ביאור:בבלי מועד קטן דף ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת מועד קטן: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

תולדות ^[1] לא אסר רחמנא, דכתיב (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ [שבת לה’] שדך לא תזרע [וכרמך לא תזמר [פסוק ה] את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ]; מכדי זמירה בכלל זריעה ^[2], ובצירה בכלל קצירה ^[3]; למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? – למימרא: דאהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב.

ולא? והתניא [דומה לספרא בהר פרשתא א הלכה ד-ה]: '(ויקרא כה ד) [ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור; אין לי אלא זירוע וזימור ^[4], מנין לניכוש ולעידור ^[5] ולכיסוח ^[6]?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא' ^[7]: לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך;

מנין שאין מקרסמין ^[8], ואין מזרדין ^[9] , ואין מפסגין ^[10] באילן?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא' לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך;

מנין שאין מזבלין ^[11] ואין מפרקין ^[12] ואין מאבקין ^[13] ואין מעשנין ^[14] באילן?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא' כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא;

יכול לא יקשקש תחת הזיתים ^[15], ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים ^[16]?

תלמוד לומר: 'שדך לא תזרע' זריעה בכלל היתה (ויקרא כה ד: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ), ולמה יצתה? להקיש אליה לומר לך: מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם - אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם ^[17]'! ^[18]

^[19] מדרבנן ^[20], וקרא אסמכתא בעלמא.

וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה [ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך]: 'תשמטנה' מלקשקש, 'ונטשתה' מלסקל ^[21]!?

אמר רב עוקבא בר חמא: תרי 'קשקושי' הוו: חד אברויי אילני, וחד סתומי פילי ^[22]; אברויי אילן – אסור ^[23]; סתומי פילי – שרי ^[24].

איתמר: החורש בשביעית: רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה.

לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה ^[25] - אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל ^[26]; מאן דאמר 'לוקה' לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר 'אינו לוקה' אית ליה דרבי אבין?

לא! דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא; מאן דאמר 'לוקה' – שפיר ^[27]; ומאן דאמר 'אינו לוקה', אמר לך: מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה; למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? - למימר דאהני תולדות - הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא לא מיחייב ^[28].

ולא? והתניא [דומה ולא זהה לספרא בהר פרשתא א משניות ד-ו]: [ויקרא כה,ד: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא': לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך!

ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא': כל מלאכה שבשדך לא, כל מלאכה שבכרמך לא;

מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן?

תלמוד לומר: 'שדך לא' 'כרמך לא': כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא!

יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים?

תלמוד לומר: 'שדך לא תזרע'; זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה? - להקיש אליה לומר לך: מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם - אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!'?

מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

עמוד ב

כי אתא רב דימי ^[29], אמר ^[30]: יכול ילקה על התוספת? ונסיב לה תלמודא לפטורא', ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת ^[31]; רבי אלעזר אמר [לפרש את המימרא]: [התוספת היא] חרישה ^[32], והכי קאמר: יכול ילקה על חרישה - דאתיא מכלל ופרט וכלל? - ונסיב ליה תלמודא לפטורא ^[33]: דאם כן ^[34], כל הני פרטי ^[35] למה לי ^[36]?

ורבי יוחנן אמר: ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה ^[37], והכי קאמר: 'יכול ילקה על תוספת [הזמן שלפני] ראש השנה, דאתיא מ’[ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת] בחריש ובקציר תשבות (שמות לד כא)' ^[38], ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן ^[39].

מאי 'ימים שלפני ראש השנה'?

לא ברור פה סדר הדורות: רבי שמעון אומר בשדה הלבן חורשים עד העצרת, כמו בית הלל ובית שמאי בשדה האילן; ורבן גמליאל שביטל את ההקדמה עד העצרת - איזה רבן גמליאל היה? אם רבי שמעון הוא רבי שמעון בר יוחאי, הרי רבן גמליאל היה לפני זמנו, ומה היה לו לבטל? האם לבטל את דברי בית הלל ובית שמאי בשדה האילן? אם כך, כיצד רצה רבי שמעון לחדש את מה שרבן גמליאל ביטל? אלא אולי זהו רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא, וכן מסתבר, שהרי אין מסורת זו מופעיה אלא במימרא של בר קפרא, שאמנם חי בזמן רבי אך לא קבל סמיכה מרבי, ולפי זה נראה שחי בזמן רבן גמליאל לאחר רבי יהודה הנשיא. ועוד מסתבר שכך, לפי שרבי יהודה שביטל איסור שמן כנראה גם הוא בנו של רבן גמליאל בן ר' יהודה הנשיא, ונראה שנשייאים אלול ראו צורך לבטל גזירת מדורות קודמים שאין הצבור יכול לעמוד בהם, כמו שראינו שרבי ינאי גם ביטל איסורי שביעית בגלל גזירות של הרומאים שישלמו מיסים גם בשנת שמיטה.

לחילופין אולי רבי שמעון כאן הוא רבי שמעון בן גמליאל הראשון, ובנו, רבן גמליאל ביטל את הגזירה שגזר אביו לפני החורבן. פירוש זה קשה, משום שסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בר יוחאי, ומשום שלא שמענו על גזירות שגזר רבי שמעון בן גמליאל הראשון.

כדתנן [שביעית פ"א מ"א]: 'עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה לפרי ^[40]; ובית הלל אומרים: עד העצרת; וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו; [שביעית פ"ב מ"א] ועד מתי חורשין שדה הלבן ^[41] ערב שביעית? - משתכלה הלחה וכל זמן שבני אדם חורשים ליטע מקשאות ומדלעות ^[42]; רבי שמעון אומר: אם כן נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו ^[43]! אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת'; ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ^[44] ובטלום ^[45].

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל ^[46]? והא תנן [עדויות פ"א מ"ה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!, אשתומם כשעה חדא!

[בטוי מדניאל ד,טז : אדין דניאל די שמה בלטשאצר אשתומם כשעה חדה ורעינהי יבהלנה ענה מלכא ואמר בלטשאצר חלמא ופשרא אל יבהלך ענה בלטשאצר ואמר מראי חלמא לשנאיך ופשרה לעריך]

אמר ליה: אימור: כך התנו ^[47] ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל.

דידהו היא ^[48]? הלכה למשה מסיני היא, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן ^[49]: עשר נטיעות ^[50], ערבה ^[51], וניסוך המים - הלכה למשה מסיני!?

אמר רבי יצחק: כי גמירי הלכתא ^[52] - שלשים יום לפני ראש השנה ^[53], ואתו הני ^[54] תקון מפסח ומעצרת ^[55], ואתנו בדידהו: כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל ^[56].

והני, הלכתא נינהו? קראי נינהו! דתניא (שמות לד כא) [ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת] בחריש ובקציר תשבות; רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר [ויקרא כה,ד: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור! אלא חריש של ערב שביעית

הערות

^ כגון משקה זרעים, שלא היה במשכן
^ שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע
^ בצירה בענבים כקצירה בתבואה, וקצירה - אב מלאכה היא, בפרק 'כלל גדול' (שבת דף עג.); בצירה בכלל קצירה, דשניהן חותכין
^ מחתך ענפים יבשין של גפן
^ שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא
^ בעשבים, שחותך הרעים מן הטובים; ולא היינו 'ניכוש', דמעקר העיקרים מן הקרקע; דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה
^ מדלא כתיב 'לא תזרע שדך לא תזמור כרמך', אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמור - משמע שדך לא כרמך לא
^ היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות
^ מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי
^ סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי
^ מניחים זבל בעיקרי האילן
^ אבנים שעל עיקרי האילן
^ ששרשיו נראין, ומכסין אותו באבק
^ עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים שעליו
^ היינו עידור, אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים
^ חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים
^ כגון כל הני פרטי, יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן
^ ואם תקשי: הא אסר עידור לעיל? - קא תריץ לקמן בעוגיות: הא בחדתי והא בעתיקי, והוא הדין לעידור.
^ כל הני
^ אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה, כדאמרינן לעיל: הני – אִין, מידי אחרינא - לא
^ להוציא אבנים מן הכרם
^ שמסתם בקעים של אילן
^ דהוי משום רווחא; והאי דשרי קשקוש - היינו סתומי פילי, והאי דאסיר - היינו אברויי אילני
^ דאית ביה משום פסידא
^ כגון הכא, דכתיב (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ [שבת לה’] – כלל, היינו 'עשה'; שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור – פרט, היינו 'לא תעשה'
^ ואף על גב דכתיב כלל בתריה, כגון הכא, דכתיב בתריה [פסוק ה] שנת שבתון [יהיה לארץ]; כלומר: אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו, דאמר 'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט': דמרבי כל מידי דדמי לפרט, אלא דיינינן ליה בכלל ופרט: הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל - אמרינן 'אין בכלל אלא מה שבפרט: הני – אִין, מידי אחרינא – לא'
^ כדאמר דדרשינן בכלל ופרט וכלל
^ להכי חורש אינו לוקה
^ מארץ ישראל לבבל
^ שמעית דאמרי בארץ ישראל
^ ולא ידענא מאי תוספת ולא פטור
^ בשביעית; להכי קרי ליה 'תוספת': דלא נפיק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל, כדאמרינן לעיל
^ כדאמרינן 'הני - אִין'
^ דהוי לקי
^ דפריט בהדיא דאסור בשביעית: זריעה וזימור, קצירה ובצירה
^ למה לי דכתב רחמנא? - אלא למימרא דאהנך הוא דלוקה וכו'; שמע מינה אחרישה לא לקי
^ של שביעית שהוא 'תוספת' על השביעית
^ כדאמר לקמן: אם אינו ענין לשביעית, שהרי כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - תנהו לענין ששית שנכנס לשביעית; דבשביעית נמי אסור
^ גמר שבת שבתון משבת בראשית
^ כלומר: כל זמן שחרישה יפה לפירות שגדלו בששית, דהיינו נמי קרוב לעצרת; אבל מכאן ואילך – לא, דהוי כמתקן פירות שביעית
^ של תבואה
^ 'שתכלה הלחה' = שכלין הגשמים של שנה ששית; דעד ההיא שעתא מהני חרישה לזריעה דשנה זו, אבל משתכלה הלחה - אינו יכול לחרוש, דמחזי כחורש לצורך שביעית, דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות
^ כלומר: נתת דבריך לשיעורין, שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות
^ דפסח ועצרת
^ דחורשין עד ראש השנה
^ דרבי שמעון, דאמר 'עד פסח' ו'עד עצרת' - והיינו אליבא דבית שמאי ובית הלל
^ שמאי והלל בשעת תקנתם
^ תקנתם היא
^ מקום
^ המפוזרות בתוך בית סאה, שהוא חמישים על חמישים - חורשין כל השדה שלה בשבילן בערב שביעית עד ראש השנה, ואמרי: הני, הואיל וילדות הן - איכא פסידא יתירא, לכך חורשין עד ראש השנה; אבל זקינה אין חורשין עד ראש השנה; אלמא דהלכה למשה מסיני הן
^ להקיף המזבח
^ דאין חורשין
^ לזקינה עד ראש השנה, אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש השנה
^ בתקנה דידהו
^ דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת
^ ורבן גמליאל, דבטל, לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד שלשים יום לפני ראש השנה

[1] כגון משקה זרעים, שלא היה במשכן

[2] שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע

[3] בצירה בענבים כקצירה בתבואה, וקצירה - אב מלאכה היא, בפרק 'כלל גדול' (שבת דף עג.); בצירה בכלל קצירה, דשניהן חותכין

[4] מחתך ענפים יבשין של גפן

[5] שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא

[6] בעשבים, שחותך הרעים מן הטובים; ולא היינו 'ניכוש', דמעקר העיקרים מן הקרקע; דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה

[7] מדלא כתיב 'לא תזרע שדך לא תזמור כרמך', אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמור - משמע שדך לא כרמך לא

[8] היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות

[9] מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי

[10] סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי

[11] מניחים זבל בעיקרי האילן

[12] אבנים שעל עיקרי האילן

[13] ששרשיו נראין, ומכסין אותו באבק

[14] עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים שעליו

[15] היינו עידור, אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים

[16] חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים

[17] כגון כל הני פרטי, יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן

[18] ואם תקשי: הא אסר עידור לעיל? - קא תריץ לקמן בעוגיות: הא בחדתי והא בעתיקי, והוא הדין לעידור.

[19] כל הני

[20] אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה, כדאמרינן לעיל: הני – אִין, מידי אחרינא - לא

[21] להוציא אבנים מן הכרם

[22] שמסתם בקעים של אילן

[23] דהוי משום רווחא; והאי דשרי קשקוש - היינו סתומי פילי, והאי דאסיר - היינו אברויי אילני

[24] דאית ביה משום פסידא

[25] כגון הכא, דכתיב (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ [שבת לה’] – כלל, היינו 'עשה'; שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור – פרט, היינו 'לא תעשה'

[26] ואף על גב דכתיב כלל בתריה, כגון הכא, דכתיב בתריה [פסוק ה] שנת שבתון [יהיה לארץ]; כלומר: אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו, דאמר 'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט': דמרבי כל מידי דדמי לפרט, אלא דיינינן ליה בכלל ופרט: הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל - אמרינן 'אין בכלל אלא מה שבפרט: הני – אִין, מידי אחרינא – לא'

[27] כדאמר דדרשינן בכלל ופרט וכלל

[28] להכי חורש אינו לוקה

[29] מארץ ישראל לבבל

[30] שמעית דאמרי בארץ ישראל

[31] ולא ידענא מאי תוספת ולא פטור

[32] בשביעית; להכי קרי ליה 'תוספת': דלא נפיק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל, כדאמרינן לעיל

[33] כדאמרינן 'הני - אִין'

[34] דהוי לקי

[35] דפריט בהדיא דאסור בשביעית: זריעה וזימור, קצירה ובצירה

[36] למה לי דכתב רחמנא? - אלא למימרא דאהנך הוא דלוקה וכו'; שמע מינה אחרישה לא לקי

[37] של שביעית שהוא 'תוספת' על השביעית

[38] כדאמר לקמן: אם אינו ענין לשביעית, שהרי כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - תנהו לענין ששית שנכנס לשביעית; דבשביעית נמי אסור

[39] גמר שבת שבתון משבת בראשית

[40] כלומר: כל זמן שחרישה יפה לפירות שגדלו בששית, דהיינו נמי קרוב לעצרת; אבל מכאן ואילך – לא, דהוי כמתקן פירות שביעית

[41] של תבואה

[42] 'שתכלה הלחה' = שכלין הגשמים של שנה ששית; דעד ההיא שעתא מהני חרישה לזריעה דשנה זו, אבל משתכלה הלחה - אינו יכול לחרוש, דמחזי כחורש לצורך שביעית, דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות

[43] כלומר: נתת דבריך לשיעורין, שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות

[44] דפסח ועצרת

[45] דחורשין עד ראש השנה

[46] דרבי שמעון, דאמר 'עד פסח' ו'עד עצרת' - והיינו אליבא דבית שמאי ובית הלל

[47] שמאי והלל בשעת תקנתם

[48] תקנתם היא

[49] מקום

[50] המפוזרות בתוך בית סאה, שהוא חמישים על חמישים - חורשין כל השדה שלה בשבילן בערב שביעית עד ראש השנה, ואמרי: הני, הואיל וילדות הן - איכא פסידא יתירא, לכך חורשין עד ראש השנה; אבל זקינה אין חורשין עד ראש השנה; אלמא דהלכה למשה מסיני הן

[51] להקיף המזבח

[52] דאין חורשין

[53] לזקינה עד ראש השנה, אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש השנה

[54] בתקנה דידהו

[55] דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת

[56] ורבן גמליאל, דבטל, לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד שלשים יום לפני ראש השנה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]