מהרש"ל על הש"ס/קידושין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים


תוכן עניינים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

תוס' בד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה כו'. נ"ב הוא ראיה למה שאמר דמשום הכי קתני בה"א היכא דקאי אקרא דאל"כ אמאי תנא היבמה בה"א ובתולה בלא ה"א דאף אם תאמר דמהכא אין ראיה דדרך לשנות איש ואשה בכל דוכתין בה"א אלא יבמה קשה אם לא משום דיבמה קאי אקרא ומ"מ קשה מהאשה שנתארמלה דלא קאי אקרא מאי איכא למימר והתוס' (הקשו) בריש כתובות [כתבו] שדרך לכתוב ה"א גבי איש ואשה בכל דוכתין וא"כ התוס' דהכא דלא סבירא להו האי שנויא מאי איכא למימר וצ"ל דהתוס' דהכא סבירא להו מאחר שמצינו פעם אחת בקרא איש ואשה שונה אח"כ בכל איש ואשה בה"א ודוק (עיין במהרש"א):

בד"ה בפרוטה כו' מפרש שוה כסף כו' כצ"ל:


דף ב עמוד בעריכה

גמ' אי נמי שדות בכסף כו'. נ"ב פי' אי נמי לא נילף משדה אשר קנה אברהם אלא נילף משדות בכסף יקנו כך מוכח מדברי התוס':

שם כי תלקח. נ"ב ס"א תקח ועיקר (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה בודקין כו' ובמראה כו'. נ"ב פירש"י בסוף נזיר שראה שד או דבר אחר ונפחד והרמב"ם פי' שראה אשה יפת תואר ותערב לו לתשמיש אף שלא הרהר מקודם או שהרהר לתשמיש אף שלא ראה בדמיון האשה ע"ש:

תוס' בד"ה א"נ כו' א"כ הוה ליה לאתויי כו'. נ"ב פי' דאין טעם לדבר לומר א"נ בכדי אם לא שיש עילוי בדבר אחרון יותר מן הראשון וכאן הוא איפכא דשדה אשר קנה אברהם הוא בתורה יקרא זה הוא בנביאים וק"ל (עיין במהרש"א):


דף ג עמוד אעריכה

רש"י בד"ה התם כו' דמילתא הוא הס"ד:

בד"ה כוי כו' ספק בהמה הס"ד:

בד"ה ויש בה צ"ל יש בה:

בד"ה שווין כו' וכן ד"ה ושווין כו' וכן ד"ה שאין שוין כו' צ"ל במקום שוין שוה:

תוס' בד"ה אתרוג כו' הרי היא של שביעית כו'. נ"ב ובפ' מקום שנהגו יש קצת בענין אחר וזה לשונו ופי' ר"ן דהכא בספיחי שביעית שיצאו חוץ לשביעית דאסורים מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר"ש שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטו בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטו אותם בשביעית שדרכן ליגדל הרבה בזמן מועט ע"כ:

בד"ה ואשה כו' בחדא וה"ק מדישראל כו' כצ"ל:


דף ג עמוד בעריכה

גמ' מניינא דסיפא למעוטי חליצה כצ"ל ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה ואימא לדידה כו' דלקמן במסקנא כו'. נ"ב פי' כי יקח ויצאה חנם וגו' ועביד צריכותא אהדדי וא"כ אי סד"א דאתי מיתורא דשניהם א"כ לא בעי למיעבד הני צריכותא ודו"ק (עיין במהרש"א). בד"ה וכ"ת כו' ממה שאינו על ידי אביה. נ"ב כלומר ואינו על ידי אביה נילף מבושת והגם שאינו על ידי אביה והוא שלו וק"ל:


דף ד עמוד אעריכה

גמ' אין כסף לאדון זה כו' נ"ב ותימה איך נלמד מיו"ד דאין כסף אין כסף לאדון זה והלא אינו דומה בלמד למאי דמייתי ראיה מיניה דהתם דרשינן אין לו עיין עליו וכן לענין ירושה גבי אם אין לו בן דרשינן נמי בבבא בתרא עיין עליו ולא אישתמיט בכולה תלמודא למדרש מן היו"ד רבויא מאחר דבלא יו"ד נמי הוא לשון אין על כן נ"ל דתלמודא לפום ריהטא קאמר הכי אבל אנו ילפינן מאן כסף ימי בוגרת ומיו"ד דאין כסף דרשינן נמי עיין עליה שבכל ענינים תצא בלא כסף אפילו בימי נערות ואשתאר ויצאה חנם למידק ויצאה חנם מאדון זה אבל לא מאדון אחר ולפי שבאין כסף ניחא ליה למדרש ומבורר יותר יליף התנא מאין כסף ודו"ק נ"ל:

שם נפקא לה בנערות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה זרע פסול כו' נ"ב ול"נ לפרש זרע פסול פצוע דכה וכרות שפכה וזהו יותר מסתבר דבעי ריבוי מפסול ממש דמאיזה טעם זרע כשר יפסול ולא זרע פסול לאפוקי פצוע ה"א לא יפסול מאחר שאינו ראוי להוליד ולהרבות זרע א"כ ה"א דלא ליהוי בכלל זרע קמ"ל ודוק. מ"מ מתני' דיבמות איירי להדיא בזרע זרעה שהוא ממזר ע"ש:


דף ד עמוד בעריכה

תוס' בד"ה היכא כו' הרי אתה מקודש לי כו' כצ"ל:

בד"ה אמה העבריה כו' בסוף הדבור לא הוי אתיא בקל וחומר כו' נ"ב ואין להקשות א"כ היכי הוה דרשינן ובעל למעוטי אמה העבריה הא אשה גופה לא נקנית בביאה די"ל הכי הוה דרשינן זו היא שראויה לביאה מאחר שכבר לקחה בקידושין של כסף והיא אשתו אבל אחרת אינה ראויה לביאה אפילו יש לו כבר קנין ושייכות בגווה כגון אמה העבריה ודוק (עיין במהרש"א):


דף ה עמוד אעריכה

רש"י בד"ה שטר כו' אם כתב לגזבר שטר כו' נ"ב ויותר היה נראה לפרש שאם יש לו שט"ח על חבירו אין פודה בו וק"ל:

תוס' בד"ה שכן פודין כו' שכן פודין בו הקדש נ"ב וממה הצד משניהם לא אתא דאז ניפרך פירכא כל דהו מה הצד השוה שכן הנאתה מרובה כדלקמן וק"ל:


דף ה עמוד בעריכה

גמ' שכן פודין בו כו' נ"ב תימה איך שייך לעשות פירכא כל דהו כה"ג שאינה שייך בחופה כלל ופירכא כל דהו לא פרכינן אקל וחומר דאתא בחד צד וכן מאי דמסיק ביאה תוכיח כו' ואיך שייך לפדות קדשים בביאה ואפשר ליישב מאחר דהאי ק"ו אית ביה פירכא דנימא דיו אסוף דינא נהי דסבר כר"ט דלא פרכינן דיו היכא דמיפרך ק"ו סוף סוף לאו ק"ו מעליותא הוא והוי כמאן דאתי מתרי צדדי ופרכינן כל דהו ומותבינן תוכיח ג"כ כל דהו אפירכא כל דהו ונוקמיה ק"ו אדוכתיה והעיקר נראה בעיני דתלמודא דהכא דפריך מה לכסף כו' אינו בא מכח פירכא למצוא מעלה וחומרא אחריתי מה שיש בכסף ואינה בחופה אלא הכי קפריך לעולם אין אשה נקנית בחופה ולא משום גריעותא דחופה אלא שאין הדעת נותן שתהא האשה נקנה לבעלה קנין עולם בשום אופן ומה שאתה מוצא שנקנית בכסף הוא לרוב מעלת הכסף וחזקו שהרי מוציא קדשי שמים מחזקתם מה שלא תמצא האי מעליותא בחופה ומש"ה קאמר שפיר ביאה תוכיח ודו"ק:

רש"י בד"ה כסף באישות כו' קונה כאן כו' נ"ב פי' דלא תימא א"כ נימא דיו ולא תהא חופה קונה בעל כרחה אפילו ברצון האב ודו"ק:

בד"ה בקדושין כו' כי האי לישנא ונ"ב פירשתי בקידושין וכן בר"ן ונמחק נתן:

תוס' בד"ה הכא כו' האומר לחבירו מודרני ממך כו' כצ"ל:


דף ו עמוד אעריכה

רש"י בד"ה במאי כו' או לא היכי דמי כו' הד"א:


דף ו עמוד בעריכה

גמ' הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך כו' הרי אתה לעצמך כו' כצ"ל:


דף ז עמוד בעריכה

תוס' בד"ה ש"מ כו' וא"ת ל"ל לר' יוחנן כו' נ"ב פי' למה אנו צריכין לדברי ר"י והלא לשם מהמשנה שמעינן כדאי' התם ע"ש אבל אינו מקשה על רבי יוחנן עצמו מה חידוש השמיע אותנו בדינו כי הוא השמיע ותמורתה כיוצא בה. וכן מתרצים התוס' בעצמם לשם שהקשו על ר' יוחנן וק"ל ולכן מסקין התוס' מייתי דברי האמוראים כלומר לכך מביא לנו התלמוד דברי רבי יוחנן נ"ל:

בא"ד דפריך מר"ש כו' נ"ב ואפשר דברירא ליה לתלמודא דרבי שמעון סבר במקום אחר האי סברא דלא אמרינן מיגו דנחתא כו' מאחר שאין ראוי לקדושת הגוף ולכן שייך עליו עד כאן לא קאמרי רבנן כו' ולא על ר"א ודו"ק. אחר כך עיינתי בפרק כיצד מערימים כנזכר לעיל בתוס':


דף ח עמוד אעריכה

גמ' דלא קייצי לא לא הכי קאמר כו' ונ"ב ס"א ואידך ה"ק כו' כצ"ל:


דף ח עמוד בעריכה

גמ' מחייבת ביה אתה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מנה כו' אינו שוה כאן כו' נ"ב ס"א אינו שוה כלום כו':

תוס' בד"ה מנה כו' עד חמשין זוז כצ"ל:


דף ט עמוד אעריכה

גמ' הב לי חד שוכא כו' נ"ב ס"א שיפא כו':

שם תגא דמלכא נ"ב ור"ח פי' אפילו נתן לה כתר מלכות אינה מקודשת ר"ן:

תוס' בד"ה [הא] (מכר צריך להיות מוכר) כו' הבעל כותבו ודמי למוכר כצ"ל. (עיין במהרש"א):


דף ט עמוד בעריכה

גמ' ולרבא דאמר בר אבינא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל אביי כו' בעולה בשלא כדרכה כו' כצ"ל:


דף י עמוד אעריכה

תוס' בד"ה ומקבל כו' שאמרה לו התקבלי כו'. נ"ב בירושלמי ובפי' ר"ש איתא להדיא שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני ומ"מ נראה שהוא לשון התקבל לי גיטי במקום פלוני והא ראיה ששואל לשם והלא ר"א אוסר מיד בפ' התקבל וזה לא איירי לשם אלא בהתקבל דחייש דילמא מיד אחר הליכות שליח מן העיר ומצא הבעל כו' ומשני כיון שאומרת ממקום פלוני כמו שאומרת אל יהא גט אלא בי' ימים כו' ש"מ בקבלה איירי:


דף יא עמוד בעריכה

רש"י בד"ה ורבותינו מפרשים כו' אף כלים דבר חשוב כו' נ"ב נ"ל טעות וצ"ל כל דבר כי רש"י לשם בהדיא גורס אף כל דבר חשוב כי לשם אתיא אליבא דשמואל והוא דורש יצאו כלים למה שהן שאין צריך חשוב לכן גרסינן אף כל דבר חשוב. (עיין מהרש"א):

בד"ה בשקל הקדש כו' צורי שקל כו' הד"א. בד"ה דחזקיה כו' השאר ואמרי' כו' כצ"ל:


דף יב עמוד בעריכה

גמ' גבי שבויה נמתק ונ"ב בס"א אין זה ויש גורסין גבי שבאי:

רש"י בד"ה ועל חתנה כו' מחתנה הראשון הס"ד:


דף יג עמוד אעריכה

רש"י בד"ה וורשכי כו'. נ"ב חבילת משי פרק הזהב:


דף יד עמוד אעריכה

תוס' בד"ה ותהא כו' נאמר עתה להפך כו' כצ"ל:


דף יד עמוד בעריכה

רש"י בד"ה אזנו כו' ונתתה באזנו הס"ד והשאר שייך לדף שני:

בד"ה ההיא מאוזן ומיעוטא כו' כצ"ל:


דף טו עמוד אעריכה

גמ' דת"ק דאמר מוכר עצמו כו' כצ"ל:


דף טו עמוד בעריכה

רש"י בד"ה ואם לא כו' וגו' הס"ד:

בד"ה אי הכי כו' משתמע שיעבוד דיצא בשנת היובל אקרובים כצ"ל:


דף יח עמוד אעריכה

גמ' בכפילו בגניבתו ולא בזממו כו' אמר רבא ל"ק כו' אמר רבא בהא כו' ה"נ נמכר בגניבתו כו' סבר רבא למימר כו' כצ"ל:


דף יח עמוד בעריכה

רש"י בד"ה יעוד צ"ל הא יעודי כו':

תוס' בד"ה כיון כו' איכא למיטעי ור"א כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד בתוך אותיות הפעולה כו' נ"ב אם לא שהוא מצד חסירות ויתירות כגון פועל לפעמים הוא חסר פעל וכן בונה בנה עושה עשה אבל אין מן החיוב לכתוב בוי"ו וכן מה שהוא נכתב לפעמים מלא בוי"ו אינה מצד החיוב:

בא"ד מדלא כתב בבוגדו בוי"ו ונ"ב צ"ע דלעיל קאמר דאין לדקדק ממה דכתיב בלא יו"ד כי אין דרך לכתוב בין אותיות הפעולות יו"ד או וי"ו וי"ל דלעיל בעי ר"א ודייק להוציא ג"כ מלשון המסורת שהוא לשון בגד מדלא כתיב בבגדו כו' על כן כתבו דאין לדקדק מזה כלום כי אין דרך לכתוב בין אותיות הפעולות יו"ד או וי"ו אבל השתא מפרש ר"א בבגדו אליבא דמסורת כפשוטי שהוא לשון בגד שהרי לא כתיב בבוגדו בוי"ו א"כ הוא כפשוטו ולא שדייק מדלא כתיב בוי"ו שבע"כ הוא לשון בגד ודו"ק היטב בלשון התוס' ותשכח. (עי' במהרש"א):


דף יט עמוד אעריכה

תוס' בד"ה במלוה כו' שלא בשעת הלואה כו' נ"ב והיינו כדעת הרא"ש שמוקי לעיל במשכנו שלא בשעת הלוואתו כו' וכדברי התוספות דמסכת ב"מ וחוזר מן דברים הראשונים שכתבו שמדבר בכל ענין נ"ל וק"ל:

בא"ד בשעת הלוואה איירי כו' נ"ב וכגון שיש לו משכון ממנה:


דף יט עמוד בעריכה

תוס' בד"ה ולר"מ כו' מדרבנן אדרבנן כו' נ"ב פי' דודאי מאן חכמים ר' יהודה לפירושו שהלכה כר' יהודה גם כן לגבי ר"מ:


דף כ עמוד אעריכה

רש"י בד"ה מ"ש דקתני לא הרגיש דמשמע אם לא הרגיש סופו לבא לכך ובכולהו כו' כצ"ל:


דף כ עמוד בעריכה

גמ' תלמוד לומר גאולה כו' נ"ב נ"ל טעות גמור כי זה הפסוק נאמר אצל בית וכך גרסינן תלמוד לומר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו וכן ראיתי בס"א. שם דרשינהו רב נחמן בר יצחק נמחק בר יצחק ונ"ב בס"א אינו ונ"ל שהוא רב נחמן סתם דאל"כ יהיה קשה לתוספות שפירשו בסוף פרק כל הגט שרב נחמן בר יצחק הוא חבירו של רב אשי והוא קטן מן רבא ויתיב אחוריה דרבא א"כ רב יוסף שהוא רבו של רבא והוא חבירו של רבה איך קלסיה לרב נחמן וק"ל:

שם שלוה וגואל וגואל לחצאין כו' כצ"ל וכן בכ"מ בגמרא ברש"י ובתוס' בדף זה ובדף השני צ"ל לוה וגואל וגואל לחצאין:

רש"י בד"ה זה הנמכר כו' ולא לשם אלוהות כצ"ל:

בד"ה שדה כו' ולא כתיב כדי כצ"ל והס"ד:

בד"ה ואם גאל כו' שמצינו ר"ש דריש טעמא כו' מיורשים לפי כו' כצ"ל והד"א:


דף כא עמוד אעריכה

גמ' בהדיא כתיב בהו יגאלנו יגאלנו יגאלנו שלשה כו' וכן בעמוד ב':

רש"י בד"ה בשנה כו' אין למוכר לגאול כו' כצ"ל:

בד"ה מאי כו' לארץ הס"ד:


דף כא עמוד בעריכה

רש"י בד"ה וחכמים כו' שבמשפחתו והיאך כו' כצ"ל והד"א:


דף כב עמוד אעריכה

רש"י בד"ה אטו כו' וכל סוף שש מאחר שהתחיל בה נקרא סוף כו' כצ"ל. תוס' בד"ה שלא ילחצנה במלחמה כו' עלי אל המלך כו' כצ"ל:


דף כב עמוד בעריכה

גמ' רב אחי בר אדא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מה נשתנה כו' ת' שנה כו' נ"ב ואני קבלתי בעבור שהקב"ה גזר עליהם ת' ומחיבתם דילג על הקץ כדי למהרם לעבודתו והתחיל למנות הת' משנולד יצחק וק"ל:


דף כג עמוד אעריכה

תוס' בד"ה ואיכא דאמרי כו' וכאבא שאול אמילתא קמא נמי קאי כו' כצ"ל:


דף כד עמוד אעריכה

רש"י בד"ה על מנת שתפדי כו' הלכך זוזי הוי דבעל כו' כצ"ל:

בד"ה שאין חוזרין אם נטלן הס"ד:

תוס' בד"ה רבי אלעזר אומר כו' דהלכה כרב ששת מההיא דנדרים ומפרק בן סורר כו' כצ"ל:


דף כד עמוד בעריכה

רש"י בד"ה אי כתב כו' לחפשי ישלחנו מעיקרא כו' כצ"ל:

ד"ה לחותר לו כו' צ"ל לחתור לו כו':

בד"ה מושחת נפקא לן כו' כצ"ל ונמחק ושחתה:


דף כה עמוד אעריכה

גמ' אמר רב חסדא והוא שנספרת כו' כצ"ל:


דף כה עמוד בעריכה

תוס' בד"ה בהמה גסה כו' פי' בפרק המוכר כו' משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם מסירה קונה כו' כצ"ל:


דף כו עמוד אעריכה

מתני' עם נכסים שאין להן אחריות כל זה נמחק ונ"ב נ"ל טעות כן מוכח מפרש"י למעיין ביה וכן באלפסי אינו:


דף כו עמוד בעריכה

תוס' בד"ה ולכתוב עליה כו' אלא על קרקעות אבל כו' שיכול לכלותם כצ"ל. ונ"ב פי' ובעבור זה אין דרך להלוות לו:

בא"ד שאין לו קרקע ומילתא כו' ור"ת פי' כו' כצ"ל. ונ"ב ובפרק השולח פירש"י כזה וכן הביאו אותם התוס':


דף כז עמוד אעריכה

תוס' בד"ה מעשה ברבן גמליאל כו' כי לא היה מתוקן כו' נ"ב ואע"פ שקצת מגומגם כי מתוך פירושו משמע שהפרישם כבר רק שלא היה מוציאן עדיין מביתו והגיע זמן הביעור וכן פירשו התוס' בהדיא בפ"ק דב"מ אכן נ"ל ליישב כי התוס' סוברין בכאן שמתחלה לא הפרישן ולישנא דמתניתין מסייעא שאני עתיד למוד וק"ל אלא אפשר בביתו אמר מקודם מה שאני עתיד להפריש יהא מעושר רק שעדיין היו צבורים ומונחים במקום אחד וכן פי' ר"ש בסדר זרעים ע"ש (עיין במהרש"א). :


דף כז עמוד בעריכה

תוס' בד"ה אלא דקני לה הא טומאה תחת אישך כו' כצ"ל:


דף כח עמוד בעריכה

רש"י בד"ה ה"ק כו' כולה מתניתין כו' נ"ב פי' לפי האמת אבל לפי הס"ד ה"ק מטבע שהוא חשוב קונה בחליפין ויש דמים נמי שהן כחליפין ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ק כל הנישום כו' אפילו שור חי כו' נ"ב ברש"י שלנו אינו ע"כ נראה לי דעתו של רש"י הכי דס"ל שור חי דומה לכלי ומשום הכי לכ"ע קונה בחליפין ותדע דאל"כ למה מגיה התרצן דהכי קאמר כיצד כו' בשר שור (ואי) [אלא ודאי] משום דבא להשמיענו רבותא צריך להגיה והא ראיה בפרק הזהב דפרש"י לשם דשור חי אינו כלי כתב דלא גרסינן בשר שור אלא בודאי ס"ל בהאי שמעתתא דהוא כלי ומש"ה לא מתיישב לשון כיצד דהא מתחלה איירי במטלטלים (בדבר) על כרחך צריך להגיה בשר שור שהוא ג"כ פירות כמו כל המטלטלים וקושיא דפריך לרב נחמן אינו אלא מכל הנישום ודוק. ותימה לי על פירש"י דבב"מ שעלה בדעתו לפרש שאינו כלי א"כ מאי פריך ולמאי דסליק דעתא מעיקרא מאי כיצד כו' ולבתר הכי פריך הניחא כו' אמאי לא פריך לרב נחמן כפשוטו ממתני' דקתני שור בחמור דנקנה בחליפים ולפי מה דפרישית שהוא כלי לק"מ:


דף כט עמוד אעריכה

רש"י בד"ה לא יהא כו' מעותיו דקנאו במשיכה כו' כצ"ל:

בד"ה ואיהי כו' מפקדא אמו מנין כו' כצ"ל:

בד"ה ואיהי מנלן כו' דהא קרית ביה תיפדה כו' כצ"ל ונ"ב מפירש"י דהכא משמע דבכל הסוגיא לא דרשינן מיתורא כלל אלא הכל מחדא תפדה אתיא דקרינא ביה תיפדה וכן איתא ברי"ף להדיא ואיני יודע אמאי לא דרשינן לפדות עצמו מיתורא דקרא דכתיב בפרשת קרח אך (בכור בניך) פדה תפדה [את בכור האדם] ונימא לרבות פדיון עצמו ותפדה תיפדה לא דרשינן אלא לכללא כו' כדמסיק כל מי שמצווה לפדות כו' ודומה לזה לקמן בסוגיא גבי ללמדו תורה דיליף לימוד לעצמו מקרא אחרינא ולמדתם ושמרתם לעשות ולא דרשינן ולמדתם ולימדתם אלא לכללא כל שמצווה ללמד כו' ואין לומר דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כמו עשר תעשר הלא פירשו התוספות בפרק אלו מציאות דלא אמרינן הכי אלא היכי דמוכחי קראי דליכא למידרשיה לרבות אבל מן הסתם לעולם דרשינן לרבויי. (עיין במהרש"א):


דף כט עמוד בעריכה

גמ' ורבנן סברי מלוה כו' נ"ב ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי וצ"ל האי דקאמר ר"י טעמא שזה מצותו על אביו היינו ליתן טעמא כדי שלא יהיה אונאה וקשה א"כ מנלן דפליגי במלוה הכתובה בתורה כו' דלמא כ"ע סבירא להו ככתובה בשטר דמי דתנא קמא סבר דמצות גופו עדיפא בכל ענין והוה אונאה ורבי יהודה סבר דמצות בנו חשיבא ולא הוה אונאה והשתא פליגי שפיר כדמשמע בלישנייהו ממה שנאמר בטעמייהו דפליגי במלוה הכתובה בתורה כו' דלא רמיזא פלוגתייהו במידי וצריך ליישב דרבי ירמיה סבר מאחר דקיימא לן דלא פליגי בחמש סלעים גרידא והכל מודים דגופא עדיפא וכל הכל מודים קבלה הוא כמו לא שנו א"כ בע"כ פליגי במלוה הכתובה בתורה כו' דאל"כ איך לא מיסתפ' תנא דברייתא לסתום פלוגתייהו דלמא נפרש פלוגתייהו כפשוטו בה' סלעים גרידא אלא ודאי דקים ליה דהני טעמי לית ביה פלוגתא פי' דכ"ע סבירי מצות דגופא עדיפא היכא דליכא אלא ה' סלעים וכ"ע סברי דמצות בנו קודמת היכא דאיכא ה' סלעים בבני חרי וה' סלעים משועבדים משום דזה מצותו על אביו וא"כ במאי פליגי אם לא דסברי רבנן דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר והוי בה' סלעים לחוד דגופא עדיפא:

שם למילף נפשיה דכתיב ולמדתם כו':

שם זריז וממולח נ"ב ס"א ממולא:

שם אפשר דמתרחש ניסא נ"ב אין הענין כאן שהיה אביי מסופק דא"כ היה רוצה להציל עצמו על הספק בנפש חבירו אלא הכי פירושו בודאי היה יודע אביי שלא יארע לו מאומה כי צדיק גמור היה רק שהיה מסופק שמא ינצל בנס נסתר כגון שלא יפגע בו ועל זה אמר אפשר דמתרחש ליה נס בנגלה כאשר אירע לכל הצדיקים הקדמונים וכן היה והוא מחמת ענותנותו אמר אי לאו דאיתרחש לי ניסא כו' כלומר אף לנס נסתר לא היה לכם לסמוך עלי ודו"ק:

תוס' בד"ה ואזיל כהן כו' על אביו ומצות בנו כו' כצ"ל ונ"ב תוס' שאנ"ץ:


דף ל עמוד אעריכה

גמ' אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי אדידך על צוארי כו' כצ"ל ונ"ב ס"א ידך וכן ברש"י ונ"ב בספרים דגרסינן אדידך צריך לגרוס בפנים השיאהו אשה או הוה זהיר ללמדו תוכחות כל"א דרש"י אבל היכא דגרסינן ידך ה"פ בעוד ידך תקיפה עליו תהיה עליו ולא תסירם מעליו ודו"ק:


דף לא עמוד אעריכה

גמ' דרש עולא רבה כו' נ"ב רב עולא בר אבא:


דף לא עמוד בעריכה

גמ' דהות בעית למיסק לפוריא גחין וסליק לה וכל אימת דהוה נחית נחתת עלויה אתא וקא משתבח בי מדרשא וכו' כצ"ל. ונ"ב בירושלמי לא היה משבח עצמו אלא רבי טרפון חלה ונכנסו לבקרו אמרה אמו לחכמים התפללו על רבי טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד אמרי לה עדיין לא הגיע כו':

שם איני יודע רתח פורתא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א איתרח והוא לשון המתנה ואיחור וכן תמצא בפרק אלו מגלחין בסופו איתרח לי תלתין יומין:

רש"י בד"ה כגון אנא כו' לאבי ולאמי ועושין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רבי טרפון כו' אמה דרבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקסין שלה והלך רבי טרפון ושם ידיו תחת רגליה כו' דורסת על ידיו והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה ועוד בירושלמי כו' כצ"ל:


דף לב עמוד אעריכה

תוס' בד"ה ר"י כו' אל תחזיר יכול ישמע לו כו' כצ"ל:

בד"ה אורו ליה כו' ועוד דאמרינן בירושלמי נ"ב ס"א ראיה מירושלמי:

בד"ה דמחיל ליה כו' שהודיעו קודם לכן. נ"ב ורבה בר רב הונא לא בא אלא לידע אם בנו קפדן הוא ודו"ק. :


דף לב עמוד בעריכה

גמ' והא רבא משקי ביה הלולי כו'. נ"ב ונראה לי דהכי מקשה אמאי איקפיד רבא עלייהו דהא קחזו דרבא מחל על יקריה דהא עמד ומשקה עליהם אלא משום דס"ל דהרב שמחל על כבודו אינו מחול ומ"ה היה להם לקום וש"ת דרבא לא איקפיד אמה דלא קמו מקמיה אלא שהיה גנאי לרב פפא ולרב הונא שהם קמו והם לא קמו כאילו הראשונים שפלים לערך מעלותם ומחויבים לקום וכן משמע לישנא הני רבנן והני לאו רבנן כו' משום הכי מייתי ותו הא דרב פפא ודו"ק:

שם ולרב פנחס בריה דרב חסדא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א בני דרב חסדא:

שם אנו יושבין ורבן גמליאל בר' עומד כו' נמחק בר' ונ"ב ס"א אינו:

שם אברהם גדול ממנו ושמש נמחק ונ"ב בס"א אינו:

שם ת"ל זקן ואין זקן כו' כצ"ל:


דף לג עמוד אעריכה

גמ' ומבית הכסא. נ"ב ס"א ואי אמרת בתי גוואי מי מצי מהרהר אלא לאו בבתי בראי:

תוס' בד"ה אין בעלי כו' ליתן בשור זה כו'. נ"ב קאי אמי שאמר שור זה עולה ואח"כ החרימו שחל החרם עליו וצריך ליתן דמי פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמין אותו בכל שויו אלא אומדין כמה היה אדם נותן בעד שור זה כדי להקריבו עולת נדבה אע"פ שאינו חייב קרבן שהרי זה נמי לא אמר עלי עולה אלא זו עולה וק"ל:


דף לג עמוד בעריכה

גמרא ניטרח חיובא הוא נמחק. נ"ב בס"א אינו:

שם ולא תיחוש ליקרי דידי. נ"ב פי' שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ' יש נוחלין ר"ן:

שם ר"א ורבי יעקב כו' כצ"ל:


דף לד עמוד אעריכה

תוס' בד"ה תפילין וציצית כו' מדמתחלי במערבא כו'. נ"ב פי' בא"י התחילו לומר פסוק ראשון של ויאמר ולא היו גומרין פרשת ציצית ואמר אביי אנו מתחילין הפסוק ראשון כו' וכיון שהתחלנו נראה לנו לבני בבל שעון הוא להפסיק הפרשה:


דף לד עמוד בעריכה

גמ' ראיה מהקהל. נ"ב אבל בלא ג"ש אי אפשר לסתור הבנין אב דתפילין:

שם ראיה ביו"ד א' כצ"ל בכל העמוד בגמ' וברש"י:

שם מחג הסוכות. נ"ב ואע"פ שפי' התוס' אי לאו היקשא דמצה ה"א האזרח בא בעל כרחך לחייב נשים היינו כסוגיא דלעיל דקי"ל מה הצד של תפילין לפטור כל מצות עשה של הזמן גרמא אבל השתא דקי"ל בהאי סלקא דעתך דנילף כל מצות עשה שהזמן גרמא לחיובא מהקהל א"כ שפיר בא האזרח (לחיובא) [לפטורי] ודו"ק:

שם דהוה ליה ת"ת כו'. נ"ב הרי תלמוד תורה בודאי צריכה דאם לא כן הוי נילף ממורא לחיובא לשינויי קמא דהתובפות דעיקר קושיא נילף מת"ת ועוד אי לא כתיבא הוי נילף תורה ותפילין כולם לחיובא ממזוזה אלא בודאי פריה ורביה לא לכתוב ונילף מתלמוד תורה אמאי לא נימא הוה אמינא פריה ורביה חייב מקרא דאותם ונראה לי דבקושיא דפריך ולרבי יוחנן בן ברוקא כו' איתא נמי האי קושיא אלא דעדיפא מינה פריך ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה ונילף מת"ת כו' שלא הזמן גרמא. נ"ב לפי הך שינויי לא סבירא להו לשנויי דלעיל הא דלא יליף ממזוזה דחד מינייהו נקט דהא אי אפשר למילף ממזוזה דאם אפשר למילף א"כ מאי פריך ונילף מת"ת לפטורא נילף לחיובא ממזוזה דטפי עדיף (עי' במהרש"א):


דף לה עמוד אעריכה

תוס' בד"ה אלא למ"ד כו' והיינו טעמא דמצות עשה כו'. נ"ב פי' דאל"כ לא מהני שום בנין אב בין למצות גרמא בין לאין גרמא דהא כתיב היקש גבי תפילין לפטור כל המצות שאין גרמא כתפילין הא מצות גרמא חייבין ואע"פ שפירש"י דלא איצטריך להאי היקש מ"מ אין לסתור שום היקש מכח מה הצד ע"כ פי' דב' כתובין הוו כמו מיעוטי ודו"ק:

בד"ה משום כו' וי"ל דלית ליה דר' יוחנן כו'. נ"ב פי' אפי' בהוה אמינא ליתא דאל"כ הא צריך לכתוב פריה ורביה דלא תימא חייב מקרא דאותם כדפרישית לעיל (עיין במהרש"א):


דף לה עמוד בעריכה

רש"י בד"ה ולא זקן כו' והשחיתה הס"ד:

תוס' בד"ה הרי הוא כו' וי"ל כגון שהביא כו'. נ"ב פי' ואיירי שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס וה"ה דהוה מצי לתרוצי דאיירי שנולדו בו סימני סריס קודם עשרים וא"כ לכשיגיע לעשרים הוה סריס ודאי וא"כ אם גדל לו זקן אחר עשרים שנה היכא שנעשה כבר סריס לא מהני וכן פירשו התוס' בפרק הערל דף פ ע"ב ע"ש:


דף לו עמוד בעריכה

רש"י בד"ה אי דפנים הזאות דפנים כגון הפרוכת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל מצוה כו' במס' ר"ה לענין ערלה אחד כו' כצ"ל:


דף לז עמוד אעריכה

תוספות בד"ה והרי שבת כו'. דכתיב שבת היא לה' בכל מושבותיכם כו' כצ"ל:


דף לז עמוד בעריכה

תוספות ד"ה מושב דכתיב רחמנא כו'. נ"ב זה הדבור על כל פנים אינו מבעלי התוס' דהא לקמן מפרשי דתרוייהו צריכי ולק"מ וגרסי' נמי בשמעתי' בזמן שבהמ"ק קיים והמכוון מזה הדבור יראה דה"ג במקום שבית המקדש קיים והוא מן הגליונים של תוס' ואעפ"כ הוא מהורס שהרי בפרק ע"פ לא מפקינן ממושבותיכם שום דבר אלא מבערב תאכלו מצות ולא פליגי שם תנאי אלא רבא סבר מצה בזמן הזה דאורייתא ונפקא מבערב תאכלו מצות ורב אחא סבר מצה בזמן הזה דרבנן ודריש קרא למידי אחריני ומסיק תניא כוותיה דרבא כו' ועוד מאי לישנא שכתבו דהאי תנא מפיק כו' הלא סתמא דתלמודא מסיק הכא לכ"ע וצריך אתה להגיהו ולתקנו בעבור שמרובה פסולת על האוכל ויש לו גירסא אחרת לא אביתי לנגוע בו יד עד יבא מורה צדק (עיין במהרש"א):

בד"ה בזמן דאיכא פסח כו' דתרי קראי מושבותיכם ובערב תאכלו כו'. נ"ב ותימה הלא מסקי' להדיא בערבי פסחים דבעי האי קרא לקובעו חובה בזמן הזה כמו שהבאתי לעיל ובפ' כל שעה נמי ר' יהודה ור' שמעון חד מפיק משבעת ימים תאכל עליו מצות לקובעו חובה בזמן הזה וחד מבערב תאכלו מצות ולא אישתמיט חד דבעי לחוצה לארץ ואם כן צריך אתה לומר דהאי קרא דמושבותיכם בעי לח"ל אפי' בזמן הבית וא"כ הוה ליה לתלמודא למימר סד"א במקום דאיכא פסח מאחר דאחוצה לארץ קאי בפרט מאחר שהקושיא עומדת נמי בזה הענין מושבותיכם דכתיב גבי מצה ל"ל כלומר פשיטא שנוהגין אף בח"ל ועל זה הוה שפיר קאי סד"א במקום פסח כו' א"כ נראה בעיני דתלמודא ס"ל השיטה דנוהג אף בח"ל שהרי בא"י אפשר לקיים על מצות ומרורים וא"כ היכא דליכא לקיים עם הפסח אזי מקיימים מצה ומרורים לחוד אלא דסד"א דאינו נוהג אלא בזמן דאיכא פסח אבל בשום מקום לא קמ"ל וא"כ הכא גרסינן חד לארץ בזמן שאין בהמ"ק קיים וחד לח"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים נ"ל:

בד"ה ממחרת כו' וקלוי דהיינו חדש כו'. נ"ב ומ"מ טעם הנגינה שהאתנחתא תחת קלוי ומונח תחת מצות אינו מחוור לפי' וק"ל:


דף לח עמוד אעריכה

תוס' בד"ה צא מהן כו' ופריך בערכין מאי קאמר שבע כו'. נ"ב כך לשון הגמרא מקץ ז' שנים תשלחו והכתיב ועבדך שש שנים אמר רב נחמן בר יצחק ו' לנמכר ושבע לנרצע וז"ל רש"י והכתיב בצדקיה מקן שבע שנים משמע לאחר שבע שנים שאף שנה שביעית עובד והדר כתיב ועבדך שש שנים שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וא"כ משמע להדיא דמקן שבע שנים היינו בסוף שבע ולא כמו שפי' התוס' וצריך אני לפרש מתחילה דעת רש"י דאיך מפרש דיוצא בסוף שבע ויובל של השמינית מוציאו משמע אבל אם בא היובל בתוך ז' לרציעתו אינו יוצא והלא פרש"י להדיא בפי' חומש דיובל מוציא בין סמוך בין מופלג וכדאיתא בפ"ק דמכילתין אלא ר"ל דקרא קמ"ל דאינו יוצא אחר רציעתו בשש שנים כמו שיצא קודם דלא תימא מאחר שיצא מתחלה כ"ש שיצא בסוף שש והיובל מוציאו אפי' קודם שש קמ"ל דעובד יותר משש כלומר אפי' שבע שנים עובד היכא שבא היובל בשנת ח' וה"ה יותר והנה התוס' ס"ל דוחק דקרא קמ"ל דעוד שנה עובד יותר כלומר דאינו יוצא בשש א"כ בחד יומא יותר משש סגי ולאשמועינן דאינו יוצא בשש וה"ה יותר לכך פירשו הכי שש לנמכר ושבע לנרצע כלומר במכירה יצא בשש כדכתיב קרא שש שנים יעבוד ולא יותר אבל הכא אינו תלוי בעבודת שש שנים אלא כלומר לפעמים תלוי בשנה השביעית שאם יש בו יובל יצא והיינו מקן מתחילת שבע ודו"ק (עי' במהרש"א):


דף לט עמוד אעריכה

גמ' בחוצה לארץ יורד ולוקט נמחק:

תוס' בד"ה לא קיימא לן כו' למעוטי כלאי זרעים כו'. נ"ב פי' אף ע"פ שהעיקר הוא בא למעוטי זרעים בכרם כמו שפירשו התוס' מ"מ כפשוטו נמי הוא דאיירי אף במיעוט כלאי זרעים דהא כתיב שדך ולא כרמך ותלמודא נמי סתמא קאמר למעוטי זרעים ודו"ק (עיין במהרש"א):


דף לט עמוד בעריכה

גמ' התם בהליכתו ושאני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מתני' כו' ולפי' הקונטרס לאביי כו'. נ"ב ולי נראה דבודאי רש"י סבר שכך דעת המקשה דלעולם איכא שכר בהאי עלמא כגון שעושה מצות הרבה והוא צדיק גמור וכן הרשע כשהוא רשע גמור סובל נמי יסורין בהאי עלמא ולא כרבי יעקב אכל מ"מ לפעמים הקב"ה מביא יסורים על האדם בינוני למרק עונותיו כדי לזכותו לעוה"ב וכן להיפך בסתם רשע וא"כ פריך שפיר אהדדי במתני' משמע שמטיבים לו בהאי עלמא ובברייתא משמע דמריעין לו כדי לזכותו לעוה"ב ומשני אביי דמתני' נמי הכי סבירא ליה רבא אמר לעולם במצוה אחת מטיבין לו כמו שמטיבין לצדיק גמור וברייתא דס"ל מריעין לו משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ודו"ק:


דף מ עמוד אעריכה

גמ' ב' נושאי קיסר כו'. ונ"ב ס"א [כושאי:

שם] ויכתב בספר כו' כצ"ל:

שם מחשבה שעושה פירות כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה שגר כו' ואשה גדולה היתה כו'. נ"ב פי' היכא שאינה גדולה כל כך א"כ אין יכולת בידה אלא להעליל עליו ולהרגו וא"כ למה יהרוג עצמו יצפה לישועה ואם לא תהרגהו ואל יהרג את עצמו אבל מאחר שהיתה כל כך גדולה יכולה היא לכופו ביסורין עד שיעשה רצונה ודו"ק:

בא"ד ליפטר ממנה ומסור בידה להרגו כצ"ל:

בד"ה ילבש שחורים כו'. נ"ב עי' רש"י חגיגה פ' אין דורשין דף טז. :


דף מ עמוד בעריכה

רש"י בד"ה לפי שהעולם כו' רובו כו' יראה הד"א:

תוס' בד"ה תלמוד גדול כו' קיים אמרינן לימד לא אמרינן כו' כצ"ל וכן בכל הדיבור צ"ל לימד. ונ"ב פי' דמסיק לשם כבוד גדול שעשו לחזקיהו מלך יהודה דאפקו לס"ת והניחו על המטה והאידנא לא עבדינן אי נמי אף האידנא עבדינן הכי אלא שהתם אמרו קיים זה מה שכתוב בתורה אבל האידנא לא אמרינן ורבי יוחנן ס"ל התם דאפילו קיים אמרינן אלא לימד לא אמרינן האידנא: