קידושין ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חומרי פתכייתא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהבינא ליך מיקדשת לי אמרה ליה הבה מיהבה אמר רב חמא אכל הבה מיהבה לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד כסא אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי אמרה ליה אשקויי אשקיין אמר רב חמא בכל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא אתאי ההיא איתתא א"ל שדי לי תרתי אמר לה אי שדינא ליך מיקדשת לי אמרה ליה שדי מישדא אמר רב זביד כל שדי מישדא לאו כלום הוא איבעיא להו הב אשקי ושדי מהו אמר רבינא מקודשת רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא אינה מקודשת גוהלכתא אינה מקודשת והלכתא שיראי לא צריכי שומא והלכתא כר"א והלכתא כרבא אמר רב נחמן:
ת"ר בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו דהרי זו מקודשת מתקיף לה ר' זירא בר ממל הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך מקודשת לי אמר רבא התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא התם כתיב (ויקרא כה, כה) ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא הכא כתיב (דברים כב, יג) כי יקח בבעל תלה רחמנא התם נמי כתיב (ירמיהו לב, מד) שדות בכסף יקנו קרי ביה יקנו מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיבעית אימא התם נמי כתיב (ירמיהו לב, יא) ואקח את ספר המקנה ואמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו בין ע"י אביה בין ע"י עצמה המקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את לי לאינתו הרי את מאורסת לי מקודשת בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מדעתה והוא שבגרה:
בעי ר' שמעון בן לקיש שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הויות ליציאות מקשינן מה
רש"י
עריכה
חומרי - בוטייני"ש (כפתורים [לנוי]) שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש (פיוילי"ש: סגרים, מכבנות [גם אלה בעיקר לנוי. יש גם אפשרות לקרוא את הלעז: פיולי"ש, ואז יהיה פירושו "צלוחיות קטנות" שהנשים מתקשטות בהם ובתוכם בושם]) ובלשון רבותינו אושטנית (מושטניצי"ש: ענקים, שרשרות) :
חד שוכא - מלא חוט הענק:
מיקדשת לי - בלשון שאילה:
הב אשקי ושדי - דלא כפלתיה לדיבורא:
תגא דמלכא - בכתר המלך נשבע:
והלכתא כר"א - דאמר (לעיל דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:
כרבא אמר רב נחמן - דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן:
בתך מקודשת לי - והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה:
לשטר זביני - ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא:
מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר - בתמיה קרי ביה כי יקח ונימא דאבי הנערה קאמר שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב את בתי נתתי:
הלכתא נינהו - למשה מסיני:
התם נמי - גבי שטר זביני כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל הכא כי יקח כתיב:
בין ע"י עצמה - שקבלתה היא מדעתו של אב:
מדעתה - שהיא אמרה לו לקבל והא דבעינן דעתא דידה והוא שבגרה:
שלא לשמה - שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך:
תוספות
עריכה
הב אשקי ושדי אינה מקודשת. וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת. כ"ש כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמרה:
כל אשקי אשקויי כו'. הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום דבר אין מועיל לא במידי דאכילה ושתיה ולא בשאר מילי:
והלכתא שיראי לא צריך שומא. וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וי"מ דהיינו דוקא במילי דב"ב ולא נהירא דע"כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו' וקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג משמע מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה:
כתב על הנייר ועל החרס. משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (דף כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ"ב דכתובות (דף כא.) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו' וקאמר דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפי' כתוב עליו לא יועיל ואומר ר"ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר' אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי . וההיא דכתובות אתיא כר"מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר' מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה כדמוכח לקמן בפרק שני (דף מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דלא מהני בדבר שיכול להזדייף ואע"ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע"פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יט.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה:
אף על פי שאין בו שוה פרוטה. הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר אבל לקמן (דף כו.) גבי שדי מכורה לך יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי"ל משום דכתב ביה נתינה אחריתי ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה משום דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ"ל דלא בעי:
הא לא דמי האי שטרא וכו'. ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב"ד:
הלכתא נינהו. תימה כיון דהלכתא נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי למכר ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא והי הלכתא. אך קשה דלקמן (דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י"ל דכיון דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
ע א ב ג מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ה', סמג עשין מה, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף י':
עא ד מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ג', סמג עשין מה, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ב סעיף ג':
עב ה מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ג', סמג עשין מה, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
והלכתא שראי לא צריכי שומא. אגב דאמר והלכתא אינה מקודשת פסקינן כל הני ולאו משום דצריכי ליה דקי"ל בכל דוכתא דלא אפסיק' הלכתא בהדיא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה כדברי רבינו הגדול ז"ל ומקצת הגאונים ומפורש אצלנו בבבא בתרא תדע דהא פסקינן נמי הכא והלכתא כר' אלעזר והלכה כרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למפסק בהו מידי דליכא מאן דפליג עלייהו אלא ארחא דתלמוד' הוא בהכי:
או על החרס. פי' אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאי אליבא דרבי מאיר הא אמר עדי חתימה כרתי בין בגטין בין בקדושין בין בשאר שטרות כדאמרינן במכילתין בפרק האיש מקדש הכא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה ור' אלעזר לטעמ' אלמא כי היכי דפליגי בגטין פליגי בקדושין וכיון דעדי חתימה כרתי לר' מאיר ודאי מוכח מתוכו בעינן ושטר שאינו יכול להזדייף בעינן כדתנן כתבו על נייר מחוק ועל דפתרא פסול וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וחרס יכול להזדייף הוא וכדאמרינן נמי בכתובות דף כ"א ע"ב ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא משום דחספא יכול להזדייף הוא ולא גבי בה כלל מעתה למדת דמתניתין דקתני או על החרס ר' אלעזר היא. ומי שפירשה בחוקק לא דקדק יפה בלשון כתב ושלא לצורך טורח וכדאמרינן דהא ק"ל כר' אליעזר בגטין ובקדושין ועל הנייר נמי נייר מחוק משמע שהוא מזדייף:
בתך מקודשת לי וכו'. והא לא דמיא הך שטר' לשטר זביני. פירוש ומנא ליה דמיקריא שטרא ק"ל אנא היכן ליעבד כשטר זביני כלומר עד שיאמר בתי מקודשת לך לא אפשר דכתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה ושטר מכתב כתיב מויצאה והיתה וניחא ליה כי כתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה בכסף הוא דכתיב דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון אבל בשטר אימא ה"נ.
ומפרקינן הכא בענינא דקרא בין בכסף בין בשטר במוכר תלא רחמנא דבעי למימר שדי מכורה לך בכסף או בשטר והכא מעניניה דקרא דבלוקח תלה רחמנא והויות להדדי מקשינן דהא לא דמו קדושי לזביני והיינו טעמא דלא קשיא ליה מעיקרא דלא דמיא האי כספא לכסף זביני דהכא [בעל] אמר הרי את מקודשת לי בכסף (ודי) [זה] והתם [מוכר] אמר שדי מכורה לך בכסף זה.
ואקשינן התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו דאלמא לוקח אומר שדך קנויה לי בכסף ובשטר נמי נימא הכי כדאמרת בקדושין [וקשה] אמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא להאי שטרא דגט דהתם מוכר אמר הרי את לעצמך הכא קונה אמר בתך מקודשת לי איכא למימר משום דאיכא למימר דומיא דגטין הוא מה התם בעל כותב והיא מקבלת והיינו סברא דמאן דאמר לשמה ושלא מדעתה אי נמי משום דאכתי לא ק"ל אי הויות ליציאות מקשינן לגמרי או דיינינן מינה ומוקמינן באתרא למיגמר הויות מהדדי והיינו בעיא דר"ל בשמעתין:
בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת. פירוש בתורת שליחות כגון שעשאה שליח ממש או שאמר לה צאי וקבלי קדושין כדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאי מדין שליחות אין שליחות לקטנה אלא משום דהוה ליה כאלו אמר האב כל המקדש את בתי מקודשת לו וכאלו נתן לו ממון שהרי אמר שיקבלם לו וכן תנהו לכלב שלי מקודשת מקודשת.
ובתך מקודשת לי לאו דוקא בתרווייהו, דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי נמי אמר הרי את מקודשת היא דהא בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרינן חוששין שמא נתרצה האב והוו קדושין ואעפ"י שאמר לה הרי את. ועוד דומיא דכסף (ועוד) [יעיד] דאמרינן לקמן אומר לה בפני שנים הרי את מקוד' לי ואפילו לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו ומינה גמרינן לאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאומר לה הרי את וה"ה לעושה אותה שליח לקבל לה קדושיה והיא נערה שאם אמר לה הרי את מקודשת. ורב נחמן כי נקט בתך תרתי קמ"ל דאפי' לדידה כי כתב בתך מהני ולאפוקי שאם כתב הרי את מקודשת לי ונתן לאביה בקטנה לא אמר כלום וכןסיפא אם כתב לאביה בתך מקודשת לי מקודשת שאפילו במגרש ואומר תן גט זה או התקבל לבתך או לאחותך מגורשת ואעפ"י שבגט עצמו צריך לפרש שמה התם מתקנת ר"ג בגיטין היא אבל מן הדין מגורשת ובקדושין שאין צריך לפרש שמה כי כתב בתך ודאי מקודשת אלא הא נמי קמ"ל דאפי' ע"י אביה כי כתב הרי את מקודשת וע"י עצמה אי כתב בתך מקודשת.
עוד יש לפרש ולומר דסיפא דרב נחמן דוקא היא שאם כתב לאביה בתך מקודש' לי לא אמר כלום דגבי גט בעינן שמו ושמה דאורייתא דכתיב ספר כריתות בעינן סיפור דברים שכורתי' ביניהן ואי אפשר בלא שם שלהם וכו' ולא מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא וה"נ משמע במסכת גיטין דף כ' ע"א הלכך גבי קדושין נמי צריך לכתוב הרי את פלונית מקודשת לי ואי כתב לאביה בתך פלונית אינה מקודשת שאלו בגירושין אינה מגורשת (אלא) שלא שמענו בגטין שידבר עם אחרים וכן נמי בקטנה צריך לכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני או שיפרש שמו של אב הא בסותם שמן אינה מקודשת דהא אקשויי מקשינן להו לגיטין דבעי שמו ושמה. וההיא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה לא כתבו רבינו בהלכותיו ושמא הוא מוציא עצמו בזו שכוללת בין נערה בין קטנה כל שלא בגרה:
תגא דמלכא אינה מקודשת: פירושו שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ורבינו חננאל פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא - שהיא דבר חשוב מאד - אינה מקודשת משום דאדבורא קמא קא סמכה.
אבל אי אמר לה איהו מעיקרא "אי יהיבנא לך מקדשת לי" ואמרה "יהבה" אי נמי "הבה מיהבה" ושדי או אשקי -- מקודשת, ד-הבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת.
ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה "התקדשי לי בו" הרי זו מקודשת.
ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה -- אי יהיבנא לך מקודשת לי -- ואיהי לא אמרה לו "אין" אלא "הבה" - גלה דעתה דלא בעיא בקדושיה דאם כן לימא ליה "אין". אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה והיינו דאמר כל הבה מיהבה לאו כלום הוא דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא היא, ולא משום "הב לי" דקאמרה מעיקרא ולא משום דלא אמר לה "התקדשי לי בו" בשעת נתינה דהא דקאמר לה "אי יהיבנא לך מקדשת לי" לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם אלא בשעת נתינה אמר לה "הרי את מקודשת לי בזה" דסתמא דמלתא הכין הוא. ואף על גב דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקודשת לי כי לא אמר בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד. ועוד, דמן הסתם הכי הוא. וכדאמרינן לקמן ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכא אתא ההוא גברא וחטף ורשכא מינה. אמרה ליה הביניה ניהליה. אמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי. יהבינה ואשתיקה. והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה היא, דאי לאו הכי פשיטא דאינה מקודשת דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה. אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים. וכן פירש שם ר"ח זה לשונו: אמרה לה אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה, עד כאן.
וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש ( ? ) דגרסינן התם חטף סלע מידה ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת. ועוד, דהכא אף על גב דלא אמר לה התקדשי לי בו אנן סהדי דלקדושין אינון והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה דאינו צריך לפרש. וסתם כמפרש דמי. ואי במפרש מקודשת - בסתם נמי מקודשת. אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה "אין" -- גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה והלכך אף על גב דאיהו אמר "התקדשי לי בו" - אינה מקודשת. ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא "הב לי" או "אשקי" אלא דאיהו אמר לה "אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי" ואהדרא ליה "הב" או "אשקי" -- חד דינא אית ליה ואינה מקודשת. דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר "אין".
ואי אמר לה "יהיבנא לך מקודשת לי" ושקלתיה ואשתיקא -- מקודשת, דהשתא לא גליא דעתא דלא נסיב ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי מעשה חרש כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי - הא לאו הכי מקודשת דעדיף שותקת מהבה או אשקי. דשותקת כמודה, ו'הבה' או 'אשקי' אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כנ"ל.
והלכתא שיראי לא צריכי שומא: ואף על גב דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא וקיימא לן כרבה חוץ מ'שדה', 'קנין', ו'מחצה' -- יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא.
ואי נמי יש לומר דהכא בגברא דקא פסיק הלכתא בהבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרב ואף על גב דלא צריך דכללא הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר' אלעזר וכרבא אמר רב נחמן אף על גב דלא הוה צריך דהא ליכא מאן דפליג עלייהו.
ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילו באבנים טובות ומרגליות והוה אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת. קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן נכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלי כפלים מחברתה -- בהא אין הלכה כמותו אלא צריכא שומא דשמא טועה היא בשומתה וסבורה היא ששוה יותר. ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת דלא סמכה דעתה. והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא כרבא אמר ר' נחמן.
כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי: לישנא קייטא(?) נקט הכא ד"בתך פלונית מקודשת לי" כותב לו. דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שיכתבו שמותיהן בגט. ומדאורייתא הוא משום דכתיב "ספר כריתות" - ספירת דברים הכורתין בינו לבינה. ובאין שמותיהן מפורשים בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו זו.
והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס -- ר' אלעזר היא דאית ליה עדי מסירה כרתי. אבל לר' מאיר דאמר ליה עדי חתימה כרתי הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתן בהמגרש תניין ( ? ) אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. וחכמים מכשירין, ואמרינן בגמרא מאן חכמים? ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. והוא הדין לשטרי קידושין דלר' מאיר כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים - אינו שטר.
ולקמן בפרק האיש מקדש ( ? ? ) אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדין ור' מאיר לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי ור' אלעזר לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי.
ורבינו תם ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אפילו לר' מאיר הוא ובנייר שאינו מחוק ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף. דיש בלשון 'כתיבה' חקיקה כדאיתא בפרק המביא תניין בגיטין. ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמרואי פסקו כר' אלעזר דגטין וקדושין.
מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני. התם מוכר כותב והכא בעל כותב: הקשה הרמב"ן נר"ו אלא היכי ליעבד? אי כתב ליה אב "בתי מקודשת לך" לא אפשר דהא כתיב "כי יקח" ולא שתיקח את עצמה. וניחא ליה דכי כתיב "כי יקח" בכסף הוא דכתיב והתם ודאי בעינן שיקח הוא. והיינו דלא אקשינן הכי לעיל גבי כסף "והא לא דמי הא כספא לכספא דזביני", דהתם מוכר אומר "שדי מכורה לך בכסף זה" והכא בעל אומר "הרי את מקודשת לי". אבל גבי שטר הוא דאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב, בשטר ארוסין נמי נימא הכי.
ופרקינן הכא מענינא דקרא - דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח - מקשינן כולהו הויות להדדי. והתם במוכר תלה רחמנא, בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר "שדי מכורה לך".
ואקשינן בזביני נמי הא כתיב "שדות בכסף יקנו" -- דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא ואקיש כולהו קניות להדדי.
ואם תאמר, ואמאי לא אקשי ליה "והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב? יש לומר משום דאין לומר דדומיא דגיטין הוא דהכא והתם בכל כותב והיא מקבלה. והכי נמי משמע לקמן גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם: בשטר מנן לן? אמר עולא אמר קרא "אם אחרת יקח לו"-- הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת מקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר. ואקשינן הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו. אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר -- דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחינן הקישא.
ואיכא למידק, והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן. ואף על גב דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא קונה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו, דבתרוויהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן.
ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מ"ויצאה והיתה" ולא משטר מכר ומאי קא מקשינן והא לא דמי לשטר זביני ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מ"כי יקח". ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפינן, מיהו עיקר קדושין מדין קנין הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן "נקנית". וכיון שכן אף קנית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא - מה התם מקנה כותב אף הכא הוה למימר שיכתוב המקנה. כנ"ל.
כתב לו הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי..בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרושה: ופי' "על ידי עצמה" - בין שעשאה אביה שליח ממש בין שאמר לה "צאי וקבלי קדושיך", וכדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ולאו מדין שליחות הוא (דאין שליחות לקטנה), אלא משום דהוה ליה כאומר "כל המקדש את בתי מקודשת לו כאילו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי". הא למה זה דומה ל"תנם לפלוני שיקבלם לי" דמקודשת. והא דאמר "בתך מקודשת לי" משום מתקדשת על ידי אביה נסיב ליה, דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה "בתך פלוניתא מקודשת לי" ואי כתב ליה "הרי את פלינותא מקודשת לי" אינה מקודשת דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יביה ליה -- לא מיקדשא אלא אם כן כתב לה "בתך מקודשת לי". אבל במקדשה על ידי עצמה, אף על פי דאיהי מחמת האב שקיל להו, בין כתב לה "בתך מוקדשת לי" בין כתב לה "הרי את מקודשת לי" -- הרי זו מקודשת. ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי -- אלמא אף בקטנה שאמר לה "הרי את מקודשת".
ומינה, ב'צאי וקבלי קדושיך' כי אמר לה "הרי את מקודשת לי" - מקודשת. והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרוויהו "בתך מקודשת לי" תרתי קמ"ל. דאפילו בדידיה כי כתב "בתך מקודשת לי" מהני. ואם כתב "הרי את פלונית מקודשת לי" ונתן לאביה קודם שבגרה -- אינה מקודשת.
אבל בסופה, בשנתדקשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב "הרי את פלניתא מקודשת לי" אבל אי כתב "בתך מקודשת לי" ונתן על ידי האב - אינה מקודשת. דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר "פלונית מקודשת". דלא דומיא דגרושין היא. דאילו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח אלא "הרי את מגורשת" "הרי את מותרת" ולא שידבר עם השליח 'פלוניתא מגורשת ממנו'.
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
אמר רב חמא כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. נראה לי דאי אמרה בכולן ואיקדש אני לך מקודשת היא. והילכתא שיראי לא צריכי שומא. יש לגמגם כאן דהא קיימא לן רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה מה איצטריך למיפסק הכא נמי כרבה: אמר רב חמא כתב על הנייר או על החרס כו'. מה שעמדתי זה אליבא דרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ולא כרבי מאיר בפרק חזקת הבתים במהדרא רביעאה אינו נראה לי אלא אפילו כרבי מאיר אתי' דעד כאן לא פליגי בפרק שני דגיטין (דף ך"ב ע"ב.) בנייר מחוק ודפתרא אלא שמא חזייפנו האשה אם יש בו תנאי ורבי אלעזר מכשיר משום דלא סגי באל עידי מסירה וע"מ זוכרים מה שהיה כתוב שם כדאמרי' התם מידכר דכירי ורבי מאיר דאל בעי עידי מסירה היה אוסר לכתוב הגט על הדפתרא שמא תזייף ותמחו קהתנאי שהיה כתוב בו ותניח החתימה ותקיימנה על ידי עדים המכירין חתימתן. אבל אם כתוב ובאו עידי החתימה והעידו כי כך הי הכתובמי לא מודה רבי מאייר דכשר הלא החתימה לרבי מאיר היא כמו כתיבת הגט לרבי אלעזר דרבי מאיר סבר האי וכתב לה חתם לה הוא ולא בעי כתיבה לשמה כי אם חתימה והיה מכשיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה ורבי אלעזר היה סובר דהאי וכתב לה כתיבת הגט היא ובעי כתייבה לשמרה וחתימה לא בעי אל אעידי מסירה. וכי היכי דרבי אלעזר מכשר דפתרא בכתיבת הגט משום דליכא לזיופי בעידי מסירה הכי נמי מכשר לה רבי מאיר היכא דקיימי עידי חתימה קמן ואמרי דהכי הוה כתב כי חתמינן וגם (תיבת וגם ט"ס וצ"ל וגט.) כשר הוא ומגורשת היא ואל אמרינן כיון דיכול לזייף כמאן דליתיה דמי כי היכי דלא אמרינן לרבי אלעזר בכתיבה ולא אסר רבי מאיר אלא שלא יעשה לכתחילה שלא תזייף אבא היכא דאיקרי וכתב ועידי חתימה מסהדי דהכי הוה גט כשר הוא ומגורשת היא והכא נמי כגון שעידי חתימה מבררים סכך היה ואין בו זיוף ומשום הכי הי אמקודשת ולגבי שדה אמרינן לקמן נמי דהיא מכורה ואתא לאשמועינן דחף על החרס שאינו שוה כלום מקרי שטר דאל בעי שוה פרוטה אלא כתיבה וכך היא כשרה על החרס כמו על הקלף היכא דקים לן דליכא זיופא. עיין מה שכתבתי בהלכות ד בספר הלקט: מתקיף לה רב פפא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני וכולי. ראיתי מקשים ואם אינו דומה מה בכך והא קידושי שטר לאו משדה עפרון ילפינן להו לא (תיבת לא ט"ס וצ"ל אלא.) מהיקישא דויצאה והיתה וגט אשה בעל כותבו וה"ה שטר ארוסין הבעל כותבו ואיאמי בענן שידמה לשטר מכר השדה. ואין זו קושיא של כלום דגט אשה נמי שכותב הבעל מפני שהוא המקנה והאשה נקנית וכותב לה הרי את מגורשת מנו ומקנה לה גופה אבל הכא הבעל קנה והאשה מקנה את עצמה לו והיאך כותב הבעל האב היה צריך לכתוב והאשה:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
שוכא. קשר או אגודה:
לאו כלום הוא. שלא נתרצית ליקח לשם קדושין אלא לא תשחק בי בדברים אלו:
ומסתברא דוקא שלא אמר לה עוד דבר אלא נתן בידה אבל אם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה וקבלה ודאי האי הבה מיהבא דקאמרה ריצוי הוא ומקודשת שלא היה ריצוי לא היה לוקח מה שהוא נותן לה שהרי אין לה בהן כלום:
הב אשקי שלא כפלה הלשון אי הוי ריצוי או לאו:
תגא. עטרה ולשון שבועה היא:
והלכתא שיראי לא צריכי שומא. כתב הר"ם פ"ז אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשים דינר (ה"ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא) והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להן אם היו שוים חמשים ה"ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי היא מקודשת משעה ראשונה ואם אינם שוים אינה מקודשת ע"כ. נראה דעתו דדוקא שיראי וכיוצא בהן שהיא מתאוה להן ומעכבן לעצמה ואינה רוצה למכרם סמכא דעתה. אבל במה שאינה מתאוה להם שמא דעתה למכרם ולא סמכא דעתה שמא לא תמצא שויין. ומ"ה פסיק בגמ' והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ולא אמר והלכתא מאני לא צריכי שומא. ואיכא מ"ד ה"ה לכל מילי והאי דנקט שיראי משום דעובדא דאיפליגו ביה רבה ורב יוסף שיראי הוו:
והלכתא כר' אלעזר. דעת הרי"ף והר"מ לפי מה שנמצא ברוב ההלכות דהאי והלכתא כר' אלעזר דאי אמר לה התקדשי לי במנה סתם ונתן לה דינר אפי' היה מונה והולך ה"ז מקודשת וישלים כדאוקימנא לתירוצא דתריצנא כר' אלעזר. ולא כרב אשי. וכן עיקר. דא"כ לימא נמי והלכתא כרב אשי. ואיכא מ"ד דהאי תירוצא לאו ר' אלעזר הוא דתרצה אלא בעל הגמ' הוא דתירצה הכי. ואפשר דר' אלעזר ס"ל כרב אשי הלכך האי והלכתא כר' אלעזר ממימריה בלחוד הוא דפסקינן כוותיה דהתקדשי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וכדאסקה רב אשי דמונה והולך דעתה אכולא מנה:
כרבא א"ר נחמן דמנה אין כאן ומשכון ליכא ואע"ג דליכא מאן דפליג אדרב נחמן כיון דאיכא ברייתא דלכאורה משמע דפליג עלייהו איצטריך תלמודא למפסק כוותיה לאשמועינן דהנהו שינויא דמשני שינוייא הוו:
על הנייר או על החרס אע"פ שיכול הכתב להזדייף בהני כיון דאיכא עדים כשנתן לה השטר בתורת הקדושין דקדושי בלא סהדי לאו כלום הוא לא איכפת לן ובפ"ק דגיטין אסיקנא דמחובר פוסל בקדושין כגיטין. והיכא דכתב תנאי בקדושין ודאי מקודשת דאע"ג דבגיטין אם כתבו קודם התורף הויא ספק מגורשת בשטר קדושין ליכא תורף שאין שם אלא שם האיש ולא שם האשה ולא זמן ועוד דבכל דוכתא תשכח דאיתקש הויה ליציאה אלא במה שפוסל הגט מהיות גט אבל במה שהוא ספק לא מדמינן קדושין לגיטין שלא הקשה תורה קדושין לגיטין אלא במה שפוסל הגט מהיות גט בגט ואינו גט אבל מספק לא איירי קרא דליכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא ואפי' תימא דמשום שהקישה תורה הוייה ליציאה יש לנו לומר שמה הוא ספק בגרושין הכי נמי בקדושין הא ליכא תורף בקדושין הלכך הויא מקודשת ודאי ומ"ש בעל הש"ש דמקודשת מספק אינו כמו שכתבנו:
הלכתא נינהו כלומר שכך קבלו פי' ענין קדושין מסיני מפי משה רבינו:
שלא בגרה דהויא ברשות אביה:
שלא לשמה שכתבו לתתו לרחל ונתנו ללאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה