ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/קידושין/פרק א

< רש"י על הש"ס



האשה נקנית – לבעלה.

בשלוש דרכים – כדמפרש ואזיל, "והאי שלוש לשון נקבה הוא". ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה.

וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן.

וקונה את עצמה – להיות ברשותה להינשא לאחר.

בכסף ובשטר – מפרש בברייתא בגמ' (לקמן דף ה ע"ב), נותן לה כסף או שווה כסף, ואומר לה: הרי את מקודשת לי. שטר – כותב לה על הנייר, אף על פי שאינו שווה פרוטה, "הרי את מקודשת לי". ביאה – בא עליה ואמר: "התקדשי לי בביאה זו". וכולהו יליף מקראי.

טעמא דבית שמאי מפרש בגמרא (דף יא.).

פרוטה – של נחושת.

איסר האיטלקי - של כסף ודמיו שמנה פרוטות.

היבמה נקנית – ליבם.

בביאה – להיות כאשתו לכל דבר, שאם בא לגרשה אחר כך, אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט. אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה, אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר, כדאמרינן ביבמות (דף נ.). אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפוטרה מן החליצה, אלא לפוסלה על שאר אחיו.

ומאי שנא התם – בפרק שני (לקמן דף מא ע"א) דתנא "האיש מקדש בו ובשלוחו", ניתני הכא: האשה מתקדשת.

משום דקבעי למיתני כסף – בהני קניינין, ואמרינן לקמן (דף ד:) "כסף, מנלן דנקנית בו", ומפרשינן דגמרינן "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דאקרי קניין. הלכך תנא הכא קניין.

וכסף מנלן – לאו הכא קא בעי לה, אלא לקמן (דף ג:). והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא: משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנלן? ילפינן ליה לקמן (דף ד:) מ"קיחה", ו"קיחה" לשון קניין הוא, הילכך תני האשה נקנית.


וניתני הכא האיש קונה – כי היכי דתני בלישנא דרבנן "האיש מקדש".

וניתני – הכא "האיש קונה בג' דרכים".

ומקנה – אותה לעצמה בדתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל.

בודקים את הזב – במאכל ובמשתה, בחולי, במשא, בקפיצה, ומראה, והרהור – שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור, דרחמנא אמר "מבשרו" (ויקרא טו, ב) – מאליו ולא מחמת אונס. והאשה באונס נמי מטמאה, כדאמר בפרק בנות כותים (נידה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור.

ופרכינן מ"ט תני שלוש – משום דרכים קאמרת.

ליתני דברים וניתני שלושה – כי אורחא דגמרא.

ותני תרתי משום חדא – בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה? היה לו לילך טחאי הרוב.

הא מני – דתני לשון דרך בקדושי אשה, ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו.

אבידה – אחת מצלעותיו.

בג' דרכים – ערלה ורבעי נוהג בו כאילן, ולעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק.

ולירק בדרך אחד – שבשעת לקיטתו – עישורו, שאין הולכין בו לעניין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות, אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים: שנה ראשונה של שמיטה – מעשר ראשון ושני, וכן בשניה, אבל שלישית – מעשר ראשון ומעשר עני. ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית – בשאר אילנות אחר חנטה, ובאתרוג אחר לקיטה כירק.



התם הא קמ"ל - דטעם דאזלינן ביה אחר לקיטה משום אורחא דמילתא הוא:

מפני שדרכו ליגדל על כל המים - שמשקין אותו במים שאובין כירק דהיינו טעמא דירק כדאמר בר"ה (דף יד.) גורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על רוב מים דהיינו גשמים ומתעשרין אחרי השנה שעברה כדאמרינן בר"ה (דף יב:) דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש בה ולא אחר לקיטתו וילפינן לה מקראי אף כל שגדלין על רוב מים דהיינו אילנות מתעשרין לשעבר ואע"ג דמעשר דידהו דרבנן הוא אסמכינהו אקראי יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשר לשנה הבאה:

כוי - ספק חיה ספק בהמה:

יש בו דרכים כו' - דכיון דמספקא לן ניזיל ביה לחומרא:

שוה לחיה - וטעון כיסוי דם:

ולבהמה - חלבו אסור:

ושוה לבהמה וחיה - טעון שחיטה:

שאין שוה לא לחיה ולא לבהמה - אסור הרבעה עם בהמה וחיה:

זו אחת מן הדרכים - שהמביא גט או שחרור ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפ"ק דגיטין:

דאיכא פלוגתא - חילוק בדרכיו בדרך זו הוא דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בג' דרכים למעוטי חופה דלא קניא ודזב הכי הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגטין באלו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו:

דיקא נמי - דהיכא דלא הוי ליה פלוגתא תנא לכל דבר:

מניינא דרישא - ג' דרכים:

מניינא דסיפא - וקונה את עצמה בשתי דרכים:

למעוטי חופה - שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך:

ולרב הונא כו' - לקמן בשמעתין (דף ה.):

חליפין - קנין סודר:

מה שדה מקניא בחליפין - דכתיב (רות ד) וישלוף נעלו והתם שדה הואי:

חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה - דקי"ל בפרק הזהב (ב"מ דף מז.) קונין בכלי אע"פ שאינו שוה פרוטה:



לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:

מה יבמה שאינה יוצאה בגט - דילפי' לקמן בהאי פרקין (דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:

בכסף מנלן - הכא עיקר ולעיל (דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':

זכאי בבתו - שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:

מנלן - הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:

ויצאה חנם - גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:

ואימא לדידה - הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:

ואיהי תשקול כספא - בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:

ואימא ה"מ - דזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע"ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כב) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה:

אבל נערה דאית לה יד - משהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו':

בנעוריה בית אביה - הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא:

לאמה - קרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי' דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא:

תיפוק ליה מבנעוריה - אי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו:

וכי תימא נילף - ממון מנדרים ממונא מאיסורא כו':

וכי תימא נילף - כסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף:

ממונא מקנסא לא ילפינן - שהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי:

מבושת ופגם - דקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו:

דאבוה שייך בגוייהו - שיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין:

אלא - לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף:



יציאה דכוותה קא ממעט - יציאת אירוסין דומיא דיציאת אמה קא ממעט מדין אמה ולמימר דיש כסף בה ומה יציאת אמה העבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק ליציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב:

והא לא דמיא - יציאת אירוסין ליציאת אמה והיכי קאמרת דיציאת אירוסין אתי למעוטי הא לאו דכוותה היא דאכתי לא נפקא מרשותיה דאב למעשה ידיה ולירושתה עד שתכנס לחופה:

בהפרת נדרים מיהא נפקא ליה מרשותיה - שאינו יכול להפר לבדו:

ויצאה חנם - ולא פירש מתי תצא:

אלו ימי בגרות - שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת:

אין כסף - אלא דבר אחר מוציאה אלו ימי נערות ולקמיה פריך מכי נפקא לה בנערות בגרות מאי עבידתיה:

אן כסף - בלא יו"ד כדכתיב מאן יבמי:

מנלן דדרשינן - יו"ד דאין כי האי גוונא באנפי נפשיה:

זרע אין לה אין לי - שיעכב על בת כהן מלאכול בתרומה אלא זרעה מישראל:

זרע זרעה מנין ת"ל אין לה עיין עליה - שאם מת בנה ויש לו בן אף הוא מעכבה:

זרע פסול - כגון ממזר:

בני בנים הרי הם כבנים - נפקא לן במסכת יבמות בפ' הבא על יבמתו (דף סב:):

ותנא גופיה מנא ליה - דמשמע ליה אן בלא יו"ד:

מאן בלעם - אין בדעתו לילך עמנו:

ואיצטריך למכתב מעשה ידיה לאביה - כדיליף לעיל מאת בתו לאמה:

דקא מתזנא מיניה - ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחא:

דמעלמא קא אתי לה - ולא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילם:

בא זה ולימד על זה - מתוך שלא פירש נערות במקרא אלא מאיליו הוא למד שאין לנו דבר אחר לתלות יציאתו בו הוצרך לכתוב שניהם. דאי כתב חד הוה אמינא בגרות הוא דאשמועינן קרא אבל נערות לא מפיק לה בא חבירו ולמד עליו על כרחך חד מינייהו לנערות אתא:

מידי דהוה אתושב ושכיר - דכתיב גבי תרומה למידרש הכי:

תושב - האמור אצל תרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

זה קנוי קנין עולם - עבד עברי הנרצע ביד כהן ואעפ"כ אין גופו קנוי לו כשאר עבדים כנענים לאכול בתרומה:

קנין שנים - שלא הגיע לו עדיין שש שנים:

בא שכיר ולימד על תושב - דעל כרחך חד מינייהו לנרצע הוא דאתא ומאחר שנכתבו שניהם משמעותא דנרצע מתושב אתיא שהוא מיושב אצלו יותר מן הקנוי לשש שנים:

התם תרי גופי נינהו - נרצע ושאינו נרצע שני גופים הם ואפשר להיות שניהם בביתו של כהן:

דכי נמי כתב רחמנא כו' - כלומר ואפילו פירש הכתוב נרצע לא יאכל וחזר ופירש על שאינו נרצע ואע"פ שלא הוצרך לכותבו הייתי יכול לתרץ ולומר אע"ג דהוי שכיר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לפיכך כשכתבו התם י"ל בא זה ולימד על זה ואין לנו להקשות יכתוב נרצע בפירוש ולא יכתוב שכיר:

אבל הכא - דאפקה קרא מרשותיה בנערותה לא משכחת לה אמה יוצאה בבגרות והיכי כתב לן קרא מידי דלא הוי לכתוב נערות בהדיא ותו לא:

אילונית - אין לה סימני נערות ואשמועינן קרא שיוציאוה ימי בגרותה כשיהיה לה עשרים שנה:

שאין מוציאין מרשות אב - כדאמרינן לעיל שמעשה ידיה לאביה:

בגרות שמוציאה מרשות אב - דלא אשכחנא דזכי ליה קרא אלא נערות דכתיב (דברים כב) לאבי הנערה:

אינו דין כו' - ולקמן פריך הא אמרן מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא:

לא נצרכה - קרא דבגרות אלא ללמדנו שהאילונית נמכרת בקטנותה כשאר בנות:



הא אמרת כו' - ומאי תקשה ליה אי אשמועינן קרא בגר דאילונית דתיפוק ביה:

ותנא מייתי ליה מהכא - קידושי כסף דיליף להו רב יהודה דלעיל מאין כסף נפקי ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון:

כי יקח איש אשה ובעלה - והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתב סיפא דקרא והיה אם לא תמצא וגו':

והלא דין הוא - שתהא נקנית בכסף מק"ו ולמה לי קרא:

שאינה נקנית בביאה - אם מסרה ליה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך:

נקנית בכסף - כדכתיב מכסף מקנתו (ויקרא כה):

זו שנקנית בביאה - כדיליף לקמן מובעלה:

יבמה אינה נקנית בכסף - ליבם להיות כאשתו להוציאה בגט בלא חליצה כדיליף לקמן (דף יד.) יבמה יבא עליה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף גומר בה:

מעיקרא דדינא - ממקום שאתה בא ללמוד דהיינו אמה העבריה יש להשיב ולהכי קאמר מעיקרא דדינא פירכא שהתשובה שהשיב בתחילה יבמה תוכיח לאו מעיקרא דדינא אתיא אלא ממקום אחר:

שכן יוצאה בכסף - שפודה את עצמה בתוך שש שנים אם תרצה כדכתיב (שמות כא) והפדה והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב נמי לקנותה:

שאינה יוצאה בכסף - כדנפקא לן מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה:

ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם - למילף מיניה כדיליף לעיל יש כסף לאדון אחר:

היכא דיהבה איהי לדידיה - כסף וקדשתו דאמרה ליה התקדש לי:

ליהוו קידושין - דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש:

שכן אין קנינה לשום אישות - הלכך לא שייכא בה ביאה:

שכן זקוקה ועומדת - לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא:



שטר שאין פודין בו הקדשות - אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו:

האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד - בזה כתוב לשון כניסה וזה מפורש לשון יציאה:

האי כספא לחוד - כשהוא נותנו מפרש על מנת מה הוא נותנו:

חד הוא - אינו נזכר בתוכו אם להוציא אם להכניס:

קאי בגירושין וממעט קידושין - בתמיה:

ולר' יוסי הגלילי דמפיק ליה להאי וכתב לדרשא אחרינא - בפ"ב דגיטין (דף כא:):

לדבר הכורת - שיהא הספר מבדילן ולא שיהא בו תנאי האוגדן:

אין זה כריתות - שכל ימיה היא נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו:

הרי זה כריתות - אפילו מיד דהיא תקיים תנאו ותלך שאפשר דברים הללו לבא לידי הבדלה:

מכרת כריתות - דהוה מצי למיכתב ספר כרת דמשמע ספר כורתה והך דרשא אחריתי מייתורא דלישנא:

חדא מחדא לא אתיא כו' - הכי קשיא ליה האי תנא דלעיל דפריך בכולהו והלא דין הוא והדר דלא אתו מדינא ואצרכיה קרא למה לי קרא בכולהו נהי דחדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי במה מצינו בהצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא את השלישי שהרי כולם קונים במקום אחר כסף ושטר קונה באמה העבריה כדלקמן (דף יד:) ביאה קונה ביבמה:

כסף וביאה הנאתן מרובה - אבל שטר אירוסין אין בו לה שום הנאה שהרי אין כתוב בו אלא הרי את מקודשת לי:

קנינן מרובה - שקונין קרקעות ועבדים:

בע"כ - ביאה קונה ביבמה בע"כ דנפקא לן ביבמות (דף נד.) מויבמה וכן שטר מוציא את האשה בע"כ מבעלה:

באמה העבריה בע"כ - שאביה מוכרה שלא מדעתה:

כסף שאינו מאכיל בתרומה - אם נתארסה לכהן כדתנן בכתובות (דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

שאינו גומר - להוציאה מרשות אביה למעשה ידיה ולירושתה:



אף אני אביא חופה שקונה בעלמא - שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה יקנה נמי כאן בלא אירוסין:

שכן ישנן בע"כ - שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה:

כסף באישות מיהא לא אשכחן בעלמא בע"כ - ואפ"ה קונה כאן ואף על כרחה כגון אב מקבל קידושין לבת קטנה אף אני אביא חופה:

שתי תשובות בדבר - להא דאמרת חופה קונה בלא כסף:

ועוד כלום חופה גומרת - דקאמרת חופה שגומרת כו' וכיון שאינה גומרת אלא לאחר קידושין היאך אתה בא לדון חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין:

הרי את מקודשת לי - או הרי את מאורסת לי:

ותנא סיפא מילתא דסתרא לרישא - בתמיה וכי אמרינן בכל דוכתא כדי נסבה מידי דלא איצטריך למיתניה ותנייה בכדי אבל סיפא דסתרא לרישא לא תני תנא:

ה"ק - סיפא אבל שינה ממה שאמרנו כגון שנתן הוא ואמרה היא נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא ואינה מקודשת דבעינן כי יקח איש:

נתן הוא - דמי לכי יקח איש:

ואמרה היא - דמי לתקח אשה לאיש:

וחיישינן מדרבנן - שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני:

בקידושין נתן לה כו' - משום דקא בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה כו' נקט כי האי לישנא (נתן):

הרי את מקודשת - ולא גרסינן לי:

אין כאן בית מיחוש - אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ודגירושין אין כאן בית מיחוש אף לפוסלה לכהונה:

ידים שאין מוכיחות - בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן:

הויין ידים - ואמר דלדידיה קדשה:

אהא - אהיה:

שהיה נזיר עובר לפניו - דודאי אהיה אף אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה:



לישני בתראי - דקאמר בהו אין כאן בית מיחוש בין דקידושין בין דגירושין:

ליתנינהו כחדא - למה לי למיתני מקודשת מקודשת תרי זימני:

מיוחדת - לשון והיו לבשר אחד (בראשית ב):

מיועדת - לשון אשר לא יעדה (שמות כא) שהוא לשון קידושין באמה העבריה:

עזרתי נגדתי - לשון אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב):

סגורתי - לשון ויסגור בשר (שם):

עצורתי - לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית ורבותי אמרו לשון כי אשה עצורה לנו (שמואל א כא) ולא נהירא דההיא עצורה ממנו קאמר דהא אחימלך אמר לו לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה ודוד אהדר ליה אשה עצורה לנו והננו טהורים:

ויהודה ועוד לקרא - וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה:

שכן ביהודה כו' - אבל מקרא ליכא למילף דההוא יחוד בעלמא הוא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה ומעיקרא הוה סלקא דעתיה כמ"ד בגיטין (דף מג.) בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין:

במאי עסקינן - בהנך לישני דקא מיבעיא לן אי הוו קידושין או לא ה"ד אי בשאין מדבר עמה קודם לכן על עיסקי קידושין וכן בהנך לישני דגירושין שלא היה מדבר עמה על עסק גיטה:

מנא ידעה כו' - כלומר אפילו הוו הנך לישני לשון קידושין היכי מקדשא הא לא ידעה מאי קאמר לה שתתרצה להתקדש לו:

ואלא במדבר - מה לי אי לא הוה לשון קידושין אפילו לא אמר לה מידי נמי אלא שנתן לה קי"ל דהוו קידושין כר' יוסי:

גיטה וקידושיה - או גיטה או קידושיה:

ה"נ - דמקדשא כרבי יוסי דאמרינן מסתמא לשם קידושין נתן והיא קבלתם לכך אבל השתא דפריש הנך לישני אם לשון קידושין הן נתקדשה ואם לשון לבוא לעשות מלאכתו הם הרי גילה בדעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו:

והוא שעסוקין כו' - הא דקאמר רבי יוסי דיו והוא שהיו עסוקים בדיבור עיסקי קידושיהן עד שעת נתינה:

מנא ידעה - כיון דבשעת נתינה לא עוסקין בדיבור הקידושין מנא ידעה שלשם קידושין הוא נותנם לה שתתרצה ואע"פ שדברו כבר בכך הרי פסקו אותו עסק:

מענין לענין - שפסקו מלדבר בקידושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים ומיהו לדבר צרכי זיווגם היה כמו כמה יש לך נדוניא וכמה שדות יש לך להתפרנס מהם:

בטיב גיטין - בהלכותיהן:

לא יהא לו עסק עמהן - להיות דיין בדבר שמא יתיר איסור ערוה וזהו עיוות שאינו יכול לתקן:

אפי' לא שמיע ליה - הא דהלכה כרבי יוסי נימא נמי דלא יהא לו עסק עמהם כלומר מי שכיחא הא או לא שכיחא שיהא אדם נותן גט או קידושין לאשה ואינו מפרש:

וכן בגירושין - כמו אמר מר וכן בגירושין כו':

פשיטא - בניחותא:



לא אמר כלום - להתגרשה אם כתב לשון זה בגט שאין זה לשון גירושין:

הרי את מותרת - לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו:

לגמרי - אפילו להנשא:

למלאכה - שיהא מעשה ידיה שלה:

לעבדו - כנעני:

לגמרי - אפי' לשחרור גופו ומותר בבת חורין:

יצא לחירות - ואע"ג דקי"ל (גיטין דף מד.) קונסין אותו לפדותו מן העובד כוכבים עד עשרה בדמיו דאפקעיה ממצות:

וצריך גט שחרור - להתירו בבת חורין משום דעובד כוכבים גופו לא קני דכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה (שם דף לח.):

בד"א - שצריך גט שחרור שלא כתב עליו אונו כשמכרו לעובד כוכבים:

אונו - לשון שטר:

לכשתברח ממנו - מן העובד כוכבים:

אין לי עסק בך - אלמא לשון שחרור הוא:

המקדש במלוה - דאמר התקדשי לי במלוה שהלויתיך:

אינה מקודשת - דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:

בהנאת מלוה - מפרש לה ואזיל:

אילימא דאזקפה - מעיקרא ארבעה בחמשה והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי:

רבית מעלייתא הוא - ואמאי קרי ליה הערמת רבית:

ה"ג ועוד היינו מלוה - שאף הזוז הזה כבר מחוייבת ועומדת:

לא צריכא דארווח לה זמן - הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה:

במכר לא קנה - כגון קרקע דקי"ל לקמן (דף כו.) שהיא נקנה בכסף אינו נקנה בכך דלאו מידי יהיב ליה:

יצא ידי נתינה - ומוכרה לכהנים והדמים שלו ולקמן פריך ממה נפשך:

ואסור לעשות כן - לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות (דף כו:) כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב) שחתם ברית הלוי:

לא החזירו לא יצא - דהוה ליה גזל למפרע:

אלא אמר רב אשי - ודאי בכולהו אמר רבא דקונה לבר מאשה כו' והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו:



ואקדש אני לך - וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואע"ג דלא מטי הנאה לידה:

מדין ערב - ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד:

הילך מנה והתקדשי לפלוני - והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו:

מקודשת - ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא:

מדין עבד כנעני - דתנן במתני' לקמן (דף כב:) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי:

ואקדש אני לו - לאותו פלוני במנה שתתן לו בשבילי:

מדין שניהם - מבין שני הדינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למידין:

האי דקא מקני - בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו:

ואקדש אני לך - והוא קיבלו ואמר לה התקדשי לי בכך:

מקודשת - כדמפרש ואזיל טעמיה לקמיה:

שיש להן אחריות - אדם הוקש לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה:

עם נכסים שאין להם אחריות - שמוכר או נותן לו קרקעות ומטלטלין וזה מושך המטלטלין והקרקעות קנויים לו במשיכת המטלטלין:

ואנן איפכא תנן - שצריך לקנות הקרקע באחד מן הדברים שהקרקע נקנה בהן כגון כסף או שטר או חזקה דנעל וגדר ופרץ כל שהוא והמטלטלים נקנים אגבן:

באדם חשוב עסקינן - שאינו רגיל לקבל מתנות:

בההיא הנאה כו' - שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה:

וכן לענין ממונא - הנך שמעתא דרבא דילפינא קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קונה מדין שניהם:

ניחא לה - להיות נקנית בכל דהו בקנין כל שהוא ואפילו בטובת הנאה בעלמא:

טן דו - בגופים שנים בעל ואשתו ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא:

דאיתיהיב למחילה - שאדם רשאי למחלו:

אשה אמר רחמנא - כי יקח איש אשה:

איש אמר רחמנא - כי יקח איש:

איתתא לבי תרי - להנשא להם אי אפשר הילכך האי לא קדיש אלא פלגא וחצייה נשאר לאחר א"כ אינה מקודשת לזה:

ניפשטו קידושי בכולה - כי אמר חצייך מקודשת לי דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה:

ואפי' למ"ד כו' - פלוגתייהו במסכת תמורה:

התם בהמה היא - ושלו היא ואין מעכב על ידו מלהתקדש לפיכך יש כח במאמרו לפשוט והכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר שאם אין אשה רוצה אינם קידושין וזו לא נתרצה אלא לחציה לפיכך אין דיבורו תפיס בה:

הא לא דמיא כו' - מסקנא דתירוצא הוא אין דבר זה דומה אלא לבהמה של שני שותפין דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרי' דתקדש כולה ע"פ האחד:

ואינה קריבה - הואיל ובתחלת הקדישה לא נראית לקרב שלא קידשה אלא חציה ותמכר ויקריב אחרת בדמיה:

ועושה תמורה - אם המיר בה:

ותמורתה כיוצא בה - דאינה קריבה דמכח קדושה דחויה באתה:



בעלי חיים נדחים - אם נדחו ידחו לעולם ואיכא למ"ד (ביומא דף סד.) אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראין ולדידיה קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה:

דיחוי מעיקרא - כגון זו שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב ואיכא למ"ד (בסוכה דף לג:) דפליג ואמר אין דיחוי אלא בנראה ונדחה:

יש דיחוי בדמים - יש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב:

פסקה - והוה ליה כמקדש לחצאין:

מונה והולך הוא - ורישא דמילתא אמסקנא נמי קאי ולאו לחצאין הוא דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:

כיון דאמר בפרוטה פסקה - ולא היה תחילת דבורו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:

כל ביומיה - הואיל ובדעתיה לגומרו היום:

לשני בני - והם גדולים ועשאוהו שליח לקדש:

או דילמא בתך בפרוטה - דמידע ידע דבבציר מפרוטה לא מקדשה ופרתו לא אמר על פרוטה אלא שתקנה לו כשימשכנה:

קרקעך בחזקה - כשאחזיק בה:

לא צריכי שומא - שישומו אותן שמאים קודם שתקבלם:

צריכי שומא - וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל:

בכל דהו - התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו:

אי דאמר - התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם:

ושוו חמשין - מיהו לא שמאוה בקיאים קודם לכך:



שוה כסף ככסף - גבי קידושין כסף כתיב ושוה כסף איתרבי ככסף כדאמרינן לקמן ישיב לרבות שוה כסף הלכך כי כסף בעינן דקייץ:

מכסף מקנתו - בעבד עברי כתיב:

ישיב גאולתו - ישיב קרא יתירא הוא דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לענין פדיון וכיון דמיפרוק ביה איקנויי נמי מקנה ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו:

וכיון דלא קייץ לא - וה"ק ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא א"כ קצץ דמיה:

בתורת כסף וכו' - בתורת דמים הוא נקנה בין שנותנין עליו כסף בין שוה כסף בתורת דמים אקנו ולא בתורת חליפין שדרך לעשות חליפין בתבואה וכלים כלים שנאמר (רות ד) שלף איש נעלו ותבואה נמי דכתיב (שם) כל דבר:

ולרב נחמן דאמר - בפרק הזהב פירי לא עבדי חליפין אם נתן תבואה בתורת חליפין כמו סודר לקנות בהן שדה או שום דבר בחליפין לא קנו והאי כל דבר מפרש ליה דהכל נקנה במנעל השתא ליכא למימר תורת תבואה וכלים היינו חליפין מאי איכא למימר:

אלא לעולם - ואינו נקנה בתבואה וכלים דקאמר בדלית בהו שוה פרוטה:

מקרבא הנאתייהו - מזומנין ליהנות מהם:

לפדיון בני - לחמש סלעים של פדיון הבכור דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים:

לא אמר כלום - אפי' נתנו לכהן:

כל כמיניה - כי אמר בחמש סלעים בתמיה:

דשוי - ואפי' הכי קתני רישא לא אמר כלום הואיל ולא נישומו:

לדידי שוי לי - אני שם אותו לעצמי ואקבלו בכך:

דגברא רבה הוא - ולא אזיל בגילוי הראש:

מקובי - שם מקום:

ונתן לה דינר - מיד מקודשת דקיבלה ליה לשם קידושין וע"מ שישלים תנאו:

הרשות בידו - שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו ואת אמרת מקודשת:

במנה זו - דדעתה אכולה:

דינר רע - לקמן מפרש:

כיצד דאמר במנה זו - ונמצא חסר דינר אינה מקודשת והיינו דקאמר רצה אחד לחזור הרשות בידו:

מסתברא - דפרושי מפרש:

השתא במנה סתם - תנא ליה דיכולים לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה:

במנה זו - ונמצא חסר דהשתא לא קבלה כולה מיבעי' דמצי הדרא:

מונה והולך שאני - ואע"ג דאמר במנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכולה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבילתיה ודאי לשם קידושין קבילתיה ועל מנת שישלים:

דאישתכח ביני זוזי - ולא הכירה בו מתחילה שהיה מעורב ביניהם:

היינו דינר של נחשת - ואמאי מקודשת:



מנה אין כאן - הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה:

במשכון דאחרים - שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה:

בפריטי - על מנת לקבל פרוטות של נחשת:

נסכא - חתיכה של כסף:

פריטי אין כאן - שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומו לקנות שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם דעבד כנעני נקנה בכסף:

נטלתו וזרקתו לים - בפניו לומר איני רוצה:

הא שדיתינהו קמיה - במקום שאינו אבוד הוו קידושין בתמיה:

מדאיחייבא ביה - לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן:

אינה מקודשת - ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים:

להודיעך כח דרישא - דאף על גב דאביה הוא לא גמרה וקדשה נפשה:

כח דסיפא - דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא:

סמכה עליה - דעביד שליחותיה וכי מקבל להו הוה שלוחה ומקדשה:

ואם היה סלע שלה מקודשת - שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו:

רץ אחריה - לנושכה:



חומרי - בוטייני"ש (כפתורים [לנוי]) שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש (פיוילי"ש: סגרים, מכבנות [גם אלה בעיקר לנוי. יש גם אפשרות לקרוא את הלעז: פיולי"ש, ואז יהיה פירושו "צלוחיות קטנות" שהנשים מתקשטות בהם ובתוכם בושם]) ובלשון רבותינו אושטנית (מושטניצי"ש: ענקים, שרשרות) :

חד שוכא - מלא חוט הענק:

מיקדשת לי - בלשון שאילה:

הב אשקי ושדי - דלא כפלתיה לדיבורא:

תגא דמלכא - בכתר המלך נשבע:

והלכתא כר"א - דאמר (לעיל דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:

כרבא אמר רב נחמן - דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן:

בתך מקודשת לי - והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה:

לשטר זביני - ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא:

מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר - בתמיה קרי ביה כי יקח ונימא דאבי הנערה קאמר שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב את בתי נתתי:

הלכתא נינהו - למשה מסיני:

התם נמי - גבי שטר זביני כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל הכא כי יקח כתיב:

בין ע"י עצמה - שקבלתה היא מדעתו של אב:

מדעתה - שהיא אמרה לו לקבל והא דבעינן דעתא דידה והוא שבגרה:

שלא לשמה - שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך:



יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה:

הוייה דכסף לא בעינן שתהא לשמה - שתהא צורת הדינר טבועה לשמה:

הדר פשטה - ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו:

שלא מדעתה - קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה:

מה יציאה שלא מדעתה - שהרי על כרחה היא מתגרשת:

דעת מקנה - היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה:

אף כאן דעת מקנה - דהיינו האשה שנקנית לבעל:

מאי לאו שטרי אירוסין ממש - כגון בתך מקודשת לי:

שטרי פסיקתא - התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה:

באמירה - בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר:

אמר קרא בעולת בעל - כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:

כעורה זו - בתמיה וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר:

עד דמקדש - בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה:

א"כ - דהכי קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו ביאה לא מקדשה:

נערה מאורסה דבסקילה כו' - הלכך ע"כ כי יקח הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה:

בעולה היא - וסקילה בבתולה כתיבא (דברים כב) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:) בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק כשאר אשת איש:

שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא:

א"ל אביי - ליכא לאוקמי הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן בסקילה אלא באחר שאינו בעלה אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן:

ועדיין היא בתולה - שבאו כולן עליה שלא כדרכה:

הראשון בסקילה - לקמן יליף טעמא בשמעתין:

משכחת לה - דבסקילה:

שקידשה בשטר - וההיא לא בעיא ביאה:

דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס - בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני:

לאחרת - אשתו:

א"כ - דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא אמה העבריה:

ולרבא דאמר - לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו ידוע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה:

א"כ - דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה לכתוב או בעלה:

מאי ובעלה - משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא:

האי סברא - דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:



מודה לענין קנס - אע"ג דלענין קטלא לא חשיב לה כבתולה לענין קנס בשאינה ארוסה מודה דכולהו משלמי:

לבדו - קרא יתירא הוא דהא כתיב (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר:

שניהם שוים - בני עונשין למעוטי גדול הבא על הקטנה:

האי סברא - דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כו' מנלן:

תחילת ביאה קונה - באירוסין:

אי נמי לכהן גדול - אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה דכתיב (ויקרא כא) בתולה מעמיו יקח:

ביאה אירוסין עושה כו' - המקדש בביאה מי הויא הך ביאה כנשואין או אינה אלא כשאר אירוסין:

ואינו יורשה כו' - דקי"ל (יבמות דף כט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אינו יורשה ואינו מיפר נדריה בלא אביה:

ומקבל את גיטה - אם גירשה בעלה מן האירוסין בעודה נערה:

פירות - מנכסים הנופלים לה מבית אבי אמה:

קתני - קידושי ביאה והדר תני נשאת אלמא ביאה לאו נישואין עבדי:

כי קתני נשאת אשארא - אכסף ושטר דאין עושין נשואין אבל ביאה לעולם אימא לך דנשואין עושה:

מתקדשת בביאה - מדעת האב אבל פחות מכאן כנותן אצבע בעין ואינה ביאה:

קנאה - ואם רוצה להוציאה מוציאה בגט:

וחייבין עליה משום אשת איש - אם קיבל בה אביה קדושין:

ומטמאה את בועלה - כשהיא נדה שבעת ימים כדכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו:



לטמא משכב תחתון כעליון - שעושה בועלה מושב ומשכב אפי' עשר מצעות אבל לא להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמשכבה של נדה עצמה אלא לטמא אוכלין ומשקין כעליונו של זב וכן מפרש לה במס' נדה (דף לב:) אבל פחותה מבת שלש שנים אינה מטמאה את בועלה אלא טומאת ערב כנוגע בעלמא:

נישאת לכהן - קס"ד שנכנסה לחופה לנישואין אוכלת בתרומה אבל פחותה מבת ג' שנים אין חופתה מאכילתה הואיל ואין ביאתה ביאה:

והיא פטורה - לפי שאינה בת עונשין:

אי הני נישואין - האי מתקדשת בביאה דתנא ברישא אי לכהן הוי אוכלת בתרומה:

שאין ביאתה מאכילתה - אם בא עליה כהן ולא קנאה בכסף אינה אוכלת דבעינן קנין כספו וקדושין נמי לא תפסי בה שתהא מקודשת לו בביאתה שהרי היא כחמור עם הדומה לחמור:

כספה מאכילתה - דכתיב (ויקרא כב) קנין כספו הוא יאכל בו:

זו שביאתה מאכילתה - קס"ד השתא דביאה עושה נישואין כדמפרש ואזיל ונישאת פשיטא ליה דאכלה דנפקא ליה בספרי מכל טהור בביתך יאכל אותו והך דבן בג בג התם תני לה:

היכי דמי - דיליף כסף מביאה אי נימא ביאה שלאחר חופה ויליף מיניה כסף שהכניסה אחר כך לחופה:

בתרוייהו אכלה - ומאי אבל מה אעשה דקאמר:

אלא בביאה שע"י חופה - וקא יליף מיניה כסף שלא על ידי חופה היכי יליף לה מיניה הכא תרתי והכא חדא:

מאי שנא - ביאה דפשיטא ליה:

ומאי שנא - כסף דמספקא ליה:

ואפילו ע"י חופה - דהא לאו בת נישואין היא:

משום דעולא - דאמרי' בריש פירקין (דף ה.) שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה:

לא שייר בקנינה - אחר שנתן הכסף אין הקנין חסר כלום:

הכא שייר בקנינה - דאכתי מיחסרה מסירה לחופה לענין ליורשה וליטמא לה:

רבינא אמר - מהכא ליכא למיפשט דנישואין עושה דהא אפילו אירוסין עושה אכלה מדאורייתא וכסף נמי מדאורייתא אכלה:

ומדרבנן הוא דשלח ליה - הא דשלח ליה לאוסרה בתרומה מדרבנן הוא דאסר לה:

משום סימפון - שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות:

סימפון - כל דבר המבטל דבר קרוי סימפון שלו כגון שובר הוי סימפון של שטר בשנים אוחזין (ב"מ כ.) וכאן קורא סימפון דבר המבטל את הקידושין או את המקח של עבד:

אי אתה יודע - בתמיה:

זו שביאתה מאכילתה - דבנישאת מודה דלא חיישינן לסימפון דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע וקבל עליו:

אבל מה אעשה כו' - ולקמיה פריך מאי בינייהו הואיל וסוף סוף לא אכלה:



סימפון בעבדים ליכא - לבטל את המקח:

הא קא חזי להו - וסבר וקיבל:

נמצא גנב כו' - אינו בטל בכך דהא קי"ל המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וברייתא היא [בב"ב בהמוכר פירות] (דף צב:):

קוביוסטוס - גונב נפשות:

הגיעו - הרי הוא שלו דסתם עבד גנב הוא:

לסטים מזויין - דהא לא שכיח ולא קבלו עליו:

או מוכתב למלכות - שנתחייב מיתה למלך:

קלא אית להו - וסבר וקבל:

קיבל מסר והלך - סימן הוא:

קיבל - עליו את המומים משום סימפון ליכא משום דעולא איכא:

מסר - האב לשלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ועודה בדרך משום סימפון איכא משום שמא תשקה ליכא דליתנהו לאחיה ולאחותה גבה:

תרקבא - שלשה קבין:

דדינרי - זהובים:

דשוייה שליח - לקבל קדושיה ולא נמלך בה בכמה ובנתיה דרבי ינאי נמי אי שוו שליח לא הוו קדושין אלא בתרקבא דדינרי:

כל כסף האמור בתורה כסף צורי - אם פירש שקלים הוי שקל צורי ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי:

ושל דבריהם כסף מדינה - לקמן מפרש לה כסף מדינה שמינית שבכסף צורי אם סלע הוא שמינית שבסלע צורי ואם דינר הוא שמינית שבדינר צורי הלכך פרוטה לא מצית למימר לפי שהיא של נחושת ובצורי מטבע של נחושת ליכא ובקדושין כסף כתיב דהא קיחה קיחה גמירי וכיון דאפיקתי' מפרוטה אלמא מידי דחשיבות בעי אוקמוה אדינר כדלקמן:

ה"ג - גופא אמר רב יהודה כו':

וכללא הוא - שכסף שכתוב בתורה דוקא כסף כתיב או שוייו ונ"מ דהוי כסף צורי ולא פרוטות:



והרי טענה - שאדם טוען את חבירו ומשביעין אותו אם הודה במקצת דכתיב כי יתן איש וגו' ועליו כתיב אשר יאמר כי הוא זה דילפינן מינה (ב"ק דף קז.) שהמודה מקצת ישבע דונקרב בעל הבית התם כתיב ודרשי' ליה לשבועה:

ותנן שבועת הדיינין - אינה בפחות מטענת שתי מעות כסף ופליגי בה רב ושמואל רב אמר כפירה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר בה אלא פרוטה או הודה בפרוטה חייב מ"מ מדקתני שתי כסף ש"מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו:

הכי גרסי' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב - שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכך יצאו כלים למה שהן כלומ' שיתחייב בכלים בכל שהו. ורבותינו מפרשים שהדינר הוא מטבע הפחותה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב הוא ולדידי קשיא ביה טובא חדא דא"כ דכל כסף האמור בתורה דינר הוא היכי אתיא הך היקישא ומפקא ליה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטים ועוד בהדיא אמרינן התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשא אתא:

הפורט סלע ממעות מעשר שני - מסקנא ב"ש אומר בכל הסלע מעות כו' ומיהו שמעינן מינה שחילל תחילה המעשר בפרוטות של נחושת ועתה בא לפרוט בהן סלע:

ונתן הכסף וקם לו - דכתיב ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו:

שחללו על הפרוטה מחולל - דאין אונאה להקדש דכתיב (ויקרא כה) איש את אחיו ואשמועינן שמואל דכי היכי דאימעיט מאונאה אימעיט נמי מביטול מקח:

כסף כסף - גמר פדיון הקדש מפדיון מעשר אבל שאר כסף שבתורה לא יליף מיניה דלא דמו ועוד דהכא כספים יתירא כתיבא:

כסף קצוב הוי כסף צורי - וכסף קדושין אינו קצוב ולא איירי ביה רב אסי כלל:

קצוב - שנאמר בו כמה כגון חמשים של קנס ושלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע שנאמר בהן שקלים ונאמר חשבונו:

בשקל הקודש במנה צורי - שקל הקדש שיש בכ"ה שקלים מנה צורי:

ושל דבריהם איצטריכא ליה דלא תנן - כמה הוי ואשמועינן דהוא כסף מדינה:

כדתנן התוקע כו' - כלומר היכא מצינו כסף דבריהם כדתנן כו':

התוקע לחבירו - באזנו לשון רבינו הלוי ורבינו הזקן למדנו שהכהו אצל האוזן:

נותן לו סלע - כך שיערו דמי בושתו לאדם בינוני ואשמועינן רב אסי דלא תימא האי סלע ד' זוזי סלע צורי אלא פלגא דזוזא שמיני שבסלע צורי:

איסתירא - סלע פלגא דזוזא והוא סלע מדינה:

כדחזקיה - לקמן בפירקין (דף יד:) דקתני גבי עבד עברי קונה את עצמו בגירעון כסף שמחשב עם אדוניו כשבא לפדות את עצמו בכך וכך לקחתני ולא היה לך לשעבדני אלא שש שנים נמצאת קונה עבודתי לשנה בכך וכך חשוב כמה שנים עבדתיך וצא מכסף מקנתי דמי עבודת שנים הללו וטול השאר ואמרינן מנא ה"מ ואמר חזקיה והפדה ולא כתיב ונפדית משמע שאף אדוניה מסייע בפדיונה וזהו שמגרעת פדיונה ויוצאת אלמא אין אמה העבריה נקנית בפחות מדינר:

אי אמרת בשלמא וכו' מפרוטה מאי מגרעה - שתתן לו שוב כלום ולקמיה מסיק מילתיה ואמר וקידושי אשה לב"ש מאמה העבריה נפקא ליה וכו' אלא דפרכי' גמרא ולא שבקי' לאסוקי למילתי':



לא ס"ד - שתהא נקנית בדבר שאין בו גירוע מאחר שנכתב גירוע כאן:

דומיא דייעוד - כי היכי דאמר לענין ייעוד שנכתב עמו אשר לא יעדה ולמדנו שרשאי האדון ליעדה לו בתוך שני אמהות ותהיה מקודשת לו אם יאמר לה הרי את מיועדת לי במה שיש לי עליך ואין צריך כסף אחר ואמר לקמן (דף יח:) אין אביה רשאי למוכרה לקרובים שהיא אסורה להם משום ערוה לפי שאין אני מקיים בה אשר לא יעדה וגירוע נמי כייעוד מה ייעוד אע"ג כו':

וקידושי אשה כו' - מסקנא דמילתא דר"ל היא דקא מסיק ואומר טעמא דב"ש כדחזקיה:

אף אשה בפרוטה לא מיקדשה - דגמרינן מקידושי ייעוד:

פלגא דדינר - ואיכא גירוע עד פרוטה:

כיון דאפיקתיה מפרוטה - אלמא חשיבותא בעי' אוקמה אדינר דחשיב:

כהפקר - לקנות בדבר מועט ומדרבנן הוא דקאמרי לה ב"ש דאפקעיה רבנן לקידושין הפחותין מדינר:

כל דהו - כל מה שהדורות משנים את המטבע פעמים שפוחתין פעמים שמוסיפין ממשקלם:

שיער ר' סימאי - מעשה בא לפניו באשה שנתקדשה בפרוטה והצריך להיות שוה אחד משמנה באיסר וביטל את הקידושין:

אחד מששה - לקמן מפרש פלוגתייהו:

א"ל רב יוסף - לאביי:

אי הכי - דאין פרוטה פחותה מכאן:

היינו דתנינא - שאני שונה בתורת כהנים צא וחשוב כו':

השתא - אם הוא אחד משמנה באיסר האיטלקי:

אלפים - פרוטות:

לא הוו - בשני סלעים כדפרישית בסמוך:

יותר מאלפים קרי להו - משנה זו שנויה אצל נהנה מן ההקדש שמביא על הניית פרוטה אשם בכסף שקלים צא וחשוב להתרחק מן העבירה שאף על השוגג צריך כפרה גדולה כגון זו:

א"ל ההוא סבא - טועה אתה במשנה זו דאנא תנינא לה וקרוב לאלפים תנינא בה:

אלפא וחמש מאה ותלתין ושיתא הויין - שהסלע ד' דינרין והדינר כ"ד איסרים כדלקמן ואי איסר שמנה פרוטות לעולם נמצאו קצ"ב פרוטות בדינר והשמנה דינר שבשתי סלעים עולים כל אחד מאתים פרוטות חסר שמנה הרי אלף ותקל"ו:

כיון דנפקא - אלף השני מחציו שלשים וששה קרוב לאלפים קרי ליה:

פונדיונין איסרין מסמסים קונטרונקין - מיני מטבעות הם קטנות זו מזו וכן הדריסין הנצין שמנין:

נמצאת פרוטה אחד מששה - שהאיסר אחד מכ"ד בדינר כדקאמרת אבל הפרוטות גדולות ממה שאמרת שהדינר שש מעה והמעה ג' הדריסים הרי י"ח הדריסים לדינר והם שלשים ושש הנצין והם שבעים ושנים שמינין והם קמ"ד פרוטות חלקם לכ"ד חלקים תמצא ששה בכל חלק הרי שש פרוטות לאיסר שהוא אחד מכ"ד בדינר:

אליבא דת"ק - דהיינו כסתם מתני' והך דרבין לאו שהוסיפו על הפרוטות אלא האיסרין הוזלו ועמדו שלשים ושתים בדינר בימיהם ולעולם קצ"ב פרוטות בדינר חשוב ו' פעמים שלשים ושתים ותמצא קצ"ב ובימי ר' סימאי היו האיסרים יקרים כמשפטם כ"ד בדינר ונמצאת שהפרוטה שהיא קצ"ב לדינר היתה אחד משמנה באיסר:

במדי - כלומר במקום שאין תמרים מצויין:

והא תנן כו' - ואם באתה לומר כן אין שיעור קידושין:

הא בקידושי ודאי - אם ישנו שוה פרוטה במקומו הוו קידושין ודאי ואם בא אחר וקידשה אח"כ מותרת לראשון ואינה צריכה גט משני ואם אינו ש"פ במקומו קידושי ודאי לא הוו לבטל קידושי שני אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישינן שמא ש"פ במדי ושיעור אהני לדעת אלו הן קידושין גמורים שמאחר שקידש בפרוטה במקומם אין גמגום בדבר:

בזוודא דאורדי - אגודה של מוכין:

והאמר שמואל - הא דלעיל חיישינן שמא ש"פ במקום אחר:

אבנא דכוחלא - שייש שחור דומה לכחול:

יתיב רב חסדא וקא מעיין כו' - לפי שבא אחר וקדשה בפרוטה אח"כ:

ההוא יומא - ביום שקידשה הוה בה ש"פ ועכשיו הוזלה:

לאו כל כמינך - להעיד שהראשון קידושין ואוסרתה אבתרא:



לאו היינו דיהודית - רב חסדא קאמר לה:

צער לידה - שהיתה יולדת תאומים דאמר מר (ביבמות דף סה:) יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא:

קבל ביך אבוך קידושי - מאיש אחר ובעל זה אסור לך:

באידית - שם מקום ואותו היום היו בכאן והלכו להם:

דרבי חנינא - בכתובות גבי בנתיה דשמואל דאשתביין ואייתינהו לבי מדרשא דרבי חנינא ואוקמינהו לשבוייהו אבראי הא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירם לכהונה ואמרו ליה לר' חנינא הא איכא סהדי במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו ואינן מעידין על שבייתן ונתירם:

עידיה בצד אסתן - רוח צפונית ואינן באים ומעידים ותאסר בתמיה:

לא סבירא להו הא דרב חסדא - להתירה משום דאיכא סהדי באידית:

מההיא משפחה - שנשאת לאחר וילדה לו:

ולאו משום דסבירא להו דשמואל - למיחש שמא ש"פ במדי:

אלא משום דסבירא להו דאביי ורבא - דכיון דאיכא סהדי באידית לא מקילינן בה:

בשוטיתא דאסא - בשבט בד של הדס:

נגדיה כרב - משום פריצותא דקדיש בשוקא:

ואצרכה גיטא - אם באת לינשא לאחר כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי:

דרב מנגיד כו' - משום פריצותא:

ועל דמבטל גיטא - השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דילמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שיבא לידה ושמא יתננו השליח לאחר שבטלו ותנשא בו:

ועל דמסר מודעא אגיטא - כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה:

דמצער שליח דרבנן - שמזמינו לדין מפי הדיינין וזה קם עליו ומכהו:

ועל חתנא דדייר בבית חמוה - שמא יכשל בה שסתם חמותה אוהבת את חתנה דאמר מר (בפסחים דף קיג.) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון:

מידם הות דיימא חמתיה מיניה - חשדוה ממנו לשון דומה ובת דומה (סוטה דף כז.):

בציפתא דאסא - מחצלת של הדס:

בד' זוזי דאית בה - כרוכים היו בה:

שקלתא - כלומר נקטא לה ולא השלכתה ואישתיקה:

הויא שתיקה דלאחר מתן מעות - שמתחילה כשקיבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אחר כן ושתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתיה דהכי קבילתינהו:

מנא אמינא לה - דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא:

בשעת מתן מעות - אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבילתיה:

מכלל דרישא - דלא פליג בין רצתה ללא רצתה:



כי אמרה לא נמי הוו קידושין - בתמיה:

דשתקה מישתקה - ולא רצתה דקאמר ה"ק לא אמרה רוצה אני:

לא כלום היא - דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא:

מי דמי - שתיקה דהכא לשתיקה דהתם:

התם - גבי כנסי בפקדון מעיקרא בתורה שמירה קבילתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא ליה כו' הילכך לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדוש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתה ומדלא שדתינהו ש"מ נתרצית בקידושין:

דינא גמירי - וידעה כיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדיא להו לא תחייב:

לא שמיע לן - לא הוא אמר לנו ולא אחר משמו:

חושו לה - ואצרכוה גיטא:

וורשכי - בינדלו"ש (בינדיל"ש: אגדים, חגורות) :

גזל - דלא יהיב דמי:

חמסן - דיהיב דמי אבל לא נתרצו בעלים מעולם למכור:

בדשדיך - שדבר בה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו דהתם כי שתקה משום דניחא לה הוא:

נימא מקודשת סתם - ולא איצטריך לפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאף הקטנים יודעים בו:

כי התם - כדתנא בההיא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת:

לא רצתה דאישתיקה - וקבילתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן מעות אפילו רצתה דאמרה אין לא מקדשה דמעיקרא קבלתיה בחובה וכי הדר אמרה אין לא קיהיב לה מידי:

ואלא קשיא הך כו' - מסקנא דמנא תימרא היא:

לנקוטינהו לשמעתתיה - נתקבצו לבהמ"ד ואמרו כל ששמע שמועה חדשה מפיו יאמרנה באזני חביריו כדי לצרפם שלא ישתכחו:

קונין - בחליפין שלף איש נעלו (רות ד):

הדר יתבי וקאמרי - בשמעתיה דר' אסי הא דאמר רב יהודה כו' א"ר אסי עלה קשים לעולם דיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין יותר מדור המבול:

מאי משמע - מהכא קשים לעולם דקאי על כן תאבל אאשת איש:

כדמתרגם רב יוסף - דהוה בקי בתרגום נביאים שתרגם יונתן בן עוזיאל דהאי פרצו דמים בדמים נגעו באשת איש קאי:

פרצו - כמו וכן יפרוץ (שמות א) מולדין בנין:

כי מפני אלה אבלה הארץ - בעלמא כתיב מיהא שמעינן מינה דאכל חדא קאמר על כן תאבל דהא אלה חדא מהנך דקרא קמא היא:



מי כתיב ופרצו - דמוסיף על ענין ראשון דניקו על כן אכולא מילתא:

פרצו כתיב - ומילתא באפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל:

האשה - יולדת:

והוא שהפרישתה מחיים - ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:

קסבר - הא דאמור רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת:

לאו דאורייתא היא - לומר דנכסוהי דאינש ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי מלוה על פה לא משתעבדי:

ור' אסי אמר כו' - והא נמי לנקוטינהו לשמעתיה אמרוהו התם:

הא פליגי בה חדא זימנא - הני אמוראי גופייהו שמואל ורבי יוחנן:

אינה גובה מן היורשין - דשיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש מן הלקוחות אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדו דכתב ליה כל נכסיי דאית לי אחראין לשטרא דנן:

דלאו מלוה הכתובה בתורה - לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו: אבל בהך דיולדת דמצות המלך היא עליה אימר חמירא ככתובה בשטר:

דלית ליה קלא - ואיהו דאפסיד אנפשיה ואף על גב דשיעבודא דאורייתא עבוד רבנן תקנתא ללוקח דלא הוה ידע:

דכתיב וכתב לה ספר כריתות - וגו' והיתה לאיש אחר:

והוא שרי לה - כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה:

והא עריות - כגון אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו שע"י קדושי הבעל נאסרו לקרוביו וכשימות הבעל לא שרו להו שאסורות לקרוביו לעולם:

לכולי עלמא בעשה - ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע ולאו הבא מכלל עשה עשה:

האי עשה מאי עבידתיה - שיהא הוא עומד בפניה ואיסור לאו וכרת שבה פקעו:

אי אהני מיתת הבעל כו' ואי לא אהני - דאשמיעך קרא דאין מיתה משלחת:

תוקמה במילתא קמייתא - ולא איצטריך למיכתב לאו בכ"ג:

אלמה לא - לשון קושיא הוא וכי לא דבר הגון הוא כן:

אפיקתיה - מיתת הבעל מחיוב מיתת בית דין ואוקימתה באיסור עשה:

מעיקרא - קודם פדיונן:

ואסירי בגיזה - כדאמרינן דכתיב לא תגוז:

פרקינהו מעילה לית בהו - ומותרין לאכילה לכל אדם ואסירי בגיזה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ודריש ליה בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן:

איתקש מיתה לגירושין כו' - והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון כו' הא לאחר שרי משום דאיכא למפרך כדלעיל לזה בלאו ולכולי עלמא בעשה:



יבא עליה ולקחה לו - כלומר ביאתה הן ליקוחיה:

ודילמא כאשה - מה אשה כסף ושטר כי ביאה אף יבמה כסף ושטר כי ביאה דהא כתיב לאשה:

ויבמה - ביאה משמע שנה עליה הכתוב לעכב:

ה"ג האי מיבעי ליה ויבמה בעל כרחה - דלהכי דרשינן לה ביבמות (דף ח:):

אם כן - דלביאה גומרת אותה נימא ויבם מאי ויבמה למילף נמי בעל כרחה והכי תניא ליה בהדיא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (דף נד.) ויבם ביאה גומרת בא ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בעל כרחה:

מנלן - דחלוצה מותרת להנשא דילמא מצות חליצה הוא דרמא רחמנא עלה ולעולם לא משתריא:

בישראל בית חלוץ - הכי משמע בישראל ראויה להביא לבית משחלצה:

תרי בישראל - להקים לאחיו שם בישראל:

שהיא בלאו - לשוק לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר:

מה לאשת איש - הנתרת ע"י מיתת הבעל:

שכן אוסרה מתירה - שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה דקידושי דבעל קאסרי לה היאך תהא מיתת היבם מתירתה:

הא נמי - כשמת יבם נמצא אוסרה מתירה דאי לאו יבם מכי מיית הבעל אישתריא לה:

ככה - יעשה אשר לא יבנה וגו':

דכתיב גורל - על השעירים:

וכתיב חוקה - בפרשה וכל חוקה עיכובא הוא:

הגורל עושה חטאת - שעיר שגורל השם עולה עליו עושה חטאת:

ואין השם - אם קרא עליו שם חטאת אינו נקבע בכך ויפיל עליהם גורלות ואם יפול הגורל על חבירו יהא זה לעזאזל:

שיכול - כלומר להכי איצטריך האי קרא שהייתי יכול לומר ומה במקום שלא קידש הגורל כגון גבי קנין דכתיב בהם (ויקרא ה) אחד לחטאת ואחד לעולה ואם הטיל עליהם גורל אינם נקבעים בכך ויכול לשנותם דקי"ל בסדר יומא (דף מא.) אין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:

קידש השם - אם אמר בשעת לקיחה זו לחטאת וזו לעולה הוקבעו ואם שינה פסול:

כאן שקידש הגורל - דכתיב (ויקרא טז) ונתן אהרן וגו' אין דין כו':

ת"ל - שנה עליו לעכב:

הוה דרשינן קל וחומר - להביא מה שלא נכתב בפרשה ואע"ג דכתיב עיכובא:

לה - דכתיב וכתב לה:

תרי לה כתיבי - ושנאה האיש האחרון וגו':

ולא לה ולחבירתה - ששמותן שוין שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד אם כתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו:

אמר קרא נעל - קרא יתירא בית חלוץ הנעל דמצי למיכתב בית החלוץ:

פרט - לנעל גדול שאין יכול להלוך בו:



מסולייא - נפחת כדמסיים ואזיל שאין לו עקב שול"א (סוליה) בלע"ז:

מתני' נקנה בכסף ובשטר - בגמרא יליף לה:

בשנים - לסוף שש שנים יוצא חפשי:

וביובל - אם פגע בו יובל בתוך שש:

ובגרעון כסף - פודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב (ויקרא כה) והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה:

יתירה עליו - שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות כדילפינן לעיל (דף ד.) מויצאה חנם:

ובמיתת האדון - ואינו עובד את יורשיו אבל עבד הנמכר בתחילתו ומת האדון בתוך שש משלימן ליורשיו וכולהו יליף בגמ':

גמ' מכסף מקנתו - בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר וכי תשיג יד גר ותושב:

הואיל וכל קנינו - של עובד כוכבים בכסף שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל כתיב (ויקרא כה) מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד לפיכך עבד נקנה לו בכסף:

שמגרעת פדיונה - מדלא כתיב ונפדה משמע והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה:

אשכחן אמה העבריה דמקניא בכסף - והדין נותן הואיל וקידושיה בכסף קנינה בכסף:

מכרוהו ב"ד - בגניבתו דכי ימכר ע"י אחרים משמע והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו:

שכיר שכיר - נאמר במוכר עצמו (שם) כי ימוך אחיך ונמכר וגו' כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר במכרוהו ב"ד כי משנה שכר שכיר וגו' בפרשת כי ימכר כתיב (דברים טו):

למאן דלא יליף - דלית ליה הך גזירה שוה ולקמיה מפרש מאן ניהו:

וכי תשיג - במוכר עצמו לעובד כוכבים וסמכוה לפרשת מוכר עצמו. לישראל וילמד נמכר לישראל מנמכר לעובד כוכבים בהיקישא ובנמכר לעובד כוכבים כתיב מכסף מקנתו:

ויתר על שש - אם התנה לימכר לעשר שנים:

מכרוהו ב"ד - דכתיב (שם) ועבדך שש שנים אבל במוכר עצמו לא כתיב שש דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע ורציעה במכרוהו ב"ד כתיבא וכן הענקה דגבי ימכר לך כתיבי:

רבו מוסר לו שפחה כנענית - שיהו לו ולדות ממנה:

אין רבו מוסר לו שפחה כנענית - ואסורה לו אבל במכרוהו ב"ד כתיב (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה:

לא יליף שכיר שכיר - הילכך דלא כתיב ביה לא כתיב ביה:

דכולי עלמא יליף שכיר שכיר - לשאר מילי והני לת"ק בהדיא כתיב מיעוטייהו ולא אהני ליה גזירה שוה:

ולא ליורשין - דאינו עובד לא את הבת ולא את האח אם אין לו בן אבל עובד הוא את הבן כדלקמן (דף יז:):

ועבדך אחרינא כתיב - כי משנה שכר שכיר עבדך:

להרצאת אדון - להרצות על הענקו שלא יקשה בעיניו כדמפרש קרא:

אזנו - מיעוט הוא דקרא יתירא לדרשה דהא כתיב ונתת באזנו:



ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):

ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (דף יז:):

כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:

עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:

לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי:

ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת:

פעולתו - שכר פעולתו:

ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:

מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:

ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:

אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:

הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:

אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:

הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא:

דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:

ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב:

הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:

אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:

דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת:

ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כה) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:

לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:

ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:

קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם:



ואם לא יגאל באלה - בנמכר לעובד כוכבים כתיב:

באלה - בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו וגו':

ומה מי שאינו נגאל באלה - נמכר לישראל לא כתיב ביה גאולת קרובים דלא נפקא לן (לעיל דף יד:) מוהפדה אלא גאולת עצמה:

נילף שכיר שכיר - גאולת קרובים לנמכר לישראל מנמכר לעובד כוכבים דבנמכר לעובד כוכבים נמי כתיב כשכיר שנה בשנה יהיה עמו:

דפליגי עליה דרבי - ואמרי דנמכר לעובד כוכבים יוצא לשש:

ר' יוסי הגלילי כו' - דמפיק האי באלה לדרשה אחריתי:

באלה לשיחרור - גאלוהו קרובים אינו משתעבד להם:

ויוצא בשנת היובל - מאותו אחר שיגאלהו מן העובד כוכבים אלמא גאלו שאר כל אדם משתעבד לו:

ונגאל זו גאולת אחרים - ולימדך שכל אדם בישראל גואלו מיד העובד כוכבים ואין העובד כוכבים יכול לעכב עליו ובעובד כוכבים שתחת ידינו הכתוב מדבר:

ר' יוסי סבר מקרא נדרש לפניו - גאולת עצמו פשיטא לן דהויא לשחרור והיא מלמדת על שאר גאולות לר' יוסי אינה מלמדת אלא על גאולת קרובים שהיא לפניה ומקרא הנדרש ללמד נדרש ללמד על שלפניו הכתוב למעלה הימנו:

שדי גאולת קרובים אגאולת עצמו - ללמד הימנו לפי שמלמד על שלפניו הילכך גאולת קרובים למדו מגאולת עצמו הכתובה אחריה:

לאחריו - הכתובה למטה הימנו הילכך גאולת עצמו מלמדת על גאולת אחרים אלמא למוד גאולת אחרים מגאולת עצמו:

ה"א כו' - אבל השתא דכתיב באלה לומר שיש חילוק בין אלה לאחרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

אי הכי - דבעלמא נדרש לפניו ולאחריו והכא משום דכתיב באלה הוא הדר קושיא לדוכתיה דר"ע היכי משתמע שעבוד דויצא בשנת היובל אקרובים:

אלא בסברא פליגי - כלומר אי פשיטא לן דהאי באלה אקרובים קאי על כרחך שעבוד דויצא בשנת היובל אאחרים משתמע אלא בסברא פליגי אי האי באלה אקרובים קאי או אאחרים קאי דהא אחרים נמי בההוא קרא כתיבי:

ר' יוסי הגלילי סבר מסתברא - אחרים לשעבוד דהאי באלה אקרובים קאי דשעבוד דויצא בשנת היובל אאחרים דאי אמרת כו':

ור"ע סבר מסתברא - אקרובים שעבוד והאי אלה אאחרים קאי ושעבוד דויצא ביובל אקרובים קאי דאי אמרת כו':

לכדתניא - ללמדך שאע"פ שהעובד כוכבים תחת ידך אם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואי אתה רשאי לבא עליו בעקיפין:



לאחרת - לקיחת קידושין:

הניחא כו' - פלוגתייהו לקמיה:

אדון כותבו - בתך קנויה לי ונותנו לאב כדרך שאר קידושין שהבעל כותב בתך היא מקודשת לי:

אלא למ"ד אב כותבו - לא יליף משאר קידושין ומנליה דקני ליה שטרא:

לא תצא כצאת העבדים - בשן ועין בראשי איברים כעבד כנעני שאם סימא את עיניה וכן עינו של עבד עברי אינו יוצא בכך אלא נותן לו דמי עינו וזה משלים שש ויוצא:

אבל נקנית היא כקנין עבדים - כנענים והם נקנין בשטר כדלקמן (דף כב:) דאיתקש לקרקעות דנקנין בשטר בכסף ובחזקה:

ומאי ניהו חזקה - ולקמן (שם) מפרש כיצד בחזקה שיכפוה לעשות מלאכה אחת:

והתנחלתם אותם - בעבד כנעני כתיב אותם כאחוזה הנקנין בחזקה ולא אחר:

בנכסי הגר - שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר:

להכי אהני אם אחרת - הקישה הכתוב לאחרת לגלות על הלימוד של כצאת העבדים שבא ללמדנו על קנין השטר ולא על החזקה אבל עיקר שטר לאו מקידושין יליף דתימא אדון כותבו אלא משטר קרקעות יליף כשטר עבד כנעני ואב כותבו כי היכי דשטר שדות מוכר כותבו כדילפינן (לעיל דף ט.) מן ואקח את ספר המקנה:

שאינה יוצאה בראשי איברים - ולגופיה איצטריך ולא למידק מיניה אבל נקנית כקנין עבדים דכל קרא דמיבעי לגופיה לא אתי לדוקיא:

מאי כצאת - דלדוקיא נמי אתי לומר לך מדין יציאה לבדה מיעטתה ולא מדין הקנין:

למה לי שטר - הא אין גופו קנוי אלא חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו:

נימא ליה באפי תרי זיל - לית לי עלך מידי ונפטר:

גופו קנוי - עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו חוזר ומשתעבד בו אם ירצה דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון שחרור וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה נפיק דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה:

במיתת האב - אביה:

מיתה שמוציאה מרשות אב - שאין מעשה ידיה ליורשיו כדקיימא לן בכתובות (דף מג.) אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו:

שייר מיתת אדון - דקי"ל לקמן (דף יז:) דאינה עובדת את הבן:

דאיתא נמי באיש - דנרצע נמי יוצא במיתת אדון דאינו עובד את הבן כדתנן במתניתין לעיל (דף יד:):

ואלא ניתני - מיתת האב הואיל ולא שייר מידי:

שיש לו קצבה - וכסף מקנתו ושש שנים ויובל כולהו ידעי לאימת וכמה:

והא סימנין כו' - שיש שממהרת להביא ויש שמאחרת:

למעלה - אימת דמייתא לאחר י"ג שנים הוו סימני נערות:



למטה - אם הביאה לפני זמנה אינן סימנין: ה"ג להא מתניתא בפרק יוצא דופן בן תשע שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא רבי יוסי בר' יהודה אומר סימן בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן. והתם פריך ליה בנדה אמאי נקט י"ג ולא נקט י"ב ומתרץ לה:

בן ט' שנים - הכל מודים שומא:

מבן תשע ועד בן י"ב שנה ועודן בו - כשהגיע לי"ב ולא נשרו פלוגתא אבל אם נשרו קודם י"ב לא פליג ר' יוסי דאיגלאי מילתא דלאו סימן הוי ומבן י"ג שנים ויום אחד מודו רבנן דהוי סימן ואפילו נשרו:

שומא - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז ודרכה לצמח בה שער אלמא המביאה קודם תשע אינו סימן ויש לה קצבה למטה:

ד' מעניקים להם - תנאי פליגי לקמן איכא למ"ד בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו ואיכא למ"ד יוצא בגרעון כסף מעניקים לו לפיכך קבע בהן ר' שמעון מנין ארבעה ואין בורח וגרעון אחד מהן וקס"ד השתא שהן היוצא בשש שנים והיוצא ביובל ונרצע שיוצא במיתת אדון וסימנין דאמה העבריה:

שלשה מהן באיש - שנים ויובל ומיתת אדון דנרצע ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין:

ואין רציעה באשה - ולקמיה פריך בלא רציעה נמי אמה העבריה יוצאת במיתת האדון:

כדרב ספרא - דיש לה קצבה למטה:

מיתת אדון - לא קתני בהני ד':

שנים ויובל - הפוגע בתוך שש:

ויובל של רציעה - ויובל המוציא את הנרצע והני חפושי דיובל כל חד חשיב באפי נפשיה:

ה"נ מסתברא - דמיתת אדון לא קתני בהו:

ואם איתא - דתנא מיתת האדון ותרתי יובלי כחד חשיב להו הא איתא נמי באשה ומאי ניהו דקאמר אין רציעה באשה דבלא רציעה נמי הוו בה ארבעה ענק:

ואין לרבה - במציאתה אלא שכר בטלה כמה שבטלה ממלאכתה כשהגבהתה ולקמיה פריך ענק ע"ע לעצמו פשיטא:

הא דנפקא בסימנים - ואביה קיים הוו דאב:

והא דנפקא במיתת האב - דהואיל דליתיה לאב זכייה איהי בענק:

זכות בתו - זכות שזכתה לו תורה בשבח בתו:

יו"ד קרת - יו"ד שהיא קטנה עשאה עיר גדולה כלומר האריך משנתו חנם:

ולא לבעל חובו - ומדסבירא לן כרבי נתן אתא לו אפקיה כדפרישית לעיל (דף טו.):

אלו מעניקין להן כו' - ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו:

אלא ליוצא בשש - דהענק בדידיה כתיב:

תשלחנו וכי תשלחנו - תרי זימני תשלחנו ולרבות שאר שילוחין להענק:

שאין שילוחו מעמך - מדעתך אלא מאליהם:

ששילוחו מעמך - שיהא מקבל גרעון ומשלחו:

השלמה בעי - להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו:



(יכול אפילו חלה. בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו: ת"ל ובשביעית יצא. ואפילו לא עבד שש שלימים): ופגע בו יובל - אחרי כן למחרת:

בעושה מעשה מחט - בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה:

מעשה מחט - תופר:

חלה ד' נעשה כו' - דהכי קתני כי חלה שלש אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה כל שש והוא חייב להשלים:

מכל מין ומין - מצאנך ומגרנך ומיקבך שוה ה' סלעים מכל אחד שהן ט"ו סלעים ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן:

כשלשים של עבד - נזק שור מועד שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא:

כחמשים של ערכין - הוא ערך גדול שבערכין:

מנינא אתא לאשמועינן - בשלשה מינין של חמש הוו להו ט"ו:

הא קמ"ל כו' - להכי תני שהן חמש עשרה לאשמועינן דלא קפיד אלא אמנינא דט"ו סלעים אבל אחמש מכל מין לא קפיד דאי בציר ליה מהאי וטפי ליה מהאי לית לן בה:

ריקם ריקם - לא תשלחנו ריקם (דברים טו) ובפדיון הבן כתיב (שמות לד) וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם:

אי כתיב ריקם לבסוף - הענק תעניק לו מצאנך מגרנך מיקבך ולא תשלחנו ריקם כדקאמרת:

ריקם מעיקרא - קודם הענק תעניק שדי ריקם כו':

מעולת ראיה - דליתיה אלא שתי כסף:

אשר ברכך - סיפא דהענק תעניק הוא ללמדך שתדרוש המקרא לרבות ולא למעט:

נתינה נתינה - כתיב הכא תתן לו וכתיב התם בנזקי עבד כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם כא):

ונילף נתינה נתינה מעבד חדא דתפשתה מרובה כו' - כולה חדא קושיא היא עד עבד מעבד הוה ליה למילף:

מיכה מיכה גמר - אין אדם דן ג"ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג"ש ככל דבר הלמד מחבירו ועד השתא דהוה אמרינן דרבי שמעון גמר מרביה דנתינת הענק נדרש לג"ש הוה פרכינן ג"ש מנא ליה דגמר מנתינה דערכין נגמר מנתינה דעבד מש"ה איצטריך לתרוצי ג"ש דר' שמעון לאו ג"ש דנתינה גמר אלא דמיכה כתיב בעבד (ויקרא כה) וכי ימוך וכתיב בערכין (שם כז) ואם מך הוא:

היינו דכתיב צאן גורן ויקב - למימר שדי ג"ש אכל חד מינייהו דהוו להו ט"ו:

למה לי - הואיל וסופו לרבות כל דבר מאשר ברכך:

בכלל ברכה - צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע:



למעוטי כו' - דלא תימא אשר ברכך רבויא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבי גדולי קרקע ובעלי חיים (כל שכן) כספים:

הכל לפי הברכה - אם נתברך הבית בשבילו הרבה תוסיף על הענקו ואם לאו אל תפחות מן הכתוב:

עבד עברי עובד את הבן - אם מת אדוניו עובד את בנו עד מלאת שש או עד היובל הפוגעו בתוכם:

ואינו עובד את הבת - אם אין לו בן:

ולא ליורש - שאר יורשין כגון הבת או האח:

יעבד - מדלא כתיב יעבדך:

שכן קם תחת אביו ליעדה - שמייעד אמה העבריה בכסף מקנתה ואין צריכה קידושין אחרים דכתיב (שמות כא) ואם לבנו ייעדנה:

ולשדה אחוזה - המקדיש שדה אחוזתו פודה בית כור זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם לא פדאה ומכרה גזבר לאחר אין יכול עוד לפדותה וכשיוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים אבל אם לקחה בנו של מקדיש אינה יוצאה הימנו ביובל להתחלק לכהנים דהכי תניא בערכין (דף כה:) ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי האח אמור הא מה אני מקיים לאחר לאחר ולא לבן ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי: אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא אם יש בן אין יבום. בניחותא:

אלא טעמא - מאי מרבית לבן טפי מאח דאיכא האי פירכא דכלום יש יבום כו' ומשני שדה אחוזה נמי מהאי פירכא כו' דאי לאו האי פירכא דכלום יש יבום לא קיימא לן לרבויי בן טפי מאח דהתם לא בן כתיב בהדיא ולא אח כתיב בהדיא אלא משום דקם תחת אביו ליעדה דכתיב בהדיא הוא דמרבינן להו ופרכינן עלה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם ליבום ואיצטריך לשנויי עלה כלום יש יבום כו' הא אם יש בן אין יבום והתם ליכא למילף מדהכא תרתי והכא חדא דהא חדא וחדא נינהו אלא דאיכא יעידה בבן ויבום באח דכתיב בהדיא:

מה נרצע אינו עובד את הבן - דכתיב (שמות כא) ועבדו לו ולא לבן:

להעניק - בקרא דלעיל מיניה כתיב הענק והדר כתיב רציעה וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן ואהענק קאי:

אם כן - דלהקישא לחודיה אתא נכתוב ואף לאמתך כן מאי תעשה לאגמורי נמי אהענק:

דבר תורה - מדאיצטריך למעוטי עבד עברי:

משבאו לרשות גר אסור - להחליפם דקמתהני מאיסורי הנאה:

כי לא באו נמי - מכי מיית עובד כוכבים זכה בחצאין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש את אביו עובד כוכבים לאו מדאורייתא הוא דאינו מתייחס אחר העובד כוכבים וכקטן שנולד מאליו דמי אלא מדרבנן הוא:

שמא יחזור לסורו - משום ממונו:

עובד כוכבים את הגר - שנתגייר האב:

וגר את הגר - אב ובנו שנתגיירו:

לא יחזיר לבניו - אם מת האב:

אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך:



ולידתו בקדושה - היכא דלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור:

מ"ט לא אמר כרבא - דיליף לה מוחשב עם קונהו:

משא"כ באמה העבריה - לקמיה בעי לה:

ואינה נמכרת ונשנית - לקמי' יליף ליה:

בעל כרחו - לקמיה מפרש ליה:

יתירה עליו אמה העבריה - אלמא כל הנך איתנהו בה:

כגון שיעדה - ותו לא נפקא בהני אלא בגט:

הילכתא - הלכות אמה העבריה ואם רצתה לצאת בא' מאלו בלא גט תצא קמ"ל:

ולא בכפילו - אם יש לו לשלם את הקרן ואין לו ממה לשלם הכפל אינו נמכר:

בזממו - אם העיד בחבירו שגנב והוזם ואין לו במה לשלם אינו נמכר:

בגניבתו כיון שנמכר פעם אחת שוב אינו נמכר - קס"ד ונמכר בגניבתו משמע ליה ונמכר פעם אחת ולא שתי מכירות:

כאן בגניבה אחת כאן בשתי גניבות - בגניבה אחת פעם אחת דאם אינו שוה כל גניבתו אינו נמכר בשביל חציה ולכשיוצא ימכר משום חציה והאי דקתני ונמכר ונשנה בשתי גניבות אפילו לא עמד בדין עד שגנב שתיהם ואינו שוה אלא דמי האחת נמכר וחוזר ונמכר דכל חדא וחדא קרינן ביה ונמכר בגניבתו:

טובא משמע - אם עמד על שתיהן בדין א' כולן קרינן ביה בגניבתו כדכתיב (יונה ד) ובהמה רבה וגו' והדגה אשר ביאור (שמות ז):

אלא כאן באדם אחד - שעמד בדין בבת אחת אינו נמכר ונשנה אפילו בגניבות הרבה דהוה דומיא דאחת הכתוב הוציאה בלשון יחיד אבל בשני בני אדם שמעמידים אותו שתי פעמים בדין נמכר בשביל כל אחת ואחת והוא הדין אם גנב ועמד בדין ונמכר וחזר וגנב משיצא חפשי חוזר ונמכר: ה"ג ת"ר גניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר גניבו ה' מאות ושוה אלף אינו נמכר כלל:

כנגד ממכרו - לא פחות ולא יותר:

בהא זכנהו ר"א לרבנן - יש לו פתחון פה ונצחון במחלוקת זה:

ולא חציו - כי השתא ששוה שכר עבודת שש שנים פי שנים בגניבתו ואין עליו לעבוד אלא חציין:

מאי נינהו - ה"ד בעל כרחו דעבריה טפי מעברי אי למימרא דאי לית ליה גירעונה כתבינן ליה שטרא על דמיה ותתנם לו כשתשיג ידה מנא לן הא איהו נקיט מרגניתא גופה המשועבד לו ואנן יהבינן ליה חספא:

בע"כ דאב - אם יש לו כופין אותו ופודה אותה:

ומני - הא דקתני אינה נמכרת ונשנית:

מוכר אדם בתו לאישות ושונה - קיבל בה קידושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושיה שלו אם לא בגרה:

לשפחות ושונה - מכרה ויצאה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומוכרה אבל יוצאה בסימנין לא דאפילו לא מכרה מעולם והביאה סימנין אינו מוכרה כדתניא במסכת ערכין (דף כט:) יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

לאישות אחר שפחות - מוכרה בקבלת קידושין אחר שמכרה לשפחות ויצתה וחזרה אליו:

אבל לשפחות אחר אישות - קיבל קידושין וחזרה אליו שנתארמלה אין חוזר ומוכרה לשפחות ולקמיה ילפי' לה:

ובפלוגתא דהני תנאי - כלומר קמיפלגי ת"ק ור"ש בדרשה דהאי קרא דפליגי בה ר"א ור"ע: בדברי ר"ע גרסינן



כיון שפירש טליתו עליה - דעל כרחך מיבעי ליה לאוקמי יש אם למקרא כר"ע כדאמרינן בסנהדרין בפ"ק ויש אם למסורת כר"א כדדייקי' בבכורות דרמינן מהא פלוגתא על מילתא אחריתי דאמרינן התם לר"א יש אם למקרא ורמינן עלה מהא דיש אם למסורת ס"ל בפ' כל פסולי המוקדשין ובמכילתא גרסינן שפירש טליתו עליה בדברי ר"ע ודר"א ליתא התם:

לעם נכרי - דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו אדון עליה לשם יעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה אבל לא יעדה וחזרה אצל אב חוזר ומוכרה כרבנן דאמרי לעיל לשפחות אחר אישות הוא דלא כי הכא דמכי יעדה הוה ליה לאישות אבל לשפחות אחר שפחות מצי מזבין ור"א אומר כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה לעם נכרי דהיינו שפחות אבל לשפחות אחר אישות קידושין מצי מזבין ור"ש דריש להא כר"א כיון שבגד בה שוב לא ימכרנה ודריש ליה נמי כר"ע דכיון שפירש טליתו עליה לא ימכרנה להכי קאמר לא לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות:

למסורת - בבגדו כתיב ולא בביגדו אין הברת חירק בלא יו"ד ונקודה שתחת הבי"ת במקום יו"ד משתמשת אבל לפי מה שנכתב היה לו לקרות חטף קמץ בבגדו לשון בגידה כמו שאתה קורא בשמעו את דברי האלה (דברים כט):

יש אם למקרא - בבגדו קרינן כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית לט):

יש אם למקרא ולמסורת - הילכך דריש תרוייהו וא"ת הא דאמר בסנהדרין גבי בסכת בסכת בסוכות לר"ש יש אם למקרא התם ליכא למימר מקרא ומסורת דאי איתיה להאי ליתיה להאי אם שלשה דפנות הכשרת לא תדרש מקרא ואם תפסול לא תדרש מסורת אבל כאן יש לקיים שניהם:

יעוד - אמר לאמתו העבריה הרי את יעודה לי בכסף מקנתיך:

הא יעודי מייעד - כלומר לקידושין שלא לשם שפחות מוכרה:

אין לאביה רשות בה - כדאשכחן לענין נדרים דאפקה קרא מרשותיה ונדר אלמנה וגרושה וגו' ולענין ירושה וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו:

הכא - דקתני פירש טליתו לאו בייעוד קאי אלא בקידושי קטנה בעלמא שלא נמכרה:

כיון שמסרה למי שנתחייב בה כו' - כלומר שקידשה לאישות:

אין מוכרה - האב לבתו לקרובים שהיא אסורה עליהם לייעד דבעינן אשר לא יעדה (שמות כא):

מוכרה לקרובים - ולא בעינן יעוד והיכא דאיתיה אמר קרא דתפיס:

ושוין שמוכרה - כשהיא אלמנה לכ"ג וקידושין תופסין לו בה דקידושין תופסין בחייבי לאוין כדלקמן בפ"ג (דף סח.):

אי דקדיש נפשה - שלא ע"י אביה ונתארמלה הימנו:

אלמנה קרי לה - בתמיה וכי יש במעשה קטנה כלום:

ואמר רב עמרם - גרסינן:

הכא - שנתארמלה מקידושי יעוד והאי דהדר מצי לזבונה ולא קרי ליה לשפחות אחר אישות אליבא דר' יוסי בר' יהודה היא דאמר לקמן (דף יט.) מעות הראשונות של מקנתה לאו לקידושין ניתנו וכי מייעד לה בעבדות שיש לו עליה מייעד לה ואין קידושין אלו ע"י האב וגזירת הכתוב היא שיהיו קידושין הילכך הדר מצי לזבונה:

הא אין אדם מוכר וכו' - ואפי' אחר אירוסין:

שאני אירוסין דידה - דכיון דהוא לא קידשה יכול למוכרה:

בשלמא אירוסין מאירוסין שאני - דאיכא למימר אאב קפיד קרא דלא לזבנה בתר דקידשה וכיון דהני קידושין לאו איהו עביד ניתן לו רשות למוכרה: אלא נישואין



מי שאני - כיון דנישואין דאורייתא נינהו נפקא לגמרי מרשותיה:

ולרב נחמן דאמר - לקמן לר' יוסי בר' יהודה נמי במעות הראשונות היא מתקדשת דקידושין דאב נינהו במאי מוקי לה ואפילו אירוסין עושה היכי הדר מזבין לה:

מוקי לה כרבי אליעזר - גרסינן:

דאמר לשפחות אחר שפחות כו' - דקדריש כיון שבגד בה ועד השתא מהדרינן לאוקמה דלא כרבי אליעזר משום דשמותי הוא:

אמאי ממעט ליה קרא - הואיל וליתא:

תפשוט דמייעד - ומיהו מיעטה קרא ממיתה:

דמדאוריית' חזיא ליה - כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה.) בן תשע שבא על יבמתו קנאה:

תרתי - הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול:

שצריך ליעדה - גרסי':

הוא תני לה והוא אמר לה - הוא תני למתניתין והוא אמר בה מנפשיה והאי טעמא דהאי צריך ליעדה רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין:

לקידושין ניתנו - ונפקא מינה דהוה ליה מכר את בתו לאישות ואם יעדה ונתארמלה שוב אין מוכרה לשפחות לרבי עקיבא:

שאני הכא - דכתי' לשון יעדה למידרשה לשון דיעה:

יעדה והפדה - ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא לייעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה:

מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו - דאי קבל אב ע"מ להתייעד וקידושי יעוד תלויין באב אף על גב דליכא שהות נמי כיון דאמר בתוך שש תתייעד לי הוה ליה יעוד למפרע משעת מכירה:



וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושין - אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתיה הוה והוה ליה כאומר לה קבלי קידושיך:

לאו לקידושין ניתנו - ואינו מקדשה אלא ע"י גרעון שיש לו עליה דהוה מלוה שהרי היא חייבת לו או הם או שוויים והיא עצמה משכון:

אפילו בסוף שש - ביום השלמתם:

משל לאומר לאשה - כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו':

מעכשיו ולאחר שלשים יום - מקודשת לראשון דה"ק לה מעתה נתחלו אי בעינא בהו לאחר שלשים יום:

משל למאן - מדברי מי אנו למידין:

הא אם יש שהות ביום כו' - אלמא השתא הוא דמתחלי קידושין בגרעון שיש לו עליה:

לרבנן - מדברי חכמים אנו למידין דאמרי אפי' אין שהות דקסברי לכך ניתנו מעות הראשונות דאי בעינן לייעודי יהא יעוד מעכשיו דאי לאו מההיא שעתא מתחלי במאי מקדשה השתא:

פשיטא - דמצינו למילף:

מהו דתימא הא לא א"ל - לאב האי אדון מעכשיו ותילף מיניה דאפי' לא פירש מעכשיו אלא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים תהא מקודשת לראשון:

קמ"ל - האי תנא דאמר למידין המשל מדברי רבנן דאי אמר מעכשיו אין אי לא לא:

משל לאומר כו' - כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו':

משל למאן - מדברי מי אנו למידים:

לרבי יוסי בר' יהודה - דמשום דלא פירש מעכשיו אע"ג דה"ל לקדושי בהו לאחר זמן כי קדמו אחר הוו קידושין ה"נ לא שנא:

מהו דתימא הא לא אמר לה - בשעת מתן מעות על מנת שתתייעד לי לאחר זמן ומשום הכי א"ר יוסי דמקודשת לשני אבל היכא דאמר התקדשי לי לאחר שלשים אע"ג דלא אמר מעכשיו חיילי השתא ומקודשת לראשון אם ירצה בסוף שלשים:

קמ"ל - דדמו אהדדי דכיון דתלה הכתוב יעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה לייעד מייעד ואפילו הכי כיון דלא אמר מעכשיו מקודשת לשני:

ולר"מ תנאו קיים - בתמיה:

בדבר שבממון - דניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא איתיהיב למחילה:

מלמד שמוכרה לפסולים - ממזר ונתין שאין רשאי לייעד ואינה נמכרת להם אלא לשפחות בלבד:

אם מקדשה לפסולין - דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

לא ימכרנה לפסולין - בתמיה:

מה למקדשה לפסולין - כלומר מה לי לקנתר על מקדשה לפסולין הרי מצינו שהקידושין מסורין בידו לדבר גדול מזה שאפילו בשהביאה סימנין מקדשה כדילפינן לעיל (דף ד:) מויצאה חנם אין כסף:

ימכרנה לפסולין - בתמיה והלא אין המכירה מסורה בידו כל כך שהרי אינו מוכרה כשהיא נערה כדדרשינן ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר במסכת ערכין (דף כט:):

שרעה בנישואיה - שאסורה לו מיהא תפסי ליה בה קדושין כדכתיב (שמות כא) אשר לא יעדה מכאן שמוכרה לפסולין:



לקרובים - אע"ג שאין כאן יעוד שאין קדושין תופסין בה:

ורבי מאיר - דדריש להאי לאמה בפוסק ע"מ שלא לייעד:

כרבנן - לעיל בשמעתין דקתני אין מוכרה לקרובים:

אין מוכרה לאביו - שאסורה לו משום בת בנו:

ולא לבנו - דהויא ליה אחותו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדלקמן (דף סו:):

היכא דאיכא צד יעוד - כשמוכרה לאביו ויש לו בן לייעדה לבנו דהויא ליה בת אחיו אבל כשמוכרה לבנו אין כאן צד יעוד לא לו ולא לבנו דהויא ליה אחות אביו:

בגופו יצא - לקמיה מפרש:

יחידי יצא - לקמיה מפרש:

הוה אמינא - לא תצא בראשי אברים כעבד שיוצא ואין נוטל כלום אבל זו תצא ותטול דמי עינה קמ"ל קרא יתירא דאין דין יציאה בחסרון אברים כלל:

יחידי נכנס - לרבי אליעזר נמי משמע ליה בגפו לשון בגופו ומפרש ליה לומר שאם בא בגופו יחידי יצא יחידי:

מוסר לו - על כרחו:

שאין מחשבין לו - כשבא לגרע ולפדות את עצמו:

אלא מנה - כמה מגיע ממנה לכל שנה של שש שנים שתות מנה וכמה מגרע לכל שנה ואם נותרה שנה נותן לו שתות מנה ולא אמרינן הרי השביח שנתייקרה הפעולה או החליף כח ועומד על מאתים תמנה מאתים לפעולת שש שנים ויתן לו שליש מנה:

מכסף מקנתו - משעת מקנתו ישיב גאולתו:

הכסיף - נתקלקל:

שאין מחשבין לו - את השנים שעליו לעבוד אלא במנה כאילו נמכר במנה ולקמיה יליף מאי חזית דדריש להו לקולא וידו של עובד כוכבים על התחתונה כדאמרן:

אמר אביי הריני כבן עזאי - כי הוה בדיחא דעתיה הוי רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי שהיה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר (בכורות כח.) כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה:

נדרשינהו לחומרא - להחמיר על העבד השביח יתן כפי שניו הכסיף ישיב לפי כסף מקנתו:

מדרבי יוסי ברבי חנינא - שלא בא לידי עבדות אלא שהיה חשוד על השביעית:

אבקה של שביעית - איסור הקל שבה העושה סחורה בפירותיה דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה לאכלה (ויקרא כה) ולא לסחורה:

בשנת היובל הזאת - וכי תמכרו אם תמכרו ותקנו מה שאסרתי לכם בו סופך למכור ממכריך וכל כלי ביתך:

לא הרגיש - לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו גבי לא הרגיש גרסינן לסוף שמוכר את שדותיו וגבי לא באת לידו בכולהו גרסי' בתוספתא עד שמוכר והכי משמע לא תבא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלו:

מ"ש דקתני לא הרגיש - דמשמע אם לא הרגיש סופו לבא לכך ובכולהו תנא לא באת לידו עד שמוכר דמשמע דפשיטא ליה לתנא דדרכו בכך דלא תבא לידו שישוב בתשובה עד שיקבל עוד פורענות:

אע"ג דבתו בהאי ענינא לא כתיבא - לדרוש בה סמיכת פרשה מכל מקום הואיל ופרשת רבית סמוכה לפרשת ממכר בית אנן סהדי שכבר מכר את בתו אם יש לו בת קטנה קודם שלוה ברבית דניחא ליה וכו':

וכי ימוך אחיך - הכל בסדר סמיכת פרשיות הוא דורשו וכולן זו קשה משלפניה:

שנאמר לגר - פרשה אחרת היא הסמוכה לנמכר לך וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו':



זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה - לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות:

הא אהדריה קרא - לכל ישראל לרחם עליו:

לידחי אבן אחר הנופל - אדחה אבן שלא תהא לו גאולה:

רבות בשנים - משמע שיהא רבוי בשנים וכי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות:

אלא - ה"ק אם יש רבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשוב כמשעת קנייה להקל:

נתמעט כספו - בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמי שניו של עכשיו:

ניתיב ליה - דמי ארבע שנים ולא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף:

לחצאין - הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו:

או אין נגאל - כלל אלא א"כ מצא כדי גאולתו:

שדה אחוזה - כתיב בה ומצא כדי גאולתו ולא לחצאין והכא כתיב ישיב גאולתו ולא כתיב כדי:

או דילמא לקולא אמרינן - דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא:

לאו אמרת - לעיל (דף יח.) גניבו חמש מאות ושוה אלף לדברי הכל אינו נמכר אלמא ונמכר כולו ולא חציו משמע הכא נמי דכתיב (ויקרא כה) או השיגה ידו ונגאל כולו ולא חציו משמע:

משכחת לה לקולא - דהויא לה הגאולה קולא גביה לטובתו ומשכחת לה לרעתו:

זבניה במאה - קנאו במנה ויהיב ליה האי עבד בתר הכי חמשים בגאולת חציו אי אמרת הויא גאולה כי אייקר תו לא ברשות דמריה אייקר אלא פלגיה ואם בא עכשיו לגמור פדיונו יהיב ליה מאה ונפיק:

ואי אמרת אינו נגאל - אייקר כוליה ברשות דמריה ויהיב ליה מאה וחמשין:

והא אמרת נתרבה כו' - דהיכא דנשבח אין מחשבים לו אלא כשעת מקנתו:

דאייקר וזל ואייקר - שקנהו במאתים והוזל ועמד על מנה וחשיב ליה כפי שניו ונתן לו חמשים ולא הספיק לגמור פדיונו עד שהוקר ועמד על מאתים: ה"ג במסקנא ואי אמרת אינו נגאל לחצאין הני מאה פקדון נינהו גביה יהיב ליה ניהליה ונפיק. ול"ג והא אמרת נתמעט כספו כו'. ואי אמרת אינו נגאל לחצאין לא קנאן האדון בתורת גאולה ועכשיו שהכסיף הוא עומד כוליה לפדותו והנך זוזי הוו פקדון גביה ויהיב להו ניהליה ונפיק:

המוכר בית בעיר חומה - שהוא נגאל עד שנה ולא יותר:

נגאל לחצאין - אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה או לא:

גאולתו - ימים תהיה גאולתו:

היכא דגלי - בכדי גאולתו למימרא דכולה גאולה בעינן גלי:

והיכא - דלא כתיב בה כדי לא מייתינן ליה:

שלוה - אם אין לו לוה מאחרים וגואל מה שאין כן מוכר בשדה אחוזה דבעינן והשיגה ידו (ויקרא כה) משמע נמי שגואל לחצאין:

ואם גאל יגאל - במקדיש שדה אחוזה:

לפי שמצינו כו' - ר"ש דריש טעמא דקרא בכל דוכתא (ב"מ דף קטו.) והכא נמי יהיב טעמא לקרא ואשמעינן דהקפידה תורה לחזור שלא תפקע אחוזה מיורשים לפי שיפה כח מוכר שאין נחלתו נפקעת שהרי חוזרת לו ביובל לפיכך לא חש ליפות כחו ללוות ולגאול לחצאין אבל מקדיש לפי שהורע כחו להפסיד נחלתו ביובל כדכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו' ומתחלק לכהנים ייפה הכתוב כחו בתחלת פדיונו ללוות ולגאול לחצאין ומהכא אית לן למיגמר נמי מוכר בית בבתי ערי חומה דלוה וגואל וגואל לחצאין שהרי הורע כחו ליחלט בסוף שנה ולא יצא ביובל:

איתיביה - דקתני סיפא מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאין לוה וגואל וכו':

מוכר שדה אחוזה הורע כחו ליגאל מיד - עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות ימכר לך אין מכירה פחותה משתי שנים מעת לעת ואח"כ גואל בגרעון כסף כדכתיב (שם) לפי רוב השנים וחשב את שני ממכרו וגו' כמה שנים הם משלקחה עד היובל שהיה עתיד להחזיר לבעלים עשרים שנה ודמיה עשרים מנה הרי שקניית תבואות כל שנה במנה וכן יגרע לכל שנה שאכלה לפי גאולתו:



הא רבנן - דלא יהבי טעמא לקרא ואמרי דהורע כחו בחדא מילתא הורע נמי במילתא אחריתא בר מהיכא דגלי ביה קרא ובבתי ערי חומה גמרינן גאולה גאולה משדה אחוזה והא דקא אמינא דבית בעיר חומה לוה וגואל כו' לר"ש קאמינא דיהיב טעמא לקרא:

תני חדא - המוכר בית בעיר חומה לוה וגואל כו':

איכא למיפרך - בהא מתניתין דאצרכה קרא למקדיש שילוה ויגאל משום דהא אתיא ליה מדינא של מוכר בית בעיר חומה שאין לוה וגואל:

מה למוכר בית בעיר חומה שכן הורע כחו לגאול לעולם - משנה ראשונה ואילך:

תאמר במקדיש שיפה כחו לגאול לעולם - לעולמו של יובל אם לא מכרה הגזבר דאין מתחלקת לכהנים עד היובל:

מוכר שדה אחוזה יוכיח כו' לעולם - עד היובל וביובל חוזר' בלא פדיון:

אף אני אביא מקדיש - לפיכך הוצרך אם גאל יגאל לומר שלוה וגואל:

בשנה שניה - דמוכר שדה אחוזה אין המוכר יכול לגאול עד שתבוא שנה שלישית ומוכר בית בעיר חומה אינו גואל אלא בראשונה נמצא שאין זה וזה גואלין בשניה:

עבד עברי וכו' - כדאמר לעיל (דף כ:) ונגאל כולו ולא לחציו ואין לוה וגואל דהא או השיגה כתיב (ויקרא כה):

נגאל בקרובים - על כרחו של לוקח כדאשכחן בשדה אחוזה (שם) ובא גואלו הקרוב אליו וגו':

אף האי נמי אין נגאל לחצאין - לרבנן קבעי ליה דאמרי לעיל אין נגאל לחצאין ונימא נמי דלהכי גמר דנגאל בקרובים:

או דילמא כי כתיב - גאולתו בשדה אחוזתו למעט חצאין הוא דכתיב שנאמר (שם) ומצא כדי גאולתו כדי כולו ולא כדי חציו הילכך כי חזר כתב ג"ש למגמר אחדא מילתא הוא דכתיב ולא למיגמר גאולת קרובים דלאו לגבי גאולתו כתיבי:

בכל גאולה תתנו - ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ קרא יתירא הוא ולא פירש למאי אתא:

לרבות בתים ועבד עברי - שיהו נגאלין לקרובים:

בתי החצרים - עיירות שאין מוקפות חומה מימות יהושע:

על שדה הארץ יחשב - הרי הן כשדה אחוזה:

לקובעו חובה - על הקרובים:

וכי יש לך אדם בישראל - מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלין מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו:

אלא יש לו - גואלין אבל אין הגואל רוצה ליקח ולימדך הכתוב שהרשות ביד הקרוב:

חובה - והאי כי לא יהיה לו גואל דריש בשאי אפשר ביד הראוי ליורשו ליגאל ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל:

מאי בכל - נכתוב גאולה תתנו לארץ:

מה ת"ל - בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים:

לרבות כל הגאולות - העומדות ליגאל שיהא נגאל כסדר הזה קס"ד שיהו נגאלין לקרובים בא ללמדנו:

ועבד עברי - הנמכר לישראל דלא כתיב ביה גאולת קרובים:

לקרוב קרוב קודם - דגבי שדה אחוזה כתי' ובא גואלו הקרוב אליו ולא פי' הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא ואם אין לו דוד בן דודו ואי לאו משאר בשרו:

מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש - אלמא ס"ל דאין נגאל בקרובים:

יגאלנו - כתיב בנמכר לעובד כוכבים גבי קרובים ומשמע מיעוטא:



ההוא - בכל גאולה תתנו תלה ביה קרא לקובעו חובה:

ואפי' לרבי יהושע - דאמר גבי שדה אחוזה רשות הכא מודה דחובה דלא יטמע בעובדי כוכבים:

לעולמו של יובל - כדילפינן בריש פירקין (דף טו.) מושבתם איש אל אחוזתו:

סול - ברוק"א (שפוד, קנה עץ מחודד) בלע"ז:

סירא - קוץ:

מקדח - טרייד"א (טריידר"א: מַקְדֵחַ) :

מכתב - גרייפ"א (גרפי"א: מַכְתֵּב, חרט) שחוקקין בפנקסיהן:

מרצע הגדול - לקמיה מפרש מאי גמרא:

יודן בריבי - יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה בריבי לשון חכמה וחריפות הוא:

אלא במילתא - אליה של אזן בבשר ולא בתנוך:

וחכ"א כו' - חולקין עליו וזו ראיה שלהם קים לן דאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ולא יכול עוד לשוב לחיזוק הראשון ולקמיה ילפינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו והיאך הוא נעשה בעל מום והתנן (בכורות דף לז.) גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור:

הא אין רוצעים כו' - הרי יש לך ללמוד מכאן שאין רוצעין אלא בגובה של אזן:

במאי קא מיפלגי - גבי סול וסירא:

דריש כללי ופרטי - בכל התורה מקום שכולל ופורט דורש שהפרט פירוש של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט וכי חזר וכלל לא הוסיף לך בכלל האחרון אלא הדומה לפרט:

ריבויי ומיעוטי - אין הפרט פירושו של כלל שתאמר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא למעוטי הוא בא לפי שבכלל היה מרבה את הכל ובא המיעוט אחריו לומר בזה וכיוצא בו כללתי לך הילכך אפילו לא חזר וכלל הייתי מביא כעין הפרט וכי חזר וריבה ריבה הכל ולא מיעט לך אלא דבר אחד ומסרו הכתוב לחכמים איזה דבר הראוי למעט מן הכלל פי' מיעט ממעט קצת ממשמעו:

מיעט סם - שלא יתן סם על אזנו וינקבנה דהא לא דמי למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו:

הירך מיומן שבירך - בפרק גיד הנשה (חולין צ:) ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ויליף לה מה"א דהירך ודרש הירך חשובה שבירכות:

ויעשה בעל מום - ומה בכך והלא רציעה מצוה היא:

חידוש הוא - שהתיר שפחה כנענית לישראל:

באיסקונדרי איטלליתו - לא הטיתם לב לדקדק בשמועתכם אלא כמשחקין בפספסין מרייל"ש (מירילי"ש: אסימונים, אבנים או כלים קטנים, שמניעים אותם על לוח משחק) :

וא"ת אין רבו מוסר לו שפחה כנענית - למה לי טעמא מפני שנעשה בעל מום בלאו הכי נמי לא שייך רציעה דבעינן אהבתי את אשתי:

תו לא מידי - אין להשיב על זאת:

כהן - אסור בגיורת שהיתה זונה קודם:

מהו ביפת תואר - במלחמה:

מותר - כדמפרש ואזיל:

דברה תורה - לא התירתה אלא בשביל יצר הרע שאם לא יתירה יעבור על האזהרה כדיליף לקמיה מדכתיב יפת תואר שיצר הרע מתגרה בו הילכך בכהן נמי איכא למיחש ליצר הרע ושריא:

בביאה שניה - שכבר נתקררה רוחו:

והבאתה אל תוך ביתך - לקיימה:

קרינא ביה וראית בשביה - הותרה לו במה שנתן עיניו בה:

בשעת שביה - אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למוכרה או לשפחה ואח"כ נתן עיניו בה:

יפת תואר - משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל ולא בא בפי בשר פגול:

ולא יאכלו בשר תמותות - לאחר שימותו ויהו נבלות:



תמותות - אמורטיי"ש (אמורטידי"ש: גוססות) :

וחשקת - בחשקו תלה הכתוב ואפי' אינה נאה:

ולא בה ובחברתה - שלא יקח שתים:

ליקוחין יש לך בה - קידושין תופסין ואע"פ שהיתה עובדת כוכבים שהרי אינה מתגיירת מדעתה:

לך ולא לאחרים - שלא יקחנה לצורך אחרים כגון אביו:

שלא ילחצנה במלחמה - לבא עליה: ה"ג להאי ברייתא בספרי בפ' ראה אנכי ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד. והכי פירושה אמר ושנה שתי האמירות בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא משמע סמוך ליציאה אמר שתי פעמים בסוף שש כו' עד שיאמר כשהוא עבד: ה"ג אמר מר אמר בתחילת שש כו' מאי איריא מלא אצא חפשי תיפוק ליה דבעינן כו' ותו אמר בסוף ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנא' העבד אטו סוף שש לאו עבד הוא. והכי פירושה אמר בתחילת שש כו' קס"ד תחילת שש ממש תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני ועדיין בתחילת שש אין לו אשה ובנים שלא מסרו לו עדיין שפחה כנענית:

אטו סוף שש לאו עבד הוא - יום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד:

ה"ג אמר רבא בתחילת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה - ול"ג לא קשיא ול"ג כאן. והכי פירושו כל תחילת שש דקתני כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה שעדיין עליו שוה פרוטה דהוי דמי עבד וכל סוף שש (פרוטה אחרונה) מאחר שהתחיל בה נקרא סוף דלאו עבד הוא דאין עליו שוה פרוטה וה"ק אמר בתחילת שש קודם פרוטה אחרונה דכבר יש לו אשה ובנים ולא בסוף שש לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע ואפי' אמר ושנה דכתיב לא אצא חפשי סמוך ליציאה וכל זמן שיש עליו פרוטה שלימה לאו סמוך ליציאה הוא אי אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה ולא אמר בתחילת פרוטה אחרונה אינו נרצע שנאמר אם יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ובלשון אחרת גירסא זו בפי כל ואיני יכול להעמידה שהרבה תשובות בה וזה הלשון אמר יאמר עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר אם אמר יאמר אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי והכי פירושו אמר בתחילת שש פעם אחת ולא חזר ואמר בסוף שש אינו נרצע דבעינן אמר יאמר שתי אמירות אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי וזה כבר יצא השתא קשיא לי טובא הא נמי תיפוק לי מאמר יאמר דהא לא אמר ושנה ואם באת לפרש אמר בסוף שש שתי פעמים א"כ לא דמיא לרישא דאי אומר בתחילת שש שתי פעמים מנא ליה דאינו נרצע ועוד מה לי דשבקיה לדרשה קמייתא דדריש העבד עד שיאמר כשהוא עבד ונקיט ליה קרא אחרינא מלא אצא והרי כבר יצא תיפוק ליה מהעבד:

לו אשה ובנים - שפחה כנענית שנמסרה לו וילדה לו:

כי טוב לו - פרט לחולה:

הוא ובניו עמו - על כרחיך בבני ישראלית דאי בבני כנענית האשה וילדיה כתיב (שמות כא):

דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו - שקטנים הם:

לאהדורי - לחזר על הפתחים לפי שהיא בושה:



אילו נאמר ונתת אזנו בדלת הייתי אומר ידקור כנגד אזנו בדלת - אבל אזן לא ירצענה:

לאזן מאבראי - כלומר רחוק מן הדלת כדכתיב את אזנו והדר יתן אזנו בדלת ויקח את המרצע וידקור בדלת מעבר השני כנגד אזנו לקיים ולקחת המרצע ונתת באזנו בדלת:

דוקר ויורד - אזנו כשנותנה על הדלת עד שמגיע לדלת:

עקורה - מן המזוזה ומוטלת לארץ:

מה מזוזה מעומד - דבלאו הכי לא מקרי מזוזה:

חומר - צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט:

מתני' וקונה את עצמו - מיד רבו:

בכסף ע"י אחרים - שיתנוהו לרבו ע"מ שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבל מהם ואפילו ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד בלא רבו:

ובשטר ע"י עצמו - שיקבלנו הוא ובגמרא מפרש לכולה דרבי מאיר ורבנן:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים - דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך להיות משל אחרים ויתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו:

גמ' שדה נקנית בכל הני - ולקמן יליף בפירקין (דף כו.) וכל עובדי כוכבים ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראין על שם כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט) עבד עבדים:

מילתא - דאיתיה בעבד וליתא בשאר מטלטלין קתני אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין שהמטלטלין גם הם נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני:

תקפו - בחזקה:

לא קנאו - דמדעתיה אזל ואין זו משיכה:

בשלמא לתנא דידן - לא תיקשי לשמואל אמאי לא תני משיכה במתניתין דאיכא לתרוצי כדאוקמינן דמילתא דאיתא במטלטלין לא קתני אלא תנא ברא דתנא חליפין בהדייהו תיקשי לשמואל אי איתיה דנקנה במשיכה ליתנייה נמי במתניתין:

מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי - כגון חליפין צירף ושנה עם השאר דאיתנהו במקרקעי אבל משיכה דליתא במקרקעי לא תנא בהדייהו:

כיצד במסירה - גבי בהמה קאי דקתני מתני' (לקמן דף כה:) בהמה גסה נקנית במסירה:

בשערה - כגון שיער שבראש הסוס:

שליף - משאוי:

אדעתא דמרה אזלא - על דעת הקורא אותה לפי שאין לה דעת:

אדעתיה דנפשיה - מדעת עצמו:

קטן - דלית ליה דעת כבהמה דמי ואם קראו לשם קניה ובא אצלו קנאו:

התיר לו מנעלו - העבד ללוקח:

גרדו - גראט"ר (גרטי"ר: לגרד) בלע"ז:

הגביהו - העבד את הלוקח:

מאי קאמר - מה ענין הגבהה דעלמא להגבהה דהכא הגבהה דעלמא לוקח מגביה החפץ והכא אמרינן שהעבד מגביהו משום עבודה שהלוקח משעבד בו לקנותו בחזקה:

אלא מעתה - דהגביהו הוא לרבו קנאו:

שפחה כנענית תקנה בביאה - דהא אגבהה ליה:

הנדואה - מארץ כושי כוש מתרגמינן הינדואה:

דתקיף ליה עלמא - גוסס ונוטה למות:

אמר ליה - מר זוטרא לעבדיה דגר:

שלוף לי מסנאי - לקנותו בחזקה היה מתכוון שיהא בעבודתו כשימות אדונו:

איכא דאמרי גדול היה - העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד:



ואיכא דאמרי קטן הוה - ואעפ"כ הוצרך לכל זאת:

ודלא כאבא שאול - דאמר כל המחזיק בהן זכה אפי' לאחר זמן זכה בהן:

ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:

במאי עסקינן - האי קנה עצמו ע"י אחרים:

אילימא שלא מדעתו - של עבד:

שמעינן ליה לרבי מאיר - בפ"ק דגיטין חוב הוא לעבד שיוצא כו' שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואי עבד ישראל אוסרו בשפחה דשכיחא ליה פריצא ליה:

ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:

אלא מדעתו - ואם תאמר פשיטא הא איצטריך לאשמועינן דע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד:

ואי מדעתו - שאמר לו קבל גטי:

באין כאחד - ולא אמרינן לא הוציא רבו את הגט מרשותו ואין זו קבלה:

והא לא תני - בברייתא הכי:

האי שטרא לחוד כו' - זה לשון קניה וזה לשון שחרור:

האי כספא לחוד והאי כספא לחוד - זה ניתן לקניה וזה ניתן לשחרור:

טיבעא מיהא חד הוא - ואין ניכר הפרש ביניהם:

כסף קבלת רבו - שמקבל רבו הכסף גרמו לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו:

שמענא להו כו' - במסכת גיטין (דף יא:):

תנינא - כמו התנן:

דיש קנין - כי יהבי ליה ע"מ שאין לרבו רשות בו:

והא קי"ל - כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ:

אף ע"י אחרים - ואפי' שלא מדעתו דזכות הוא לעבד כו':

ורבי שמעון בן אלעזר היא - הך סיפא דשטר דלית ליה גיטו וידו באין כאחד:

ושלש מחלוקות בדבר - רבי מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ור"ש בן אלעזר אית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף בשטר כו' וכ"ש בכסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דיש קנין אחרים דזכות הוא לו וכן בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ודקיימא לן גיטו וידו באין כאחד כרבנן עבדינן ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא ר"ש בן אלעזר היא אבל רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורבי שמעון בן אלעזר סבר כר' מאיר בכסף דע"י עצמו לא ואין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקי"ל גיטו וידו באין כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן ליה הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר:

שאינה שלו - דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ואיהי לא אקניה לבעל לגופה:

שאינה שלו - של רבו ורבנן גמרי הכי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גט:



לר' שמעון בן אלעזר - דאמר עבד אינו מקבל גיטו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו:

כאשה דמי - ועושה שליח לקבלה כאשה דנפקא לן (לקמן דף מא.) מושלחה מביתו מלמד שהאשה עושה שליח והיינו דקאמר על ידי אחרים:

או דילמא כו' - וע"י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו על ידי אחרים או הם עושים שלא מדעתו:

גמר לה לה מאשה - ועושה שליח:

הני כהני - לענין הקרבת קרבנות:

שלוחי דרחמנא נינהו - ולא שלוחי דידן ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו והא מילתא איבעיא לן בנדרים בפרק אין בין המודר (דף לה:):

והא עבד כו' - והיכי יליף רב הונא מהאי טעמא היתר בהקרבה למודר הנאה:

בתורת קרבנות - שיהיו הן עובדים את העבודה:

שייך בגיטין - אם אינו מקבל גיטו משום דלא יצא הגט מרשות רבו מקבל הוא גט לחברו שאינו עבדו של רבו אלא של איש אחר דהא יצא הגט לרשות שאינו שלו:

אבל לא מיד רבו שלו - אם היו שניהם של איש אחד:

דר"מ - דאמר בכסף ע"י אחרים סבר אין קנין לעבד בלא רבו אם נתנו לו במתנה זכה בו רבו הילכך אע"ג דהוי כסף משל אחרים אי אפשר שיקבלנו הוא ויתן לרבו:

ורבנן סברי יש קנין - אם נתנו לו מתנה הואיל ודעת אחרת מקנהו ונותן זה לא גמר בלבו שיזכה בו הרב הויא דעבד ומיפריק ביה על ידי עצמו:

קנין דאשה ובעלה - בעלמא איצטריכא לן ואשה כי עבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה וכי היכי דפליגי לענין מתנה בעבד איכא למשמע דה"ה באשה:

דכ"ע אין קנין - אי יהבי ליה סתמא:

אהני ליה תנאה - דמעיקרא אדעתה דתנאה אקניה:

לא כלום אמר ליה - דכיון דקנה עבד קנה רבו:

שתצא בו לחירות - שתתנהו לרבך בפדיונך:



אין אשה פודה מעשר שני - קס"ד במעשר שני שהוא משדה בעלה שהיא כבעלה וקרינן ליה ממעשרו וכדמפרש לה ואזיל:

אשה פודה בלא חומש - דלאו דידה הוא ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים:

שליחותיה עבדא - ומ"ט דמאן דאמר פודין בלא חומש:

אלא בזוזי דידה - דנכסי מלוג:

ומעשר דידיה - משדותיו:

איש אמר רחמנא ולא אשה - איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה דאשה כאחר דמיא:

ע"מ שתפדי בו כו' - שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש רבנן סברי כי אמר לה קני קנה ליה בעלה וכי אמר לה ע"מ לאו כלום הוא הילכך זוזי הוו נמי דבעל ושליחותיה עבדא איש ממעשרו קרינא ביה ורבי מאיר סבר לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש:

דאייתי מבי נשא - שמת אביה והיה לו מעשר שני וירשתה עם שאר נכסים וירושה הבאה לה לאחר מכאן נכסי מלוג הן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

ור"מ לטעמיה - דאמר לקמן בפ"ב מעשר ממון גבוה הוא ואכילתו משולחן גבוה הוא הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן פירות לבעל הילכך לא זכי ביה וכי פרקה ליה בזוזי דבעל לאו ממעשרו הוא דזוזי דחד ומעשר דחד:

ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא - וחיילא עליה תקנתא דרבנן ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג וכיון דבזוזי דבעל פרקה בעי חומש:

תנא יוצא בשן ועין - אמתני' קאי:

ראשי אברים - כ"ד הם ושנויים אצל נגעים (פרק ו משנה ז) ומייתי להו לקמן בשמעתין (דף כה.):

שאין חוזרין - אם נטלן כשן ועין וגמר במה מצינו:

אין מלמדין - מדלא כתיב אחד ונגמור כולהו מיניה:

צריכי - דלא גמר חד מחבריה הילכך לא באין כאחד נינהו:



שן דחלב - שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן:

לחפשי ישלחנו - ריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:

בטל ממלאכתו - העין נסמת מראות והשן מללעוס:

ודילדל בו עצם - השמיטו ממקומו ומחובר בבשר:

יוצא בו לחירות - אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

ריבויא הוא - אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל:

וצמתה - יבשה:

א"כ - דלא ממעט מידי מיעוט דשן ועין למאי מיעט:

בכולן - אראשי אברים קאי:

וצריך גט שחרור - להתירו בבת חורין:

שהתורה זכתה לו - דכתיב בהדיא:

אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת - דלאו חיפושו אלא בשילוח:

השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא - וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים אתא:

כנגד עינו - שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

ושברו - בקול:

משלם נזק שלם - כסומכוס מוקמינן לה בב"ק דאמר בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם:

ושברו את הכלים - בקולם:

חצי נזק - כדין צרורות לרבנן דפליגי עליה דסומכוס בב"ק ואמרי אינו משלם אלא חצי נזק צרורות:

שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום:

וכהתה - ולא נסמית לגמרי שרואה במקצת:

אם יכול להשתמש - במראה זה:

וצריכי - הני תרתי יצא לחירות לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש אע"ג דלא סמאה לגמרי הויא השחתה והיכא דסמאה לגמרי אע"ג דכהויה הויא מעיקרא הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה:

והשתא נהורא כחישא - שאין יכול להשתמש:

דמעיקרא נמי נהורא כחישא - ואע"ג דיכול להשתמש בו אימא לאו עין הוא:

לחתור לו שינו - לנקרה ולגרר סביב מושבה:

לכדתניא הושיט ידו למעי שפחה - להוציא עוברה פטור דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני דנתכוין לעין אע"ג שלא נתכוין לשחתה חייב:

מושחת - נפקא לן הא דר"א פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל ושחתה משמע בעסוק בה הכתוב מדבר ואפ"ה מתכוין לשחתה בעינן:

וחטטה - הוציאה לחוץ:

ותנא תונא - כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת:

ואין תמות וזכרות בעופות - האי קרא דריש הנאמר בכל (כלל) הקרבנות (ויקרא כב) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים מדלא כתיב לרצונכם זכר תמים ולישתוק לימדך שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו:

נחטטה עינה - אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא:



יתרת - אצבע יתירה:

שנספרת על גב היד - שהיתה בשורת שאר אצבעות:

סבי דנזוניא - שם מקום:

זיל צנעינהו - אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.) לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך:

כמומין שבגלוי דמי - שהרי תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא הואיל וטמונין בתוך הכיס:

קרנונא - יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:

מתניתא בעו מינך - גרסינן דמברייתא דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף הסירוס יליף לה:

אין מטמאין משום מחיה - שם אחד מן הנגעים כדכתיב (ויקרא יג) ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשופע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגליו כאחת:

וראשי אזנים - שפת האוזן:

ראש גוייה - גיד:

וראשי דדים שבאשה - אבל שבאיש אינן בולטין כל כך ואין זה שיפוע:

לחירות - דכולן אם קצצו לו רבו מום שבגלוי הוא ואינו חוזר:

רבי אומר אף הסירוס - מוסיף על אלו לענין עבד ושן ועין לא איצטריך ליה לרבי למנות בתוספתא דבהדיא כתיב וזיל קרי בי רב הוא ות"ק לא פליג בהא:

אף הלשון - שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא:

אמר מר כו' - רב חסדא מסיק ואזיל למילתיה למיפשט בעיא דסבי:

היינו גוייה - דאימני לענין נגעים ובכולהו אמר ת"ק עבד יוצא לחירות:

ואלא דביצים - ש"מ בעיא דסבי פלוגתא דרבנן ורבי היא:

ה"ג ולרבי לשון לא - ולרבי לשון לא הוי מום גלוי בתמיה:

על פיו - של טמא:

רבי אומר היזה - דאע"ג דהזאה על הגלוי בעינן כדלקמיה:

דחלים - סוגר פיו בחזקה עד ששפתיו נדבקות מאד ולא נשוינהו כגלוי הואיל ופעמים הם טמונות ע"י חלומו קמ"ל. חלים דבר שהוא מדביק יפה שולדו"ר (שולדי"ר: ללחוץ בחזקה) בלע"ז כדאמרינן גבי תפירות עור בהעור והרוטב (חולין דף קכג:) שאני עור דחלים:

שניטל רוב הלשון - לענין מומי בכור שנו בבכורות:

רוב המדבר - ממקום פרישת דיבוקו ולמעלה קרי מדבר אע"ג דדיבור בבהמה לא שייכא קרי ליה מדבר הואיל והוא המדבר בלשון האדם:

אלא רבי אומר סירוס - אע"פ שהן טמונין בכיס לעולם:

ולא מיבעיא לשון - שהוא נגלה לפרקים:

ומאי אף - דקאמר בן עזאי:

אקמייתא - קאי אעשרים וארבעה המנויין אצל נגעים דקאמר ת"ק עבד יוצא בהן לחירות מוסיף בן עזאי לענין עבד אף הלשון:

אלא לא גרסינן והכי גרסינן תנא שמעה לדרבי וקבעה כו' - קבעה אצל הראשונות והדר שמעה לדבן עזאי שהיה מוסיף לשון לבדו על הראשונות ונמצא חלוק על רבי בסירוס וקבעה בלשון אף כמו שאמרה בן עזאי והיה לו לתנא לקובעה בין ת"ק לרבי והדר למיתני תוספת סירוס עלה אלא שמאחר שנקבעה של רבי אצל ת"ק והיתה שגורה בפי התלמידים כך לא זזה של רבי ממקומו וסידרו של בן עזאי אחריה לפי שהגירסא השגורה בפה קשה לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחר:

לענין טומאה - דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במסכת נדה (דף מג.) מוכל אשר יגע בו הזב וגו' הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו:

אשר יגע בו אמר רחמנא - האי קרא דוידיו לא שטף במים הוא:

בר נגיעה - כידיו הוא בגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו:

כטמון דמי - ואין צריך ביאת מים בתוך הפה:

אף כל מאבראי - ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכל שהוא הויא נגיעה:

רבי - דריש על הטמא וחטאו חטוי על מקום טומאה הוי חטוי:

ורבנן סברי וחטאו וכבס בגדיו ורחץ - בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה:

טהרה מטהרה - הזאה מטבילה:

והצריכה רבי טבילה אחרת - משום חציצה אלמא בעי ביאת מים לתוך הפה:

כר' זירא דאמר - במנחות (דף קג:) אין מביאין מנחה של ששים ואחד עשרון בכלי אחד דקים להו לרבנן שאין נבללין יפה בשוין ביחד והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והא אנן תנן אם לא בלל כשר ואמר רבי זירא עלה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן:



כתנאי - סירוס דביצים אי הוי מום גלוי:

בביצים ולא בגיד - בתמיה גיד ודאי גלוי הוא:

אף בביצים - ולא תימא מום טמון הוא דודאי מינכר:

בגיד ולא בביצים - דודאי מום טמון הוא ולא מום גלוי הוא:

מעוך וכתות אף בביצים - דמינכר טפי:

כרות - כרותין החוטין שהביצים תלויין בהן בכיסן ומעורים במקצת ואינן נתוקין לגמרי:

נתוק - ביד לגמרי ועדיין תלויין בכיס נתוק הוי טפי מכרות כדאמרינן במנחות (דף נו:) להביא נותק אחר כורת שחייב אלמא נתוק הוי טפי מכרות:

מתני' נקנית במסירה - בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה כדתניא לעיל (דף כב:) כיצד במסירה כו' אבל משיכה לא מקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו:

בהגבהה - ולא במשיכה:

גמ' והא אנן תנן במסירה ורב נמי במסירה אמר - היה רגיל לומר:

הדר ביה כו' - בתמיה עד הכא שמואל קאמר לה:

זו וזו - הדקה והגסה וכי האי תנא סבירא ליה לרב:

זו וזו בהגבהה - ולא במסירה ולא במשיכה:

במה יקנה - שאי אפשר להגביהו:

מביא ארבעה כלים - דקני ליה כליו כו':

ש"מ כו' - ופלוגתא היא בב"ב (דף פה.):

בסימטא - זוית שהיא אצל רשות הרבים ואינה לא רה"ר ולא רה"י:



אי נמי - משכחת לה הגבהה אצל פיל:

בחבילי זמורות - הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים ומוליכין עליהם דהגבהת שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד:

מתני' שיש להם אחריות - היינו קרקעות שאחריות כל אדם הלוה והנושה בחבירו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן:

בחזקה - רפק ביה פורתא או דיש אמצרי או נעל או פרץ כל שהוא:

נקנין עם נכסים כו' - אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה קנינים נקנים מטלטלין עמה:

וזוקקים - נכסים הללו שאין להם אחריות דקמיירי בהו תנא את הנכסים שיש להן כו'. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות (דף מב:) היכא דטענו כלים וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן האי זוקקין אנכסים קאי שאין להם אחריות ולאו אבית דין:

גמ' ואימא עד דאיכא שטר - בהדי כסף דכתיב קרא (ירמיהו לב) וכתוב בספר וחתום:

לא שנו - דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה:

לא קנה - דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא:

ואם פריש - אם רצוני יקנה לי כספי או יקנה שטרי:

אי בעינא כו' - להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יחזור כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר לו איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי:

את ספר המקנה - אלמא יש קנין אף בספר לבדו:

עד שיתן דמים - דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמים ואע"ג דקביל דמים בעי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרינן לעיל:

הרי זו מכורה ונתונה - קא סלקא דעתך או או קתני:

מפני רעתה - דניחא ליה דלקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה:

רב אשי אמר - הך מתני' בנותן מתנה מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך לייפות את כחו שאם יגבנה בעל חוב של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים:

ושבו בעריכם - גדליה בן אחיקם קאמר ליה:

בישיבה - דתפשתם אשבו קאי:

מיד ליד - דהיינו משיכה:

ולר' יוחנן דאמר - בפרק הזהב:

דבר תורה מעות קונות - כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו:

אמר לך - מתני' לא תקשי לי דתקנתא דרבנן קתני תנא דמתני' שעקרו חכמים קנין המעות ואמרו לא תקנה אלא משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה:

ויתן להם אביהם - בבני יהושפט כתיב וסיפיה דקרא עם ערי מצורות ביהודה:

צבורין בו - שיהו אותן מטלטלין מונחין באותו קרקע:

ובוידוי - ל"ג דאף מי שאין לו קרקע מתוודה על המעשרות ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי:



ולכתוב עליה פרוסבול - דאמרינן במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע ואם יש קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית דכי תקון הלל פרוסבול אשיעבוד קרקעות תקון דמלוה המצויה היא:

למאי חזי - כמה מטלטלין יצבור בה:

שנעץ בה מחט - ואותה מחט היה מוכר לו עם הקרקע:

קבסתן - ציערתני:

איכפל תנא - הוצרך תנא לטרוח ולהשמיע קנייני מחטין:

מדוני - מאותו מקום כדכתיב (יהושע יב) מלך מדון אחד:

אין לך תקנה - לקמן פריך וליקנינהו במשיכה או בחליפין:

שיקנם על גבי קרקע - ולא היה לו קרקע:

ולקח לו בית סלע אחד - גרסי' וקס"ד קרקע מלא רוחב סלע שהוא מטבע ל"א סלע ממש שהוא גבוה וחדוד ואין להעמיד עליו צאן וחביות:

דקשי כי סלע - דאינה בת זריעה (היא) ולקחה בזול:

שחלה בירושלים - ומאן דתני חלה סבר לה כר' אליעזר דאמר בבבא בתרא אחד בריא ואחד מסוכן אין דבריו קיימין בדיבור אלא בקנין דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לפיכך אמרו אין לו תקנה להקנותו אלא על גבי קרקע ולקמיה פריך וניקנינהו במשיכה או בחליפין:

ואמרי לה שהיה בריא - אבל חלה לא אצטריך להכי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין כרבנן דפליגי אדר' אליעזר:

בית רובע - בית זריעת רובע הקב לפי חשבון סאתים בחצר המשכן:

לדמי - מעות היו בידו ליתן מתנה וצבר דמי מאה צאן ומאה חביות עליו:

הכי נמי מסתברא - דמעות היו ולפיכך לא יכול לקנותו בחליפין דקי"ל בפ' הזהב (ב"מ ד' מו.) אין מטבע נקנה בחליפין:

במשיכה - יבא המקבל וימשוך:

הכא נמי ליתיה למקבל - שיתן כליו למקנה דכלים של קונה בעי שהקונה פושט כליו למקנה ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו:

וניזכינהו ניהליה - במשיכה ע"י אחר זכה באלו לפלוני:

לא סמכה דעתיה - דהאי נותן ולא היה מאמין באנשי המקום למסור המטלטלין מפני שהמטלטלין בידו והיה מקיימם בביתו:

מאי אין לו תקנה - הא יכול לזכות על ידי אחרים אם ירצה:

שהיו באין בספינה - ושכח ולא נתן רשות לתרום:



נתון ליהושע - רבי יהושע בן חנניא כדאמר במס' ערכין (דף יא:) מעשה ברבי יהושע ברבי חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי הוה. ספרי (פ' קרח) וכבר בקש ר' יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא אמר ליה חזור לאחוריך אתה מחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערין:

ומקומו מושכר - ונתן לו רבי יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצא מטלטלין נקנין עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במס' מעשר שני (פ"ה מ"ט) ונתקבלו שכר זה מזה ואע"פ שעדיין לא הופרש קריית שם הוא שאסור לשהות לחברים דבר שאינו מתוקן ואפילו אכלו ממנו אין כאן חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו:

נתון לעקיבא בן יוסף - שנת מעשר עני היתה ור' עקיבא גבאי עניים היה ובספינה היו שניהם עמו:

צבורים בעינן - מדקאמר מקומו ולא מקום אחר:

דלא ליטרחינהו - ולהוציא משם כל זמן שרצו להניחו שם:

שני שטרות הן - שני דינין חלוקין בשטר:

זכו בשדה זו - החזיקו בו לצרכו וכתבו לו את השטר לראיה בעלמא:

חוזר בשטר - אם אומר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו:

ע"מ וכו' - חוזר אף בשדה שהרי לא עשאן שלוחין לזכות אלא עם השטר והרי חוזר לו בשטר:

אם קדם - קודם נתינת הכסף או קודם שהחזיק:

כותבין שטר למוכר - שדי מכורה לפלוני ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה מהשתא א"נ כאביי דאמר (ב"מ דף יג.) עדיו בחתומיו זכין לו:

כיון שהחזיק כו' - ר' חייא בר אבין אמר לה ואינה מן המשנה:

נקנה השטר - כגון שאמר לו זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה:

אפסר - קבישט"ר (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם. כאן בהוראה מושאלת: מסמך שהשדה קשור בו, ומשנמסר לקונה, כאילו נמסר השדה עצמו)) כלומר בית אחיזתה וכגון קרקע דמי:

וזו היא כו' - אלמא שאר נכסים כשטר:

אגב - שיאמר לו קני קרקע וקני מטלטלין אגבה:

כל הני - ועמו מאה צאן ולא קתני אגבן ק' צאן:

עד דאמר קני - הוצרך לומר לאחר זכה בטפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן שבידי שלא אוכל לחזור בי:

מושכר - היינו מכר והמעשר היה מתנה וש"מ נקנו מטלטלין דמתנה אגב קרקע של מכר:

שדה לאחד ומטלטלין לאחר - ואמר לבעל השדה קני השדה לעצמך ואגבה יקנו מטלטלין לפלוני:

דיד עניים הוא - הואיל וגבאי של עניים היה הרי הוא כידו משא"כ באחר:

לא שנו - דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני כוליה אחזקיה אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו:

שטר אין פודין בו הקדשות ומעשר שני - בבכורות נפקא לן בפ' יש בכור לנחלה (דף נא.) דכתיב בהו כסף הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ומעשר שני דכתיב וצרת הכסף דבר שיש בו צורה היינו מטבע:

מוציא בבת ישראל - גט אשה:

כסף ושטר - קונין עבד עברי בפרקין ילפינן לעיל (דף יד:):



במה דברים אמורים - דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו כו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא:

מסייע ליה לשמואל - הך דקתני כיון שהחזיק באחת מהן קנאן כולן:

אגודו בידו - כולן אגודות באגד זה שבידו:

איכא דאמרי תדע דלא קני - וליתא דשמואל:

וזו לא תיקני - ל"ג:

ואמר ליה זו קני מי קני - לשארא הא אמר זו הכא נמי כי אחזקה בהא ואין השאר ניכרות עמה זו קני הוא:

גופין מוחלקין - וכי אמר ליה זו קני הוא משמע ולא קנה השאר הכא לא זו קני הוא:

דסדנא דארעא חד הוא - דהא כולה מחוברת:

סדנא - טרינ"ק (טרונ"ק: גזע, גוש, יסוד) כמו סדן של נפחים כלומר עשת וחיבור הקרקע חד הוא דהא כולה מחוברת:

אמן אמן - יתירא למידרש ביה גלגול כדקא מסיים ואזיל אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ולא אפשר לאוקמה אלא בגלגול:

על האלה - ירכך נופלת וגו':

השבועה - שהיה משביעה הכהן ואומר משביעני עליך שלא נטמאת כדכתיב (במדבר ה) והשביע אותה:

כנוסה - שייך למיתני גבי יבמה שומרת יבם ממתנת ומצפה ליבום כמו שמר את הדבר (בראשית לז) להכי שייך לשון כניסה כדכתיב (דברים כה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אלא יבמה יקחנה לאשה בביתו:

אי נימא כו' ומשקה לה כשהיא ארוסה - ומילי מילי קתני ולא שתשבע על כולם כאחד וה"ק בין שהיא ארוסה בין שהיא נשואה יכול להשביעה ולהשקותה:

לא שותות - אם נסתרו דבעינן תחת אישה:

ולא נוטלות כתובה - שהיא גרמה לעצמה ליאסר עליו:

וקא משקה לה כשהיא נשואה - על סתירת אירוסין:

ונקה האיש - שלא בא עליה אחר שנסתרה שנאסרה עליו בסתירה זו:

ה"ג אלא לאו ע"י גלגול - ולא גרסינן דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתר ונכנסה לחופה כו':

גלגול - שקינא לה כשהיא נשואה ונסתרה ומגלגל עליה שבועה על אירוסין אע"פ שלא היו ראוין לשבועה בפני עצמן שהרי לא קינא ואי קשיא הויא לה לאוקמא בדקני לה ארוסה ואסתתרה ומשקה לה משנכנסה לחופה וקרינא בה תחת אישך וכגון שלא בא עליה דהוה ליה מנוקה מעון הא בעי לאוקמא הכי במסכת יבמות (דף נח.) ואותיבנא עלה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל הילכך אין לך להשביעה על זנות של אירוסין בשום ענין אלא ע"י גלגול דזנות אירוסין קדמה שכיבת בועל הוא וביבמות איכא דמוקי לה כשבא עליה ארוס בבית אביה ועולא לא סבירא ליה ההוא שינויא:



שלא ניתנה ליתבע - שבועה שלה בעד אחד כדאמרינן התם (ריש סוטה) דצריך שני עדים שראוה שנסתרה דיליף דבר דבר מממון ממון שניתן ליתבע. להשביע בעד אחד אם טענו מנה וכפר לו בכולו ועד אחד מעידו שהוא חייב לו נשבע שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה (שבועות דף מ.):

אינו דין שמגלגלין - את שבועתו להשביע בגלגול:

אשכחן ודאי - שמגלגלין שבועה טענת ברי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר:

ספק מנין - טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מה.) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא ספק נמי מגלגלין:

מנלן - אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגול נמי ספק ממון עיקר שבועתו אינו באה אלא בטענת ודאי דכתיב (שמות כב) כי יתן איש ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורו בה היתירא כדאמר התם (שבועות דף מח:) וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי גלגול דידיה נמי בטענת ודאי ולא בטענת ספק:

שבועה בפנים - דסוטה שמשביעין אותה בעזרה:

עד היכן - כחה של גלגול לגלגל דבר שאין נשבעין עליו:

דאמר ליה עבדי אתה - אפי' זו מגלגלין אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר ובמסקנא מפרש מאי רבותא מקרקע דאמר עד היכן:

הקורא לחבירו עבד - עבד כנעני:

יהא בנידוי - היו מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו:

סופג את הארבעים - היו קונסין מכות מרדות וניחא ליה הא מנידוי:

רשע יורד עמו לחייו - כלומר לזו אין ב"ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו:

טענה מעלייתא היא - ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד היה חייב שבועה דטענת מטלטלין היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו ומאי רבותא דהאי משאר גלגול שבועה:

גופו קנוי - ואינה טענת מטלטלין:

היינו קרקע - והא תנינן לה במתני' דמגלגלין ומאי רבותא דרב יהודה לאשמועינן גלגול עבדי אתה:

לית ליה קלא - מש"ה תנן בה גלגול:

מתני' כל הנעשה דמים באחר - שדרכו לתתו בדמים כשקונין חפץ אחד והשתא ס"ד דמטבע אתא לאשמועינן כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו היכא דנתנו בתורת חליפין ולא בתורת דמים אלא כעין שקונין בסודר כעין שלף איש נעלו:

כיון שזכה - בו המקנה ומשך זוז אחד מן הקונה בתורת קנין חליפין נתחייב הקונה באונסי חליפין בכל מקום שהם אם מתו או אם נאבדו עליו לשלם המעות שפוסק לתת לו לפי שכשמושך המוכר את הסודר או את הזוז בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא:

החליף שור בפרה - כיון שמשך בעל הפרה את השור נקנית פרה ללוקח בכל מקום שהיא ואונסיה עליו ובגמרא פריך מאי כיצד הואיל והוא אתי לאשמועינן דמטבע נעשה חליפין שאע"פ שבתורת דמים קיימא לן (בב"מ דף מד.) דמעות אינן קונות אלא משיכת המקח כי יהבינהו ניהליה בתורת קנין סודר קני כי סודר הוה ליה למיתני כיצד החליף מעות בפרה:

גמ' מאי ניהו מטבע - שהוא הניתן דמים באחר בכל מקום ואשמועינן מתני' דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני כי יהביה ליה בתורת חליפין קני:

שמע מינה כו' - ואנן קיימא לן בפרק הזהב (ב"מ דף מו.) דאין מטבע נעשה חליפין:

אמר רב יהודה הכי קאמר כל הנישום דמים באחר - כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו בדמים דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע:



כיון שזכה כו' - אם נתנו בתורת חליפין נקנו חליפין ללוקח במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמועינן דתורת חליפין במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוו חליפין ולא מטבע אתא לאשמועינן:

דיקא נמי - דלאו מטבע אתא לאשמועינן:

מאי כיצד - ה"ל למיתני כיצד החליף מעות בפרה:

ה"ק כו' - תרתי אתא לאשמועינן נקט ברישא מטבע והדר אשמועינן שאר מטלטלין:

ופירי נמי כו' - כל מידי דלא הוי כלי פירי קרי ליה לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי:

עבדי חליפין - עושין תורת חליפין ולא אמרינן נעל דוקא:

בשר שור - וכ"ש שור חי דעדיף טפי דדמי לכלי שמשתמשין בו:

הניחא לרב ששת - איכא לתרוצי למתניתין בין למאי דס"ד מעיקרא בין למאי דתריצנא כל הנישום:

אלא לר"נ - מאי כיצד למאי דס"ד מעיקרא ואף למאי דאוקימנא נמי ליתא פלוגתא דרב ששת ור"נ בפרק הזהב (ב"מ דף מז.):

ה"ק יש דמים שהן כחליפין - כולה מתני' חדא מילתא קאמר ובמטבע עסקינן וה"ק כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע פעמים שדמים קונים כמו חליפין דנעל ואף כשנתנוהו בתורת דמים:

כיצד החליף דמי שור בפרה - מכר לו שור במנה ומשכו ונתחייב לו זה המנה אמר לו המוכר יש לך פרה ליתן בדמים א"ל הן שמאה לו במנה או בפרס אמר לו מוכר השור הרי מעות שאתה חייב לי נתונים לך בדמיה מעות הללו קונים בלא משיכת פרה כחליפין דכלים:

מאי טעמא - שאני משאר מעות:

סבר לה - תנא דמתני' כר' יוחנן דאמר כו' ומשיכה מדרבנן איתא:

שמא יאמר לו - המקבל מעות נשרפו חיטיך אי מתרמי ליה דליקה לא טרח לאצולינהו סבר לא בשריפתן אפסיד ולא בהצלתן אשתכר להכי אוקמינהו ברשותיה להיות הפסד השריפה עליו והשכר לחזור אם נתייקרו דלימסר נפשיה לאצולינהו:

במילתא דשכיחא - שאר נתינת מעות במקח:

מילתא דלא שכיחא - שיהא חייב לו הדמים קודם לכן:

משיכה מפורשת - ויליף לה מאו קנה מיד עמיתך ול"ש לא שכיחא מדשכיחא:

הניחא אי סבר לה כרב ששת - דשאר מטלטלין שאינן כלי נעשה חליפין מוקי למתניתין כרב ששת כל הנישום כדאוקימנא דהא אתא לאשמועינן:

אלא אי סבר לה כרב נחמן - דאמר נעל דוקא דהוא כלי:

ומטבע לא קני - לר"ל מדאורייתא דנימא יש דמים שהם כחליפין לאוקמי אדאורייתא במלתא דלא שכיח כדאוקמה ר"נ היכי מתרץ לה למתניתין בין לדסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דאוקימנא. יש משנין סוגיא של שמועה זו בשיטה אחרת ואמרי פלוגתא דר"נ ורב ששת בפירי דוקא ולא בשאר מטלטלין ומוליכין שיטת הסוגיא בתר מאי דסליק אדעתא מעיקרא דלמאי דאוקימנא השתא מיתוקמא כר"נ שפיר דמודה הוא בשאר מטלטלין ולאו מילתא היא דטעמא דר"נ מפורש בהזהב (דף מז.) דאמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא וטעמא דרב ששת מלקיים כל דבר בכל דבר ומטבע היינו טעמא דלא עביד חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה שהמלכות פוסלתה ואינה כלום:

מתני' רשות הגבוה בכסף - בגמ' מפרש דמעות הקדש קונות:

בחזקה - משיכה:

אמירתו לגבוה כו' - מפרש בגמרא:

גמ' בבהמה - קרבן צבור:



עד שימשוך - בשור:

ויחזיק - בבית:

משכו - הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה:

ולא הספיק לפדותו - כלומר לתת דמיו לגזבר:

נותן מאתים - דכי אייקר ברשות הקדש אייקר הואיל ולא נתן המעות:

לא יהא כח הדיוט כו' - שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל:

פדאו - נתן את המעות:

מתני' כל מצות האב כו' - בגמ' מפרש לכולה מתני':

שהזמן גרמא - שהזמן גורם לה שתבא:

חוץ מבל תקיף - פאת הראש:

ובל תשחית - פאת זקן:

ובל תטמא - דכהנים:

גמ' אי נימא דמיחייב ברא למיעבד לאבא - והכי משמע כל מצות שהבן מצווה על אביו נשים פטורות בתמיה:

איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים - לשנים הוא אומר:

המוטלות (עליו) על האב - כגון הנך דמפרש בברייתא ללמדו תורה ולמולו ולפדותו בה' סלעים אם בכור הוא ולהשיאו אשה וכולה יליף ואזיל מקראי:

אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט:

ליסטות ס"ד - והלא ישב ולא למדו כלום:

כאילו מלמדו ליסטות - דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות:

כאשר צוה אותו - ולא את שרה:

מיחייב איהו - כשיגדל:

אשכחן מיד - לאברהם נאמר כן:

אינו אלא לשון זירוז - שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות:

תיפדה תפדה כו' - כלומר קרי ביה תפדה:

ואיהי מנלן דלא מיפקדא - איהי אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא בעי קרא למעוטה:

לפדות את עצמו - כשהוא בכור ולא פדאו אביו:

ואיהי מנלן דלא מיחייבה - נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל דהא קרינן ביה תפדה אלמא מצוה אברא נמי רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא:

כל שאחרים כו' - האב:

הוא לפדות - שלא פדאו אביו:



כל היכא - דלית ליה נכסי אלא ה' סלעים:

ככתובה בשטר דמיא - ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לבריה דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו:

ואזיל כהן וטריף - לקוחות על פדיון עצמו:

לאו ככתובה בשטר דמי - ואינו גובה ממשועבדים:

דכתיב ולמדתם - קרא אחרינא הוא "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה):

דלא מיחייבה - ללמד את בנה דכתיב ולמדתם את בניכם קרי ביה ולמדתם לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד:

אחרים - האב:

אם היה בנו זריז - והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו:

בי רבנן - בהמ"ד רחוק מן היישוב הוה:

לא ליתיב ליה אינש אושפיזא - לרב אחא ועל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק:

בת - לן:

אידמי ליה - מזיק:

כתנינא דשבע רישיה - שהיו לו שבע גולגולות:

כל כריעה דכרע - רב אחא מתפלל על אותו מזיק נתר חד רישא:

סכינתין - סכנתם אותי:

הא לן הא להו - בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה:

להו - לבני א"י הלומדים במקומם אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו:

חזייה - רב הונא לרב המנונא:

דלא פריס סודר - כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן:



הוה אמינא ליה לשטן גירא בעיניך - כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירא שיחטיאני:

אדידך על צוארי דבריך - בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה משיתסר שנין הגיע זמן לכנוס ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו לשון אחר אדידך על צוארי דבריך בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר:

על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו ואיזוהי נערותו רבי יהודה ורבי נחמיה כו':

זבולון בן דן - תלמיד שהיה בימיהם:

אינו מלמדו משנה - אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו:

תורה - ולא נביאים וכתובים:

כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו - ועד היכן נמי דקאמרי' הכי קאמרי' עד היכן אדם חייב ללמוד תורה בדורותיו אמר רב יהודה לבנו ולבן בנו:

דשדי דיסנא ארישיה - סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו:

מאי כולי האי - שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך:

לא טעים אומצא - בשר מעט בגחלים היו רגילין לטעום בבוקר:

עד דמקרי לינוקא ומוספיה - מהדר לו מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר:

אלא ושלשתם - מדלא כתיב ושניתם שישלישם:

ליומי - ימי השבוע:

לפיכך נקראו כו' - מילתא באפי נפשה היא:

גמ' - סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו:

נקראו ראשונים סופרים - כדכתיב (ד"ה א ב) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ:

וי"ו דגחון - כל הולך על גחון:

לא זזו משם - לא איתפרש היכא:

חסר ממנו - ממנין ס"ת:

יהו מחודדין בפיך - חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד:



אמור לחכמה אחותי את - שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא ומודע לבינה תקרא שתהא ידוע לך:

כחצים ביד גבור - שנלחם בהם עם אויביו:

כן בני הנעורים - תלמידיו של אדם הקרויין בניו כמו שאמר יחזקיהו (ד"ה ב כט) בני עתה אל תשלו ואומר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו' (ישעיהו ח):

אשר מלא את אשפתו מהם - משום דדמינהו לחצים נקט לשון מילוי אשפה:

את אויבים בשער - סיפא דאשרי הגבר הוא:

נעשו אויבים - מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה:

את והב בסופה - הכי דריש לה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה:

ושמתם את דברי אלה סם תם - שלם שאינו חסר שום הצלה:

מה שהנאתך - כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפי' דבש וכל מיני מתיקה שקשים למכה:

נומי - צמחים בורפיליו"ש (בורבולי"ש: אבעבועות, כיבים) בלע"ז:

אם תטיב - לקח טוב:

שאת - תתנשא על יצרך:

משאו ומתנו - של יצר הרע באדם להחטיאו:

ואם אתה רוצה - עסוק בתורה ואתה מושל בו:

כל היום - קרא יתירא הוא ללמדנו שכל שעות היום רעתו מתחדשת:

מנוול זה - יצר הרע מתגרה בך:

מתפוצץ - שהתורה כאש נמשלה המפעפע את הברזל:

אלא בתו בידו היא - בתמיה כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים:

ראה חיים - אומנות שתחיה בו עם אשה מקיש אומנות לאשה:

אם אשה - האמור כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה כך חייב כו':

מאי בינייהו - מאי קא מוסיף ר' יהודה:

עיסקא - אם למדו סחורה לת"ק הרי למדו חיים לרבי יהודה דאתי לטעמא אומנות דוקא דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם:

דמיחייב אבא למיעבד לברא - כגון למולו ולפדותו והכי משמע מתני' כל מצות שהאב מצווה על מעשה הבן:

המוטלת על הבן - כגון כיבוד ומורא:

סיפק - יכול שאין מוחה בידו:

רשות אחרים - בעלה:

נתגרשה - מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד:

ודאי בהכאה אי אפשר - להקישה שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין - שיוקשו לכיבוד ומורא על הבן שהרי אף הן שותפין למקום בו:

שלשה שותפין הן - מפרש בברייתא במסכת נדה איש מזריע לובן שבו אשה מזרעת אודם שבו והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה מראה עין ושמיעת אוזן ודיבור:



משדלתו - מפתה אותו כדמתרגמינן וכי יפתה (שמות כב) ארי ישדל:

והארץ הדום רגלי - והעובר בסתר אומר אין המקום כאן לפיכך הוא נסתר לומר אין יודע נמצא כדוחק רגליו ומקצרו לומר אין כאן:

מלא כל הארץ - משמע משתרבב ויורד למטה והזוקף קומתו נראה כדוחק:

אמר לו כך - ר' יהושע השיב לו כדרך שהשיב לו ר' אליעזר:

נתגרשה - שאין אמי חייבת בכבוד אבי מהו:

מבין ריסי עיניך - שערות שבשורות כסוי העין אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי כדאמרי' [בסנהדרין] (ד' קד:) והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו:

שבן אלמנה אתה - ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך:

הטל להם מים בספל וקעקע - קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק:

חזרו והודו למאמרות הראשונות - כ"ש שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו:

ראש דברך אמת - לא הוזקק הכתוב לומר ראש דברך אמת אלא לפי שהיו מרננים אחר דבריו הראשונים לומר לכבודו הזהיר ולאחר זמן חזרו והודו כששמעו סוף דבריו למדו שראש דבריו אמת:

בששים ריבוא שכר - היה משתכר בה ששים ריבוא דינרי זהב:

תחת מראשותיו של אביו - והוא ישן:

מה מי שאינו מצווה ועושה כך - שילם לו הקב"ה שכרו:

הא דר' יהודה - דאמר סומא פטור מן המצות בב"ק פרק החובל (דף פז.):

לא מיפקידנא - שהיה סגי נהור:

יומא טבא לרבנן - סעודה לתלמידים:

פעם אחת היה לבוש - דמא בן נתינה:

סירקון - לבוש שקורין צינד"ר (צינדי"ר: מין משי) :

של זהב - מרוקם חוטי זהב:

פסיוני - עוף חשוב ושמן מין שליו שירד במדבר:

וטורדו מן העולם - שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו:

ויש מטחינו בריחיים - שהיא מלאכה קשה:



ומביאו לעוה"ב - שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה:

חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו - ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו ואינו מניח לאחד מבניו לילך:

אין אין - אפתח אפתח:

איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד):

כגון אנא - שאני אהוב לאבי ויקיר לאמי ועושין לי זאת מה אעשה:

כיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה - אם תקבל ממנו עבודה:

אשרי מי שלא חמאן - שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם:

מרבניתיה - אומנת:

נתרצית לצאת - סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל:

יחזירך לשלום - עד מקומך:

אמר ליה - ר' אסי לר"א דלמא ח"ו מרתח רתח עלי רבי יוחנן:

הנשמע בדבר אביו למקום - אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפי' יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו:

שלחוני בשביל אבא - שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי:

הריני כפרת משכבו - עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו:

מכאן ואילך - כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חדש:

חכם משנה שם אביו כו' - חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש לתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש לתורגמן כך אמר אבא מורי כך אמר רבי ומורי:

אבל התורגמן - המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנהו בשמו ואומר כך אמר פלוני:

אבוה דמאן - אין המתורגמן משנה:

אי נימא אבוה דתורגמן - אם לוחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של תורגמן להשמיע לרבים בשם אומרו לא ישנה לומר כך אמר אבא מורי אלא קורהו בשמו:

אטו תורגמן לאו בר חיובא - לכבד את אביו הוא:

כי הוה דרש בפירקא - ולוחש דבר הלכה לתורגמן בשם רב אשי אביו איהו אמר לתורגמן כך אמר אבא מורי:

ואמוריה - כשהוא משמיע לרבים בשם אומרו אומר כך אמר רב אשי ואינו אומר כך אמר אביו ואדוניו של חכם:

לא עומד במקומו - במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה:

ולא מכריעו - אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני:



משל מי - מאכילו ומשקהו ומכבדו:

מאי נפקא ליה מיניה - מאי חסרון כיס איכא לגביה:

פודין זה לזה מעשר שני - אם יש לאביו מעשר שני פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש ולא אמרי' הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא בעצמו:

ומאכילין זה לזה מעשר עני - אם יש לבן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני וכן כולם אע"פ שחביב עליו כגופו ואם לא היה בידו מעשר זה היה נותן לו מזונות משלו:

להעדפה - עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בינונית ואם אביו צריך לסעודה יתירה יאכילנו מעשר עני:

שיטול אביו ארנקי כו' - ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא ליה מיניה להכלימו:

ודלמא רתח - ואמר לאבוה מידי בריתחיה:

וקא עבר - רב הונא:

משום לפני עור - שגורם לבנו לחטוא:

בפומבייני - במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו:

הנשרפין בנסקלין - משמע אחד מן הנשרפין נתערב בנסקלין הרבה וקיי"ל (סנהדרין דף עט:) כל חייבי מיתות שבתורה שנתערבו ואין ידוע איזה מהן בקלה ואיזה מהן בחמורה כולן ידונו בקלה שאין אתה רשאי למשוך את הקל לעונש חמור שלא נתחייב בו:

רבי שמעון אומר ידונו בסקילה - שהיא קלה דאית ליה לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וטעמא מפרש בסנהדרין (דף נ.):

- אמר ליה. רב יהודה בריה דרב יחזקאל לרב יחזקאל אבא לא תתנייא הכי הנשרפין בנסקלין והוו נסקלין רובא דא"כ אמאי תלית טעמא משום דשריפה חמורה תיפוק לי דליכא למימר כולן בשריפה דא"כ אזלת לך בתר מיעוטא:

הנסקלין בנשרפין - דאע"ג דנשרפין רובא ידונו בסקילה מפני שהיא קלה:

התם רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי שמעון כו' - האי דקאמרי שהסקילה חמורה לאו טעמא יהבי למילתייהו אלא הכי אמרי ידונו בשריפה בתר רובא ודקאמרת ידונו בסקילה להקל עליהם אין אתה מיקל אלא מחמיר שהסקילה חמורה:

לא תימא לאבוך הכי - להודיעו פתאום שהוא טועה דקאמרת לי' לא תתנייא הכי:

כך כתוב בתורה צעורי קא מצער ליה - והרי הוא כאומר לו עברת על ד"ת:

מקרא כתוב בתורה כך - ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה:

אבא אומר השקיני מים - ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה:



הכא תורה דיליה היא - בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה:

ובתורתו יהגה - כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו:

רבנן - אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם:

הידור - לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו:

לא נדמו לו אלא לערביים - שאמר להם ורחצו רגליכם שהערביים משתחוים לאבק רגליהם כדאמרן בבבא מציעא (ד' פו:) אמרו לו בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם:

רבן גמליאל ברבי - כלומר אדם גדול וכן כל ברבי שבגמ':

זקן אשמאי - אשם רשע ועם הארץ:

מזקני ישראל - גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים דכתיב (במדבר יא) אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו:

אין זקן אלא זה שקנה חכמה - ולשון נוטריקון דבר הכתוב ולקמיה פריך היינו ת"ק:

אלא במקום שיש לו הידור - בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד:

יכול יהדרנו בממון - יכול יהא הידור זה הידור ממון לכבדו בממון:

יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו - לקמן (דף לג.) פריך אטו ברשיעי עסקינן:

דבר המסור ללב - ללבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת:

שלא יטריח - אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הציבור:

זקן ויראת - להכי סמך ויראת לזקן לומר שאף הזקן יירא:

כל שיבה במשמע - ואפי' זקן אשמאי:

ת"ק סבר יניק וחכים לא - והכי קאמר תנא קמא אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם וגו' אלמא זקנים וידועים הוו:

ור' יוסי הגלילי - דמשני ליה לקרא ממשמעו זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפי' יניק וחכים:

אי סלקא דעתך כדאמר ת"ק - דחד הוא דאיירי ביה קרא שיבה והוא חכם נכתוב מפני שיבה זקן תקום והדרת ונגמר ג"ש מאי שנא דפלגינהו ש"מ תרתי מילי נינהו וה"ק מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ואפילו יניק ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי קאמר דליכא למימר רבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג אם כן היינו איסי בן יהודה:

משום דבעי למיסמך - לומר שלא יטריח כדלעיל:

כדקאמר רבי יוסי - דתרי נינהו נכתוב בתרוייהו קימה והידור.


יכול יהדרנו בממון - כדכתיב (ויקרא יט) לא תהדר פני גדול דמשמע בממון וכגון ודל לא תהדר בריבו (שמות כג):

מי לא עסקינן - כלומר מי לא משמע נמי אפילו נוקב מרגניתא שאומנות יקרה היא ומצריך ליה למיקם ואע"ג דבטל ממלאכתו ואיכא חסרון כיס:

מה הידור שאין בו ביטול מלאכה - דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה:

מה קימה שאין בה חסרון כיס - דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס:

אף הידור שאין בו חסרון כיס - ועל כרחיך לא נכתב הידור אלא לדרוש כדאמרן למעוטי עמידה מרחוק ולמעוטי בית המרחץ כדאמרן:

עומדין מפניהם - במביאי בכורים קאי כשעוברים בתוך ירושלים:

נמצאת מכשילן - שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוה ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו:

מסחותא - מרחץ כדמתרגמי' (בראשית מג) וירחץ ואסחי:

שני חומשים - שני חמישיות של ספר שניתי לו מדרש אגדותיו:

שני שלישי שליש - שני חלקים של שליש הספר:

תורת כהנים - ספר ויקרא שניתי לו ברייתא של מדרש הספר:

בהן היה מהרהר - וטרוד היה ולא הבין בעברך לפניו:

בתי גואי - מקום שבני אדם עומדים ערומים והא דר' שמעון ברבי בבתי בראי מקום שעומדים לבושים דהתם מקום הידור הוא:

ה"נ מסתברא - דר' שמעון ברבי בבתי בראי מדקאמר ליה בהן יושב ומהרהר:

לאונסיה שאני - פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ וע"כ היא שגורה בפיו ולבו ומעיין בה בבית המרחץ:

ברשיעי עסקינן - בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת:

זמן חיוביה - בארבע אמותיו כדלקמן (עמוד ב):

ת"ל ויראת - יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו:

שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים שדבר הניכר הוא שבשבילו עמד:

באידך גיסא - הנהר מפסיק ביניהם:

ולאו רב מובהק אנא - ואף על פי שאתם רחוקים יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם:

לאו אדעתין - לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים:

ואי מקיף - מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור:

חיי - מאריך ימים:

דגיסי בהו ברבנן - תמיד רגילים אצלם ולבם גס בחכמים כאילו הם מהם:

גיסי - בלע"ז פריבי"ץ (חופשיים [הכוונה: חופשי ביחסי בני אדם, שאין ביניהם מחיצת נימוסים]):

הרפתקי - מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים:

עדו עליהן - עברו עליהם:

אביי יהיב ידא לסבי - פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענין עליו:

רבא - היה שולח שלוחיו לפשוט להן יד אבל הוא עצמו לא:

רב נחמן משדר גוזאי - סריסים שהיו תמיד לפניו לפי שהיה שר חתן הנשיא ואב ב"ד היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית דינא וכשהיו זקנים עוברים לפניו היה שולח הנך סריסים להחזיק בידם אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה ואית דמפרשי אביי יהיב ידא לסבי מכבד עצמו בזקנים ופושט להם ידו שישען הוא עליהם רבא משדר שלוחיה שיצאו לקראתו לכבודו וכן רב נחמן וליתא דכל היכא דגרסי' יהיב ידא להשען אחרים עליו קאמר ולא להשען הוא על אחרים כדאמר בפרק קמא דיומא (דף ט:) ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהיב ליה ידא שישען ר' שמעון בן לקיש עליו ויצא לשפת הנהר:



מכבוד שמים - שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית:

אמאי לא - מאי טרחא איכא אורחא דמילתא הוא:

לא ניטרח - גרסינן:

וטוב לא יהיה לרשע - אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח ולא יאריך ימים אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני ה' ומורא זו קימה היא כדמפרש ואזיל:

מוראת רבית - דגבי רבית נמי כתיב (ויקרא כה) אל תקח מאתו וגו' ויראת וכן גבי משקלות (דברים כה) אבן שלמה וצדק וכו':

פני פני גמר - כתיב הכא מלפני וכתיב התם (ויקרא יט) מפני שיבה:

והוא רבו - הבן רבו של אביו:

מקמי אבוך - ואע"ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדאמרי' לעיל (דף לב.) אבא לא תתנייא הכי:

אלא מאי קאמר ליה - אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מינה הוראה בעלמא דאף על פי שהוא רבו חייב לעמוד מפניו:

אני איני כדאי לעמוד מפני בני - קס"ד דה"ק אני רבו של בני ולא הייתי כדי לעמוד מפניו אלא מפני שנתחתן בנשיא ומדקאמר אני איני כדי ש"מ דאילו היה כדי שהיה תלמידו הוה ליה למיקם:

ה"ק - כלומר איני כדי דקאמר לאו משום גדולת תורה הוא אלא מפני שהוא אביו קאמר דאין אב כדי לעמוד מפני הבן:

רכוב כמהלך דמי - רבו רכוב כמהלך דמי וצריך לעמוד מפניו:

או לאו - כמהלך דמי אלא כיושב דבתריה דידיה אזלינן והא קא יתיב: ה"ג להך ברייתא בת"כ טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור ואם ישב הטמא הטהור טמא וכן באבן המנוגעת. ויליף לה מקרא דאין מצורע מטמא טהור הנכנס עמו לאהל אלא א"כ יושב המצורע ורישא דברייתא הכי איתא מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן כו':

טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור - דישיבת טהור לא מהני מידי אלא ישיבת טמא:

וכן באבן המנוגעת - ואדם נושאה תחת האילן וטהור יושב תחת האילן לא נטמא הטהור עד שישב נושא האבן ואם ישב נושא האבן נטמא הטהור ואפי' הוא עומד:

זאת אומרת - מדקתני וכן באבן המנוגעת:

רכוב כמהלך דמי - דלאו בתריה דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו דהא הכא לא בתר אבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה אזלינן דאי בתרה דידה אזלינן אפילו לא ישב נושאה נטמא הטהור דהא איהי מיתב יתבא בחיקו או בכתיפו של זה הנושאה:

מהו לעמוד - מי מיחייב למיקם או לא:

תורה עומדת מפני לומדיה - בתמיה לפי שעסוקים בדבר הלכה היו קרי להו לדידהו תורה עצמה ולדידיה קרי לומדיה:

לייט עלה אביי - אהך דרבי אלעזר כל מאן דציית ליה:

כדאיתא - משום דדבר מגונה הוא לא רצה לפרסמה והרי הוא מפורש במדרש רבי תנחומא ראו כמה עבים שוקיו כמה צוארו שמן הכל משלנו:

עומד מלפניו - משמתחיל ליכנס לתוך ארבע אמות ואינו יושב עד שיעבור הימנו ארבע אמות השניות:

שנאמר והביטו אחרי משה - ומשה נשיא היה:



ותפילין - וקסבר לילה לאו זמן תפילין אי נמי שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הילכך כיון דאיכא שעתא דלא מיחייב בה זמן גרמא הוא:

אבידה - השבת אבידה:

וכללא הוא - בתמיה וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות:

והרי אכילת מצה - ליל ראשון שהוא חובה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות וזמן גרם לה בט"ו בניסן ונשים חייבות כדאמר בפסחים (דף מג:) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה היא:

וכן שמחה - ברגל כדכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך:

תלמוד תורה - דאמרן לעיל (דף כט:) נשים פטורות וכן פדיון הבן כדלעיל בפירקין (שם.):

ופריה ורביה - אמרינן ביבמות (דף סה:) האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ויליף לה מן וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש וכל דלא קרינן ביה וכבשוה לא קרינן ביה פרו ורבו:

אין למדין מן הכללות - כל היכא דתני כלל כי האי גוונא כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה אין למדין מהם דאיכא בהו דלאו דוקא ואפילו מקום שנאמר בו חוץ דאיכא למימר מדאפיק האי דאפיק ש"מ דוקא הוא ולא שייר מידי אפ"ה אין למדין:

בכל מערבין - עירובי חצירות:

ומשתתפין - שיתופי מבואות:

חוץ מן המים ומן המלח - דמידי דזיין בעינן והני לא זייני שבמקום מזונותיו של אדם חשובה דירתו ושביתתו:

והאיכא כמהין ופטריות - מיני אוכלין הם וקים להו לרבנן דלא זייני:

גמירי מתפילין - במה מצינו בתפילין שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל וכו' ולקמן פריך אדיליף מתפילין לפטור נילף ממצה והקהל לחיוב:

גמירי מתלמוד תורה - דאיתקוש להדדי ושננתם לבניך (דברים ו) וכתיב בתריה וקשרתם לאות:

מה תלמוד תורה נשים פטורות - דכתיב לבניך ולא לבנותיך אף תפילין נשים פטורות:

ונקיש תפילין למזוזה - לחייב הנשים דהא כתיב בתריה וכתבתם על מזוזות ונימא מה מזוזה נשים חייבות כדלקמן אף תפילין נשים חייבות ומשנינן תפילין לת"ת איתקוש בין בפרשה ראשונה כדפרישית לעיל בין בפרשה שניה והיו לטוטפות בין עיניכם וסמיך ליה ולמדתם אותם את בניכם:

תפילין למזוזה לא איתקיש בשניה - שתלמוד תורה מפסיק ביניהם:

ונקיש מזוזה לתלמוד תורה - כדאיתקש בפרשה שניה דסמיך ליה וכתבתם ונימא נשים פטורות:

לא ס"ד - לפטור נשים מדתלה מתן שכרה בריבוי ימים ונשי נמי בעי חיי:

האזרח להוציא את הנשים - ברייתא היא במסכת סוכה:



איצטריך - למיעוטה בהדיא:

מה להלן נשים חייבות - באכילת מצה לילה הראשונה:

ראיה - מצות עשה היא יראה כל זכורך:

ראיה ראיה מהקהל - דכתיב ביה (דברים לא) בבא כל ישראל ליראות והתם נשים חייבות דכתיב האנשים והנשים והטף:

ואדילפינן מתפילין לפטורא - אמתני' (לעיל דף כט.) פריך דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב דמה מצינו בתפילין:

נילף - בנין אב במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות:

בעלה משמחה - אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת:

אלמנה מאי איכא למימר - הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים טז) והגר והיתום והאלמנה:

בשרויה אצלו - לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן:

אי הכי תפילין וראיה נמי ניהוי שני כתובים כו' - והיכי ילפת מתפילין לפטור הא כתיב פטורא בין בתפילין דאיתקיש לת"ת בין בראיה דכתיב זכורך להוציא את הנשים:

צריכי - למיכתב פטורא בתרוייהו דלא גמירי מהדדי הילכך לאו למימרא דאין מלמדין איכתיב בתרוייהו אלא משום דלא הוה גמיר חד מחבריה כדמפרש ואזיל:

דאי כתב רחמנא - פטורא דנשים בתפילין ולא כתב בראיה ה"א נילף ראיה מהקהל לחייב את הנשים:

א"ה מצה והקהל נמי צריכי - ולאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו ונילף שאר מצות עשה מינייהו לחיובא:

למאי צריכי - תרוייהו אלא חד מינייהו נכתוב ונגמר אידך מיניה עם כל שאר מצות עשה:

בשלמא אי הוה כתב - חיובא בהקהל לא הויא אתיא מצה מיניה בבנין אב דאנא אמינא נגמר ג"ש מחג הסוכות ט"ו ט"ו מה להלן נשים פטורות דכתיב האזרח להוציא הנשים אף מצה נשים פטורות:

ואנא אמינא טפלים חייבין - דכתיב (דברים לא) והטף:

מא"ל - נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא:

ממורא - איש אמו ואביו תיראו דילפינן ביה נשים לעיל (דף כט.) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים:

ונילף מתלמוד תורה - לפטורה:



ופדיון הבן - דילפינן לעיל בפירקין (דף כט.) נשים פטורות מלפדות בניהם דכתיב תיפדה תפדה:

ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר - חיובא בפריה ורביה כתיב בנשים היכי יליף תו שאר מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיוב ממורא הא הוו מורא ופריה ורביה שני כתובים הבאין כאחד:

צריכי - כלומר לאו באין כאחד נינהו ולמימרא דאין מלמדין אלא תרוייהו צריכי דאי הוה כתב חד לא גמיר אידך מיניה:

דרכו לכבש - את הארץ במלחמה ואין דרכה כו' וכיון דלא קרינן בה וכבשוה לא קרינן בה פרו ורבו:

סיפק בידו לעשות - לכבד את אביו שאין אימת אחרים עליו:

לא תתחייב כלל - אפילו פנויה:

הניחא כו' - לעיל קאי דאותיבנא נילף מת"ת ושנינן משום דהוי ת"ת ופדיון הבן כו':

מא"ל - נילף מת"ת ופדיון הבן שאר מצות עשה שלא הזמן גרמא לפטור:

פפונאי ידעי כו' - תלמידים שבפפונא ומנו רב אחא בר יעקב שהיה דר בפפונא כדאמר בהשותפין (ב"ב דף טז.) גבי שטן ופנינה לש"ש נתכוונו דרשה רב אחא בר יעקב בפפונא אתא שטן ונשקיה אכרעיה:

למען תהיה תורת ה' - הרי כל התורה הוקשה לתפילין ולא שבקינן הקישא וגמרינן מבנין אב ממצה והקהל לזמן גרמא ולא מתלמוד תורה ופדיון הבן לשלא הזמן גרמא: ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות שלא הזמן גרמא נשים חייבות. מדאיצטריך למיכתב היקישא למיפטרינהו מזמן גרמא מכלל דבשאר מצות חייבות:

הניחא כו' - פלוגתא היא במסכת שבת (דף סא.) ובפרק בתרא דעירובין (דף צה:):

מא"ל - א"כ איפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות:

ומשני מאן שמעת ליה האי סברא ר"מ - בעירובין ולדידיה לא איצטריך היקישא אלא כדגמרינן ברישא מבנין אב וגמר מראיה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ודקשיא לן לעיל ונילף ממצה והקהל לחיובא ר"מ סבר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין:

ופרכינן ולרבי יהודה דאמר מלמדין - בסנהדרין בפ' ד' מיתות (דף סז:) ואמר נמי בעירובין (דף צו:) דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מא"ל מהיכא תיתי פטורא למצות עשה שהזמן גרמא:

משום דהוי שמחה כו' - ולא סבירא לן כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה:

לכל עונשין - ולאוין עונשין מלקות הן:

דבי ר' אליעזר תנא כו' - לאו לפרושי מתני' מייתי לה אלא איידי דאייתינא עונשין מייתי נמי אגב מהיכא איתרבו לדיני ממון ומיתה למות על ידן ההורגן:

לכל מיתות - שיתחייב ההורגן עליהם מיתה וכן השור כופר:

הך קמייתא - דמישתעי בקרבן שבועת הפקדון דגזל הגר בפ' נשא:

דחיותה היא - דאי ליתא בכלל דינין אין לה חיים הכל גוזלין אותה והיא גוזלת את אחרים והכל בדילין הימנה:

אבל כופר - והמית איש או אשה דמשתעי גבי כופר דשור המועד שהרג את האדם:



דאיכא איבוד נשמה - משום הכי חייביה רחמנא לשלם כופר:

הקפת הראש - המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו שאחורי האזנים חלקים הם עד סמוך לגובה והצדעים מקום שער הם כולם והמשחית שער הצדעים שיהא ראשו מוקף בשוה לפדחתו וצדעיו ואחרי אזניו עגול סביב היא הקפה:

כל שישנו בהשחתה - דזקן ישנו בהקפת הראש:

ולא זקן אשתך - אפילו העלתה זקן והשחיתה:

פאת פאת - כתיב בישראל פאת זקנך וכתיב בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו וקס"ד דכי כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא מילתא דכתיב בההוא עניינא קאי:

נשתוק קרא מיניה - מג"ש דפאת פאת למעוטי נשים ישראליות ותיתי פטורא בק"ו מכהנות:

הפסיק הענין - ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בנתים כגון לה יטמא:

מבעיא ליה לכדתניא - ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה דלא נתחייב אלא בהשחתה שע"י גילוח וכיון דאיכא לאוקמי לג"ש להכי לא תדרשה למעוטי בנות הואיל והפסיק הענין:

מלקט - פליינ"א (מקצועה) של מצחצחי חרבות שמחליקין בם את תיק הסייף:

רהיטני - פליינ"א (מקצועה) של עושי תריסין:

ת"ל לא יגלחו - האמור בכהנים ואין דרך גילוח בכך ואתיא ג"ש ליתן האמור של כהנים בישראל ושל ישראל בכהנים:

אם כן - דלהכי הוא דאתא נכתוב את שבזקנך דהוה ליה נמי כמאן דכתיב פאה דהא כתיב פאה בההוא קרא גבי ראש ומדהוי כתיב גבי זקן את שבזקנך ולא כתיב את זקנך ש"מ אפאה קאי וה"ק לא תשחית פאות שבזקנך והדר נילף גילוח דהשחתה בפאת פאת ישראל מכהנים א"נ בבנין אב חייב פאת זקן בכהנים וחייב פאת זקן בישראל:

מאי פאת ש"מ תרתי - ג"ש שלימה לימדך הכתוב אף לכל האמור בענין:

לטומאת נגעים - שסימני מקום שיער חלוקים מסימני עור בשר שבנגעי עור בשר כתיב שער לבן ובסימני נתקי ראש וזקן שער צהוב וקאמר הכא דאם העלתה אשה שער בזקנה הוו סימני נגעה כדין נתקי זקן:

בהדיא כתיב - זקן של אשה דכתיב איש או אשה:

לטהרת נגעים - לכשתטהר תטען דין טהרת מצורע בתגלחת וצפורים:

איצטריך - לטומאת נגעים כדאמרן מעיקרא להשוות סימני נתקי זקן אשה לסימני זקן איש ודאמרת בהדיא כתיב סד"א לצדדין כתיב דאשה הכתוב בקרא לא קאי אלא אנתקי הראש ואו בזקן דכתיב בסיפיה אתאן לאיש ולא לאשה קמ"ל תנא דברייתא הרי הן כזקן לכל דבריהם:

בנים ולא בנות - בנים אתם לה' לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אף הבנות:

או אינו - אלא אף לגדידה:

כשהוא אומר - בפסוק שלאחריו כי עם קדוש אתה ואף הנשים בכלל עם: ה"ג מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער:

גדידה - אשגרטינ"ר (אישגרטיניי"ר: לסרוט) וחוקי האמורי היו על מתיהן:

בשריטה הוא דכתיב - וקס"ד שריטה וגדידה תרתי נינהו חד ביד וחד בכלי ואע"ג דשריטה בהאי ענינא לא כתיב כיון דדמיא לגדידה כתבה הכא ולא תימא אף היא נשים פטורות כתיב כי עם קדוש לרבויי והכי שפיר טפי ולאו לסרוסי קרא דהא בנים ולא בנות גבי גדידה כתיב ומיניה סליק.


אחת היא. משמעות שתיהן בין ביד בין בכלי:

מבני אהרן - דכתיב (ויקרא כא) לא יקרחו קרחה בראשם גבי אמור אל הכהנים:

דכי כתיב קרא - בני אהרן:

נשתוק קרא - מהך ג"ש גבי ישראל:

בראשם - האמור אצל כהנים מה ת"ל דלפי שנאמר בישראל בין עיניכם משמע סמוך לפדחת:

ומה להלן - בישראל על מת דהתם כתיב למת:

א"כ - דלהך מילתא לחודה אתא:

נכתוב - בתרוייהו קרח מאי קרחה הוה ליה כג"ש יתירה למידרש נמי הא:

תפילין גופייהו מהכא גמירי - כלומר ההיא ג"ש דבין עיניכם מיבעי ליה למגמר מקום תפילין מהכא דלא תימא בין עיניכם ממש דהיינו על פדחתו אלא יליף מבין עיניכם דקרחה דבמקום שער דבלאו מקום שער לא משכחת קרחה והיינו למעלה מפדחתו:

ובין לאביי ובין לרבא - דנפקא להו פטורא דנשים מקרא אחרינא בנים אתם מאי דרשי ביה:

וכ"ת סכלי הוא דמקרו בני - כשאין בהם אלא שטות הוא דמיקרו בנים אבל כשהם רשעים דלית בהו הימנותא לא מקרו בנים:

משחיתים - דהיינו עבודה זרה כדכתיב (דברים ד) פן תשחיתון ועשיתם פסל וגו':

בני מעליא לא מקרו - עוד לעולם:

ת"ש - דהדרי מקרו בני אל חי ע"י תשובה:

מתני' הסמיכות כו' - אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגשת מנחה ואפילו היא כהנת אין העבודה כשרה בה להגיש מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה דתנינן לה בפ"ב דסוטה (דף יד:) ואינה קומצת ומקטרת ואינה מולקת עוף ואינה מקבלת דם ואינה מזה דם חטאת העוף חוץ מסוטה ונזירה שהם מניפות מנחתן בעצמן בין כהנות בין ישראליות שמנחתן טעונה תנופה בבעלים ובגמ' יליף לה:

גמ' אל בני ישראל - דויקרא וכתיב בההוא עניינא וסמך ידו:

דבר אל בני ישראל והניף - בצו את אהרן המקריב את זבח שלמיו וכתיב בההוא עניינא והניף:

הקרב אותה - מהאי קרא נפקא לן הגשה בפ"ב דסוטה (שם:):

איתקש מליקה להקטרה - והא מעיטנא נשים מוהקטירו אותו בני אהרן:



ה"ג הזאה דהיכא - ול"ג היכא כתיבה:

אי דפרה - הזאת דמה דפרה אדומה:

אלעזר כתוב בה - ואפילו שאר כהנים פסולין וכ"ש נשים:

אי דפנים - הזאה דפנים כגון הפרוכת ומזבח הזהב האמורין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור:

הכהן המשיח כתיב בהן - למעוטי הדיוטים וכ"ש נשים ומאי איצטריך ליה לתנא למיתנייה:

הזאת דם עוף - דכתיב בחטאת העוף (ויקרא ה) והזה מדם החטאת ואיצטריך לאשמועינן נשים פסולות ונפקא ליה מק"ו מזריקת דם דעולת בן צאן דכתיב ביה (שם א) וזרקו בני אהרן:

לא קבע לו כהן לשחיטתו - שהשחיטה כשרה בזר דכתיב (שם) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר (ברכות דף לא:):

להזאתו - לזריקת דמו כדכתיב (ויקרא א) וזרקו בני אהרן:

בן עוף שקבע לו כהן למליקתו - דכתיב (שם) והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו:

לרבי יאשיה דדריה - שהיה בדורו אמורא כמותו ויש להבין מכאן שעדיין בימי ר"א היה רבי יאשיה בר פלוגתיה דר' יונתן קיים להכי איצטריך למיתני לרבי יאשיה דדריה לאפוקי ר' יאשיה קשישא:

בבעלים מנלן - שתהא הסוטה עצמה מניפתה דלמא לכהן קאמר רחמנא כדכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מיד האשה וגו': ה"ג מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים:

ידיו תביאנה - בבעלים כתיב ובתנופה משתעי:

כף כף מסוטה - בסוטה כתיב (שם ה) ונתן על כפיה ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר (שם ו):

מתני' תלויה ואינה תלויה - בגמ' מפרש להו:



חוץ מן הערלה והכלאים - שאע"פ שתלויות בארץ נוהגים אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן (דף לח:):

אף החדש - מלאוכלו לפני העומר:

גמ' תלויה דכתיב בה ביאה - שתלאה הכתוב בביאת הארץ כגון כי תבאו (ויקרא יט) כי יביאך (שמות יג):

תפילין ופטר חמור - כתיב בהו והיה כי יביאך בפרשת קדש לי (שם):

ונוהגין בין בארץ בין כו' - תפילין אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין (פטר חמור בפטר רחם תלה רחמנא):

חובת הגוף - היינו אינה תלויה בארץ אינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם:

חובת קרקע - שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים:

מנא ה"מ - דחובת הגוף נוהגת בכל מושבות וחובת הקרקע אינה אלא בארץ:

תשמרון זו משנה - שמביאה לידי מעשה דכתיב תשמרון לעשות:

אשר אתם חיים - בין בארץ בין בח"ל:

צא ולמד - על איזה מהם הכתוב אומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה:

ממה שאמור בענין - דסמוך ליה אבד תאבדון וגו' דהיינו עבודת כוכבים ועליהם נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים ודבר הלמד מעניינו אחד מי"ג מדות היא ונלמד מכאן דכל חובת הגוף נוהגת אף בח"ל:

אבל חדש - לא נהג ואע"ג דכתיב ביה ממושבותיכם בסיפיה דולחם וקלי וכרמל וגו' לאו למימרא בכ"מ שאתם יושבים אלא לומר שאף בארץ לא נתחייבו כל י"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה והכיר כל אחד את שלו:

או דלמא לקולא פליג - דקאמר ת"ק חוץ מן הערלה והכלאים מהלכה וכ"ש חדש דכתיב ביה מושבות ומשמע כ"מ שאתם יושבים ואתא ר"א למימר אף החדש הוא מן המצות התלויות בארץ ואין נוהג אלא בארץ דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע:

אקמייתא - לא קאי אחוץ אלא אכל מצוה התלויה בארץ:

מאן ת"ק - דמתני' דפליג אדר"א:

ר' ישמעאל היא - דשמעינן ליה דאמר מושב לאחר ירושה וישיבה הוא ואין חדש נוהג אלא בארץ ואתא ר"א למימר אף החדש נוהג כערלה וכלאים ונוהג בכל מושבות אלמא לחומרא פליג:

ללמדך שכ"מ כו' - גבי פרשת נסכים קאי בפרשת שלח לך דכתיב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם אשה לה' וגו' ויליף ר' ישמעאל בשחיטת קדשים (דף קיא.) מקרא דלא בא הכתוב אלא להטעינם נסכים לבמות ציבור ולא לבמות יחיד ונפקא ליה מדכתיב אשר אני נותן לכם בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר הלכך על כרחך האי מושבותיכם לאו כ"מ שאתם יושבים משמע דאין במת ציבור אלא במקום אחד אלא האי מושב דכתיב אתא קרא לאשמועינן דאף בבמת גלגל שהיה שם מזבח הנחשת כל י"ד שנה שכבשו וחלקו והיא במת ציבור לא נתחייבו בנסכים אבל משבאו לשילה דהיינו לאחר ירושה וישיבה נתחייבו בנסכים ושוב לא פסקו נסכים מבמות ציבור ואפילו משחרבה שילה והיתה במת ציבור בנוב וגבעון והיינו דקאמר ללמדך שכ"מ כו' כלומר מדפריש לך קרא במה הנוהגת בכולכם ש"מ מושב דכתיב בנסכים לאו כ"מ משמע דא"כ הויא לה במת יחיד הנעשית בכ"מ בשעת היתר הבמות:

והרי שבת - נאמר בה לא תבערו וגו' ונוהגת בכ"מ אף מושבותיכם דנסכים בכ"מ קאמר ובבמת יחיד הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר והאי דתלייה בביאת הארץ ה"ק עד עכשיו הייתם במשכן שהבמות נאסרו ועדיין לא הקרבתם נסכים אלא בבמות ציבור ומשתבואו לארץ כל י"ד שנה שלא הוקבע משכן שילה והיו שוכנים בגלגל טרודים במלחמה וקי"ל שהותרו הבמות בא כתוב זה ללמדנו כי תבואו אל הארץ ותהא במת יחיד מותרת אף היא תטעון נסכים והכי איתא בזבחים (שם):



ביאה ומושב כתיב בהו - והיכי יליף מיניה מושב בלא ביאה דלמא האי דמפרש ביה ביאת הארץ הוא דלא בעי למימר כל מקום שאתם יושבים אבל מושב בלא ביאה אימא לך אפילו ח"ל:

ה"ק - רבי ישמעאל שכל מקום שנאמר ביאה ומושב וחדש אתא ר' ישמעאל לאשמועינן דכתיב ביה נמי ביאת הארץ ומושבות:

במאי קמיפלגי - מה ראה ר"ע שלא למד כר' ישמעאל דכיון דכתיב ביאה ומושב בארץ קאמר לאחר ירושה וישיבה:

ר' ישמעאל סבר לא קירבו נסכים במדבר - ואע"ג דכתיב במילואים (שמות כט) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב ביה נסכים בעולת התמיד בקרבן ציבור הוא דהוו אבל היחידים לא נתחייבו בנסכים אלא מביאת הארץ ואילך לאחר ירושה וישיבה:

ור"ע סבר קירבו נסכים - ליחיד במדבר משקרבו לרבים הלכך על כרחך אי להטעינה נסכים לבמה גדולה לא אצטריך קרא שכבר טעונה ועומדת וביאה האמורה כאן לא הוזכרה אלא מפני במת יחיד שהותרה בביאתן לגלגל כל י"ד שנה ובא הכתוב להטעינם נסכים:

האי תנא דבי ר' ישמעאל - דלעיל דלית ליה ירושה וישיבה אלא היכא דכתיב מושב עם ביאה מפיק מאידך תנא מוצא מדעתו של תנא אחר דאפילו לא כתיב אלא ביאה לחודה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה:

ופרט לך באחת מהן - גבי מלך כתיב (דברים יז) כי תבא אל הארץ וגו' וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך:

וביכורים - והיה כי תבוא אל הארץ (שם כו) דפריש בה נמי ירושה וישיבה:

מלך דדרכו לכבוש - ישימו עליהם לאלתר ויצא לפניהם:

מידי דהוה אחלה - דהכל מודים שנתחייבו בה מיד דכתיב בה (במדבר טו) בבואכם ותניא (בספרי פ' שלח לך) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי יביאך כי תבאו וכאן נאמר בבואכם מכיון שבאו נתחייבו:

למה לי - כיון דחובת הגוף היא פשיטא דנוהגת בכל מושבות:

תבעי קידוש - ב"ד ולא נהיג קידוש אלא ביהודה כדאמר בסנהדרין (דף יא:) כל דרישות שאתה דורש יהיו בשכנו של מקום. גבי חלב ודם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג):

גבי מצה - בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב):

יאכלוהו - לפסח:

בשלמא למ"ד כו' - ומושב דכתיב גבי חדש לאו לירושה וישיבה אתא היינו כו':



לא הוו צריכי - שנסתפקו מן המן שבכליהם:

אל ארץ נושבת - מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה:

קצה ארץ כנען - בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען:

חסר שלשים - שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד:

ויבכו בני ישראל - שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

צא שלשים ושלשה למפרע - והן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא:

שלש מצות - חדש וערלה וכלאים:

בכניסתן לארץ - שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו:

והוא הדין שינהגו - החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק"ו:

שאין איסורו איסור עולם - אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם:

ואין איסורו איסור הנאה - דתנן (מנחות דף עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

ויש היתר לאיסורו - וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב:

כלאים שאיסורן איסור עולם - זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם:

ואסורין בהנאה - דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש:

והוא הדין לערלה בשתים - אף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו:

רבי אלעזר בר"ש - פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן:



כל מצוה שנצטוו ישראל - להנהיגה קודם שיכנסו לארץ דהיינו חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

חוץ מהשמטת כספים - ולקמיה פריך הא נמי נצטוו עליה קודם לכן דהא חובת הגוף היא ומאי חוץ:

לא נצרכא אלא לכדתניא - דלא נצטוו עליה קודם לכן:

בזמן שאין אתה משמט קרקע - כגון במדבר ולאחר שגלו:

ואימא במקום כו' - ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ:

אסור מן התורה בכ"מ - קסבר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע:

הלכתא מדינה - הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ:

היינו דשני לן - חמור ספק ערלה מספק כלאים ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן:

בסוריא - היא ארם צובה שכבש דוד וסנפה עם ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הלכך ספיקו מותר ולקמן (דף לט.) פרכינן ואי הלכה למשה מסיני היא בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה ומשנינן אימא כך נאמרה הלכה ספיקה מותר בחוצה לארץ ודאה אסור:

ובחוצה לארץ - דרחיק טפי ולא מיחליף:

יורד - ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה:

ובלבד שלא יראנו - ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתניא לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך רד ולקוט:

כרם הנטוע ירק - שזרע ירק בין הגפנים דה"ל כלאי הכרם:

וירק נמכר חוצה לו - ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא וה"ל ספק כלאים:

יורד - עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר:

ובלבד שלא ילקוט - החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים:



ניתני או אידי ואידי כו' - דערלה ודכלאים או זה וזה יורד ולוקט דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים:

ספק לי - לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי:

חריפי דפומבדיתא - עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא:

סתום ספיקא ואבד ודאה - כלומר ספיקו מותר ודאה אסור והיתר ספיקא סתמייהו להורות בהצנעה ולא לדרשו ברבים הואיל ומקילין בה וכה"ג אמרי' בנדרים (דף כג:) במילתא אחריתי רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא א"ל רבא תנא סתים לה סתומי ואת דריש לה בפירקא אלמא סתום סתום הדבר קאמר כך השיב רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל:

ואבד ודאה - הואיל והן מקילין אל תתיר להם לספק זה אצל זה אלא אבד אותם הפירות בידים:

והכרז על פירותיהן - של אלו המקילין בה שטעונין גניזה:

אף החדש - אלמא בערלה כת"ק ס"ל דקא מוסיף חדש:

תני חדש - ולא תתני אף והכי קאמר ערלה וכלאים הרי הם כשאר התלויין בארץ ואין נוהגין בח"ל אבל חדש נוהג בח"ל דכתיב בו מושב כל מקום שאתם יושבים:

בסוריא מותר - ואי ודאה בח"ל הלכה היכי מזלזלינן בספיקא:

כך נאמרה - הלכה למשה:

לוקין על הכלאים בח"ל דבר תורה - כדיליף לקמיה:

בהרכבת האילן - מין בשאינו מינו:

חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף ס.) דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל:

והכתיב שדך - המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים:

ההוא למעוטי זרעים - דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך:

נשמתיה - דהא עבר על דברי סופרים:

לא חווריתו - אין הלכות כלאים מחוורים לכם:

לא צהריתו - אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם:

לא קי"ל כר' יאשיה - בתמיה וטעמיה דר' יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כב) מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים:

מערב בזרני וזרע - ולא בכרם:

והא אנן תנן כו' - וקס"ד אפי' כלאי זרעים נמי אסרו ביה כי היכי דבא"י אסירי מדאורייתא:

כלאי זרעים - לא כתיב בהם פן תקדש דמשדך לא תזרע כלאים נפקו:

לאו מילתא היא דאמרי - דלא גזרו על כלאי זרעים בח"ל:

לגינתא דבי רב - שהיתה לצורך התלמידים לאכול ירק שבה:

משארי משארי - ערוגות ערוגות:



ארבע מד' רוחות הערוגה - אם היה זורען בערוגה אחת ונשמר להניח ריוח ביניהם שלא יינקו זה מזה כמשפטם השנויה במס' שבת (דף פד:) הוה שמעינן מינה שאסור לזרוע כלאים בח"ל אבל השתא דזרע כל מין בערוגה לבדו לאו משום כלאים הוא אלא שלא להטריח השמש שהולך להביא ירק לבקש מין שהוא צריך לו בין שאר המינין ויודע באיזה ערוגה הוא:

דשמעא - שמש:

מתני' העושה מצוה אחת - מפרש בגמרא:

מטיבין לו - משמע בהאי עלמא:

ונוחל את הארץ - חיי העולם הבא:

גמ' אלו דברים כו' - הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחריתי לא ואנן תנן מטיבין לו ונוחל את הארץ:

מכלל דהני אפילו חדא נמי - ואפילו לא קיים שאר מצות בתמיה והא רובא עונות הוא:

לומר שאם היתה שקולה מכרעת - הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' וכי לית ליה בה חדא מהני צריך למצוה יתירה:

מריעין לו - בעוה"ז לנקותו מעונותיו שיטול שכר שלם:

מטיבין לו - לשלם לו שכר מצותיו בחייו כדי לטורדו:

מתני' - דקתני מטיבין ומריעין דעבדין ליה יום טב ויום ביש מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעולם הזה י"ט שנפרעים ממנו עונותיו וזהו תקון י"ט לו לעולם הבא וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע:

רבא אמר - לעולם כדאמרן מעיקרא מטיבין לו בשכר פירות והקרן קיימת והך מתני' דקתני מריעין לו רבי יעקב היא:

שאין תחיית המתים תלויה - באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא:

ודלמא לא הוה הכי - לא יארע הדבר הזה לעולם אלא מאריכין ימיו ושנותיו:

ודלמא אותה שעה מהרהר בעבירה היה - ולא היה לבו לשמים ומשני מחשבה רעה ומעשה לא עשה אין הקב"ה מצרפה למעשה ולא היה לו ללקות:

למען תפוש - שתפשו בלבם הרהורי עבודת כוכבים דבה משתעי קרא:

והאמר רבי אלעזר כו' - והיכי אמרי' דרבי יעקב מעשה חזא:

איך אלך - ואע"ג דבשליחותא דמקום הוה מסתפי מהזיקא דקביעא:

אלמלי דרשיה אחר להאי קרא - דלמען ייטב לך בעולם הבא לא חטא דאיהו נמי כה"ג חזא אמר אין שכר בעולם ויצא לתרבות רעה:

דבר אחר - חזיר:

התם שבא דבר עבירה לידו - ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו:

תבעתיה - לזנות:

טשא - נטמן:

הוו מתזקי - שמצויין בו מזיקין:



כגון רבי צדוק - שלבש כח לכוף יצרו להתגבר בחפצי קונו:

אמר מאי נפקא מינה - דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא:

שגרת תנורא - אותה ארמית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם ואשה גדולה היתה שאין יכול ליפטר ממנה ומסור בידה להורגו:

קא מנחא ליה - לאותו צלי בתוכו:

נפיל בהא - באור של גיהנם:

אי ידעי - אילו ידעתי שחמור עליכם הדבר כל כך:

דיקולי - סלים שנשים נותנות שם פלכיהן:

אטרחתן - שהייתי במקום אחר רחוק ד' מאות פרסי:

לאו עניותא - בתמיה אם לא העניות לא הוצרכתי להיות עסקי במלאכת נשים:

שיפא - שם כלי:

דינרי - זהובים:

יאריכון ימיך - לעולם הבא:

ייטב לך - בחייך:

ימצא חיים - לעולם הבא צדקה וכבוד בעולם הזה:

חייך - בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא:

בשלוח הקן נמי כו' - וליתנייה:

רבי אידי אסברא לי - אינו דומה לאלו דהנך כולהו הבריות נהנין ממנו ונמצא טוב לשמים וטוב לבריות ובההוא כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו דבהאי קרא כתיב כי טוב כי פרי מעלליו יאכל בחייו אבל בשילוח הקן טוב לשמים הוא ואין כאן טוב לבריות ולא כתיב ביה כי פרי מעלליו יאכל והלכך לא תנייה גבי אוכל פירותיהן בעולם הזה:

רע לשמים ורע לבריות - כגון רוצח וגזלן וגנב:

רע לשמים ואינו רע לבריות - מגלה עריות מבזה מועדים אוכל חלב:

אין לו פירות - אין נפרעין ממנו יותר מכדי רשעו:

עבירה שעושה פירות - כגון חילול השם שאדם חשוב עובר עבירה ואחרים למדין ממנו לעשות כן:

מחשבה שעושה פירות - שקיים מחשבתו ועשה:

מצרפה למעשה - ונפרעים ממנו אף על המחשבה:

עולא אמר - הא דכתיב פרי מחשבותם בעובר ושונה כתיב כי הדר מהרהר לעשות מצטרפת למעשה ואפי' לא עביד לה אין חזרתו לשם שמים אלא שלא הוצרך לה כדרב הונא דאמר נעשית לו כהיתר:

ואת שם קדשי לא תחללו - היינו פרהסיא שהרואה מזלזל בכבוד המקום:

ילבש שחורים - שלא יראה עצמו בכבודו אולי ירך לבבו בכך וגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם לכן ילבש שחורים:

אין עושין לו כחנווני - המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד אין עושין כך מלמעלה למחללי השם אלא נפרעין מיד:

שאם היתה - כף המאזנים שקולה ויש באחד העונות חילול השם מכריע את הכף לחובה והאי מקיפין לשון עיוני כמו אין מקיפין בבועי (חולין דף מו:) אקפינהו ואידמו (שם דף נ.) שמקריב זו אצל זו ומעיין אם דומות:



לפי שהעולם נידון אחר רובו כו' - יראה אדם עצמו כאילו שקול כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה עשה מצוה אחת נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים:

וניהוי - צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכיות ולמה איבד את הראשונות:

בתוהא - מתחרט על כל הטובות שעשה:

למה צדיקים דומים בעולם הזה - ביסורין הבאים עליהם:

ונופו - כלומר מעט ממנו:

נקצץ - ממנו נופו:

כך - נפרעין מן הצדיקים מעט עונות שבידם ונמצאו כולם נקיים:

ולמה רשעים דומין בעולם הזה - בטובה שמשפיעים להם:

נופו - מעט ממנו אף אלו יש בידם מיעוט טובות וזכיות:

נקצץ נופו - קבלת שכרם היא קציצת נופם:

למדרגה - אשולויי"א (אישילייר"א: מדרגה) כדרך שעושין מדרגות לחריצין שסביבות המגדלים כשמגביהי' קרקעיתן:

יש דרך ישר לפני איש - כשרואין הרשעים שלותן נראית דרכם בעיניהם ישרה ואחריתה של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היתה:

בית נתזה - שם האיש:

שהתלמוד מביא לידי מעשה - נמצאו שניהם בידו:

גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה - כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ דכתיב בבאכם ואמר מר (ספרי פ' שלח לך) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דכתיב בהו כי תבאו וכאן נאמר בבאכם משנכנסו לה ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך שיהא כל אחד מכיר חלקו והן י"ד שנים הרי נ"ד ומשם התחילו למנות שמיטין כדאמרינן בערכין (דף יב:) ועשו שמיטה לסוף שבע הרי ס"א שנים ולסוף נ' עשו יובל הרי ק"ג:

מתחילתו משמט - מתחילת השנה מיו"כ עבדים נפטרים ושדות חוזרות ועדיין לא עברו אלא מ"ט אבל שביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים לסוף שבע שנים כל שנה שביעית במנין ס"א:

תחילת דינו - ליום הדין תחילת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה:

פוטר מים - הפורק עול תורה ראשית מדון הוא תחילת דינו ואין מים אלא תורה דכתיב (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים:

וכשם שדין - פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה כך שכרו אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה:

בעבור ישמרו חוקיו - ואמר מר לעיל (דף לז.) תשמרון זו משנה:

ינצורו - יקיימו:

ופסול לעדות - דכיון שאינו מן היישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/קידושין/פרק_א"