ביאור:בבלי מועד קטן דף יח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ר' גרסה במהדורה המעומדת
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מועד קטן:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל [1], דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.
פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא [2]; על שמואל למישאל טעמא מיניה [3]; חזנהו לטופרי צפרניו דהוו נפישן ארוכים, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו?
אמר ליה: אי בדידיה הוה [4] - מי מזלזלת ביה כולי האי [5]?
הואי (קהלת י ה) [יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ] כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט, ואיתרע ביה מילתא [6] בשמואל; על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה, חבטינהו לאפיה [7], אמר ליה: לית לך ברית כרותה לשפתים?
דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים? - שנאמר (בראשית כב ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם - ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.
סבור מיניה דיד – אִין [8], דרגל - לא; אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל: לא שנא דיד ולא שנא דרגל.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא [9] אסור.
אמר רב שִׁמְן בר אבא [שמעון בר אבא: בבלי שבת קיט,ב; גיטין ה,ב; הרבה בירושלמי]: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה, וזרקינהו.
שמע מינה תלת: שמע מינה מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד, ושמע מינה אין בהן משום מיאוס [10],
ושמע מינה מותר לזורקן.
איני! והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן – צדיק, שורפן – חסיד, זורקן – רשע!?
טעמא מאי? שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל; אשה בי מדרשא לא שכיחא.
וכי תימא 'זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי [11]' - כיון דאשתני [12] אשתני [13].
אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי,
ומר זוטרא מתני: זוג בא מחמתן לפני רבי [14],
ובקשו ממנו צפרנים, והתיר להם, ואם בקשו ממנו שפה התיר להם [15].
ושמואל אמר: אף בקשו ממנו שפה והתיר להם.
אמר אביטול ספרא משמיה דרב <פפא> שפה מזוית לזוית [16].
אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת.
אמר רב נחמן בר יצחק: לדידי כשפה המעכבת דמי לי [17].
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב <פפא>: פרעה שהיה בימי משה - הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו [18] אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד יד) [בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אנושא אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ] וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עליה עֲלַהּ.
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב <פפא>: פרעה שהיה בימי משה - אמגושי היה שנאמר (שמות ח טז) [וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה] הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה [וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי] [19].
ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד.
מתיב רבי ירמיה: 'אלו 'מכבסין במועד: הבא ממדינת הים כו: הני – אִין, מי שאין לו אלא חלוק אחד – לא!
אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אסברה לך: מתניתין [20] - אף על גב דאית ליה תרי ומטנפי [21].
שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד [22].
מתיב רבא: 'מטפחות הידים [23], מטפחות
הַסַּפָּרִים [24], [25] מטפחות הספוג [26] ושעלו מטומאתן [27]' הני - אִין, [28] כלי פשתן – לא!
אמר ליה אביי: מתניתין - אפילו דשאר מיני [29].
אמר בר הידיא: לדידי חזי לי ימה של טבריה דמפקי לה משיכלי [30] דמני כיתנא בחולא דמועדא.
מתקיף לה אביי: מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי? דלמא שלא ברצון חכמים עבדי?
משנה:
ואלו כותבין במועד:
קדושי נשים [31], וגיטין, ושוברין, דייתיקי [32], מתנה, ופרוזבולין [33]; איגרות שום [34] ואיגרות מזון [35];
שטרי חליצה ומיאונים;
ושטרי בירורין [36],
גזרות בית דין [37], ואיגרות של רשות [38].
גמרא:
אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר. לימא מסייע ליה: ואלו כותבין במועד: קדושי נשים - מאי לאו שטרי קדושין ממש?
לא, שטרי פסיקתא [39], וכדרב גידל אמר רב, דאמר רב גידל אמר רב: "כמה אתה נותן לבנך?" "כך וכך; כמה אתה נותן לבתך" "כך וכך"; עמדו וקדשו – קנו; הן הן הדברים הנקנין באמירה [40]'.
לימא מסייע ליה: אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו - הא לארס שרי!
לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא לארס דלא קעביד מצוה, אלא אפילו לישא נמי, דקא עביד מצוה [41] – אסור.
תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסין - אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו; שמע מינה.
ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים.
כי הא: דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי, ואמר "תזדמן לי פלניתא"; אמר ליה: לא תיבעי רחמי הכי: אי חזיא לך - לא אזלא מינך, ואי לא - כָּפַרתָ בה' [42]; בתר הכי שמעיה דקאמר "[43] או איהו [44] לימות מקמה [45], או איהי תמות מקמיה [46]" [47] - אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא הכי.
אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - מה' אשה לאיש:
מן התורה - דכתיב (בראשית כד נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר [לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב]
מן הנביאים - דכתיב (שופטים יד ד) וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מה' הִיא [כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל];
מן הכתובים - דכתיב (משלי יט יד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת.
ואמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא: אמר רבי ראובן בן אצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר [48] אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו - עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו - הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו - ראה אחרים שעשו ושמח.
מתיב רבי יעקב: (מלכים ב יז ט) וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם [וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר]!?
התם להכעיס הוא דעבוד [49].
תא שמע: '(תהלים קו טז) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה': רב שמואל בר יצחק אמר: מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה'!
התם משום שנאה הוא דעבוד.
תא שמע: 'אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו', ואמר רב פפא: לדידי חשדון ולא הוה בי!
לא קשיא: הא [50] - בקלא דפסיק, הא [51] בקלא דלא פסיק.
וקלא דלא פסיק עד כמה?
אמר אביי: אמרה לי אם: דומי דמתא [52] - יומא ופלגא; והני מילי דלא פסק ביני ביני, אבל פסק ביני ביני - לית לן בה.
וכי פסק ביני ביני לא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה – לא;
ולא אמרן אלא דלא הדר נבט, אבל הדר נבט [53] – לא;
ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים, אבל אית ליה אויבים - אויבים הוא דאפקוה לקלא.
משנה:
אין כותבין שטרי חוב במועד; ואם אינו מאמינו [54] או שאין לו מה יאכל [55] - הרי זה יכתוב;
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרא [56];
רבי יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו [57],
הערות
עריכה- ^ דמתיר
- ^ בפנחס אחוה: דפנחס הוה אבל
- ^ לדבר על לבו דפנחס
- ^ כלומר: אילו היית אבל
- ^ באבילות, דשקלת לטופרך
- ^ אבילות
- ^ זרקינהו מרוב כעס, והדר מכנס להו, דזורקן רשע
- ^ דיד מותר בימי אבלו משום דמאיס
- ^ מספרים
- ^ מדשקל ליה בשיניה
- ^ ועברה עלייהו איתתא אבראי
- ^ מההוא דוכתא דהוו מעיקרא
- ^ ולא מזקי
- ^ ומר זוטרא מתני בברייתא דבקשו ממנו צפרנים בימי אבלו, ולאו משמיה דרב יהודה
- ^ היה מתיר להם - כלומר: אנא חזינא לדעתיה: אי שאלו לגלח השפה - היה מתיר להם, דאין בהם משום וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט כז)
- ^ מסוף הפה לסוף האחר מותר לגלח, שהרי מעכבת אכילה ושתיה, ומאיס
- ^ כל השפה כשפה המעכבת דמי, דאנינא לי דעתי
- ^ אמתו
- ^ מחלוקת במסכת שבת (עה,א), חד אמר: חרשי, להכי יוצא ליאור בשביל מכשפות, ואידך אמר: גידופי, להכי יוצא, שאומר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט ג)
- ^ דקתני אלו מכבסין
- ^ אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד - דכולי עלמא שרי
- ^ דלא נפיש טירחא
- ^ שמנגבין בהן ידים, משום דמאיס
- ^ של פשתן
- ^ גירסת רש"י:
- ^ שמנגבין בהן עצמן כשיוצאין מבית המרחץ
- ^ במועד
- ^ אבל שאר
- ^ כלומר: מטפחות דשאר מינין - כגון דצמר - אף על גב דנפיש טירחא - שרי לכבס, אבל שאר כלים דשאר מינין – לא; אבל כלי פשתן שרי לכבס
- ^ ספלים
- ^ שכתב בשטר: "הרי את מקודשת לי"; דאשה נקנית בשטר
- ^ שטר צוואה
- ^ שכותב מלוה בשטר שאינו משמט, ולא משמיט ליה שמיטה
- ^ בכך שמו בית דין שדה זו, ונתנו לאחים כך וכך נגדו
- ^ פלוני קבל לזון בת אשתו
- ^ ביררו בית דין חלק זה לזה וחלק זה לזה
- ^ פסקי דינין
- ^ צווי וקיום של שלטון
- ^ שכותב תנאי זה בשטר
- ^ בלא קנין
- ^ דעוסק בפריה ורביה
- ^ באמנה, דקאמר דלא מסייע צלותא כלום, הואיל ולא מזמנה ליה; כלומר: השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מילתא
- ^ אי לא מנסבא
- ^ עצמו
- ^ מקמי דתינסבא איהי לאידך
- ^ דלא איחזי כד מנסבא לאחר ואצער בה
- ^ ולהכי מארס במועד: שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא
- ^ עבירה
- ^ וידעי דלא היה
- ^ לא היה ביה
- ^ היה ביה
- ^ דומי = חשד, כמו: לא ישא בת דומה (סוטה כז א)
- ^ דבתר דפסיק התחיל קלא, נבט = נשמע, דמיון כמו במסכת תענית (ד,א): האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, כיון דנבט נבט, ופירוש זה וזה לשון צמח
- ^ המלוה ללוה
- ^ לסופר
- ^ ספר תורה של עזרא; ואני שמעתי עזרה בה', ופירושו: ספר מוגה היה בעזרה, שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה [וספרי ארץ ישראל לא? נראה שרש"י כאן משובש, ובמקום עזרה בה' צריך לומר 'העֲזָרָה במקדש', ובמקום ספרי גולה צריך לומר 'ספרי תורה’]
- ^ לקיים זה המצוה; אבל לצבור, למכור, דדרך שכירות הוה - חשיב מלאכה, כדאמרינן לעיל (מועד קטן יב א): אונכרא, דכיון דלאו אגרא קשקיל - שרשויי בעלמא הוא, ושרי