קטגוריה:ויקרא כה ד

תרגום

(ויקרא כה ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.
(ויקרא כה ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.
(ויקרא כה ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

שנת שבתון

שש שנים עבודת השדה תהיה ובשנה השביעית לא יעבדו בהכנה ובאיסוף - "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
לצורך שנת שבתון, השנה החקלאית מתחילה בזריעה. ראו הגדרת שנה ויקרא כה ג

הקבלות - שנת שמיטה בספרים אחרים

בספר דברים קיים חוק שנת השמיטה אשר אינו קשור בשנת השבתון - "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה" (דברים טו ב). כאן מדובר בשמיטת חובות בשנה השבעית ולא בהשבתת הארץ.
אולם בספר שמות מוזכר חוק שנת השבתון - "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג יא). כאן המילים "תִּשְׁמְטֶנָּה" ו"וּנְטַשְׁתָּהּ" הם פועל ולא תואר השם, והם פונים ל"תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג י) אשר תנטש בשדה, ולא לשם השנה כ"שנת שבתון" מעבודת השדה.

מי כן יעבדו בשנה השביעית?

• הרועים - מאז אברהם, יצחק, יעקב ובניו עד יציאת בני ישראל ממצרים, בני ישראל היו "רֹעֵה צֹאן ... גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז ג). רק אחרי כיבוש ארץ ישראל עברו בני ישראל לאזורים שאפשר להשתמש לעבודת השדה, אולם חלק מהעם, לפי תנאי השטח, המשיך להיות רועי צאן. חוק השבתון לא מגביל את הרועים בשימוש בארץ. להפך, הרועים מקבלים זכות להכנס לאדמות השובתות ולהאכיל את החיה אשר בארצך.
• אנשי עיר - בעלי מלאכה, עובדי עיר, סוחרים ואנשי שרותים לא עבדו את הארץ ולא היו חייבים להשבית את פרנסתם.

נזק כספי

השבתת האדמה מורידה את היצור של העם בשביעית. יחסית לעמים מסביב, בני ישראל יהיו עניים ויצטרכו לשלם לשכניהם עבור האוכל, כשם שאברהם ובני יעקב ירדו מצרימה. אלוהים הבטיח ברכה לשנה השישית, אבל הבטחה זו היתה כפופה "אֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כה יח), ואין ספק שבכל יום חלק מהעם לא שמרו את חוקי אדוני.
כדי להקל על הנזק, ההוראה אסרה על עבודה, אבל "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" אוכל שגדל מעצמו, היה חופשי לכל הציבור ולעניים.

מסים ומעשר

בני ישראל התחיבו לתת מעשר לכוהנים וללויים, ומס למלך. בשנת השבתון לא היה יבול לתת מעשר מפרי האדמה אלא רק מהחי. העליה לרגל לירושלים היתה קטנה יותר. הכהנים והלויים, שחיו על העם, היו חייבים לחסוך ולהצטמצם.

חשיבות השבתון

1. מנוחה לאדמה - כאשר האדמה נחה בצורה מסודרת, היבול בשנים הבאות הוא גדול יותר.
2. זיבול השדות - בשנת השבתון נכנסו הבקר והצאן לשדות ואכלו וזיבלו את השדות, והחקלאים הרויחו ממכירת בשר והגדלת העדר.
3. עבודה ציבורית - לא נאמר שעובדי האדמה קיבלו שנת חופש להשתזף בשמש. להפך, כולם התקבצו, ולא יכלו לטעון שהם חייבים לעבוד בשדותם, ועבדו למען הציבור. בשנת השבתון נבנו גשרים, כבישים, סכרים, בארות, מחסנים לאגור אוכל, חומות עיר, גדרות, וכדומה. מבצעים משותפים אלו הביאו רווח ושפע בשנים הבאות, מעל ומעבר לרווח מעבודת האדמה. שלמה המלך דרש שכל שבט ישרת אותו חודש בשנה, אולם זה פגע בעבודת השדה ובכל שבט בצורה שונה.
4. חשיבות החסכון - צורת החיים הזו לימדה את חשיבות החסכון. אנשים חסכו כסף לשנת השבתון ואגרו אוכל. כאשר אלוהים הביא ברכה והשדות הניבו אוכל, היה לחוסכים שפע של אוכל וכסף כדי לשפר את הארץ ואת חייהם. בני ישראל למדו מהלקח של יוסף במצרים והרווח הגדול שבא לפרעה בזכותו.
5. עידוד מחקר בשיפור איכות התבואה - הצורך לקבל יבול רב, שנשאר תקין לזריעה לאחר אחסנה ארוכה, חייב מאמץ לשיפור איכות הזרעים.
6. פגיעה במזיקים - בשנה השבעית, למזיקים, היה פחות אוכל וזה הקטין את מספרם, וכך אחרי שנת השבתון הם פגעו פחות ביבול. לדוגמא בשנה השבעית היה יותר קל לצפורי טרף לצוד עכברים בזמן שאנשים לא נמצאים בשטח.
7. מחזור זרעים - כדי לשמור על איכות האדמה החקלאים השתמשו במחזור זרעים וכל שנה זרעו יבול אחר. זרעים שלא נאספו נבטו בשנים הבאות ופגעו באיכות היבול החדש. בשנת השבתון כל היבולים צמחו, וחיות אכלו את הצמחים לפני שהזרעים בשלו, וכך נוקה השדה מיבולים קודמים.

תוצאה

קשה לדעת למה גרם החוק הזה בתולדות עמנו. אלוהים לא הסביר את חשיבות השבתון, הרבנים הגבילו את הזיבול והשתתפות בעבודות ציבוריות. התוצאות החיוביות לא נוצרו והנזק היה גדול, דבר שעודד את היהודים לעזוב את הקרקע ואולי גם להנתק מהארץ המובטחת.

הרבנים היו מודעים לנזק הכבד שהפרוש שלהם גרם, והבינו שהחוק חל רק בארץ ישראל, אולם הם החליטו להכיל את החוק על המדינות השכנות כמו "סוריה, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל: כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם" (משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל פרק ד, כד).