיכם חקת עולם" שינהוג הדבר לדורות.
פסוק טו עריכה
השוו מכילתא פסחא י, שם אסר ר' ישמעאל להשתמש בחלות תודה וברקיקי נזיר כמצות בדרשה מ"בכל מושבותיכם" (פס' כ)! וראו דברי ר' יוסי הגלילי לקמן פס' כ, ופסחים ב ה: המשנה כדעת חכמים המתירים לכהנים להכין מצה מביכורים. |
"שבעת ימים מצות תאכלו" מצה הנאכלת כל שבעה - אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח
יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר, שאין נאכלין כל שבעה שזמן אכילתם מוגבל
"תשביתו שאר מבתיכם", יכול יהא שורפו ביום טוב? תלמוד לומר "אך" מלמד שאין שורפין אתו ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת
"תשביתו שאר" מערב יום טוב. או יכול ביום טוב?
תלמוד לומר "כל מלאכה לא יעשה בהם" והלא שריפה מעין מלאכה היתה!
מה תלמוד לומר "תשביתו שאר מבתיכם"? מערב יום טוב תשביתו שאר מבתיכם בשריפה
הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו - מפרר וזורה לרוח או מטיל לים לדגים
ר' יהודה אומר: ממתין עד שיגיע לישוב - וישרפנו! שהיה ר' יהודה אומר אין מצות השבתתו אלא שריפה.
והרי דין: ומה נותר, שאין כתוב עליו בל יראה ובל ימצא, טעון שריפה
חמץ, שכתוב עליו בל יראה ובל ימצא - אין דין שיטען שריפה?
אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין
הרי מי שלא ניתמנה לו אור לשורפו - יהא יושב ומשמרו ויהיה עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא?
והתורה אמרה "תשביתו שאר מבתיכם", משביתו אתה בכל דבר!
היה ר' יהודה דנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה; מה נותר טעון שריפה - אף חמץ טעון שריפה!
אמרו לו: נבלה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה!
אמר להם הפרש: נותר אסור בהניה וחמץ אסור בהנייה, ואל תוכח נבלה, שמותרת בהנייה!
אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור בהנייה ואינו טעון שריפה!
אמר להם הפרש: נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת; ואל יוכיח שור הנסקל, שאין חייבין עליו כרת!
אמרו לו: חלב שור הנסקל יוכיח, שחייבין עליו כרת ואין טעון שריפה!
אמר להם הפרש: נותר חייבין עליו בבל תותיר וחמץ חייבין עליו בבל תותיר; ואל יוכיח חלב שור הנסקל, שאין חייבין עליו בבל תותיר!
אמרו לו: אשם תלוי כדבריך יוכיח, שחייבין עליו משום בל תותר ואין טעון שריפה!
והתורה אמרה "תשביתו שאר מבתיכם", משביתו אתה בכל דבר!
"כי כל אכל חמץ" מכלל שנאמר "כי כל אכל מחמצת" (פס' יט) אין לי אלא שנתחמץ מאליו
שנתחמץ מידי אחרים מניין? תלמוד לומר "כי כל אכל חמץ".
"ונכרתה הנפש" - ולא הצבור. "ההוא" - לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. "מישראל" - וישראל בשלום!
"מיום הראשון עד יום השביעי" יכול אין יום הראשון ויום השביעי בכלל
כשם שנאמר במצורע "מראשו ועד רגליו" (ויקרא יג, יב) ואין הראש והרגלים בכלל?
תלמוד לומר "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (פס' יח).
ר' אומר: ממקומו מוכרע! "מיום הראשון עד יום השביעי". מהמילה "יום"
פסוק טז עריכה
ראו מכילתא פסחא ט, וראו דברי ר' יונתן שם. מהדרשה נראה כאילו ימי חול המועד אסורים במלאכה לפחות כמו ביו"ט, ומותר לעשות רק מלאכת אוכל נפש. |
"ביום הראשון מקרא קודש" במה אתה מקדשהו? קדשהו במאכל, קדשהו במשתה, קדשהו בכסות נקייה
"ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש" אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון, שאסורין במלאכה. חולו שלמועד מנין?
אמרת ומה יום טוב ראשון ואחרון, שאין לפניהם ואחריהן מקודשין - אסורין במלאכה
חולו שלמועד, שלפניהם ואחריהן מקודשין - אינו דין שיהו אסורין במלאכה?
הרי ששת ימי בראשית יוכיחו, שלפניהם ואחריהן מקודשין, ואינן אסורין במלאכה!
לא! אם אמרת בששת ימי בראשית, שאין עמהן קרבן מוסף - תאמר בחולו של מועד, שיש עמהן קרבן מוסף?
הרי ראשי חדשים יוכיחו, שיש עמהן קרבן מוסף ואינן אסורין במלאכה!
לא! אם אמרת בראשי חדשים, שאין קרוין 'מקרא קודש', תאמר באילו, שקרוין מקרא קודש?
הואיל וקרוין 'מקרא קודש' דין הוא שיהו אסורין במלאכה "כל מלאכה לא יעשה בהם" (פס' טז)
יכול לא יקנב את הירק, ולא ידיח את הכלים, ולא יציע את המיטות? הרי אתה דן:
חמש דרשות על "כל מלאכה": אין לעשות אפילו חלק של מלאכה, ואפילו אם מדובר במלאכת קודש כגון תפילין, ואפילו איסורים שאין עליהם או על דומיהן חיוב חטאת! (המכונות "שבות", ראו ביצה ה ב). והשוו מכילתא פסחא ט, שם 'מקצת מלאכת קודש' היא סמיכה במקדש, המותרת אפילו בשבת. |
נאמר כן מלאכה ונאמר להלן מלאכה במשכן; מה מלאכה האמורה במשכן - מלאכה שיש עמה שאובה מחשבה, תכנון מראש
אף מלאכה האמורה כן - מלאכה שיש עמה שאובה
או מה מלאכה האמורה במשכן, מלאכה גמורה - אף אין לי, אלא מלאכה גמורה:
שלא יכתב כל הספר, ושלא יארג כל הבגד, ושלא יעשה כל הנפה.
ומנין לא יכתב שתי אותות, ולא יארג שני חוטין, ולא יעשה שני בתי נירין בסלים ובסוגין בנפה ובכברה?
תלמוד לומר "מלאכה"–"כל מלאכה"!
אין לי אלא ברשות, במצוה מנין?
לא יכתב שתי אותות בספרים ובתפילים ובמזוזות, ולא יארג שני חוטין בכתנת במכנסים ובמעיל?
תלמוד לומר "מלאכה"-"כל מלאכה" אין לי אלא מלאכה שחייבין עליה חטאת; מלאכה שאין חייבין עליה חטאת מנין?
לא יכתב אות אחת, ולא יארג חוט אחד, ולא יעשה בית אחד בסלין ובסוגין בנפה ובכברה?
תלמוד לומר "מלאכה"-"כל מלאכה"! אין לי אלא ברשות; במצוה מנין?
לא יכתב אות אחת בתפילין ובמזוזות ולא יארג חוט אחד בכותנת ובמכנסים ובמעיל?
תל' לומר "מלאכה"-"כל מלאכה" אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת
מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, לא שטין על פני המים
לא מספקין לא מרקדין ולא מטפחין? תלמוד לומר "כל מלאכה". אין לי אלא ברשות במצוה מנין?
אין מקדישין, אין מעריכין, ואין מגביהין ואין מתרימין תרומה ומעשרות?
תלמוד לומר "שבתון שבת קדש" (שמות טז, כג)
הדרשות של ר' יוסי הגלילי טוענות שההסתייגויות ("אך" או "רק") היא יוצא מן הכלל, ויש לראות אותן כמופרדות מהכלל. בעניין הענקים חולק עליו ר' עקיבא וטוען שהענקים נעלמו בדרך הטבע, שנכנסה בהם מאירה. |
אילו אמר 'לא יעשה בהם אשר יאכל לכל נפש'
הייתי אומר את שהוא אוכל נפש לא יעשה בהם ואת שאינו אוכל נפש יעשה בהם!
תלמוד לומר "אך", הפסיק העינין דברי ר' יוסי הגלילי. כיוצא בו אתה אומר "אין בארון, רק שני לוחות האבנים" (מלכים א ח, ט)
יכול שלא היו בו שני לוחות אבנים? תלמוד לומר "רק", הפסיק העינין דברי ר' יוסי הגלילי
כיוצא בו אתה אומר "אשר לא תדבר אלי, רק אמת בשם ה'" (מלכים א כב, טז) יכול שאמר לו אל תדבר לי אמת?
תלמוד לומר "רק", הפסיק הענין דברי ר' יוסי הגלילי
כיוצא בו אתה אומר "אשר עשה דוד הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו, רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א טו, ה)
יכול "בדבר אוריה החתי" לא סר, אבל סר בדברים אחרים? תלמוד לומר "רק", הפסיק העינין דברי ר' יוסי הגלילי
כיוצא בו אתה אומר "לא נותר ענקים בארץ בני ישראל, רק בעזה..." (יהושע יא, כב) יכול בעזה בגת ובאשדוד לא נותר, אבל נותר בשאר מקומות?
תלמוד לומר "רק", הפסיק העינין דברי ר' יוסי הגלילי
אמר לו ר' עקיבא מה אני צריך? והלא כבר נותרו! אלא מלמד שנכנסה בהם מאירה והיו מיתמעטין והולכין.
אילו אומר 'לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש' הייתי אומר את שהוא אוכל נפש יעשה בהם, ואת שאינו אוכל נפש - לא יעשה בהם!
תלמוד לומר "לבדו", שאין בוררין ואין טוחנין ואין מרקידין
ההיתרים למלאכה במועד (לפי ההקשר חלים האיסורים על מלאכות אחרות אפילו בחוה"מ) מוגבלים כאן לחימום מים לצורך המועד עצמו, ראו דעת בית הלל בביצה ב ה. וראו דעת ר' ישמעאל במכילתא סוף פרשה ט שם, ודעת ר' עקיבא שם, המתיר לעשות מלאכה עבור בעלי חיים – אבל לא לגויים. |
מנין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה, ומחמין לו חמין ומרחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ומרחץ בהם את התינוק?
תלמוד לומר "לכם" - לכל שהו צורככם! יכול יעשה מן היום למחר? תלמוד לומר "אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם"
את שנאכל בהם – יעשה, ואת שאין יאכל בהם - לא יעשה!
"אך אשר יאכל לכל נפש" שומע אני אף נפשות בהמה, שהיא קרויה נפש כעינין שנאמר "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח)
יכול יהו מהלקטין תורמסין לתרנוגלים ועושין לימודים לכלבים? תלמוד לומר "לכם": 'לכם' - ולא לגוים, 'לכם' - ולא לכלבים.
המעשה מדגים את העיקרון "לכם ולא לגויים". כנראה לא היתה סכנת חיים לבני העיר, וראו גם תוספתא ביצה ב ו. |
מעשה בשמעון התימני שלא בא בלילי יום טוב לבית המדרש; לשחרית מצאו ר' יהודה בן באבא
אמר לו: מפני מה לא באתה אמש לבית המדרש? אמר לו: מצוה אחת אירע לידי, ועשיתיה:
בלשת שלגוים נכנסו לעיר, והינו מתיראין שמא יצהיבו את בני העיר
שחטנו להם עגל אחד, והאכלנום והשקינום וסכנום, שלא יצהיבו את בני העיר
אמר לו: תמיה אני עליך שלא יצא שכרך בהפסדך; שהרי אמרו "אין עושין ביום טוב לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים"!
ר' עקיבא אומר: "אך אשר יאכל לכל נפש" - להביא את נפשות בהמה במשמע
משמע מביא את נפש בהמות ואת נפשות אחרים גויים? תלמוד לומר "לכם"!
מה ראית לחלוק? שאתה מוזהר על הבהמה ואין אתה מוזהר על אחרים!
"לכם" לכם ולא לגבוה
היה אבא שאול דנו דין אחד:
ומה אם בשעה שלא נפתחו כירי הדיוט נפתחו כירי שמים, בשעה שנפתחו כירי הדיוט - אינו דין שיפתחו כירי שמים?
פסוק יז עריכה
ראו פסחים ג ד. ר' עקיבא מסתייג ולדעתו יש לוודא שהנשים שאינן אופות ליטשו את הבצק במים. |
"ושמרתם את המצות" ר' יהודה אומר: שנו בדקדוקי מצות! מלמד ששלש נשים לשות בשלש עריבות זו אחר זו.
וחכמים אומרים: שלש נשים עסיקות בבצק; אחת לשה, ואחת אורכת ואחת אופה.
ר' עקיבה אומר: לא כל הנשים, ולא כל העצים, ולא כל התנורים שוין! זה הכלל: תפוח ותלטוש בצונן.
ר' שמעון אומר: "ושמרתם את המצות" - מצה הראויה להשתמר! יצא חלוט, שאין ראוי להשתמר.
"כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם" מלמד שצבאות מקום - צבאות ישראל, וצבאות ישראל - צבאות מקום.
"ושמרתם את היום הזה" שמריהו מלפניו מכאן אמרו אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר
ואין בודקין לא לאור חמה ולא לאור לבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" (צפניה א, יב)
"לדורותיכם חקת עולם" שינהוג הדבר לדורות.
פסוק יח עריכה
השוו לדרשה לפס' ו; הפעם מדובר על זמן ביעור החמץ ולא על זמן שחיטת הפסח. שתי המצוות חלות מיום יד בניסן בצהרי היום (משש שעות ומעלה). |
"בראשון", יכול בכולו? תלמוד לומר "בארבעה עשר". או בארבעה עשר, יכול משתחשך? תלמוד לומר "יום"
או יום, יכול משתי שעות? תלמוד לומר "בערב". מה בערב, משפנה היום - אף כשאמור יום, משפנה יום: משש שעות ולמעלה.
יכול את חייב מצה בארבעה עשר? תלמוד לומר "עליו" (דברים טז, ג)
עליו אתה חייב מצה, ואין אתה חייב מצה בארבעה עשר!
אם כן למה נאמר "בארבעה עשר"? אם אינו ענין לאכילת מצה - תניהו ענין לביעור חמץ!
"עד יום האחד ועשרים לחודש בערב", יכול את חיב במצה כל שבעה? תלמוד לומר "עליו"
עליו אתה חייב במצה, ואי אתה חיב מצה כל שבעה!
אם כן למה נאמר "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב"? שיכול אין לי אלא בשעה שיש לך פסח
בשעה שאין לך פסח מנין? תלמוד לומר "תאכלו מצות", קבעו הכתוב חובה!
אין לי אלא בזמן שבית המקדש קים; בזמן שאין בית המקדש קים מנין? תלמוד לומר "בערב תאכלו מצות"
אין לי אלא בארץ; בחוצה לארץ מנין? תלמוד לומר "בכל משבתיכם תאכלו מצות"
אם סופנו לרבות "עליו תאכלו מצות בכל משבתיכם תאכלו מצות", מה תלמוד לומר "עד יום האחד ועשרים לחדש"?
אם אינו עינין לשלפניו תנהו עינין לשלאחריו.
פסוק יט עריכה
ראו מכילתא פסחא י. |
"שבעת ימים". אין לי אלא ימים; לילות מנין? תלמוד לומר "עד יום האחד ועשרים..."
"שאר לא ימצא בבתיכם", מכלל שנאמר "לא יראה לך שאר" (שמות יג, ז), יכול יטמין יסתיר אותו שלא יראה לעין ויקבל פיקדון שהשאור אינו שלו אלא של אדם אחר? תלמוד לומר "שאר לא ימצא בבתיכם"
או "לא ימצא", יכול אי אתה רואה לאחרים חמץ של גויים? תלמוד לומר "לך": לך אי את רואה, רואה אתה לאחרים!
יכול לא דבר הכתוב אלא בגוי שלא כיבשתו, אבל גוי שכיבשתו והשכרתה לו ביתך ושרוי עמך בחצר שלך מנין? תלמוד לומר "שאר לא ימצא בבתיכם"
החזרה של איסור היראות השאור כאן ולקמן יג ז משווה את איסורי החמץ בבית ובשדות ("בכל גבולך"), הן לחומרא הן לקולא. |
ועדיין אני אומר: שבבית אסור בבל יראה ובבל ימצא; ושל אחרים מותר!
שבשדות אסור; להטמין, ולקבל פקדון, ושל אחרים יהא מותר!
תלמוד לומר 'שאר' 'שאר' (שמות יג, ז) לגזירה שוה
מה שאר האמור להלן, 'לך' ולא לאחרים - אף שאר האמור כאן, לך ולא לאחרים!
ומה שאר האמור להלן, הרי הוא בכלל בל יראה ובל ימצא - אף שאר האמור כן, הרי הוא בכלל בל יראה ובל ימצא!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: והלא בכלל בל יראה - בל ימצא היה! מה תלמוד לומר "לא ימצא"?
את שמצוי לך את זקוק לבערו, את שאין מצוי לך אין אתה זקוק לבערו!
מיכן אתה אומר חמץ שנפלה עליו מפולת, או שנפלה לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטוס
אם יכולין כלבים וחזירין לחפש אחריו ולהוציאו - אתה חייב וזקוק לבער אותו; ואם לאו - אי אתה זקוק לבערו!
נכרי שבא לביתו של ישראל וחמץ בידו - אין זקוק לו. הפקידו לו - חייב לבערו, שנאמר "לא יראה לך שאר"
ייחד לו בית ונתנו בתוכו - אין זקוק לו.
דרשות נוספות על הכפילות בין הפסוק כאן לבין שמות יג ז: איסור חמץ הוא רק לחמישה מיני דגן; עבירה על איסור שאור – ענשה כרת; בצק שהחמיץ נחשב חמץ גם אם החמיץ מאליו, בלי שאור. |
יכול תאנים ותמרים שנתחמצו מאיליהן יהא חייב עליהן?
דין הוא! או מה אם זה, שחימוצו מאחרים, חייבין עליו; אלו, שהחמיצו מאיליהן, אינו דין שיהא חייב עליהן?
תלמוד לומר "חמץ" (שמות יג, ז). מה חמץ מיוחד, שהוא מין דגן - יצאו אלו, שאינן מין דגן!
ר' שמעון אומר: לפי שלא למדנו לשאור שחייבין עליו כרת, תלמוד לומר "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר" (שם)
מה לא יראה לך חמץ, חייבין עליו כרת - אף לא יראה לך שאר, חייבין עליו כרת
"כי כל אוכל מחמצת", מכלל שנאמר "כי כל אוכל חמץ" (פס' טו), אין לי אלא שנתחמץ מאחרין; נתחמץ מאיליו מנין?
ראו גם לעיל בסוף הדרשה לפס' טו. נראה שבסוף הדרשה קובעים שאין להפקיר שאור, וצריך עיון. |
תלמוד לומר "כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש" ולא הציבור; "ההיא" - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מעדת ישראל" ישראל שלום. "בגר" זה הגר. "ובאזרח" זה אזרח. "הארץ" לרבות שאר הפקיר!
פסוק כ עריכה
סוגי המשקאות המנויים כאן אסורים בפסח, אבל אין חייבים עליהם כרת. לפי ת"ק רק מחמשת מיני דגן מכינים "לחם", ולפי 'דבר אחר' המצה צריכה להיות דווקא מאחד המינים העלולים להתחמץ, כלומר מחמשת מיני דגן. |
"כל מחמצת לא תאכלו", לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתס המצרי.
יכול יהא חייב עליהן? תלמוד לומר "חמץ". מה חמץ מיוחד, שהוא מין גמור - יצאו אלו, שאינן מין גמור
למה באו? ליתן עליהן לא תעס לא תעשה.
יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו בעיסת אורז? תלמוד לומר "לחם" (דברים טז, ג)
מה לחם האמור להלן (במדבר טו, יט), מחמשת מינין - אף לחם האמור כאן, מחמשת מינין.
דבר אחר "עוגות מצות כי לא חמץ" (פס' לט) - מצה הבאה לידי מצה וחימוץ; יצאת עיסת אורז, שאינה באה לידי מצה וחימוץ
לדעת ר' יוסי הגלילי אין להכין מצה מקמח של ביכורים; וראו מכילתא פסחא סוף י, שם מובאת הדרשה הזאת בשם ר' ישמעאל. ר' עקיבא (ושם: חכמים) חולק על האיסור ומתיר לכהן האוכל את הביכורים להכין מהם מצה ולצאת בה ידי חובה, כי הביכורים כוללים גם חטה ושעורה, הראויים למצה – בניגוד למרורים; ואילו היו מחמשת מיני דגן היה אפשר גם לאפות מהם מצות. |
יכול יצא אדם ידי חובתו בבכורים? תלמוד לומר "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", יצאו בכורים, שאין נאכלין 'בכל מושבותיכם', דברי ר' יוסי הגלילי
ר' עקיבה אומר: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא) מה מרורים, שאין במינן בכורים - אף מצה, שאין במינה בכורים
או מה מרורים, שאין באים בכורים - אף מצה, שאין באה בכורים!
יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו בטבל שלא ניתקן, ובמעשר ראשון שלא נתרם, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו?
תלמוד לומר "חמץ": מה חמץ מיוחד, שאיסורו מאליו - יצאו אלו, שאיסורן מידי דבר אחר.
ר' יוסי הגלילי אוסר לאפות מצות גם ממעשר שני בירושלים, והיה יכול לנמק גם איסור זה בדרשה הקודמת, שנאמר "בכל מושבותיכם" – ואכילת מע"ש היא רק בירושלים; אבל הוא בוחר לפסול את המע"ש בגלל עניין השמחה: לדעתו המצה מזכירה את השעבוד ("לחם עוני") ולא את יציאת מצרים, ואכילתה מחייבת אווירת עצבות. חכמים מפרשים את הביטוי "לחם עוני" במובן שהלחם עצמו עני ואינו מתובל ביין שמן או דבש. |
ומנין שהכהנים יוצאין ידי חובתן בתרומה בגבולין, וישראל במעשר שני בירושלים?
תלמוד לומר "מצות... מצות", ריבה הכתוב! ר' יוסי הגלילי אומר: אין אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלם
שנאמר "לחם עני"; יצא מעשר שני, שאין נאכל אלא בשמחה!
וחכמים אומרים: יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלם, שנאמר "מצות... מצות", ריבה הכתוב!
אם כן למה נאמר "לחם עוני"? פרט למצה שלשה ביין בשמן ובדבש!
פסוק כא עריכה
ראו דברי ר' יאשיה במכילתא פסחא יא: משה כיבד את הזקנים וקרא להם אליו; אבל את הנבואה של ההתראה להכין את קרבן הפסח אמר בעצמו לכל ישראל! |
"ויקרא משה לכל זקני ישראל" מלמד שנהג משה כבוד לזקנים! מלמד שהזקנים קודמין לכל ישראל!
מלמד שנשתמש משה בזקנים שבדורו!
השוו ויקרא רבה יא ח "אמר ר' יוסי בר חלפתא גדולה זקנה. אם זקנים הם - חביבין הם; אם נערים הם - נטפלה להן ילדות!" כלומר הזקנה מרחיקה את הזקן מהילדות המסוכנת. |
ר' יוסי הגלילי אומר גדולה זקנה אם ...גדולים הם - גדולה זקנה, שכך חיבבה הכתוב!
אם ילדים הם - גדולה זקנה, שכך ניטפלה ילדות!
"ויאמר אלהם" מלמד שנתן עיניו בהם משעה שאמר להן 'משכו'
ר' אליעזר אומר: אמר להן משכו ידיכם מעבודה זרה! כענין שנאמר "ואומר אלהם איש שקוצי עיניו... ואעשה למען שמי... (יחזקאל כ', ז'-ט')
ר' עקיבה אומר: "משכו" - מי שיש לו, "וקחו" - מי שאין לו; "לכם" - לרבות את הנותן מתנה!
"צאן" - בכל מקום שנאמר 'צאן' תופס כבשים ועזים.
ל'דבר אחר' ראו דברי ר' יצחק במכילתא פסחא יא. |
דבר אחר "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם", נמצינו למדין לבהמה דקה שנקנית במשיכה!
ר' ישמעאל אומר: יכול לא יהא פסח דורות כשר אלא אם כן היה לקוח?
אל תתמה, שהרי תודה כשרה להביא מן הנלקח בכסף מעשר, ולא כשרה להביא מן המעשר!
תלמוד לומר "משכו" - מי שיש לו, "וקחו" - מי שאין לו
"ושחטו הפסח" - אין מצותו אלא בשחיטה!
שהיה בדין: ומה עולה, שלא קבע לה זמן שחיטה, אין מצותה אלא בשחיטה
פסח, שקבע לו זמן שחיטה, אינו דין שלא תהא מצותו אלא בשחיטה?
לא! אם אמרת בעולה, שקבע לה מקום שחיטה - תאמר בפסח, שלא קבע לו מקום שחיטה?
הואיל ולא קבע לו מקום שחיטה - לא תהא מצותו בשחיטה? תלמוד לומר "ושחטו הפסח", אין מצותו אלא בשחיטה!
פסוק כב עריכה
בשאר המקומות שיש "לקחת" לא נזכרה המילה "אגודה", וכאן בלבד נאמר "אגודת איזוב". ר' יהודה מסיק שבכל הלקיחות צריך אגידה, ואילו חכמים טוענים שבשאר הלקיחות אין צורך באגודה דווקא. וראו מכילתא פסחא יא, שם לא מופיעה דעת חכמים. |
"ולקחתם", ר' יהודה אומר: נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה לקיחה בפרה (במדבר יט, ו)
ונאמרה לקיחה בלולב (ויקרא כג, מ), ונאמרה לקיחה במצורע (ויקרא יד, ד)
מה לקיחה האמורה כאן, אגודה - אף לקיחה האמורה להלן, אגודה!
וחכמם אומרים: זה, אם אין אגוד – פסול; והלז, אף על פי שאין אגוד - כשר!
"אזוב" לא איזוביון לא אזוב רומי, ולא איזוב כוחלית, ולא אזוב מדברית, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי!
השוו מכילתא פסחא סוף יא, שם רק הוזכרה דעת ר' עקיבא לעניין "סף" ולא פותחה. כאן דעת ת"ק היא שההזאה מתבצעת דווקא מכלי ולא ממפתן הבית, ודעת ר' עקיבא היא שמזים גם ממפתן הבית וגם מהכלי. |
"וטבלתם בדם" - שיהא בדם כדי טבילה! "אשר בסף" שומע אני בסף כלי
או בסף מזוזה? מפני שהכלי קרוי סף ומזוזה קרויה סף! ומנין שהכלי קרוי סף? שנאמר "והספות והמזמרות" (מלכים א ז, נ)
ומנין שהמזוזה קרויה סף? שנאמר בתתם סיפם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי (יחזקאל מג, ח)
תלמוד לומר "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות" בסף שיכול ליגע! אמור מעתה: בסף כלי ולא בסף מזוזה!
ר' עקיבה אומר: הואיל ושני כתובים קיימין יהא נותן בסף כלי ובסף מזוזה! שירי הדם היה שופך על יסוד האסקופה.
"אתם" אין לי אלא אתם; גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואתם לא תצאו..."
פסוק כג עריכה
ראו לעיל בדרשה לפס' יב, ובמכילתא פרשות ז ויא. בבית שאין לו משקוף ומזוזות לא נתנו את הדם על הפתח. ישראל הוזהרו שלא לעמוד בפתח הבית בזמן מכת בכורות. |
"ועבר ה' לנגף את מצרים..." נאמרה כאן עברה ונאמרה להלן עברה; מה עברה האמורה להלן, מגפה - אף עברה האמורה כאן, מגפה
וכן הוא אומר "ובכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך..." (עמוס ה, יז)
"וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות" - פרט לבית שאין לו שקף ואין לו מזוזה.
"ופסח ה' על הפתח" - הרי זו אזהרה.
"ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" - מלמד שכיון שניתנה רשות לשלוחין לחבל
סופן לעשות שליחותן, אבל אין חוזרין למקום הקדש.
פסוק כד עריכה
המילה "הזה" מלמדת שיש רק מצווה אחת הנוהגת לדורות, ולא חמש (פסח, אגודת אזוב משקוף ושתי מזוזות) |
"ושמרתם את הדבר הזה" - שמור מצוה האמורה בענין
יכול אף אגודת אזוב ומשקוף ושתי המזוזות? תלמוד לומר "הזה לחק לך ולבניך עד עולם" - שינהוג הדבר לדורות.
פסוק כה עריכה
בבראשית טו יט-כא נזכרו עשרה עמים בא"י. בספר דברים רק שבעה, והדרשה רואה את כיבוש שאר שלושת העמים כנבואה לשלב השני של כיבוש הארץ, בימי המשיח, ראו בראשית רבה מד כג. וראו גם מכילתא פסחא יז. וראו גם ספרי דברים קסד, שם נראה שא"י המערבית מכונה נחלת שבעה וא"י המזרחית מכונה נחלת שלושה. |
"והיה כי תבוא אל הארץ" - זו ארץ שבעה "אשר יתן ה' לכם" - זו ארץ שלשה.
"ושמרתם את העבדה הזאת" גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שכשישראל נכנסין לארץ עתידין לעשות את הפסח! מיד
וכן הוא אומר "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח..." (יהושע ה, י)
פסוק כו עריכה
ראו מכילתא פסחא יז, וכן בהגדה של פסח. |
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם", עתידין לומר לכם
"מה העבודה הזאת לכם" - זה בן רשע, שהוציא את עצמו מן הכלל!
אף אתה הוציאו מן הכלל, ואמור לו "בעבור זה עשה ה' לי" (שמות יג, ח) לי עשה, ולא לך עשה!
פסוק כז עריכה
"ואמרתם זבח" - שיהיו כל מעשיו לשום זבח. "פסח" - שיהיו כל מעשיו לשום פסח "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו
שלוש הפעמים שבהן מוזכרת הפסיחה מוודאות שבכל מקרה הקב"ה מציל את ישראל, אפילו אם הם מעורבים בגויים ואפילו אם הם עימם באותה מיטה. הדרשה מניחה שהמצרים היו מחזיקים בישראל כבבני ערובה, אבל ישראל ניצלו וזכו להגנת ה' אפילו אם נאלצו שלא לסמן את הפתח בדם, וראו גם מכילתא פסחא ז. מפרש "פסח" – הציל. |
"לה'" - לשם המיוחד "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" שלוש פסיחות נאמרו בפרשה: "אשר פסח", "ופסח ה'", "ופסחתי עליכם".
מנין אתה אומר חצר שכולה ישראל לא היתה פסיחה אלא על הבתים? שנאמר "אשר פסח על בתי בני ישראל".
מצרי וישראל שרוים בחצר - לא היתה פסיחה אלא על הפתחים, שנאמר "ופסח ה' על הפתח" (לעיל פס' כג).
מצרי וישראל נתונין במטה - לא היתה פסיחה אלא על ישראל, שנאמר "ופסחתי עליכם" (פס' יג)
וכן הוא אומר "ירד ה'... על הר ציון... כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות... גנון והצל פסוח והמלט" (ישעיה לא, ה)
אלמלא דבר כתוב אי אפשר לאמרו: כחיה ששוחה על בנה ומניקתו!
וכן הוא אומר "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך..." (דברים א, לא) ואומר יפל מצדך אלף... אליך לא יגש" (תהלים צא, ז)
ואומר "ה' שומרך... מעתה ועד עולם" (תהלים קכ"א, ה'-ח')
"אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" אין לי אלא בתי ישראל; בתי גרים נשים ועבדים של ישראל מנין?
תלמוד לומר לו "ואת בתינו הציל ויקד העם" ביטוי רחב הכולל גם נשים וכו' "וישתחוו" - מלמד ששמחו על הבשורה כמעשה!
פסוק כח עריכה
השמחה היתה כבר על הבשורה, והשכר ניתן לעם כבר על ההליכה לקניית הקרבנות! |
"וילכו ויעשו בני ישראל" - ליתן להן שכר הליכה כשכר עשייה
"כאשר צוה ה' את משה" לפי שמצינו שפרשה ראשונה אמר לו המקום למשה, ושנייה, ואמר להן לישראל - ושמחו!
ומנין שאף שתיהן שמע מפי הקב"ה וחזר ושנאן להן לישראל?
תלמוד לומר "כאשר צוה ה' את משה", אין לי אלא משה שהפרשה תלויה בו; מנין שאף אהרן היה עמו?
תלמוד לומר "כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן". יכול משה ואהרן, שהיו עסוקין במצוה, לא היה להם פסח? תלמוד לומר "כן עשו"
ומנין שאף על פי שלא נאמר להן עתידין היו, ומעותדין היו, זריזין היו ומזורזין היו? תלמוד לומר "כן עשו" כן עשו וכן היה בלבם לעשות!
פסוק כט עריכה
אילו היה משה נוקב בדבריו לישראל בשעה המדויקת של מכת הבכורות, היה עלול חישוב מוטעה של ישראל לגרום להם להתלונן שהגיע הזמן ולא נגאלו – דרשה בגנות ישראל, ובמיוחד למחשבי בקיצין שבהם, שהיו נפוצים כבר בתקופת המדרש; אבל באזהרתו לפרעה נקב בזמן "כחצות הלילה", והשוו מכילתא פסחא יב, שם ההבחנה היא בין דברי משה לפרעה לבין האמת: הקב"ה מדייק יותר מפרעה ועבדיו. |
"ויהי בחצי הלילה" משה אמר להן לישראל "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (פס' יב), ולא קבע להן זמן
שלא יהו יושבין ומהרהרין הרהורין רעים, ואומרים כבר הגיעה שעה ולא נגאלנו!
אבל כשאמר לו משה לפרעה, מה הוא אומר? "כה אמר ה' כחצות הלילה..." (שמות יא, ד)
אמר לו הדבר שקול: לכשיחצה הלילה אם כחוט השערה ולמעלה אם כחוט השערה ולמטה
יושב על אבן שעות ומכוין את השעה כחוט השערה
נפילת המלכויות וחלופי האימפריות התרחשו, לדעת הדרשן בחצי הלילה או בצהרי היום: מכת בכורות היתה בחצות הלילה, ואבדנה של מצרים בימי יחזקאל היה בצהרי היום, וגם נפילת ישראל בחורבן ירושלים בבית ראשון היה בצהרי היום! וראו גם בפיוט ויהי בחצי הלילה. |
שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אלא הגיע זמנה של מלכות ליפול ביום - נופלת ביום; בלילה - נופלת בלילה!
וכן הוא אומר "ונוף צרי יומם..." ואומר "ובתחפנחיס חשך היום" (יחזקאל ל', ט"ז-י"ח) ואומר "ביה בליליא קטיל..." (דניאל ה, ל).
ואף כשהגיע זמנן של אבותינו ליפול, מה נאמר בהן? "אוי לנו כי פנה היום..." (ירמיה ו, ד).
"וייי הכה כל בכור בארץ מצרים" - ולא ביד שליח
"מבכור פרעה" שומע אני זה בנו, כשהוא אומר "היושב על כסאו" כבר בנו אמור! מה תלמוד לומר "מבכור פרעה"?
מלמד שפרעה הרשע - בכור היה, ולא נגעה בו פורענות! וכל כך למה?
כדי לפתות ליבן של מצריים, שיהו אומרים 'קשה פרעה, שלא נגעה בו פורענות'
ועליו הוא אומר "משגיא לגוים - ויאבדם..." (איוב יב, כג)
וכן הוא אומר "ובכל אלהי מצריים אעשה שפטים אני ה'" (פס' יב) והלא בעל צפון בכלל אלהי מצרים היה
מפני מה לא נגעה בו פורענות? - כדי לפתות לבן של מצרים שיהוא אומרים 'קשה בעל צפון, שלא נגעה בו פורענות'
ועליו הוא אומר "משגה לגוים"... אבל באחרונה מה הוא אומר? "ויכסו מים צריהם..." (תהלים קו, יא)
מלמד אף בעל צפון נתכתת.
שלושה נימוקים לפגיעה בבכור השבי ובבחור השפחה: א- גם הם שיעבדו את ישראל! ב- כדי שלא ייחסו להם או לאלוהיהם את הניצחון על מצרים. ההסבר השני מופיע גם במכילתא פסחא יג. ג (ר' אליעזר)- הם העדיפו להשאר בשעבודם ובלבד שגם ישראל ישתעבדו, כלומר היו אנטישמיים. |
כאן הוא אומר 'בכור השבי', ולהלן הוא אומר 'בכור השפחה' (שמות יא, ה), מלמד שבמדה הזאת נשתעבדו בהן בישראל
"בכור השבי" - זה שנתון בדייטי. "אשר בבית" - זה שחבוש בבית האסורין "הבור" - זה שנתון בדייפנטא בבור השבי
מפני מה לקו עמהן? מפני שהיו אומרים אלהינו יפרע לנו מן המצרים שמשעבדין אותנו
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מפני מה לקו עמהן? מפני שהיו אומרים 'רצוננו נהיה בשעבודנו - וישראל יהיו בשעבודן!'
"עד בכור השבי" - מלמד ששבו אותן. "עד בכור השפחה" - מלמד שכיבשו אותן מצרים לעבדים ולשפחות
"אשר אחר הרחים" - מלמד שהיו מפריכין בהן.
פסוק ל עריכה
לדרכם של מלכים לקום ברבע היום ראו ברכות א ב. |
"ויקם פרעה לילה" לא עמד כדרכן שהמלכים עומדין, בזמר. לא עמד כדרך שהמלכים עומדין, בשלש שעות וישנים בשתי שעות
"הוא וכל עבדיו וכל מצרים" מה הוא, שלא העמידו אדם - אף עבדיו, שלא העמידן אדם ואף מצרים, שלא העמידו זה את זה.
"ותהי צעקה גדולה במצרים" מלמד שהיו רואין אלהיהם מתבקעין ונופלים לפניהם
ואף על פי שהדברים סתומים כאן - מפורשים להלן: "ותגעש ותרעשה הארץ... עלה עשן באפו..." (שמואל ב כב, ט)
"כי אין בית אשר אין שם מת" ר' נתן אומר: וכי לא היה שם בית שלא היה בו בכור?
אלא כיון שנולד בן בכור לאחד מהן ומת - היה עושה לו דיוקני והיו אותו היום נידקות ונשחקות ונזרות לפניהם
והיה קשה להן כאילו אותו היום קברום.
דבר אחר לפי שהמצרים היו קבורים בבתיהם והכלבים נכנסין דרך ביבין ומחטטין ומוציאין בכורות מקבריהן ומתעתעין בהן
והיה קשה להן כאילו אותו היום קברום!
פסוק לא עריכה
ראו מכילתא פסחא יג, במכילתא מתארים את השיחה בין פרעה לבין משה ואהרון, שבה הם מסבירים שאינם יכולים לצאת לארמונו כי הקב"ה אסר עליהם לצאת מפתחי ביתם. |
"ויקרא למשה ולאהרן לילה" יכול באו אצלו? והלא כבר נאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (פס' כב)!
אלא מלמד שהציצו מתוך גזוצטרא מרפסת ואמרו לו: בלילה אין אנו יוצאין! אנו יוצאין בחצי היום!
"צאו מתוך עמי", יכול שהות? תלמוד לומר "קומו" מיד
ראו גם לעיל פס' כז. |
"אתם" אין לי אלא אתם; גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "גם אתם גם בני ישראל" לרבות נשים וטפלין!
"ולכו עבדו את ה' כדברכם" – עָמְדָה שלכם! עמדתכם ניצחה את עמדתי
פסוק לב עריכה
הדרשה משווה בין עמדתו של פרעה בפרק י לבין דברי הכניעה שלו כאן: הוא מסכים ליציאת כל העם, כולל נשים וטף, צאן ובקר, משלהם ומשל המצרים; וראו מכילתא פסחא יג. |
"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו..." (שמות י, ט) 'צאנכם'-"גם צאנכם", משלי! 'בקרכם'-"גם בקרכם", משל שרים
"קחו כאשר דברתם ולכו" עָמְדָה שלכן "ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" {(שמות י, כה)
וברכתם 'אתי'-"גם אתי", אף לנשי ולטפלי!
פרעה מתאמץ לפייס ולרצות את משה ואהרון, כדברי ר' אלעזר ביומא ח ט, ושכרו על כך מופיע בישעיה יט. הכניעה שלו כאן מועמדת מול הסרבנות שלו בעבר, והדרשן מציג את שכרו על קידוש השם שעשה בכך: על הפיוס של משה ואהרון זכו המצריים בהקמת מזבח לה', על ההודאה בכוחו של הקב"ה זכו באפשרות גיור המצרים, ועל ההבנה שאין בכחם לנצח את ישראל זכו לקבורה. |
דבר אחר "וברכתם גם אותי" מיכן אתה אומר שהיה פרעה יודע שהוא מחוסר תפלה אינו רשאי להתפלל בעצמו ומבקש ברכה מישראל.
ואין המקום מוחל לו לאדם עד שיפייס את חבירו! מה שכר נטלו על כך? "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים..." (ישעיה יט, יט)
הפה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב) - הוא הפה שאמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט, כז)
מה שכר נטלו על כך? לא תתעב מצרי..." (דברים כג, ח)
הפה שאמר "ארדף אשיג אחלק שלל" (שמות טו, ט) הוא הפה שאמר "אנוסה מפני ישראל (שמות יד, כה)
מה שכר נטלו על כך? "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות טו, יב) - זכו ליקבר, שלא יאכלו אותן חיה ועופות.
פסוק לג עריכה
המצרים הכניסו את היהודים לעגלות בבהלה כדי שיצאו ממצרים למשך שלושה ימים למדבר, ויסירו מהם את מכת הבכורות. |
"ותחזק מצרים על העם", מלמד שנפלה לו ותרא פחד ופאניקה לפרעה והיו מניחין את מיתיהן ואת חלליהן
והיו משקעין אותן המצרים הכניסו את היהודים בכח בקרונות ובעגלות.
"למהר לשלחם מן הארץ" ולא לארץ כנען, כן הוא אומר "דרך שלשת ימים נלך במדבר" (שמות ח, כג)
"כי אמרו כולנו מתים" אמרו: משה אמר לנו בכורות מתים, ואנו רואין שמתין בכורות ושאינן בכורות!
והן אינן יודעין שכולם שטופין בזמה: אחד בא על עשר נשים וילדו לו עשרה בנין - נמצאו כולן בכורי נשים
עשרה אנשים באו על אשה אחת וילדה לה עשרה בנים - נמצאו כולן בכורי אנשים! לכך אמרו "כולנו מתים!
פסוק לד עריכה
ראו גם מכילתא פסחא יג: למרות שהיו גם עשירים בין בני ישראל, הם הסתפקו בשאריות המצה והמרור מליל הסדר, ולא לקחו מזון נוסף, ובזכות האמון שלהם בקב"ה נעשה נס והמצות הללו הספיקו ל31 יום. |
"וישא העם את בצקו טרם יחמץ" מלמד שקרב להחמיץ!
"משארותם צרורות..." מה ששיירו מן המצה ומה ששיירו מן המרור.
דבר אחר "משארותם צרורות..." וכי לא היה בידם מה ליטול ומה לא ליטול? והלא לסוף הענין הכתוב משבחן שהיו בני אדם עשירים!
אלא מלמד שלא נטלו בידם אלא דבר מועט, ונכנסה בו ברכה ואכלו ממנו שלשים ואחד יום, שהיה יפה להן כמן!
פסוק לה עריכה
ישראל לקחו כל אחד משכנו המצרי את הכסף וכו', כדי שלא להבליט את ההשאלה מהמצרים. הסדר "כלי כסף" ואחריו "כלי זהב" מורה שהאחרון יקר מהראשון, ולכן ניתן להסיק שהיקרים והחביבים ביותר היו השמלות; וראו מכילתא פסחא יג. |
"ובני ישראל עשו כדבר משה" אמר להן לא תהו מהלכין משכונה לשכונה, שלא תהו נראין כבני אדם תרמאין.
"וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" הראוי לישאל כלי כסף - ישאל כלי כסף; כלי זהב - ישאל כלי זהב
חביב האחרון "ושמלות"! מנין שהשמלות חביבות מן הכל? תלמוד לומר "כלי זהב ושמלות" חביב האחרון!
פסוק לו עריכה
בימי החשיכה נכנסו ישראל לבתי המצרים אבל לא גנבו שם דבר, ולכן מצאו חן בעיני המצרים ואלו לא נמנעו מלהשאיל להם את כליהם. |
"וה' נתן את חן העם בעיני מצרים" מה הוא החן הזה "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים",
מל]מד ששלשת ימים היו מצריים שרויין באפלה וישראל מקרקרין בבתיהם ולא נחשד אחד מהן אפילו על הצינורה
והיו מצרים דנין קל וחומר בעצמן ואומרין אמתי ראויין אלו ליטול: כשאנו שרויין באורה או כשהיינו שרויין באפילה?
כשנטלו לעצמן או כשאנו נותנין להן?
דבר אחר "את חן העם", מלמד ששרת עליהן רוח הקדש
וכאן הוא אומר "ושפכתי על בית דויד ועל יושבי ירושלם רוח חן..." (זכריה יב, י)
אין דומה האמור לו השאילני נוניא והוא אומר אין לי, השאילני סקוטלא והוא אומר אין לי
לאומר לו השאילני נוניא שבמקום פלוני, השאילני סקוטלא שבמקום פלוני.
ר' מצביע על תהליך שבו עברו המצרים משכנים לישראל ליראים מפניהם. הם לא החזירו את מה ששאלו מהם לפני כן, אלא דרשו עוד כלים ובגדים נוספים, והמצריים נתנו להם בעל כרחם כל מה שבקשו כי יראו מהם, וכן גם כי רצו להציג לאומות העולם את עבדיהם כעשירים. |
"וישאילום" ר' אומר: כשהיו ישראל במצרים מה נאמר בהן? "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" (שמות ג, כב)
מלמד שהיו גרין עמהן; כשבטלו מן השעבוד מה נאמר בהן? "וישאלו איש מאת רעהו" (שמות יא, ב), מלמד שהיו רעים להם
כשנגאלו מן השיעבוד מה נאמר בהן? "וישאילום", מה שהשאילום לא הגיעום, והיו משאילין אותן בעל כורחן
מלמד שהיו יראין מהן כבני אדם שיריאין מן קוניהן
ומפני שהיו אומרים למחר יהו אומות העולם רואין אותן במדבר ויאמרו ראו כמה עשירים הן עבדיהם של מצרים
ומנין אתה אומר שלא היה כל אחד ואחד מישראל שלא היה יכול להעמיד אהל מועד וכל כליו וכל קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו?
תלמוד לומר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב) אין לך כל אחד ואחד מישראל שאין יכול לעשות כל מה שאמרתי לך!
יכול היה בהן אחד שלא נטל? תלמוד לומר "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל" (תהלים קה, לז)
ואי זה הוא כושל? כדוד, שנאמר "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד" (זכריה יב, ח)
גם משה ואהרון שאלו כלים, כי שאילת הכלים היתה נחשבת כמצוות עשה ("ושאלה אשה") ולא תעשה ("לא תלכו ריקם"). ישראל רוקנו את מצרים מכל כספה וזהבה. |
יכול משה ואהרן, שהיו עסוקין במצוה, לא נטלו מביזת מצרים?
תלמוד לומר לו "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (שמות ג, כא) איפשר משה ואהרן, שהיו עוברין על מצות עשה ועל מצות לא תעשה?
תלמוד לומר "גם האיש משה גדול מאוד" (שמות יא, ג)
"וינצלו את מצרים" עשאוה כמצולה זו, שאין בה דגים דבר אחר עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן
ביזת הים גדולה מביזת מצרים שבפרקנו, כשם שהזהב יקר מן הכסף, וכשם שהעדי יקר מהיעדרו; וראו מכילתא פסחא סוף יג. |
למה משביח הכתוב ביזת ים יותר מביזת מצרים? אלא מה שבבתים נטלו במצרים ומה שהיה בתיסווראות במחסנים נטלו על הים
שכך דרכם של מלכים בשעה שיוצאין למלחמה מוציאין כל כספן וזהבן עמהן כדי שלא להמריד אחרים תחתיהן
וכן הוא אומר "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד) - זו ביזת מצרים, "ואברותיה בירקרק חרוץ בזהב" זו ביזת הים.
"תורי זהב נעשה לך" (שיר השירים א, יא) זו ביזת ים, "עם נקדות הכסף" זו ביזת מצרים
"ותרבי ותגדלי" (יחזקאל טז, ז) זו ביזת מצרים "ותבואי בעדי עדים" זו בזת הים! כפולה ומכופלת בזה שבזזו על הים!
פסוק לז עריכה
כשם שפיח הכבשן שבחפניהם של משה ואהרון במכת השחין הגיע למרחק מהלך 40 יום, לכל ארץ מצרים, כך גם קולו של משה, שהורה לישראל להגיע לסוכות הגיע למרחק זה. |
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה". מרעמסס לסוכות מאה ועשרים מיל, והיה קולו של משה הולך מהלך ארבעים יום
ואל תתמה שהרי כבר נאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם..." (שמות ט, ח)
והרי דברים קל וחומר: ומה אבק, שאין דרכו להלך, הרי הוא הולך מהלך ארבעים יום
קול, שדרכו להלך - על אחת כמה וכמה.
"סוכותה": ר' עקיבה אומר: סוכות ממש עשו להן בסוכות. ר' אליעזר אומר: סוכות - ענני כבוד באו, וחנו על גגי רעמסס
מושלו משל: למה הדבר דומה? לחתן שהביא אפריון לפתח ביתה של כלה כדי שתכנס לו מיד.
ר' נחמיה אומר: סוכותה שכל מקום שצריך ליתן לו למד בתחילתו תן לו הי בסופו.
גם המספר המוצג כאן כמדוייק נראה כאמדן, והדיוק שלו הוא יחסי, שהרי המספרים של כל שבט היו במאות שלמות ופעם אחת בחמישים. רבי חולק על ת"ק ומפרש את כ הדמיון כמעידה על צדיקותם של האנשים. |
"כשש מאות אלף" אומיד בערך, הין חסיר הין יתר
אבל בפרט בדיוק מה הוא אומר? "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (במדבר א, מו)
ר' אומר: הרי הוא אומר "ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש" (יהושע ז, ה) שמה מה היו?
אם שלשים ושבעה – היה להן ליאמר! היה צריך לנקוב במספר המדויק אם שלשים וחמשה - היה להן ליאמר!
מה תלמוד לומר כשלשים וששה? מלמד שהיו כל אחד מהם שקולין כנגד כל ישראל!
כיוצא בו אתה אומר "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית אל פתח היכל ה'... כעשרים וחמישה איש" (יחזקאל ח, טז)
שמה מה היו? אם עשרים וארבעה - היה להן ליאמר! אם עשרים וששה - היה להן ליאמר!
מה תלמוד לומר "כעשרים וחמשה"? מלמד שהיו שקולין כנגד כל ישראל!
"רגלי" - עושה מלחמה. "גברים" - חוץ מנשים. "לבד מטף" - מלמד שעשו עמהן פחות מבן עשרים שנה!
פסוק לח עריכה
הערב רב קשור לשני ריבויים ('וגם' 'רב'), והדרשן מסיק שהיה גדול פי 3 מבני ישראל. |
'ערב עלה אתם' – 'ערב רב עלה אתם' – "וגם ערב רב עלה אתם" - מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.
"צאן ובקר" - אין לי אלא צאן ובקר; מנין לרבות גמלים וחמורים וסוסים? תלמוד לומר "מקנה כבד מאד"!
כיוצא בו אתה אומר "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות יב, לד)
וכי לא היה בידן מה ליטול ומה לא ליטול? אלא מלמד שהיו מחבבין את המצוה!
כיוצא בו אתה אומר "כי בכיתם באזני ה' לאמר" (במדבר יא, יח)
וכי לא היה בידם מה לוכל ומה לא לוכל? אלא מלמד שבקשו אוכל של חנם!
כיוצא בו אתה אומר "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב, א)
יכול לאלו היה ולשאר שבטים לא היה? אלא מלמד שאילו פשטו ידיהן בו!
פסוק לט עריכה
המלה "עוגות" מתארת את הצורה של החררה – המצה, ולא את טעמה, וראו מכילתא פסחא יד. |
"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות", אין עוגה אלא חררה, כענין שנאמר "לושי ועשי עוגות" (בראשית יח, ו)
"כי לא חמץ", מלמד שממין חמץ הבא מצה! "כי גורשו ממצרים" - מה שגרשו ממצרים, נעשה להן בו נס שלא להחמיץ
"ולא יכלו להתמהמה" - מלמד שלא יכלו להשתהות. "צדה לא עשו להם" - מלמד שלא נטלו בידם זוודין לדרך.
"וגם צדה לא עשו להם" מלמד שאף קליות ואגוזים לא נטלו בידם לתינוקות לדרך!
פסוק מ עריכה
בעניין זמן הגלות במצרים יש לפנינו סתירה בין פסוקים שונים: כאן מדובר על 430 שנה, בברית בין הבתרים ננקב מספר של 400 שנה, וחז"ל עשו מאמצים להקטין ולקצר את משך הזמן ככל האפשר. שהרי אפילו אם נניח שקהת נולד בכניסה למצרים, ושעמרם נולד בסוף חיי אביו, ושמשה נולד בסוף חיי עמרם – אין ישיבת ישראל במצרים יותר מ350 שנה! ואיך נאמר כאן שישבו שם 430 שנה? – הדרשן מוסיף עוד איזכורים של "ישיבה" של האבות ומגיע ל400 שנה, וכך מיישב את הפסוק עם בראשית טו יג. מהולדת יצחק עד הירידה למצרים מונה הדרשה 190 שנים, ולפיכך שהות ישראל במצרים ארכה 210 שנים: ((60+130)-400 שנים) |
"ומושב בני ישראל..." וכי שלשים שנה וארבע מאות שנה ישבו במצרים? והלא לא היו במצרים אלא מאתים ועשר שנים!
וכי מאתים ועשר שנים ישבו, שנאמר "ישבו במצרים"? והלא קהת מיורדי מצרים היה, שנאמר "ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה" (שמות ו, יח)
ונאמר "ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה" (שמות ו, כ), ושמנים של משה - הרי שלש מאות וחמשים שנה!
מה תלמוד לומר "ומושב בני ישראל..."?
ישיבות הרבה ישבו: ישיבת אברהם בארץ פלשתים (בראשית כ, א) ישיבת יצחק בארץ כנען (בראשית כה, יא)
ישיבת יעקב "בארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א) הרי את מלקטן ועושה אותן ארבע מאות שנה!
ומנין שארבע מאות שנה היו? הרי נאמר לאברהם בין הבתרים "ידוע תדע... ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג)
ביצחק הוא אומר "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בראשית כה, כו)
וכן יעקב אמר לפרעה "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה" (בראשית מז, ט) - הרי מאה ותשעים שנה, נשתיירו שם מאתים ועשר שנים!
לפי פס' טז איוב חי אחרי שאירעו לו האסונות 140 שנה; בפס' י מתוארים חייו אחרי האסונות "למשנה", הדרשן מסיק שמשך הזמן של 140 שנה הוא כפול מזמן חיי איוב לפני האסונות, ומכאן שאיוב היה בן 70 בזמן האסונות, ובסך הכל חי 210 שנים. |
וסימן לדבר שנותינו של איוב: כשירדו ישראל למצרים נולד איוב וכשעלו מת, שנאמר "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב מב, י) ואומר "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (פס' טז)
"בחצי" בחצי הלילה נדבר עם אבינו אברהם בין הבתרים, ובחצי הלילה נולד יצחק, ובחצי הלילה לקו בכורות מצרים,
שנאמר "ויהי מקץ" קץ אחד לכולן "שלשים שנה וארבע מאות שנה". שלשים שנה אלו מה טיבן?
מיום שנידבר עם אבינו אברהם בין הבתרים ועד שנולד יצחק ל' שנה, ומשנולד יצחק ועד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה.
פסוק מא עריכה
ראו לעיל בדרשה לפס' יז. וכן מכילתא פסחא ט, ופרשה יד שם – שמזהים את צבאות ה' עם מלאכי השרת. כשם שהקב"ה מצטער בסבלם של ישראל, כך הוא ומלאכיו נגאלים ונפדים עימם! |
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים",
מלמד שאף צבאות מקום היו עם ישראל בצער, שנאמר "בכל צרתם לא צר" (ישעיה סג, ט)
ואומר "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו)
ואומר "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו" (שמואל ב ז, כג)!
פסוק מב עריכה
למחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר ראו מכילתא פסחא יד: ר' אליעזר מבחין בין גאולת מצרים, שהגיעה במועד קבוע מראש – לבין הגאולה העתידה, שתבוא כשיעשו ישראל תשובה. ר' יהושע רואה גם את הגאולה העתידה כמוכתבת ע"י "קץ"; אלא שגאולת מצרים לא היתה ידועה לישראל במצרים מראש, ואילו הגאולה העתידה תהיה בליל הפסח הידוע והצפוי מראש. |
לעניין זמן נפילת המלכות, שהוא בחצי היום או בחצי הלילה ראו לעיל בדרשה לפס' כט.
"ליל שמורים הוא לה'" מלמד שנשתמרה להן גאולה ראשונה לדורות, וליובלות, ולשמטים, ולשנים,
ולחדשים, ולשבתות, ולימים, ולשעות, ולעיתים ולעונות.
"הוא הלילה הזה לה' שמורים" גאולה זו נגאלין בפרק זה, שנייה - נגאלין בפרק אחר!
וכן הוא אומר "ויקרא אריה על מצפה ה'... ועל משמרתי אנוכי ניצב... משא דומה אלי קורא משעיר...
אמר שומר אתא בקר" (ישעיהו כ"א, ח'-י"ב)
מה משמר משמר? שלא תיכנס אומה באומה, מלכות במלכות - אפילו כחוט השערה
אלא הגיע זמנה של מלכות ליפול ביום - נופלת ביום; בלילה - נופלת בלילה
וכן הוא אומר "נוף צרי יומם... ובתחפנחס חשך היום" (יחזקאל ל', ט"ז-י"ח)
ואומר "ביה בליליא קטיל בלאשצר" (דניאל ה, ל).
מה הוא "שומר"? - זה הקדוש ברוך הוא, שנקרא 'שומר', "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), דברי ר' אליעזר
ר' יהושע אומר: בניסן נגאלו, ובניסן עתידין ליגאל; שנאמר "הוא לה'... שימורים לכל בני ישראל לדורותם"
שאין תלמוד לומר 'הוא', מה תלמוד לומר 'הוא'? הוא ידע בו ולא ידעו בו אבות הראשונים, שנאמר "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיה סג, ד)
פסוק מג עריכה
"זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו... וכל ערל לא יאכל בו" מה תלמוד לומר 'חוקה'?
ליתן את האמור בפסח מצרים בפסח דורות, ואת האמור בפסח דורות בפסח מצרים - חוץ מדברים שמיעט בו הכתוב
יכול אף אגודת אזוב ומשקוף ושתי מזוזות? תלמוד לומר "זאת"!
"כל בן נכר לא יאכל בו", מה אני צריך? והלא כבר נאמר "וכל ערל לא יאכל בו"! (פס' מח)
מה תלמוד לומר "כל בן נכר לא יאכל בו"? - זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה.
אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמוד לומר "כל בן נכר לא יאכל בו".
יכול יפסול את החבורה הבאה עמו? תלמוד לומר "זאת", אין פוסל את החבורה הבאה עמו.
"לא יאכל בו" – בו בפסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור.
פסוק מד עריכה
ת"ק טוען שהקונה עבד מהגוי יכול לאלץ אותו למול והקונה שפחה יכול לאלץ אותה לטבול - והעבד והשפחה מתחייבים בחלק מהמצוות אפילו בניגוד לרצונם; אבל אינו יכול לאלץ בן חורין למול; וראו מכילתא פסחא טו, וכן תוספתא פסחים ח יח. |
"עבד איש ומלתה אותו" מלמד שאדם מוהל עבדי איש על כרחו!
יכול יהא אדם מוהל בני איש על כרחו? תלמוד לומר "עבד איש" עבדי איש מוהל על כרחו, ואין מוהל בני איש על כרחו.
אין לי אלא עבדים. שפחות מנין? תלמוד לומר "וכל עבד איש"
"ומלתה אותו אז יאכל בו" אם בו הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר "וכל ערל לא יאכל בו" (פס' מח)!
מה תלמוד לומר "ומלתה אותו אז יאכל בו"? - זה רבו!
שאם היו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו - מעכבין אותו לאכול פסח.
"וכל עבד" מיכאן אתה אומר: גר שמת ואין לו יורשים, ולכן נכסיו הפקר והיו לו עבדים גדולים וקטנים, וקראו עצמן - בני חורין! מנין?
תלמוד לומר "וכל עבד" עבד שרשות רבו עליו, יצא זה שאין רשות רבו עליו!
"עבד איש" אין לי אלא עבדי איש, עבדי אשה מנין? תלמוד לומר "מקנת כסף"
אין לי אלא שלקח; ירש וניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "וכל עבד"
אם כן, למה נאמר "מקנת כסף"? מלמד שעבדים נקנין בכסף.
קטן שלא מל את עבדיו יכול לאכול את הפסח, בניגוד למכילתא פסחא טו, המשווה קטנים לנשים. |
יכול אף עבדי קטן יהוא מעכבין אותו לאכול פסח? תלמוד לומר "עבד איש":
עבדי איש מעכבין אותו לאכול פסח, ואין עבדי קטן מעכבין אותו לאכול פסח.
יכול יהא אסור לאכול, אבל יהא מותר לשחוט ולזרוק? תלמוד לומר "אז יאכל בו", ולהלן נאמר "ואז יקרב לעשותו" (פס' מח)
'אז' 'אז' לגזירה שוה: מה אז האמור כאן, אסור באכילה - אף זה האמור להלן, אסור באכילה!
מה 'אז' האמור להלן, אסור במלאכה בשחיטת הפסח ובזריקת דמו - אף 'אז' האמור כאן, אסור במלאכה.
אין לי אלא פסח מצרים; פסח דורות מניין? תלמוד לומר "חקה".
פסוק מה עריכה
ראו ספרא אמור סוף פרק ד: "תושב" הוא עבד עברי נרצע, ו"שכיר" הוא עבד עברי שלא נרצע. שניהם אינם אוכלים פסח, ואם אינם כהנים ואדונם כהן – אינם אוכלים תרומה עימו, והוא הדין לערלים; כי יש להם מידה של עצמאות מחד ועבדות מאידך. |
"תושב" - זה קנוי קנין עולם "ושכיר" - זה קנוי קנין שנים.
יאמר "תושב", מה אני צריך לומר "שכיר"? אם קנוי קנין עולם אסור לאכול פסח, קנוי קנין שנים אינו דין, שיהא אסור לאכול פסח?
אילו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים! כשהוא אומר "ושכיר", בא שכיר ולימד על התושב שקנוי קנין עולם.
ר' ישמעאל אומר: מנין לערל שאסור לאכול בתרומה? דין הוא: ומה פסח, שמותר לזרים, ערל אסור לאכול ממנו
תרומה, שאסורה לזרים, אינו דין שיהא ערל אסור לאכול ממנה?
לא! אם אמרת בפסח, שחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא - תאמר בתרומה, שאין חייבין עליה משום פגול ונותר וטמא?
תלמוד לומר 'תושב ושכיר'-'תושב ושכיר' (ויקרא כב, י) לגזירה שוה
מה 'תושב ושכיר' האמור בפסח, ערל אסור לאכול ממנו - אף תושב ושכיר האמור בתרומה, ערל אסור לאכול ממנה.
"לא יאכל בו" בו אינו אוכל, אוכל הוא במצה ובמרור!
פסוק מו עריכה
ניתן לאכול את הפסח בכל מקום שיושבת חבורת המנויים שעבורה הוא נשחט. איסור ההוצאה מהבית מתפרש כאיסור הוצאת הבשר מן החבורה, למשל העברת חלקו לחבורה אחרת אפילו אם שתי החבורות יושבות באותו בית או באותה חצר; וראו גם מכילתא פסחא טו. |
"בבית אחד", אין לי אלא בית; מנין לרבות חצר גנה וסוכה? תלמוד לומר "ב...אחד יאכל"!
אם כן למה נאמר "בבית אחד יאכל"? - בחבורה אחת.
"לא תוציא מן הבית" אין לי אלא מבית לבית; מחבורה לחבורה מנין? תלמוד לומר "חוצה" חוץ למקום אכילתו!
"יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר" - בשעת אכילה הוא חייב, ואינו חייב שלא בשעת אכילה!
"יאכל לא תוציא מן הבית" - על כדי אכילה הוא חייב, ואינו חייב על פחות מכזית!
"יאכל לא תוציא מן הבית" - על הכשר הוא חייב, ואינו חייב על הפסול!
אין לי אלא פסח מצרים; פסח דורות מנין? תלמוד לומר "חקה".
"יאכל... ועצם לא תשברו בו" על כדי אכילה הוא חייב, ואינו חייב על פחות מכזית!
"ועצם לא תשברו בו" בטהור, לא בטמא! "ועצם לא תשברו בו" - בו אי אתה שובר, שובר אתה בחגיגה הבאה עמו!
הא מפני שיש בו מה שאין בקדשים, ובקדשים מה שאין בו - אי אתה יכול לדונן זה מזה.
פסוק מז עריכה
למעשה היו שוחטים את קרבנות הפסח בשלוש כתות, וראו גם לעיל פס' ו; אבל אם נכנסו כל בעלי הפסחים בבת אחת לעזרה – מותר לשחוט את הפסח אפילו בכת אחת. |
"כל עדת ישראל יעשו אותו" מכלל שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (פס' ו)
מלמד שפסח נשחט בשלש כתות: בקהל ועדה וישראל.
יכול אם שחטו בכת אחת יהא פסול? תלמוד לומר "כל עדת ישראל יעשו אותו." "אותו" - ואפילו בשבת! "אותו" - ואפילו בטומאה!
פסוק מח עריכה
החזרה על כך שהערל אינו אוכל את הפסח מלמדת שיש להקפיד על מילה כשרה, כולל הציצים והטבילה. אם אסור לו לאכול את הפסח – אסור לו גם לשחוט אותו ולזרוק את דמו. |
"המול לו כל זכר" אין לי אלא ערל גמור; מנין מל ולא טבל, טבל ולא מל, או שהיו בו ציצין מעכבין אותו לאכול בפסח, מעכבין אותו לאכול בתרומה?
תלמוד לומר "המול לו כל זכר": הציצין מעכבין אותו לאכול בפסח ומעכבין אותו לאכול בתרומה.
"ואז יקרב לעשותו" הרי זה מפורש יפה: נאמר כאן 'אז' ונאמר להלן 'אז' מה אז האמור להלן, "אז יאכל בו" - אף אז האמור כאן, "אז יאכל בו"
ומה אז האמור כאן, "אז יקרב לעשותו" אף אז האמור להלן, "אז יקרב לעשותו".
"והיה כאזרח הארץ" מה אזרח, אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים - במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן
אף גר, אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים: במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן!
"וכל ערל לא יאכל בו" אין לי אלא ערל גמור; מנין מל ולא פרע את המילה, או שהיו בו ציצין
מעכבין אותו לאכול בפסח, מעכבין אותו לאכול בתרומה? תלמוד לומר "וכל ערל לא יאכל בו"
הציצין מעכבין אותו לאכול בפסח ומעכבין אותו לאכול בתרומה.
"וכל ערל לא יאכל בו", לפי שמצינו שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובן טמאים;
יכול יהא יחיד מכריע את הערלה? תלמוד לומר "וכל ערל לא יאכל בו".
"לא יאכל בו" - בו אינו אוכל, אוכל הוא במצה ובמרור.
פסוק מט עריכה
"תורה אחת יהיה לאזרח" - מה אזרח, שקיבל עליו כל דברי תורה - אף הגר, שקיבל עליו כל דברי תורה
מיכאן אמרו גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו
ר' יוסי ביר' יהודה אומר: אפילו דבר אחד מדקדוקי סופרים! 'לגר' זה הגר. "הגר" לרבות נשי גרים.
"בתוככם" - לרבות את הנשים ואת העבדים המשוחררין!
פסוק נ עריכה
יציאת מצרים היתה מסודרת ומאורגנת ולא בבהלה ובמהומה. |
"ויעשו כל בני ישראל" ליתן להם שכר הליכה כשכר עשייה, כי דכתיב לעיל "וילכו ויעשו בני ישראל" עד "וכן היה בלבם לעשות". (פס' כח)
"ויהי בעצם היום הזה" אין עצם אלא תוקפו שליום!
"הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", מלמד שלא יצאו מהומה ולא מטורקסין!