ביאור:בבלי מועד קטן דף כז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מועד קטן:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אם יכול למעט בעסקו – ימעט, ואם לאו - יגלגל עמהן [1]'.
תנו רבנן: 'מאימתי כופין את המטות?
משיצא מפתח ביתו, דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: משיסתם הגולל;
מעשה שמת רבן גמליאל הזקן, כיון שיצא מפתח ביתו - אמר להם רבי אליעזר: כפו מטותיכם! וכיון שנסתם הגולל אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם; אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן'.
תנו רבנן: 'מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת?
מן המנחה ולמעלה'.
אמר רבה בר הונא: אף על פי כן אינו יושב עליה עד שתחשך,
ולמוצאי שבת אף על פי שאין לו [2] לישב אלא יום אחד [3] - חוזר וכופה.
תנו רבנן: 'הכופה מטתו - לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה; ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות - כופה את כולן; ואפילו חמשה אחין ומת אחד - כולן כופין; ואם היתה מטה המיוחדת לכלים - אין צריך לכפותה; דרגש אין צריך לכפותו אלא זוקפו;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש - מתיר את קרביטיו [4] והוא נופל מאיליו'.
מאי דרגש?
אמר עולא: ערסא דגדא [5];
אמר ליה רבה: אלא מעתה, גבי מלך, דתנן כל העם מסובים על הארץ והוא מיסב על הדרגש, מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה והשתא מותבינן ליה?
מתקיף לה רב אשי: מאי קושיא? - מידי דהוה אאכילה ושתיה: דעד האידנא לא אוכליניה ולא אשקיניה, השתא אוכליניה ואשקיניה!
אלא אי קשיא הא קשיא, דתניא: דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו ואי ערסא דגדא - אמאי אינו צריך לכפותו? הא תניא: הכופה מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו כופה?
ומאי קשיא? מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים, דתניא אם היתה מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה!
אלא אי קשיא - הא קשיא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש - מתיר קרביטיו והוא נופל מאיליו ואי סלקא דעתך ערסא דגדא - מאי קרביטין אית ליה?
כי אתא רבין - אמר ליה ההוא מרבנן, ורב תחליפא בר מערבא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי: מאי דרגש?
ערסא דצלא [6].
איתמר נמי: אמר רבי ירמיה: דרגש - סירוגו מתוכו [7]; מטה - סירוגה על גבה [8].
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: מטה שנקליטיה יוצאין [9] - זוקפה ודיו.
תנו רבנן: ישן על גבי כסא, על גבי אודייני גדולה, על גבי קרקע - לא יצא ידי חובתו.
אמר רבי יוחנן: שלא קיים כפיית המטה.
תנו רבנן: מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות בבית האבל, ואין מביאין את המוגמר ואת הבשמים לבית האבל.
איני! והא תני בר קפרא אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים [10] בבית האבל: ברוכי הוא דלא מברכין, הא אתויי מייתינן!
לא קשיא: הא בבית האבל, הא בבית המנחמין [11].
משנה:
אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא, ולא באסקוטלא [12], ולא בקנון, אלא בסלים;
ואין אומרים ברכת אבלים במועד, אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים [13];
אין מניחין את המטה ברחוב [14] שלא להרגיל את ההספד,
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד [15].
גמרא:
תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים; התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים.
תנו רבנן: 'בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים;
בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים;
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים
בכליכה [16], והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים;
בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין; התקינו שיהו מניחין תחת הכל מפני כבודן של חולי מעים חיים;
בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות [17], והיו נדות חיות מתביישות [18]; התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות;
בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים, והיו זבין חיים מתביישין; התקינו שיהו מטבילין על גב הכל מפני כבודן של זבין חיים;
בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו [19] יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן'.
אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא [20] בר זוזא [21].
אין מניחין את המטה ברחוב:
אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם [22], וכל שכן חנוכה ופורים, והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו – לא;
איני! והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא!?
אמר רב פפי: יום שמועה הוה, וכבפניו דמי.
אמר עולא: הספד - על לב [23], דכתיב (ישעיהו לב יב) עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים [עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה];
טיפוח – ביד [24];
קילוס – ברגל [25].
תנו רבנן: 'המקלס לא יקלס בסנדל אלא במנעל מפני הסכנה [26]'.
אמר רבי יוחנן: אָבֵל כיון שניענע ראשו [27] - שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו;
ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה;
ואמר רבי יוחנן: [28] לכל אומרים להם "שבו" חוץ מאבל וחולה.
אמר רב יהודה אמר רב: אָבֵל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד יז) [הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם] וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל;
רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי.
ואמר רב יהודה אמר רב: מת בעיר - כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה.
רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא דשכבא, חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר להו: ליהוו הנך אינשי בשמתא! לא שכבא איכא במתא?
אמרו ליה: חבורתא איכא במתא [29];
אמר להו: אי הכי - שריא לכו.
ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה.
ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא, הוו לה שבעה בני; מת חד מינייהו הוות קא בכיא ביתירתא עליה; שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי!
לא אשגחה ביה;
שלח לה: אי צייתת – מוטב, ואי לא - צבית זוודתא [הכיני תכריכים] לאידך מית!
ומיתו כולהו!
לסוף אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך – ומיתא.
(ירמיהו כב י) אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ [בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ]:
אַל תִּבְכּוּ לְמֵת - יותר מדאי,
וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ - יותר מכשיעור;
הא כיצד?
שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת; מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני!
בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ - אמר רב יהודה: להולך בלא בנים;
רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני, דכתיב בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ;
רב הונא אמר: זה שעבר עבירה ושָׁנָה [30].
בה רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו;
'הותרה לו'? סלקא דעתך?
אלא אימא: נעשית לו כהיתר.
אמר רבי לוי: אָבֵל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי כתיפיו; משלשה עד שבעה - כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית; מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק.
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד:
אמרי נהרדעי: לא שנו
הערות
עריכה- ^ ואינו עושה סחורה בפני עצמו, אלא עם חבורה
- ^ לאבל
- ^ אחר השבת
- ^ רצועותיו, שהוא כעין תרניפני"א
- ^ מטה שמייחדים אותה למזל טוב, ואין משתמשין בה כלום אלא מייחדין אותה לשרות מזל טוב עליה
- ^ עור
- ^ מכניס רצועות מן חורי עצי המטה
- ^ והעור כפול על העץ
- ^ עצים יוצאין מתוקנין למראשותיו ולמרגלותיו, ונותנין עץ ארוך עליהן, ונותן הסדינין עליהם לשמור מהזבובים
- ^ אין מברכין על הריח
- ^ קרוביו, מביאין ענינים של אוכלין
- ^ תמחוי
- ^ שאומרים למנחמין "לכו לבתיכם"
- ^ להספידו
- ^ ששופעות זיבה
- ^ מטה של מתים
- ^ הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן; שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים
- ^ שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות
- ^ בתכריכין טובים
- ^ קנבוס
- ^ הנקנה בזוּז
- ^ שיכולין להספידו
- ^ מטפח כנגד הלב
- ^ קופץ יד זו לזו
- ^ מכה רגלו בקרקע
- ^ שהופך הסנדל ושובר רגלו
- ^ שנראה שניחם מעצמו
- ^ כשעומדין לפני הנשיא
- ^ חבורות הן: שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם
- ^ לֹא יָשׁוּב עוֹד - משמע: מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה