ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/קידושין/פרק ד

< רש"י על הש"ס




האומר לשפחתו - מעוברת:

הרי את בת חורין - בגט שחרור זה וולדך עבד:

ולדה כמוה - משוחרר כדיליף בסיפא שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה הולד שתלד לאדוניה אין האשה לאדוניה אין הולד לאדוניה:

מאי תלמודא - היכא שמעינן מהאי קרא דבריו קיימין:

אמר רבא אדרבי יוסי הגלילי - האי קרא אדרבי יוסי קאי ולדה כמוה משום שנא' כו':

מתני' יכולין ממזרין ליטהר - מפסול זרעם שלא יהו בניהם ממזרים:

בנה עבד - ואין ממזר דהא ולדה כמוה:

בן חורין - ומותר בישראלית:

הרי זה עבד ממזר - בגמרא יליף לה טעמא:

גמ' לכתחילה קאמר - ממזר נושא שפחה דקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר:

או דיעבד קאמר - ממזר שנשא שפחה אבל לכתחילה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש (דברים כג) דמתרגמינן לא יסב גברא וגו' דשפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדישות:

טיהרת את הזכרים - שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחה בידו:

ואת הנקבות לא טיהרת - אין דרך אשה לגלות ממקומה ולבקש תחבולות לינשא בסתר מאחר שיש מוחין בידה אלמא ר' טרפון דיעבד קאמר דאי לכתחילה כיון דאין מוחין בידה ממזרת נמי תנסיב לעבד:

עבד כנעני אין לו חייס - אינו מתיחס אחר אביו דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הילכך אי מינסבא לעבדא לא מהני מידי:

אי אקדמתיך אטהרתיך לבנך - אם הייתי מכירך קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך:

שפיר - שהיה אומר לו ליקח שפחה:

מאי ניהו - מאי הוה אמר ליה איסורא לא היה מינסיב עצה למיעבד ומשני דמינסיב לו עצה ואמר ליה זיל גנוב ותיזדבן לעבד עברי ותהא שפחה מותרת לך דמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית ולא מוכר עצמו ולהכי נקט זיל גנוב והוא הדין נמי מצי לאקשויי מי שרי לאנסובי עצה למיגנב אלא מקשיא אחרת סלקיה דאי הוה מקשי ליה הא הוה מצי ליה לשנויי אלא דאמר ליה מכור עצמך לעבד עברי וכרבי אליעזר דאמר בפרק קמא (לעיל דף יד:) זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית:

והאמר מר - במסכת ערכין:

אלא בזמן שהיובל נוהג - דמצי למקרי ביה עד שנת היובל יעבוד עמך:

לא יבא לו - דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו:

כולד במעי בהמה דמי - שאין מתייחס אחר אביו כלל:

פרק רביעי - עשרה יוחסין


מתני' עשרה יוחסין עלו מבבל - כשעלו בני הגולה ובגמרא מפרש לה דאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו:

חללין - כהנים חללין שנולדו מפסולי כהונה:

וחרורי - משוחררי:

נתיני - גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם:

שתוקי ואסופי - מפרש להו ואזיל איזוהי שתוקי כו':

לויי וישראלי חללי גירי וחרורי מותרים לבא זה בזה - אבל כהנים בחללי גירי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה:

גירי וחרורי ממזרים כו' מותרים לבא זה בזה - דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים אבל לויים ישראלים בממזרי לא ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמר בגמרא (לקמן דף עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא בקהל ספק יבא:

ואינו מכיר את אביו - וכשקורא פלוני אבא אמו משתקתו:

בדוקי - בגמרא מפרש ליה:

גמ' מילתא אגב אורחיה קא משמע לן - על פי דרכו שהיה הולך ומדבר דבריו ליוחסין השמיענו ולמדנו דבר חדש בלישנא דנקט ולמדנו עוד ממנו דא"י גבוה מבבל:

בשלמא בית המקדש גבוה - דשמעת מינה דהא בארץ ישראל משתעי קרא:



דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית וגו' - מכאן שהמקדש גבוה מכל ארץ ישראל דכל צדדיה סתם וכתב ועלית:

אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון - דהיינו בבל ומכל הארצות אשר הדחתים שם וכתיב אשר העלה:

מסייע ליה לרבי אלעזר - דנקט תנא דידן לישנא יתירא לאשמועינן שכל עצמו של עזרא לנקות את בבל נתכוון לפי שראה אותם שנתערבו בהן וראה שהיו חכמי הדור עולין עמו ואין עוד בבבל שיתעסק לבדוק בהן לייחסן עמד והפריש פסוליהן והוליכן עמו והדור שראו הפרשתם הכירו בהם ולא חשש שיתערבו בהן אלו הפסולין העולים ולדורות הבאים נמי כיון דאמר מר (לקמן דף עו:) לשכת הגזית היתה שם ששם היו יושבים מייחסי כהונה ולויה בכל יום מיזהר זהירי בפסולי:

העלום - על כרחם:

אפרושי אפרושינהו - ומתוך שהופרשו הכירו בהם אנשי מקומם וידעו שלא יתערבו עוד בהם:

ומנפשייהו סליקו - לארץ ישראל שלא יכירו בהם:

בשלמא למ"ד - שעלו מאיליהם ולא הכירו בהם העולים עמהם כל כך היינו דארץ ישראל עיסה לבבל ספק יחוס הוא אצל בבל שנעשית בבל כסולת נקיה ובני ארץ ישראל לא הכירום כל כך ויש שנדבקו עמהם:

עיסה - ספק עירובין כעיסה זו שמערבין בה שאור מים וקמח מלח וסובין:

כל הארצות עיסה - פסולת אצל ארץ ישראל לפי שבני ארץ ישראל עסוקין לבדוק ביוחסים לפי שהכהנים מצויים שם:

וארץ ישראל עיסה לבבל - שעזרא הפרישם ויצא משם:

אלא למ"ד העלום תנן - הואיל ובעל כרחם העלום עם אלו יצא קול פסול עליהם והכל ידעו בפסולן ונזהרו בהם כל העולים:

ואבינה בעם - מי היה ומי לא היה ש"מ לא ידע עזרא מי עלה עמו ומי לא עלה עמו וסבור שהיו שם לוים כשרים ולא מצא ראויים לעבודה אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו איך נשיר את שיר ה' וגו' במזמור על נהרות בבל (תהלים קלז) שאמר להם נבוכדנצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו לו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר אין לנו במה למשמש בנימי הכנורות מאותן עלו ומן הכשרים לא מצא לפי שהיו יושבים בבבל בשלוה והעולים בירושלים היו בעוני ובטורח המלאכה ובאימת כל סביבותיה והנך לויי דקתני מתניתין מהנך דלא חזו לעבודה היו:

מזהר זהירי בהו - יודע היה מי עלה ומי לא עלה:

גדולה חזקה - יש לסמוך עליה יפה:

בקשו כתבם המתייחשים - כתב יחוסם:

התרשתא - נחמיה בן חכליה קרוי כן בספר עזרא ובגמרת ירושלמי נמצא שעל שם שהיה משקה למלך היה צריך לשתות קודם שלא יחשדוהו שמא הטיל סם המות במשקה המלך התירו לו יין של עובדי כוכבים לשתות לכך נקרא התרשתא:

עד עמוד הכהן לאורים ותומים - כאדם שאומר לחבירו עד שיבא משיח דאורים ותומים לא היו בבית שני:

ואמר להם כו' - מדכתיב מקדש הקדשים שמעינן דלא אסירי בתרומה אלא מקדשי המקדש:

אמר להם - תרומה איני יכול לאסור עליכם מפני חזקתכם שהוחזקתם בבבל לאכלה:

קדשי הגבול - תרומה הנאכלת בכל מקום:

אף כאן כו' - אלמא מדכתיב ויגואלו שמע מינה נתחללו מן הכהונה והיינו חללים:

ולמ"ד - במסכת כתובות (דף כד:):

מעלין מתרומה ליוחסין - הרואה כהן אוכל בתרומה במקומו אין צריך לבדוק אחריו ביוחסין ונושא כהן בתו הני כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו ואמאי לא חש לה נחמיה דלא לאסוקינהו:

שאני התם דריע חזקתייהו - לא איצטריך למיחש להאי דכיון דשאר כהנים אוכלים בקדשי המקדש והם נגואלו מהם הורע חזקתם ויש בהם היכר ולא אתי לאסוקינהו:

ואלא - כיון דליכא למגזר מידי מאי גדולה חזקה דאמר רבי יוסי מאי רבותא לא היה לו לומר אלא מנין לחזקה כו' מדקאמר גדולה רבותא אשמועינן דאע"ג דאיכא צד איסור השתא טפי מעיקרא סמכינן עלה:

בתרומה דרבנן - תרומת חוץ לארץ:

תרומה דאורייתא - משבאו לארץ:

השתא נמי תרומה דרבנן היא - דאכול כדמעיקרא ומאי נינהו תרומת פירות וירק:

בתרומה דאורייתא - דגן ותירוש ויצהר לא אכול:

ליכא למיגזר משום תרומת הארץ - דלא הואי גבייהו:

- וכל זר לא יאכל קדש. כל אותו הענין מדבר בתרומה ולא בקדשים דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וליכא לאוקמי אלא בתרומה שמחוסר כפורים מותר בה: ולא מידי דאיקרי קדשים חזה ושוק של שלמים דאשכחן דאיקרי קדשים:

במורם מן הקדשים - חזה ושוק:



לא תאכל - ואפילו זרע אין לה ושבה אל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק:

לשכניה בן ארח - ישראל היה:

ותו ממאי דהוו להו בני - לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם:

ותו - אפי' היו להם ממאי דמבבל עלו אותם נשים ובניהם דילמא בארץ ישראל נותרו בימי גדליה אותם שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם היינו שתוקי ואסופי):

למעשה סדום - שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית יג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמרינן בחלק (סנהדרין דף קט:) דמחי לאתתא דחבריה ומפילה א"ל תהוי גבך עד דמעברא הרי ממזרים לגבי ישראל:

חרשא - לשון מחרישה:

בית אבותם - אביו:

וזרעם - אמו:

זה אסופי - דאילו שתוקי מכיר להודיע אמו שהיא מישראל והכא לא ידעו אם מישראל הם:

אמר אדון - מסרס המקרא ודריש אדון כמו אדון אימר כמו אמר:

אדון - הקב"ה:

ככרוב - קדושים ככרובי הקדש כחיות הקדש דכתיב ביה (יחזקאל י) פני הכרוב:

כנמר - כחיה זו שאינה מקפדת בזוג חבירתה:

כאילו חרשו כו' - משום דלא יכלו להגיד יחוסם קרי להו תל מלח חרשא לשון חורש:

בנים זרים - מאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד:

ושמא תאמר חלקו - כגון נכסי צאן ברזל:

ולא חלקה - כגון נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שחזרה לינשא למיוחס:

שאינה הוגנת - פסולה לו:

כופתו - הלוקה בב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד במסכת מכות (דף כב:) כופתו קושרו:

רוצעו - מלקיהו ברצועה:

ועל כלם - כהנים לויים וישראלים:

אליהו כותב - מאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם את משפחתו כגון שנשא אשה שאינה הוגנת לו: (האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא"כ מקמי דהוה אתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה):

כל הפוסל - מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:

נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה - המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול:

בר שויסקל - לשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי:

שמתיה - כדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.):

אמרו ליה - לרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי:

לקמיה דרב הונא - לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן:

לא מיבעי לך למיזל - לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דר' יוחנן:

יקרא דבי נשיאה - שהוא חתן הנשיא:

אסור לעשות מלאכה בפני שלשה - שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו:

דגונדריתא - היינו מעקה באחד הלשונות:

מי סני - כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו:

אקרפיטא - ספסל:

תילתא ברמות רוחא - מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו:

אנבגא - כוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.):

אנפק - כוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם:

תיתי דונג - תבא בתי שכך שמה:

אין משתמשין באשה - שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים:

קטנה היא - רב נחמן קאמר לה:

לילתא - שם אשתו:

קול באשה ערוה - שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני:

אמר ליה רב נחמן - אפשר לשלוח לה שאילת שלום ע"י שליח:



אין שואלין בשלום אשה - שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה:

אמר ליה רב נחמן ע"י בעלה - אהיה אני שליח לדבר:

אין שואלין בשלום אשה כלל - שמרגיל לבה ודעתה אצלו:

שלחה ליה - ילתא לרב נחמן:

שרי ליה תיגריה - פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר מישרי ליה תיגריה כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו:

מאי שיאטיה דמר הכא - מה דרכו של אדוני לשוט הלום כלומר למה בא אדוני הנה:

שותא דמר לא ידענא - שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו:

לדינא מזמינא ליה - בתמיה:

אפיק דיסקא דאזמנותא - הוציא שטר הזמנה מחיקו ששלח לו רב נחמן שיבא לפניו:

מבי חדיה - מתוך חיקו:

לימא מר מיליה - ידבר דבר זכותו על ריבו של אותו האיש:

ציער שליחא דרבנן - ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות:

דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן - כדאמר בפ' קמא (לעיל דף יב:):

דעדיפא מיניה - חמורה ממנה עשיתי לו לקנסו:

אדהכי אמר ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי - דאתינא מבית חשמונאי קרית לי עבד:

כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא - שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים:

אם קודם שבא מעשה לידו אמרה - להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשה ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו הוא אמר כן:

אגודא - שפת הנהר:

אמברא - על הגשר אי נמי בתוך הספינה לעבור הנהר:

איקרע' כמה כתובתא - מנשי אותה המשפחה:

כי קא נפיק - רב יהודה:

למירגמיה - לפי שגילה את פסולם:

זרעייתא - משפחות:

וקם אטמא בנהר מלכא - באותן האבנים שהשליכום בנהר עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים:

אטמא - סתימה כדמתרגם סתמום טמונון (בראשית כו):

מכריז רב יהודה בפומבדיתא - שם היה יושב:

בלאי דנאי טלאי מלאי זגאי - שמות מקומות או משפחות:

גובאי - גבעוני כלומר על שם שהיו גבעונים נקראו בבבל גובאי קרוב לגבעונים בשמן:

דורנונית דרא דנתינאי - כפר נתינים היה דורא כפר כדאמר (עירובין דף ז:) דורא דרעותא א"ל מרי דוראי (פסחים דף כה:) ועל שם שהוא כפר נתיני נקרא דורנינות:

בי כובי דפומבדיתא - כפר הסמוך אל פומבדיתא דמקרי בי כובי:

פשחור בן אימר - בימי ירמיה היה:

וכולן נטמעו בכהונה - ול"ג גדולה:

נטמעו - נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמן בכהנים מתוך שהיו אוכלים תרומה מחמת [שהיו] עבדי כהנים:

אל תהרהר אחריו - אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן:

עדות לישראל - אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהן שהן משלו:

משפחות ישראל - משפחות שהם ישראל גמורים:

בישראל כתיב - והייתי להם לאלהים אע"פ שאינם לי לעם ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם אבל גרים אין מקרבין אותן מן השמים אלא אם כן הן מקרבין עצמם תחילה להיות טובים:

קשין גרים - שאינם זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם:



מטהר השבטים - מיחסם:

כסף מטהר ממזרים - המטומעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שיטהרו שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה:

שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף - אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפיה דקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה צדקתו של הקב"ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל שנטמעו נטמעו ורבי יהושע בן לוי סבירא ליה האי מטהר לאו מבדיל פסוליהן קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם:

עיסה - כעיסה שהיא מעורבת ובשם ר' משה מרומא"ט (רומ"א: רומא (בירת איטליה)) שמעתי עיסה כפסולת ענבים שנסחט משקה שלהם:

בקשו לעשות בבל עיסה - להחזיק משפחות ארץ ישראל מיוחסות ולבדוק אחר משפחות בבל כל הבאים לישא משם אשה:

קוצים אתם משימים בין עיני - משום דרבי ממשפחת בבל היה מבני בניו של הלל שעלה וקיבל נשיאותו של בני בתירא:

יטפל לכם רבי חנינא - להשיבכם דבר:

טלוני בעריסה ורוצו - שלא יפשפשו אחר דבריו ויהא צריך לגלות משפחות והוא היה זקן ולא היה יכול לרוץ:

אמר להם אין שחיטה לעוף - דבר שהוא תימה להם ולא גלה להם טעמו כדי שיהו טרודים בסברא הראשונה ולא יחזרו אחר טעם השניה עד שיפטר מהם וטעם דאין שחיטה לעוף מן התורה בשחיטת חולין (דף כז:) יליף מושפך את דמו בשפיכה בעלמא:

ישבו ובדקו - במשפחות א"י לברר את דבריו:

כיון שהגיעו לסכנה - לפסול משפחות אנשי זרוע שיהרגום פירשו:

היכלא - שבועה בהיכלו של מקום:

בידינו הוא - לגלות פסול משפחות ארץ ישראל:

תנינא - דכל משפחה שנטמעה נטמעה דאין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיהם מי נטמע מי לא נטמע אלא יניחום והם ספק והם כשרים לעתיד לבא:

בית הצריפה - שם המשפחה:

בן ציון - אדם חשוב ואיש זרוע:

ריחקה - הכריז שהן פסולין:

אליהו בא - לעתיד לבא דכתיב (מלאכי ג) והשיב לב אבות על בנים זה מבני בניו של זה:

דיודעין - שהכל מחזיקים אותם בפסולים שנתקרבו בזרוע:

אבל משפחה שנטמעה - מחמת שלא נודע פסולה נטמעה:

עוד אחרת - משפחה אחרת היתה לבד אותה שקרבה בן ציון:

שם בן ארבע אותיות - קריאתו וכתיבתו ופירושו חכמים מוסרין אותו כו':

לעלם - להעלים:

כתיב זה שמי וכתיב וזה זכרי - מדלא כתיב שמי וזכרי משמע שלמדו שני שמות ואמר לו זה שמי מיוחד ובזה השני אני נזכר:

שם - בן שתים עשרה ובן ארבעים ושתים לא פירשו לנו:

משרבו הפריצין - המשתמשין בו:

לצנועים שבכהונה - לברך בו העם במקדש לאחר עבודת ציבור של תמיד של שחר:

מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים - אותן שלא היו בקיאין בו ומברכין בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכין את קולם בנעימה היו אלו ממהרים להבליע את השם בן י"ב ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חביריהם בנעימת ביסום קול שקורין טרוף (טרופ"א: ניגון [למדקדק: ראה הערה בספר]) :

אחר אחי אמי - שהיה כהן ור' טרפון היה כהן בתוספתא דכתובות (פ"ה) מעשה בר' טרפון שקדש שלש מאות נשים בשני בצורת כדי להאכילם תרומה:

לדוכן - לברך ברכת כהנים:

ואינו מעמיד על מדותיו - לנטור איבה שמא ישתמש בו להנקם:

עד שיודע לך - במשפחה שאתה בא ליבדק בה במה נפסלה:

עד שיודע לך במה נכשרה - צריך אתה לבדוק אחר המשפחה כמו שאמרה משנתינו (לקמן דף עו.) ארבע אמהות שהן שמנה:



להשיאו אשה - סתמא בעי בדיקה:

להוציא ממנו אשה - שנשא כבר מסתמא לא מפקינן:

כל שסיחתו בבבל - שמספר בלשון אנשי בבל משיאין לו אשה דמחזקינן ליה מבבל:

דאיכא רמאי - שמלמדים שיחת בבל להחזיקו במיוחסים:

דהוה אמר ליה - רבי יוחנן:

נסיב ברתאי - ולא היה חפץ בה מפני שהיא מארץ ישראל והוא היה מבבל:

אורייתין כשירה ברתין לא כשירה - תלמידי אתה ותורתי כשירה לך ובתי אינך חפץ:

מאי דעתך - שאתה מחזיק בבבל במיוחסים דתנן (לעיל דף סט.) עשרה יוחסין כו' וסבור אתה שעלו כל הפסולין:

מהיכא נסיבנא - איזו אשה מיוחסת:

זיל בתר שתיקותא - שאל לך משפחה שתקנית שסתם בני מריבה הם פסולין שמתוך פסולן שהיו פורשים מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה ומיוחסת דבבל היינו שתיקותא מתוך שהם שתקנים הוחזקו במיוחסים א"כ הבא לבדוק בבבל אינו בודק אלא בשתיקה לבדוק בשתקנים:

לבי בר שפי חלא - שם האיש שופה חומץ כמו השופה יין לחבירו (ב"מ דף ס.):

ואין מניחין אותו - מן השמים לידבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהן:

בריאה - מיוחסת ונקייה:

מתה - ממזרים גמורים כולם:

חולה - רובם כשרים ומיעוטן פסולין כחולים הללו שרובן לחיים:

גוססת - רובן פסולין ומיעוטן כשרין:

עד היכן היא בבל - ליחס:

עד נהר עזק עד נהר יואני - לפי הענין נראה שבבל בין שני נהרות גדולים חדקל ופרת מציעים אותה ביניהם זה מן המזרח וזה מן המערב ובאין ומושכין מן הדרום לצפון וסופו של פרת שופך בחדקל כל זה יש ללמוד מכאן ארץ ישראל בדרומה של בבל דכתיב (ירמיהו א) מצפון תפתח הרעה כלומר בבל בצפון ופרת יורד מארץ ישראל לבבל כדאמר בעלמא (שבת דף סה:) מיטרא במערבא סהדא רבה פרת וקא בעי גמרא מה שבין ב' הנהרות פשיטא לן דבבל היא אלא משפת חדקל ולחוץ עד היכן מתפשט רחבה של בבל אמר רב עד נהר עזק ושמואל אמר עד נהר יואני:

לעיל בדיגלת עד היכן - למדנו רחבה שבין שני הנהרות ועוד להלן מחדקל עד נהר עזק וצריכין לידע ארכה כמה:

לעיל בדיגלת - לצד דרום עד היכן:

עד בגדא ואוונא - מקומות הם סמוכות זה לזה וחדקל מפסיק ביניהן:

ושמואל - מוסיף בארכה לדרום עד מושכני:

כגולה - פומבדיתא קרוי גולה בראש השנה (דף כג:):

לתחתית בדיגלת עד היכן - לצפון ועל שפת חדקל במזרחה של בבל עד היכן אורכה משוך לצפון:

תתאה - התחתונה לפי ששתים היו זו עליונה וזו תחתונה דרך משיכת הנהר ויחוס של בבל עד התחתונה ולא היא בכלל:

חדא כשירה - העליונה:

וחדא פסולה - התחתונה:

ואפי' נורא לא מושלי אהדדי - כדי שלא יהו רגילים אצלם שלא להתחתן בם:

דפסולתא הא דמשתעיא מישנית - וסימן זה יהא בידך שלא תטעה אי זו פסולה הך דמשתעי בלשון מישן שהיא קרובה למישן ואמר לעיל מישן מיתה:

בפרת - על שפת פרת במערבה של בבל עד היכן ארכה משוך לדרום:

עד גישרא דפרת - שמואל היה מוסיף:

לייט - כל שיסמוך על זה שאין יחוסה של בבל משוך כל כך:

אדשמואל לא לייט - בתמיה והרי הוא מוסיף:

אדשמואל לא לייט - דכי אמרה שמואל למילתיה פוחת היה ולא מוסיף ובימי שמואל היה הגשר למטה מאקרא דתולבקני:



והאידנא הוא דליוה פרסאי - שלקחוהו ממקומו ובנאוהו למעלה מאקרא ולהכי לא בעי לתחת פרת עד היכן לפי שפרת נופל בחדקל ועוד בבל מושכת למטה ממנו עד אפמיא תתאה כדאמר לעיל:

להך גיסא דפרת עד היכא - בשפתה כלפי מערב עד היכן מתפשט רחבה של בבל:

מאי דעתך - שבאת לישאל:

משום בירם - שמא בירם שיושבת בהך גיסא מיבעיא לך:

מייחסי דפומבדיתא - שהיא בין שתי הנהרות מבירם נסבי ש"מ מוחזקים הם בה בחזקת יחוס:

כמחלוקת ליוחסין - בארכה ורחבה של בבל:

כך מחלוקת לגיטין - דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט משאר ארצות צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמה והמביא גט מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר ובבל הרי היא כארץ ישראל לגיטין שאף הם היו חכמים ובקיאין לשמה:

עד ארבא תניינא - אגם של קנים וערבה שקורין אושר"א (אושיריי"ד: שדה ערבות [כאן מדובר בערבות הגמישות, שמהן עושים כלי נצרים]) :

תניינא דגישרא - שני אגמים היו למטה מהגשר זה למטה מזה:

חביל ימא - שם מקום:

תכילתא דבבל - מכלילא ותפארתה של בבל ליוחסין:

שוניא וגוביא וציצורא - מקומות הם:

תכילתא דחביל ימא - תפארת של חביל ימא:

איתתא בעא מינייהו - כותיים לא נתערבו בהם אבל הקול יצא על ידי ששאל כותי אחד אשה מהם אבל הם לא נתנו לו ויש אומרים רב פפא בעא מנייהו איתתא ולא יהבי ליה לכך היה מוציא עליהם שמץ פסול וקשה בעיני לומר כן:

כגולה - פומבדיתא קרי גולה בראש השנה (דף כג:):

מאיהי דקירא - מקום על נהר פרת למעלה מכל המקומות הנזכרים למעלה:

והאמר ר' יוחנן - לעיל מיחסותא דבבל בפרת עד מעברתא דגדמא ותו לא:

אמר אביי רצועה נפקא - באלכסון ממעברתא דגדמא ומקפת את הפסולין עד מעלה מאיהי דקירא שהי' מן הפסולין ושוט משוט בפי הרצועה על פרת:

חלזון - נהר:

וינחם בחלח ובחבור - בעשרת השבטים שהגלה סנחריב משתעי:

וכולן לפסול - כל מקום שגלו השבטים נטמעו עובדי כוכבים בבנותיהם ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל אפילו למ"ד (יבמות דף מה.) הולד ממזר לא הוי פגום מיהא הוי:

ותלת עלעין בפומה - בחיה השניה שבמראה דניאל כתיב והיא בבל:

בפומה בין שיניה - בפומה משמע מבפנים בין שיניה משמע שבולטות מבחוץ:

בולעתן - מושלת עליהם:

ומסורבלים כדוב - בעלי בשר לשון עובי ושומן הוא ובעלמא (שבת דף קלז:) נמי אמרי' קטן מסורבל בבשר המלובש בבשר כסרבל:

דוב אין לו מנוחה - כשהוא קשור הולך ובא תמיד סביבותיו:

דובא ניידא - דוב נודד:

הראני פרסיים - בעל משלות ודומיות היה לוי וקאמר לו רבי משול לי פרסיים למה הם דומים:

כחיילות של בית דוד - גבורים:

חברין - אומה הסמוכה לפרסיים ומשחיתים הם וטרפנים הם יותר מפרסיים:

לשעירים - מלובשים שחורים ודומים לשדים:

דומים למלאכי השרת - לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת וכתיב (יחזקאל ט) והאיש לבוש הבדים והכי נמי אמרינן בבמה מדליקין (שבת דף כה:) על רבי יהודה שהיה מתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך כו' ובנדרים (דף כ:) נמי אמרינן מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים:

כי קא ניחא נפשיה - נזרקה נבואה בפומיה:

הומניא - עיר ששמה כך:

מסגריא - עיר היא וכל הנך כולהו מקומות נינהו:

בירתא דסטיא - על שם שסרו מאחרי המקום ופירש רבי היאך סרו:

דאקפי פירא דכוורי ואזיל וציידי בשבתא ושמתינהו וכו' - הציף הביבר (ויביי"ר: ברכת דגים) דגים הרבה והלכו וצדו:

דאקפי - הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל (מלכים ב ו) וקפא פרזלא. פירא. בריכה עשויה לגדל דגים ובלע"ז ביבר (ויביי"ר: ברכת דגים) :

ואישתמוד - נשתמדו:



היום יושב בחיקו של אברהם - י"א מת היום ואם כן אין זה רב אדא שבגמרא ונראה דהא יושב בחיקו של אברהם אבינו שנכנס לברית מילה וזה רב אדא בר אהבה שהאריך ימים הרבה משמת רבי עד דורות אחרונים בימי רב נחמן בר יצחק כדאמרינן בבבא בתרא (דף כב.):

צוה ה' ליעקב סביביו צריו - צרים שהיו סובבים אותם בארצם דהיינו עמון ומואב שהצירו להם יותר מן הכל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דירושלים היו אותם צוה שיהיו סובבים אותם אף בגלותם כגון הומניא דכולה דעמונאי היא כדאמרי' לעיל הושיבם סנחריב בבבל והיו מצירים לישראל שבפום נהרא:

חד אמר לטובה - היה מייליל הנביא עליו:

וחד אמר לרעה - שהיה רע בעיניו שמת מיתה יפה:

דאיסתנדריא דמישן - שלטון של מישן:

מי שעשה הטובה הזאת - שהציל את הגולה מלהיות עבדים לעבדות:

איני יודע שאחוריהם אל ההיכל - שהיה במערב העזרה מה תלמוד לומר אחוריהם וגו' אחוריהם ממש כשהוא מפורע שהיו מתכוונין להראות אחוריהם לגנאי:

תסתיים דשמואל הוא דאמר לרעה - דשמואל לית ליה הא דאמר דעבדים נשתלחו למישן מדקאמר לא חשו לה משום עבדות:

לעולם אימא לך שמואל הוא דאמר לטובה - דאית ליה הא דנשתלחו עבדים למישן והאי דקאמר לא חשו לה משום עבדות שמואל לטעמיה דאמר עבד שאין לו לרבו רשות עליו אין קרוי עבד והני נמי מאחר שגזלום מהם ונתייאשו מהם זהו הפקר כדאמרינן בגיטין (דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי ומשום לשון הפקר נקט לה דכיון דאתייאש ליה מיניה פקע ליה רשותיה:

ואינו צריך גט שיחרור - להיות מותר בישראל:

זו דברי רבי מאיר - מתני' דקתני דעלו פסולין לארץ ישראל ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד כדאמר בריש פירקא (לעיל דף סט:) דמסייע ליה לרבי אלעזר דקאמר ייחס עזרא את בבל:

מחוזייתא - ואין מחוזא בתוך גבול בבל האמורים לענין יוחסין:

והא בי רב כהנא לא מתנו לה הכי - משמיה דשמואל אלא כדאמר לעיל כל הארצות בחזקת פסולות ואמר רב יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה:

דרב זביד מנהרדעא - לאו היינו רב זביד סתמא:

וישב ממזר באשדוד - יבדלו הממזרים מהם וישבו בפני עצמם:

ייתבון בית ישראל לרוחצן - תרגום של וישב:

דהוו דמיין בה לנוכראין - תרגומו של ממזר והכי קאמר וישב העם שהיה מנוכר מגבול ארצו ונטרד כממזר באשדוד גם הוא מגבול ארץ ישראל ויהושע חלקה להם אע"פ שלא נכבשה בימיו כדכתיב (יהושע יג) אתה זקנת באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה וקא חשיב ואזיל חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי וגו':

צוורני צוורני - חבורות חבורות ל"א קולרין קולרין והוא לשון מעשה בקולר של בני אדם דסוף יבמות (דף קכב.):

גר נושא ממזרת - דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל והולד ממזר דכתיב לו הלך אחר פסולו:

לא ישא ממזרת - קסבר דקהל גרים איקרי קהל:

ומותרים בכהנת - ואע"פ שהכהנים אסורים בגיורת ומשוחררת וחללה דקסבר לא הוזהרו כהנות כשירות להנשא לפסולין לאותן שהפסול אינו מוזהר עליהן כגון אלו:

חמשה קהלי כתיבי - גבי אזהרת פסולי יוחסין לא יבא ממזר בקהל ה' (דברים כג) לא יבא לו בקהל (שם) לא יבא עמוני ומואבי בקהל (שם) לא יבא להם בקהל (שם) דור שלישי יבא להם בקהל דמצרי ואדומי (שם) וקהל דגבי פצוע דכא (שם) לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין קא משתעי:



חד לכהנים - מדהוה מצי למיכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם:

חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים - דאי הוה כתיב חד ה"א כהנים קאמר אבל לוים מותרים ואי כתיב תרי ה"א לוים וכהנים אבל ישראלים לא:

וחד למישרי ממזרת בשתוקי - אע"פ שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא:

וחד למישרי שתוקי בישראל - דדרשינן הכי ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק יבא ודקתני מתני' שתוקי פסול הוא מדרבנן כדלקמן שמא ישא אחותו מאביו:

קהל גרים לא איקרי קהל - דלא אייתר לן קרא לקהל גרים:

מחד קהלא נפקי - דשבט אחד הם ואין לקרות קהל חצי השבט:

הני נמי תרי קהלי נינהו - גבי כהנים ולוים איצטריכו תרי קהלי לדרשה ואפי' הכי אייתר להו חד לקהל גרים:

ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי - חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי דהכי דרשינן לא יבא ממזר ודאי בקהל ודאי הא ממזר ספק בקהל ישראל ודאי או ממזר ודאי בקהל ספק יבא:

ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו - כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא:

הקהל חוקה אחת לכם ולגר - למה לי למכתב קהל הכא אלא למימר דגר אקהל קאי ולאשמועינן דאיקרי קהל:

לא הוזהרו כשירות - כהנות:

לינשא לפסולין - לפסולי כהונה גר חלל משוחרר שהכהנים הוזהרו על בנותיהם והם לא הוזהרו עליהם מלישא אותן אבל לפסולין שהאנשים הפסולין הוזהרו עליהן מלישא אותן כגון ממזרין או נתינים אף הנשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה והכי אמרינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פד:):

רגמוהו כ"ע - שהיו שם גרים הרבה והוקשה להם שאמר קהל גרים לא איקרי קהל:

איכא דדריש כו' - בתמיה:

מותר בכהנת - דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין:

רוב כשרים אצלה - דכיון דמכירים את אמו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהם ממזר ואף עובד כוכבים ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר:

ומיעוט פסולין - כגון ממזרין וקרובין:

ואי דאזלי אינהו לגבה - ואם בבעילה זו הלך הבועל אצלה דהשתא נד ליה ממקום קביעתו ואין לדונו בתורת קבוע שהוא נדון כמחצה על מחצה יש לנו לומר כל דפריש מרובא פריש והולד כשר:

מאי אמרת - מאיזה טעם תבא לפוסלו דילמא אזלה איהי כו' אין זה אלא ספק והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא:

כל כי הני מזנו - בתמיה וכי כל בעילות הנמצאות נטיל על אביו של זה לומר הוא הוליד כל שתוקי העיר:

בת שתוקית - שנולדה על ידי נשואין שנשאת למותר לה:

לא ישאנה - שתוקי שמא בנו של בעל השתוקית הוא שבא על אמו של זה תחלה בזנות ואח"כ נשא שתוקית:

אלא לא שכיח - מסקנא דקושיא היא אלא להכי לא חיישינן משום דלא שכיח שתנשא לו אחותו אי נמי שתוקי מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וזה עיקר:

דבר תורה אסופי כשר - אע"פ שאין מכירים את אמו וניחוש שמא מאשת איש שנבעלה לאחר דרוב פסולין אצלה ליכא למימר הכי:

מאי טעמא אשת איש בבעלה תולה - אם ילדה ממזר אינה משליכתו לפי שיש לה לומר מבעלי הוא:

מאי איכא - לאחזוקי בממזרות איכא מיעוטא שהן ארוסות ואין להם לתלות בבעל או נשואות שהלכו בעליהן למדינת הים כיון דאיכא נמי למימר של פנויה הוא וכשר או של אשה מבעלה והשליכתו אמו מחמת רעבון:

שמא ישא אחותו מאביו - דאחותו מאמו ליכא למיחש כיון דמכירין את חמותו שהיא בחזקת כשירה לא מספקינן לה במזנה לומר שהוא היה בנה והשליכתו:

כל הני שדי ואזלי - וכי כל בנים שהיו לה השליכה שנחזיק כל הנאספים בני אם אחת ובספק בני אב אחד ומשתי אמהות נמי לא כדאמר לעיל כל הני מזנו ואזלי:

בת אסופי - מן הנשואין שמא בעל האסופית הוא אביו:



אין בו משום אסופי - דאי לאו דכשר הוא לא הוה טרחא ביה למימהל ליה:

משלטי הדמיה - איבריו מתוקנים ומיושרים:

אין בו משום אסופי - דאי פסול הוא לא הוה מתקנא ליה הואיל ודעתה להשליכו אלא מחמת רעבון הושלך ל"א משלטי הדמיה איבריו גדולים ומלובן ומזורז אין זה מזנה אלא מבעלה שמתוך תשמיש תדיר הולד מלובן ומזורז כדאמר במסכת נדה (דף לא.) ג' חדשים אחרונים תשמיש יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך הולד מזורז ומלובן:

הדמיה - איבריו כמו הדומי ניהדמיה דעירובין (דף ל.) והדמין תתעבדון דדניאל:

מלי כוחלא - סביבות עיניו ליפותו:

רמי חומרי - קשרים שעושים לרפואה ותולין לתינוק דאמרינן במסכת שבת (דף סו:) הבנים יוצאים בקשרים:

תלי פיתקא - קמיע של כתב:

תלי קמיע - של עיקרין:

אין בו משום אסופי - דהא חסה על חייו והוכיח תחילתה שאוהבתו ולא השליכתו למות:

תלי בדיקלא אי מטיא ליה חיה רעה - ויכולה לטורפו משם יש בו משום אסופי כללו של דבר כל מקום שיש להבין דלדעת מיתה השליכתהו ולא חסה עליו יש בו משום אסופי:

זרדתא דסמיכא למתא - אי תלי באילן ששמו זרדתא שלרי"ר (שורביי"ר: חוזרר (אילן)) בלע"ז אי סמיכא למתא אע"ג דלא מטיא ליה חיה יש בו משום אסופי דאמר בערבי פסחים (פסחים דף קיא:) זרדתא דסמיכא למתא לא פחיתא משתין שידי:

בי כנישתא - בתי כנסיות שלהם חוץ לעיר הוו ואי לא שכיחי בה רבים כגון אורחים יש לדאג ממזיקים:

פירא דסופלי - נמצא בחפירה העשויה להטיל שם גרעיני תמרים למאכל בהמות יש בו משום אסופי דחוץ לעיר עבדי ליה ושכיחי בהו מזיקין:

חריפתא דנהרא - נתנוהו בעריבה והשליכתהו לאמצעית הנהר מקום שהספינות עוברות תמיד אין בו משום אסופי דלכך טרחה להוליכו עד חריפות הנהר שיעברו ספינות שם וימצאוהו:

פישרא - מקום שיפוע הנהר ע"י הפשרת שלגים שאין דרך ספינות לעבור שם יש בו משום אסופי:

נאמנין עליו - לומר בנינו הוא:

בשני רעבון - שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלם מחמת יציאת קול:

נאמנים לאלתר - ולא לאחר זמן אבל כל שאר הנאמנין נאמנים נמי לאחר זמן:

ופוטרת חברותיה - מן הטומאה כדמפרש:

זה יצא ראשון - ובכור הוא:

אם הוחזקה על עומדה - כדמפרש דלא אהדרא אפה נאמנת:

ואם לאו - דאהדרא אפה אינה נאמנת:

שהיו ישינות - במסכת נדה (דף סא.) מוקי לה במשולבות ודבוקות זו בזו:

כשיעור ווסת - לאחר מציאה מיד ובמסכת נדה (דף יד:) מפרש שיעור ווסת שעומד העד הוא הקינוח בצד המשקוף ואינו מחוסר אלא לקנח מיד:

זה כהן וזה לוי - נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר:

שלא קרא עליה ערער - שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר:

היכא דאית ליה חזקה דכשרות - שהיו מוחזקין בו בחזקת כשר:

אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות - שלא נודע לבריות מי הוא הכשר ולא יצא אחד מהם ידי ספק:

נאמן בעל המקח - סיפא דברייתא דלעיל:

לזה מכרתי כו' - אם שנים מעוררין על המקח זה אומר מכרת לי וזה אומר לי מכרת ושלי המקח לקמן מוקי ליה ששניהם נתנו לו דמים כל אחד ואחד דמים שלמים אחד מדעתו ואחד בעל כרחו:

בזמן שמקחו בידו - דרמיא עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק:

אבל בזמן שאין מקחו בידו - ושניהם אוחזין בו אינו נאמן דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק לזכור למי הוא:



וניחזי זוזי ממאן נקט - קא ס"ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קביל:

ולא ידיע - אין ידוע לנו:

בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו - רמיא עליה למדכר שעדיין לא יצאו משם משגמרו את דינם ואומר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב שאין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למידכר:

וניחזי זכותא מאן נקט - ביד איזהו מהם פסק דין של זכות:

וניהדר ונידיינינהו - למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו ולאמונתו נהדר הוא עצמו או אחר וידונם לפי טענותם:

בשודא דדייני - בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההיא דכתובות (דף פה:) דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם קרובים שניהם שכנים ואמרינן שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר לזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אין רוצין לחזור מדין שמא יטנו לבו לצד השני:

כל שבעה - שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר:

וחכמים אומרים אינו נאמן - אבן גרושה וחלוצה הוא דפליגי:

שבודקין את אמו ונאמנת כמאן כרבן גמליאל - בתמיה למה ליה לרבי למיתנייה לפלוגתא בתרי דוכתי ליתני הא דאבא שאול התם וכן היה אבא שאול אומר כדבריו:

וכהן הוא - כלומר מיוחס הוא:

חדא להכשיר בה - ר"ג דלא האמינה אלא לעצמה שלא נתחללה מן התרומה אבל לא להכשיר אותו עובר שאם בת היא לא תינשא לכהן אבא שאול מכשיר אף בבתה דהא מתניתין אף בולד קאי שהוא שתוקי:

הניחא למאן דאמר כו' - בפ"ק דכתובות (דף יג:):

דאי מהתם ה"א הני מילי היכא דרוב כשרים אצלה - כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה:

מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה - כגון ממזרי בשתוקי ואע"ג שזה ודאי וזה ספק ואיכא למימר שמא כשר הוא אפ"ה שרי כדילפינן לעיל (דף עג.) בקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא ובגמרא פריך הא תנא ליה רישא:

ורבי יהודה אוסר - בגמרא מפרש לה:

ודאן בודאן מותר - כגון ממזרים בנתינים:

ודאן בספיקן - כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:

ספיקן בודאן - שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני:

ספיקן בספיקן - שתוקי בשתוקית אסופי באסופית אסופי בשתוקית:

אסור - שמא זה כשר וזה פסול:

וכותי - בגמ' מפרש מאי ספיקייהו וכותים אותם שהושיב סנחריב בערי שומרון כדכתיב (מלכים ב יז) ויבא מלך אשור (אנשים מספרויים) ומכותה וגו' ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב (שם) וישלח (בם את) האריות וגו' וכולה עניניה במלכים:

גמ' וכי תימא ר' יהודה אוסר אגר בממזרת - דשמעינן ליה דאמר הכי לעיל (דף עב.) רבי יהודה אומר גר לא ישא ממזרת ובמידי אחרינא לא שמעינן דפליג לענין יוחסין:

מידי גר בממזרת קתני - לעיל דאתי רבי יהודה לאפלוגי עליה:

כל האסורין לבא בקהל - וגר לאו מן האסורין הוא:



הכי קאמר - כלומר לעולם ר' יהודה אגר בממזרת קאי דשמע ליה לת"ק דאיירי בה והאי בקהל דקאמרת קהל כהונה הוא דכהן אסור בגיורת ואפי' פחותה מבת ג' שנים דלאו בת ביאה היא ואין שם משום חשש זנות דכתיב (יחזקאל מד) כי אם בתולות מזרע בית ישראל:

ודלא כר"ש - דאמר לקמן בפירקין (דף עח.) גיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה וה"ק כל האסורין לבא בקהל כהונה ומאי ניהו דמרבי האי כללא יתר על הראשונים שאסורין בקהל ישראל גיורת שפחותה מבת שלש שנים וכ"ש יתירה על בת שלש שנים מותרין הנך אסורין גיורות וממזרים ונתיני ושתוקי לבא זה בזה:

ונוקמה בבת שלש - ולא בפחות ונימא דפחותה מותרת לכהן ובה לא איירי:

א"כ - דכר"ש מיתוקמא דפחותה מותרת לכהונה והוא לא התיר לבא בממזרת אלא האסורין לבא בכהונה הוי משמע האי דפחותה אית ליה דאסורה לממזר:

מצידה תברה - תשובתו מוכנת לצידו:

אסורין לבא זה בזה - בתמיה היא בממזר וממזר בה והרי גיורת וכו' דכיון דקהל גרים לאו קהל הוא לא שנא פחותה ל"ש יתירה ועל כרחיך תנא דידן מדשרי יתירה על בת שלש לממזר ש"מ אית ליה קהל גרים לא איקרי קהל:

וכללא הוא - בתמיה דכל האסורין לכהן מותרין לממזר:

ותו הא מותר אסור - מדלא התיר לבא בממזרת אלא האסורות לכהנים הא המותר בקהל כהונה אסור בממזרת:

והרי גר כו' - כיון דאית ליה קהל גרים לא איקרי קהל:

אלא אמר רב נתן - לא תימא כל האסורין דתקשי לך אלמנה לכ"ג ותיקשי לך גר מדוקיא אלא ה"ק ת"ק כל שבתו אסורה לכהונה ומאי ניהו דמוסיף האי כללא על האסורין לישראל גר שנשא גיורת וכר' אליעזר בן יעקב דאמר במתני' (לקמן דף עז.) גר שנשא גיורת בתו פסולה לכהונה מותרים לבא זה בזה והיינו גר מותר בממזרת וממזר בו דאילו בגר שנשא ישראלית לא מצית לאוקמה דמאן שמעת ליה דאמר כהן אסור לישא בתו ר' יהודה דאמר במתני' (שם) בת גר זכר כבת חלל זכר ומדסיפא ר' יהודה דקתני ר' יהודה אוסר רישא לאו ר' יהודה להכי מוקמי לה כר"א בן יעקב ושמעיה ר' יהודה לת"ק דאית ליה קהל גרים לא איקרי קהל ופליג עליה:

כר' דוסתאי בר' יהודה - ס"ל לתנא דידן דאמר (שם) בנות ישראל מקוה טהרה לחללים:

ותו הא המותר - לישא כהן בתו אסור לבא באסורין:

והרי גר שנשא בת ישראל כו' - ומותר לבא בממזרים דהא אמר קהל גרים לאו קהל הוא:

ממזר מאחותו - כריתות:

ממזר מאשת איש - מיתות:

איכא בינייהו - לאו בגר איפליגו אלא דקסבר יש ממזר מחייבי כריתות וה"ק כל הנולדים מאיסורי ערוה ממזרים הם ומותרים לבא זה בזה הני חייבי כריתות בבני חייבי מיתות כגון א"א דכולן ממזרים הם ור' יהודה אוסר לבא חייבי כריתות בבני חייבי מיתות דקסבר אין ממזר אלא מחייבי מיתות וטעמא מפורש ביבמות (דף מט.):

תנינא - פלוגתא אחריתי במתני' בתנאי אחריני ולמה ליה לרבי למיתני לתרתי בבי ניתני התם לגבי ר' יהושע וכן היה ר' יהודה אומר כדבריו:

שהוא בלא יבא - אע"פ שאינו אלא בלאו הולד ממזר:

כל שחייבין - על אותה ביאה כרת בידי שמים:

כל שחייבין עליו מיתת ב"ד - אבל חייבי כריתות לא וטעמא דכולהו מפרש ביבמות (שם):

זה בזה - הם בממזרים וממזרים בהם:

אי הכי אמאי ר' יהודה אוסר - הני ודאי לא איקרי קהל דהא לא חזו לבא בקהל:

ה"ק - כלומר וכולה חד תנא הוא:

בן ט' שנים ויום אחד - שהוא גר עמוני וכו' דבכי האי זימנא חזי לביאה:

פסלוה - לכהנת מן התרומה ומן הכהונה ולויה וישראלית מלינשא עוד לכהן:

כל שזרעו פסול - מן הכהונה פוסל את אשתו מן הכהונה ולקמן מפרש מאי בינייהו:



כל שאתה נושא בתו - לכהן קאמר ולקמן מפרש:

מצרי שני איכא בינייהו - לתנא קמא כל מצרי סתם האסור בקהל קאמר ואפילו שני ומיהו שלישי לאו מצרי קרי ליה דישראל מעליא הוא:

מכהן גדול באלמנה - שמצינו שמחללה בביאתו כדילפינן לה לקמן (דף עז.) מלא יחלל שני חילולין במשמע מדלא כתיב לא יחל אחד לה ואחד לזרעו ופוסל את אשה בביאתו:

אף כל כו' - ומצרי שני ביאתו בעבירה הוי:

גר עמוני ומואבי איכא בינייהו - לרבי יוסי פוסל דהא יש מזרעו שהוא פסול שהזכרים אסורים איסור עולם ולרבי שמעון הואיל ובתו כשרה דעמוני ולא עמונית אלמנתו נמי כשרה:

מה כהן גדול באלמנה שזרעו ממנה פסול - חלל:

אלמנת עיסה - בכתובות (דף יד.) מפרש אלמנת ספק חלל שהיתה מעורבת בספקות בעלה היה ספק והיא באה מכחו דהויא לה ספק ספיקא:

למעוטי אלמנת עיסה - דהואיל דאי אתה נושא בתו שמא חלל היה ותנן (לקמן עז.) בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם אי אתה נושא אלמנתו:

ספק ספיקא - בעלה היה ספק והיא באה מכחו להיפסל:

הלל שונה - משנה אחת בברייתא עשרה יוחסין כו' וכל האסורין שבהם מותרין לבא זה בזה:

ארוסה שעיברה - ואין ידוע אם מארוס אם מאיש אחר:

הולד שתוקי - שמא מארוס וכשר שמא מאחר ופסול:

ורב אמר הולד ממזר - ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה אלמא לרב ספק כודאי משוי ליה כתנא קמא דאמר ספיקן בודאן מותר:

דאי איתמר בהא - גבי שתוקי דמתניתין הבא מן הפנויה:

בההוא קאמר רב - הלכה כרבי אליעזר דאסור בממזרת משום דרובא הוי כשרים אצלה והא דאסור בבת ישראל משום דשתוקי הוא:

מדין כהונה - אם היה הארוס כהן:

מי ידעינן אבוה מנו - דניפוק נכסי משאר יורשי של הארוס וניתיב להאי:

דתפיס - נכסי הארוס משמת ואמר אבי היה ואשמעינן שמואל דמפקינן להו מיניה: הכי גרסינן תניא וכן רבי אלעזר אומר כו':

עשאוהו כגר לאחר עשרה דורות - לפי שנתיישנו בישראל ונראין כישראל ואסור בפסולות לקהל שמא יאמרו ישראל נשא פסולה:

התם - גבי גר וממזרת:

גר ישן - והרואה אינו מכירו לפנים דסבור שהוא ישראל הבא מישראלית:

והממזרת חדשה - כלומר ידועה וניכרת לממזרת:

אמרי ישראל נסיב ממזרת - הרואה אומר ישראל נושא ממזרת:

אידי ואידי כהדדי הוא - ואי גרים ישנים הם המחזיקין את זה בכשרות מחזיקין גם את זו בכשרות:



ר' אלעזר - דאמר כותי לא ישא כותית סבר לה כר' ישמעאל כו' לא איתפרש היכא איתמר לא במשנה ולא בברייתא אלא משמעתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי לקמן שלש מחלוקות בדבר:

גירי אריות הן - והרי הן כשאר עובדי כוכבים שנשאו בנות ישראל:

ור' ישמעאל סבר לה כר' עקיבא כו' - דהא חייבי לאוין הן הילכך כותי לא ישא כותית דתרוייהו ספיקי ממזרים הם דיש לומר בכל אחד מהם הוא בא מישראלית הנישאת לעובד כוכבים והרי הוא ממזר וזו באה מכותי וכותית מעולם אי נמי איפכא:

אלמנה וגרושה - ושבה אל בית אביה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה שיש לו קידושין הוא דאינו פוסלה בביאתו מלשוב:

השתא ממזר הוי - הולד:

מיפסיל בביאה מיבעיא - ולמה לי האי קרא אלא אין הולד ממזר ס"ל ואע"ג דלא תפסי ליה בה קידושין והא דתנן (לעיל דף סו:) כל שאין לה עליו קידושין הולד ממזר דוקא ביש לה ולו קידושין ע"י אחרים דומיא דאשת אב דכתיב לא יבא ממזר גביה:

אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות - שב"ש אומרים צרת ערוה מתיבמת וב"ה אוסרים ליבם אלא תינשא לשוק בלא חליצה בפ"ק דיבמות (דף יג.):

מודים זה לזה שאין ממזר כו' - ובני העושים כב"ש ממזרים לב"ה הן דהוו להו בני אשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת אבל בני העושים כבית הלל לב"ש אין ממזרים לפי שהן בני חייבי לאוין שנשאת יבמה לשוק בלא חליצה:

שלש מחלוקות בדבר - בכותים וכהנים האמורים בקרא שנטמעו בהם:

כדכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות - בספר מלכים (ב יז) גבי כותיים בגלות סנחריב שהגלה השבטים בימי הושע בן אלה:

מן הקוצים - לשון קוץ שהיא פסולה. ל"א מוקצין הן מן העם לפסול:



ופוטרין את הנשואות - מן החליצה ולרבי עקיבא בני חייבי לאוין ממזרים הם:

החוצה - החיצונה שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לנשואין:

ויש אומרים - היינו רבי אליעזר:

לפי שאין בקיאין - אסרום ולקמן מפרש לענין יוחסין מאי בקיאין איכא הלכך לרבי אליעזר כותי לא ישא כותית שמא אחד מן הבקיאין שלא אירע פסול בנישואי אבותיו והשני משאינן בקיאין ואירע ספק אשת איש בקידושי אבותיו שנתקדשה לאחר ואמרו אינן קדושין ונשאת לאחר:

מצת כותי מותרת - לאכלה בפסח ואין בה משום חששא דחימוץ:

ואדם יוצא בה - בלילי י"ט הראשון שהמצה חובה ויוצא בה דלא הוי כקמחין ובציקות של עובדי כוכבים שלא חמצו דקי"ל (פסחים דף מ.) אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה אחרת באחרונה משום דבמצת מצוה בעינן שימור לשם מצוה אבל מצת כותי א"צ לאכול מצה אחרת באחרונה דבקיאי במצות שימור:

ואלא הכא - גבי יוחסין מאי אין בקיאין שייך למימר:

מאי קמ"ל - האי ממזר מאחותו דקא פריש ממאי הוה ולא תנא ממזר סתמא:

ומשני יש ממזר מחייבי כריתות קא משמע לן - ולאפוקי ממאן דאמר (יבמות דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין:

וניתני חדא - ממזר מאחותו נתערב בהן:

עבד ושפחה נתערבו בהן - עבד נשא מבנותיהם ושפחה נשאת לאחד מהם ואין אותה משפחה ידועה:

ופרכינן איסורא משום שפחה - דע"כ עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר אלא שפחה וולדה עבד:

ניתני - שפחה לחודה:

מתני' אשה כהנת - דווקא נקט כדקתני סיפא לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת:

ארבע אמהות שהן שמנה - בודקין בדורותיה ארבע אמהות שתים מצד האב ושתים מצד האם שהם שמנה כל אחת מהם אמה ואם אמה:

בודקין - שלא היו ממזרות או אחת מן הפסולות לקהל:

ואם אבי אמה - של אשה זו שהוא נושא:

ואמה - של אם אבי אמה:

ואם אביה - של זו שהוא נושא:

ואמה - של אם אביה:

ואם אבי אביה - של זו שהוא נושא ואמה:

לויה וישראלית - לכהן בא לכונסה מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג כגון אמה ואם אמה ואמה וכן כולם:

אין בודקין מן המזבח ולמעלה - התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על המזבח בידוע שמיוחס הוא:

ולא מן הדוכן ולמעלה - אם הועד עליו שעמד אצל הלוים בדוכן לשורר שיר:

ולא מן הסנהדרין ולמעלה - אם נמנה בסנהדרין א"צ לבדוק אותו וכן שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין בנותיהם לכהן ואין צריכין לבדוק וטעמא דכולהו מפרש בגמרא:

אף מי שהיה חתום בערכי הישנה של ציפורי - עיר סמוכה לציפורי ששמה ישנה כדאמרינן בעירובין (דף נט.) כעיר חדשה שביהודה דהיינו עיר ששמה חדשה כדכתיב (יהושע טו) צנן וחדשה:

בערכי - שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילים לייחס את הראויים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילין בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס:

באיסטרטיא של מלך - בגמרא מפרש לה:

גמ' מאי שנא בנשים דבדקינן - כדקתני ד' אמהות ולא קתני ארבע אבות שיהו בודקין אביה ואבי אביה שלא היו ממזרים:

בעריות הוא דמנצו - אין זו מגנה את זו בפסול ייחוס אלא בזנות:

ואם איתא דאיכא בהו מילתא - לפסול יוחסין לית ליה קלא:

איהי נמי - הכהנת אמאי לא הצריכוה לבדוק ביחוס בעלה ד' אמהות דילמא איכא מילתא בנשי משפחתו ביוחסין:

לא הוזהרו כשרות - כהנות לינשא לפסולין כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתוקות אלא כי איתחזיק איסורא ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו:

שהם שתים עשרה - על כל זוג מוסיף לבדוק עוד אם למעלה:

שש עשרה - על כל זוג של משנתינו מוסיף אמה של עליונה ואם אמה:



מוקי לה בלוייה וישראלית - כדקתני מתניתין מוסיפין עליהן עוד אחת:

מי לימא פליגא - אמתניתין:

מאי מוסיפין עוד אחת - דקתני מתני':

זוג אחת - שתי אמהות:

זו דברי ר"מ - סתם מתניתין דמצריך בדיקה:

כשקרא עליו ערער - א"צ בדיקה אלא אם קראו עליה שני עדים שמץ של פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול וכיון דקרא עליה ערער אמאי פליגי רבנן:

מאן דמתני הא - משמיה דרב:

לא מתני הא - ואמוראי נינהו רב יהודה ורב חמא אליבא דרב:

צריך לבדוק אחריה - אפי' לרבנן:

ששם היו יושבים - בלשכת הגזית היו יושבים סנהדרין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומייחסים את הכהנים והלויים להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן:

מכל מום - פסול יוחסין ובסנהדרין קאמר או גדולה או קטנה אבל דיינין בעלמא לא כדלקמן:

עמך - מיוחסין כמותך:

ודלמא משום שכינה - סנהדרין שבאותה שעה הוצרכו להיות מיוחסין משום שכינה על שם נבואה נאספו שם כדכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח וגו' אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו חותן משה לא:

ונשאו אתך - גרסינן ולא גרס במשא העם אלא אסנהדרין דיתרו קאי והקל מעליך ונשאו אתך:

שוטרי הרבים - דיינין בעלמא שאינן ממנין עשרים ושלש של סנהדרי קטנה:

בירושלים - היו מקפידין על כל דייניהם לייחסן:

ממשכנין - נוטלי' משכונות על צדקה שיפסקו עליו ואינו נותנן:

ואפי' בערב שבת - שהאדם טרוד ומתוך כך מריבין עמהן ומבזין אותן:

כל משימות - מריבוייא דמשמעות דקרא קא יליף משום תשים מקרב אחיך תשים כל משימות ואפי' סנהדרי קטנה:

במילי דשמיא - בגבאי צדקה ובקיצותה וחלקותה וסדר מתורגמנין ומפטירין:

במילי דמתא - שאר צרכי צבור לדברי הרשות לטורזינא לכריא פתיא לאגלי גפא:

לאשרי - כמו לתור להם מנוחה (במדבר י) אתר בית משרי:

מיטפל בהו - מתעסק בהם לכבדם ולהושיבם בשררה:

ריש כורי - ממונה על המדות לשון לתך וכור:

גרגותא - להשקות בית השלחין פעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו:

בחיילות של בית דוד - שהיו באים בחלוקה חדש בחדש וחוזרין חלילה והוא לשון איסטרטיא וכותבין בשמות משפחת פלוני ופלוני בחדש פלוני והיו זהירין לייחסן מכל מום כדמפרש שתסייעם זכות אבותם במלחמה:

ותו ליכא - ל"ג:

צלק העמוני - בראשי גבורים אשר לדוד נמנה:

דאתי מעמון - ונתגייר אלמא לא הקפיד על הגרים:

והא אמר רב נחמן - במס' עבודה זרה (דף מד.) בא אתי הגיתי שהיה עובד כוכבים ובטלה לעבודת כוכבים של עטרת מלכם והוא שם שיקוץ עמונים:

ילדים - בחורים היו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו:

בני יפת תואר - נשים שלקחו אנשי ישראל במלחמה כדכתיב (דברים כא) והבאתה אל תוך ביתך ומתוך כך היו נוהגים כמשפטי העובדי כוכבים:

מספרים קומי ומגדלי בלורית - מאחורי ערפם:

לבעותי עלמא - אבל לא היו יורדין בתוך המלחמה עם ישראל:



מתני' בת חלל זכר - ודוקא נקט כדקתני ואזיל דבת חללה שנשאת לישראל כשירה לכהונה:

לעולם - בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרי' בתה של חללה מישראל כשירה לכהונה:

ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה - וטעמא יליף בגמרא ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד הנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל:

חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה - בגמ' פריך הא תנא ליה רישא:

בת גר זכר - ואפילו מישראלית כבת חלל זכר ופסולה לכהונה אבל בת גיורת מישראל כשירה וטעמא דכולהו הני תנאי דפליגי בגיורת מפרש בגמ':

ר' אליעזר בן יעקב אומר כו' - לית ליה האי דינא דלקמן (דף עח.) צד השוה דשאינו ברוב קהל לא פריך דהיינו דומיא דשיש בהן צד חמור ואין חומר שלהם שוה ואיכא למ"ד בעלמא (מכות דף ד:) צד חמור לא פריך ומיהו גר שנשא גיורת בתו פסולה דבעי' מזרע בית ישראל כדמפרש בגמרא:

גמ' מה להלן - לענין טומאה הזכרים הוזהרו עליה ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן:

אף - בפסולי חללות זכרים נפסלו ולא נקבות:

בתו של כ"ג - מן האלמנה תישתרי דהא אמרי' נקבות מותרות:

זרעו כתיב - ואפי' נקבות וכי אהני גזירה שוה לבת בתו אהני:

בת בנו - חלל תישתרי דתהני ליה גזירה שוה ולא אפיק קרא אלא זרעו אבל זרע זרעו תכשר בנקבות מג"ש:

זרעו - האב והזרע הוזכרו בתיבה זו והיינו הקישא:

בת בתו - חללה תיתסר מהך הקישא:

כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות - להכשיר את בתה ממנו לכהונה כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר את בתו ממנו לכהונה:

בעמיו - מדלא כתיב בעממיו משמע שאין זרעו מחלל את בתו אלא כשהוא ואשתו מעם אחד ששניהם חללים:

היא עצמה מנין - שהאלמנה מתחללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה ללקות כהן הדיוט הבא עליה אחריו משום חללה:

היא שעברה עבירה - דכתיב לא יקחו להזהיר אשה על ידי האיש ביבמות בפ' יש מותרות (דף פד:):

ואין מתחלל - דהא לא יחלל זרעו כתיב ולא את עצמו דתנן (בכורות דף מה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה וכי הדירה ממנו עובד עבודה:

מה להוא שאין מתחלל בכ"מ - אפילו בא על השפחה ועל הזונה תאמר באשה שנפסלת בכ"מ שאם בא עליה כותי חלל נתין ממזר פסולה כדאמרינן לעיל (דף עד:) ונפקא לן ביבמות (דף סח.) מן ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והואיל ונפסלת בשאר ביאות איסור תיפסל אף כאן:

ואם נפשך לומר - שום תשובה על ק"ו זה ותבא להכשירה הרי לך מקרא מן התורה שהיא מתחללת דכתיב ולא יחלל עיקר חילול האמור כאן משמע ביאת עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול:

מאי ואם נפשך לומר - מה היה לנו להשיב על ק"ו דאיצטריך לפרושי קראי:

הכי קא קשיא ליה - וכי תימא מעיקרא דדינא דמייתית היא עצמה מק"ו מזרעו שלא עבר עבירה ונתחללה איכא למיפרך מה לזרעו כו':

אי נימא פסולה לו - ואפי' הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינו של ממזרת הוי הולד חלל:

והרי מחזיר גרושתו - כשנישאת לאחר דפסולה דכתיב (דברים כד) לא יוכל בעלה וגו':

ובניה כשרים - בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא:

היא תועבה - כלומר בעונש עבירה:

והרי אלמנה - לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו:

מוזכרת - מפרש לקמן:

ה"ק איזו היא חללה - המוזכרת בתורה שעיקרה ממשמעות המקרא שכתב חללה לא יקחו ואין צריכין לפרש מידי סופרים דמקרא נפקא בהדיא:

כל שנולדה מאיסור כהונה - דסתם חלל היינו ולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית חללה ע"י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זו שהיתה כשרה ונתחללה:

אלמנה אלמנה אלמנה - בא על אלמנה שיש בה שלש שמות של אלמנות:

אינו חייב אלא אחת - לקמן מפרש לה:

כסדר - כסדר הזה שנתאלמנה תחילה ונשאת לשני וגירשה ונשאת לכהן ונתחללה ואח"כ נבעלה לאחד מן הפסולים או לקרובים בעילת זנות ונעשית זונה דמפסולי כהונה חללה איכא זונה ליכא ומשאר איסורים זונה הויא חללה לא הויא כדלקמן:

זינתה - מקרובים או מממזר:

ונתחללה - שבא עליה כהן ועשאה חללה שהיתה אסורה עליו משום זונה:

אינו חייב אלא אחת - לקמן מפרש טעמא:



נזיר שהיה שותה וכו' - וכל הני חייב במלקות קא מיירי:

לא צריכא - שבא ביאה אחת על אלמנת ראובן שהיתה וכו':

איסור מוסיף אית ליה - שהוא חל על איסור כשהאיסור השני מוסיף עליה לאוסרה במה שהיתה מותרת לו מחמת איסור ראשון אית ליה שהוא חל אע"פ שהיתה אסורה לו מחמת איסור ראשון להתחייב שתים הילכך בזמן שהן כסדר יש בכולן איסור מוסיף כדמפרש ואזיל אלמנה לא היתה אסורה לכהן הדיוט:

נתגרשה מגו דאיתוסף עלה - מחמת שם גרושה איסור אצל הדיוט שהיתה מותרת לו:

איתוסף בה איסור גרושה אצל כ"ג - ואע"פ שאסורה לו כבר ומיחייב שתים:

למיכל בתרומה - אם בת כהן היא:

מגו דאיתוסף בה איסורא - משום חללה למיכל בתרומה כדילפינן מלא יחלל דנתחללה מקדושתה:

איתוסף בה איסור לגבי כ"ג - ללקות אף משום חללה:

מאי איסור מוסיף אית בה - במה נאסרה משום זה שלא נאסרה קודם לכן:

הואיל ושם זנות פוסל אפי' בישראל - כגון אם זינתה תחתיו נאסרת על בעלה הכא נמי אע"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הוא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא:

כל שהוא ביקח - והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח דראויה לכ"ג ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה:

פרט לכ"ג וכו' - שאינו לוקה עליה משום איסור כהונה אלא משום איסור אחותו:

פטור - מכרת דלא אתי איסור יום כפורים ומיחל אאיסור נבילה דקדים אם נתנבלה מערב יום כפורים הרי קדם איסור נבלה ואם נתנבלה ביום כפורים אפי' הכי אסורה היתה עליו מבערב משום אבר מן החי:

איסור חמור על איסור קל - יום כפורים שהוא בכרת על איסור נבילה שהוא בלאו:

אבל איסור קל כו' - כגון אלמנה לכהן גדול על איסור אחותו שהיא בכרת:

ואיכא דאמרי הא מני - דאיצטריך ליה למילף דלא ליחול איסור אלמנה לכ"ג על איסור אחותו:

רבנן היא - דאמרי איסור חל על איסור הילכך איצטריך להו למילף דה"מ איסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא חייל:

איסור כהונה שאני - שריבה בהן הכתוב מצות יתירות הילכך אפילו קל על חמור דעלמא ליחול קא משמע לן:

זונה משוי לה - פשיטא ליה דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילת פסול ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מיבעיא לי חללה מי משוי לה ללקות כהן עליה משום חללה או לא:

לכ"ג מיבעיא - מהדיוטותו נאסרה עליו:

כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה - האמורות אצל כהן הדיוט שייחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כא) ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכ"ג אע"פ שנאמרו (לו) בו בלאו אחד:

פשיטא מיגרע גרע - בתמיה וכי מפני שנעשה כ"ג נתמעטה קדושתו הלא מהדיוטותו נחלקה עליו לשני לאוין:

כך חלוקה אלמנה מגרושה כו' - שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דנקט תנא לפלוגי אלמנה לחודה ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קים לן דגלי בגרושה וה"ה בחללה אבל אלמנה דאיתוספא בכ"ג ולא מצינו בה שנתחלקה איצטריך ליה למילף:

חללה למה נאמרה - הרי אסורה לכהן הדיוט לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה מקרא יתירה דרשי' דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל:

ונאמר להלן - בכהן הדיוט:

מה כאן - בכ"ג זרעו חולין דכתיב לא יחלל:

הילכך - הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה:

כהן - הדיוט או כ"ג שבא על אחותו פנויה:



זונה משוי לה - ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה:

חללה לא משוי לה - ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה:

חזר ובא עליה - הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה:

כ"ג באלמנה כו' - וה"ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין הלכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל:

לא יקח - משום קידושין ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים:

משום לא יחלל - שחילל אותה:

ולילקי נמי - משום חילול זרעו:

בשלא גמר ביאתו - דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה כדתנן ביבמות (דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה:

אלמנה וגרושה - בא על אלמנה שהיא גרושה:

משום שני שמות - משום אלמנה ומשום גרושה:

שני שמות על זה כו' - ודאי שני שמות דקתני גרושה ואלמנה קאמר ומיהו על כל אחת לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל:

אלא על אחת - על שם גרושה הוא חייב על כל חיובים התלוים בה אבל על חלוצה לא דחלוצה לאו דאורייתא אלא דרבנן:

קידש - כ"ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בענין:

לא יקח - קידושין משמע שהן הקונים אותה:

בעל לוקה - בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי אחת:

ומודה אביי - אע"ג דמחייב מלקות אקידושין באיסור כהונה הכא הוא דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה ולא תלה הכתוב את זה בזה בפירוש אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אע"ג דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו אזהרה שלא יקדשנה מודה הוא דאינו לוקה עד שיבעל דבהדיא תלה רחמנא קידושין בביאה:

לקחתה להיות לו לאשה - דכיון דקיחה הוא קידושין להיות לו לאשה אישות של ביאה קאמר:

ומודה רבא - אע"ג דבעי באיסור כהונה תרתי דוקא ביאה אחר קידושין הוא דבעי דאקידושין לחודייהו לא לקי:

אבל בעל ולא קידש - מודה הוא שהבעילה אינה תלויה בקידושין דלא יחלל אמר רחמנא והרי חילל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו - אע"פ שלדברי שניהם כהן בפסולה לו לוקה על ביאה בלא קידושין מודים הם בישראל המחזיר גרושתו משנישאת שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה:

ה"ג דרך ליקוחין אסרה תורה - על הביאה לא פרט לאו אלא על ידי ליקוחין דלא יוכל לשוב לקחתה כתיב:

בתו פסולה - כדאמרן לעיל (דף עז.) מקיש זרעו לו מה הוא מחלל זרעו אף בנו מחלל זרעו:

יצירתו בעבירה - שנתעברה אמו באיסור אבל עובד כוכבים בעובדת כוכבים אין עיבורו באיסור:

שכן ביאתו בעבירה - באלמנה זו לפיכך בת הנולדה מהן פסולה לכהונה שהרי יצירתה בעבירה תאמר בגר שנשא ישראלית שביאתו בהיתר:

חלל יוכיח - שנשא ישראלית שאין ביאתו בעבירה:

שאינן ברוב הקהל - שחלוקין משאר קהל שזה יצירתו בעבירה וזה ביאתו בעבירה:

אף אני אביא גר שאינו ברוב קהל - שבא מטפה פסולה:

מצרי ראשון - שנשא מצרית ראשונה שאין יצירתו בעבירה ולא ביאתו בעבירה ובתו פסולה דהא שניה היא ורחמנא אמר דור שלישי:

שאינן ברוב קהל - שזה יצירתו בעבירה וזה אינו ראוי לבא בקהל וגר אינו ברוב קהל שבא מטפה פסולה:

פוסלין בביאתן - את אשה מן הכהונה כדתניא לעיל בפירקין (דף עד:) בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי כו' תאמר בגר שאינו פוסל בביאתו:

מהאי דינא - מה חלל שבא מטפה כשרה פוסל גר שבא מטפה פסולה לכ"ש כו':

רש"א כו' - הרי ארבע מחלוקת בדבר לר"י בת גר זכר פסולה ואפי' נשא ישראלית לר' אליעזר אי איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה ולר' יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי ור' שמעון אפי' גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה:

והרי פינחס היה ביניהם - בין היוצאים למלחמת מדין שנאמר להם המקרא הזה:

כל זרע - כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר:

מקצת זרע - אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית:

מי שנזרעו בישראל - שתהא הורתה בקדושה:

מי שנזרעו בתוליה בישראל - שצמחו וגמרו בתוליה משבאה לכלל ישראל דהיינו כשנעשית בת שלש גמרו בתוליה לביאה שאם תבעל מכאן ואילך אינן חוזרין אבל קודם שלש כל שעה הם חוזרין וצומחים ובאין והכי דריש לקרא בתולות מזרע בית ישראל בתולי' שלה יהו מזרע גידולי יהודי:



האי קרא רישא בכ"ג - דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו כי אם בתולות והא ליתיה אלא בכ"ג:

וסיפא בכהן הדיוט - דקאמר בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו וקס"ד דה"ק שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא לכהונה כדדריש ליה רבי יהודה לקמן מן המשיאים לכהונה ואלמנה שתהא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא כהן הדיוט והיכי מיפסק קרא ממילא:

וכתב קרא הכי - בתמיה דלא פריש ביה בהדיא דבגברא אחרינא בעי לאישתעויי:

ושמואל שוכב בהיכל ה' - חדא מילתא משמע ועל כרחך מפסקינן ליה ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלויים שהיו שומרים את הבית וכן תרגם יונתן בעזרת ליואי והיכל אנר קאי שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה:

מכהן אין - אם היתה אלמנת כהן תינשא לכהן אלמנת ישראל לא בתמיה הרי לא הוזהר כהן הדיוט על אלמנה:

משאר כהנים יקחו - לפרושי אתא דבכהן הדיוט קאי והכי קאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה אפילו מישראל משאר כהנים שאינו כהן גדול יקחו אותם:

מן המשיאין לכהונה - אלמנת אדם שראוי להשיא בתו לכהונה יקחו למעוטי אלמנת גר ורבי יהודה לטעמיה דאמר לעיל דאיירי יחזקאל אסמכתא בבת גר זכר דכתיב מזרע בית ישראל כל זרע בהאי קרא אורי לן אסמכתא דפוסל אשה בביאתו:

וכל שאי אתה נושא בתו - כגון גר שפירשתי לך כבר אי אתה נושא אלמנתו:

סילסול - מעלה:

נשא - בת גר וגיורת אין מוציאין מידו:

מתני' ממזר הוא - שנולד לו מחייבי כריתות:

אינו נאמן - דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו:

ואפילו שניהם - האב והאם אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר אינן נאמנין ובגמרא פריך מאי אפי' מאי רבותא דסיפא מדרישא:

רבי יהודה אומר נאמן - ארישא נמי פליג בגמרא יליף טעמא:

גמ' לא מבעיא איהו - האב דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר:

לא מהימנא - דלא מיפסל אלא בעדות גמורה:

ולא מיבעיא היכא דאית ליה חזקה דכשרות - כגון רישא שכבר יצא לאויר העולם ועד הנה הוחזק בחזקת כשר:

אינו נאמן - אפסולא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי:

בצריך הכירא - קרא לבכור הוא דאתא וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו ופרכינן למאי הלכתא אשמעינן קרא דאביו נאמן עליו ליטול פי שנים פשיטא דנאמן ל"ל קרא:

מגו דאי בעי למיתב ליה - כולהו נכסי יהיב ליה מהימן נמי למיתבינהו ניהליה בדיבורו בתורת בכורה:

לאחר מיכן - לאחר שאמר לפנינו בכור הוא נפלו לו והוא רוצה לילך לדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או אחד ממורישים לפניו בחייו יטול זה בהן חלק בכורה דלהכי אי לאו דאשמעינן קרא ליכא מיגו דאי בעי למיתבינהו דהשתא לא מצי יהיב דאין אדם מקנה דשלב"ל והשתא שקיל להו בתורת ירושה:

כשהוא גוסס - לאחר שהעיד כך אהני ליה שאם יפלו לו נכסים כשהוא גוסס שיטול זה בהן חלק בכורה ואי לאו דהימניה קרא לאב להכירו משום מגו לא זכה בהן דמודה רבי מאיר באומר נכסים שיבואו לי כשאהיה גוסס נתונים לך שלא אמר כלום הואיל ובשעה שבאים לעולם לאו בר מתנה הוא ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא נקט לאחר מיתה דהנהו אפי' בתורת בכורה לא מהני ליה דבוריה דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי שכשמת עדיין לא היה מוחזק בהן אבל ראויין לבא לו ורחמנא אמר (דברים כא) בכל אשר ימצא לו:

מתני' אם שלו קדמו קידושיו קידושין - דבטליה לשליחותיה דשליח:

ואם אינו ידוע - אין ידוע איזה קדם:



שניהם נותנין גט - אם באת לינשא לאחר:

גמ' משום דגברא קים ליה ביוחסין - וכשמצא מיוחסת קידשה לו וביטל את השליח אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין אימא אע"ג דקידשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכה על קידושיה דסברא דילמא שליח משכח מיוחס מזה:

לא איכפת ליה - בבתו אם תנשא למיוחס כל דהו ולא בטליה לשליחות דשליח ואפילו מקדשה לגרוע והא דקדים קדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה:

וקידשה היא בעיר - בו ביום:

והרי היא בוגרת - בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קדושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום:

הרי בוגרת לפנינו - וקדושיה קידושין ולא של אביה:

חיישינן לקידושי שניהם - שמא כשקידשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו:

אי נימא בתוך ששה - חדשים שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרים בדדיה כדתנן במס' נדה (דף מז.) פגה בוחל וצמל:

בהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו - הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואישתכחא בוגרת מי יימר דצפרא נמי בוגרת היא ודילמא השתא הוא דבגרה:

אלא לאחר ששה - חדשים והא ודאי משמלאו לה ששה חדשים בגרה לה: וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא אלא בלבד קאמר לא גרס. דמהיכא תיסק אדעתין למימר הכי מי קאמר אין בין נערות לבגרות פחות מששה חדשים:

דקדיש ביומא דמשלים שית - אביה בבוקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתבגר:

מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת - שכל היום היא בחזקת שתביא:

על גביו - בכלים שהטביל בו:

בין שהוא ברשות היחיד - שספק טומאה טמא בו:

בין שנעשו ברה"ר - שספק טומאה טהור בו:

טמאות - דלאו ספק הוא אלא ודאי אלמא אמרינן כשעת מציאתן מחזקינן ליה מעיקרא הכא נמי נימא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת שכל היום היא בחזקת שתביא:

תרתי לריעותא - טמא על חזקתו והרי חסר לפניך:

הכא - גבי קידושי האב חדא לריעותא הוא דאיכא הרי בוגרת לפנינו אבל אם באת לומר העמד אשה על חזקתה יומא דמשלם שית לאו חזקת בגרות ולאו חזקת נערות אית בה שהיום היא עשויה להשתנות:

היה בודק את החבית - תמיד שלא תחמיץ והניח אותה החבית להיות מפריש עליה והולך כלומר להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו כשבא לשתות מאה לוגין טבל במקום אחר אומר הרי שני לוגין בחבית פלונית תרומה על מאה לוגין הללו וכן עושה תדיר ואח"כ נמצאת חומץ ואין ידוע מאימתי החמיצה וכל תרומה שסמך עליה משהחמיצה לא תיקן דקסבר יין וחומץ שני מינין הן:

כל ג' ימים ודאי - גרסינן ולא גרסינן הראשונים אמוראי פליגי בה בב"ב (דף צו.) איכא למ"ד כל ג' ימים הראשונים שאחר הבדיקה שבדקה ומצאה יין הרי היא בחזקת יין ודאי וכל טבלים שתלה תרומתן בה באותן ג' ימים מתוקנים הן מכאן ואילך ספק והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום דשמא כבר החמיצה ולא היתה תרומה ואיכא למ"ד כל ג' ימים שלפני בדיקה זו האחרונה שמצאה חומץ הרי היא בחזקת ודאי חומץ ואם עשאה באותן ג' ימים תרומה על מקום אחר אינה תרומה ומותרת לזרים אם יתקננה מטבלה דלא הוי חומץ גמור בפחות מג' ימים וזו שנמצאת חומץ בידוע שלשה ימים יש שנתקלקלה:

מכאן ואילך - מג' ולמפרע ספק והוי תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום:

מ"ש - גבי מקוה דמחזקינן ליה בחסר משעה ראשונה שהנחנוהו בחזקת שלם דקתני כל טהרות שנעשו על גביו אפילו ברשות הרבים טמאות אלמא לאו ספק הוא דאי ספק הוא הוה ליה למימר ברה"ר טהורות והאי מקוה על כרחיך בתחילתו השלימוהו בארבעים סאה וקא מחזקינן ליה מהאי שעתא בחזקת חסר ודאי:

ומאי שנא - גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן משעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ: וא"ר חנינא גרס:

ברה"י תולין - כל ספק טומאה לר"ש ברה"י תולין כדמפרש טעמא בשמעתא קמייתא דנדה (דף ג.) דלא דמי לספק סוטה דהתם יש רגלים לדבר:

טבל למפרע - זה שניתקן על ידי חבית זו דאמרינן מדהשתא החמיץ מעיקרא נמי חומץ וה"נ נימא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת:

נימא כתנאי - הא דרב ושמואל:



מי מוציא מיד מי - הכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום דקי"ל (ב"ב דף קמו:) בשכיב מרע שאין מתנתו מתנה אם עמד דגלי דעתיה מדלא שייר מידי דמצוה מחמת מיתה היה ואם בריא היה מתנתו מתנה ועכשיו הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה מי מוציא נכסים מיד מי:

הוא מוציא מידם - אם עמדו והחזיקו בנכסים ואין צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ ואפילו הוא בריא עכשיו בשעת חזרה לא אמרינן מדהשתא בריא מעיקרא בשעת מתנה נמי בריא:

רבי נתן אומר אם בריא הוא - עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב:

ושמואל דאמר כרבי יעקב - דלא אזיל בתר השתא אלא אמרינן שמא בשעת מתנה שכיב מרע היה:

התם כו' - וכיון דספיקא הוא אמרינן העמד ממון על חזקה שהיה מוחזק בה קודם מתנה זו שהיה ספק:

מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו - ותהוי נערה יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות:

מי מפקא נפשה מחזקה - כלומר כי מספקינן לה בנערה מי מפקינן לה מחזקת הרבה נערות ביום משלם שית:

במכחשתו - והא דקתני הרי היא בוגרת לפנינו במכחשתו. לאביה לומר כבר בגרתי מאתמול:

כולי עלמא כיילי לה - קפידא הוא דקפיד עליה ואמר לכל תלמידים נמדדה חכמה בקב קטן שיראים לסמוך על חכמתם ולהתיר ספק אשת איש:

והאי מדרבנן כיילי ליה - חכמה בקבא רבה שפכו לו חכמה יתירה וסומך על בינתו להתיר ספק ולומר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת:

אמאי קפיד - הא רב במכחשתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחשתו עבד אלא ודאי באין מכחשתו פליגי והאי בשאין מכחשתו עבד עובדא:

מתני' אינו צריך להביא ראיה לא על האשה - שהיא מיוחסת שכבר בדקוה כשנשאה:

ולא על הבנים - כדמוקי בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכים לייחס ע"י עדים:

מביא ראיה על האשה - שהיו בני אותה אשה:

ואין צריך להביא ראיה על האשה - שהיתה מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן:

מביא ראיה על הבנים - שהיא מיוחסת ואינו מביא ראיה על הבנים שהרי כרוכין אחריה:

מתה ואלו בניה - שאין כאן שום הוכחה מביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שמאותה אשה היו:

גמ' וכולן - דקתני מתניתין א"צ להביא ראיה על הבנים:

בכרוכין אחריה - נדבקין אצלה: ת"ר נשאתי אשה במדינת הים מביא ראיה על האשה וא"צ להביא ראיה על הבנים. ומסיים ואזיל באלו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם אין מביא ראיה על הקטנים:

באשה אחת - שאמר אשה אחת נשאתי אבל אמר שתי נשים היו ומתה האחת ואלו בניה של זו מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה על הגדולים ועל הקטנים ואפילו כרוכין אחריה דשמא בניה של חברתה היו וגדלתן:



לא שנו - דסמכינן אכרוכין אלא לקדשי הגבול אם כהן הוא אוכלים בקדשי הגבול משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשירה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הן ואינן חללין:

אבל ליוחסין - אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו:

ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין - סמכינן אחזקה שהן כרוכין אחריה:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמו אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף זה על זה כדלקמן וכ"ש ליוחסין להכשר כהונה:

מלקין על החזקות - על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר:

שורפים וסוקלין כו' - כדמפרש להו ואזיל:

ואין שורפין תרומה על החזקות - דבר שהוא טמא מתוך חזקה ולא מתוך שהוא ראיה ונגע בתרומה כגון תינוק שהוא סתמא מוחזק טמא שמחפש באשפה שיש שם נבילות ושרצים ונגע בתרומה אין שורפין אלא תולין כדמפרש טעמא כדאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה ואלו הוא ממיעוט תינוקות (הוא) שלא טיפח:

הוחזקה נדה בשכינותיה - שראו שכינותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה:

איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית - בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדות גמור:

נסקלין זה על זה - אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו והיא עליו:

ונשרפין זה על זה - אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה:

ותינוק מורכב על כתיפה והגדילתו - בחזקת בנה:

ובצק בידו - בידוע שנטל מן העיסה:

לטפח - בשרצים ונבלות שבאשפה:

סמוך מיעוטא - דאין מטפחים לחזקה דעיסה ואיתרע רובא דמטפחין דלר' מאיר לא בטיל מעוטא לגמרי דשמעינן ליה (נדה דף לב.) דחייש למיעוטא הילכך במקומו עומד וכי משכח מידי לאיצטרופי בהדיה מצטרף:

מיעוטא כמאן דליתיה דמי - דבטיל ליה לגבי רובא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוט (שם):

זו היא ששורפין עליה את התרומה - חזקה ששורפין עליה את התרומה חזקת תינוקות שמחזיקין לטפח שורפין עליה תרומה דהאי מטמאין דקאמרי רבנן לשרוף קאמרי:

אין זו חזקה ששורפין כו' - וכי אמרי רבנן לתלות קאמרי:

שרצים - צב הדומה לצפרדע הצב טמא והצפרדע טהור:

מטפלים שם - עושים נפולין נפולין חתיכות חתיכות:

ונמצאו חתיכות בעיסה - ואין ידוע אם של שרצים או של צפרדעים:

אם רוב שרצים - אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתיה קמן הוא אבל ההיא דתינוק רובא דליתיה קמן הוא:

כותיה דר' יוחנן - דאמר מטמאין דרבנן לתלות:

כמי שיש דעת לישאל - וקי"ל (נדה דף ד:) ברה"י ספיקו טמא דבדבר שאין בו דעת לישאל קי"ל (שם) דאפילו ברה"י ספיקו טהור:



נקורים - ביקרור"ש (ביקידורי"ש: ניקורים, דקירות [נגזר מלשון bec (מקור)]) בלע"ז שנקרו תרנגולים בעיסה:

תולין - אם עיסה זו של תרומה חיישינן שמא שתו התרנגולין ממשקין הטמאים ובעוד המשקה טופח בחרטומיהם נקרו בעיסה ומדקאמר שני דברים הללו עשאום כמי שיש בו דעת לישאל ושנינו באחת מהן תולין מכלל דתינוק תולין:

בריבי - גדול הדור ריב"ל:

ופירושו לא שמע - דבאדומים נמי היה לו לפרש ולחלק בין צלולים לעכורים משקין צלולין נוחין ליבלע:

שבבואה של תינוק - דמות קלסתר פניו:

מתני' עם ב' נשים - מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה:

עם ב' אנשים - שהאחד בוש מחבירו:

מתייחד אדם עם אמו - טעמא מפרש בגמ':

וישן עמהם - הבן עם אמו ובעודו קטן קאמר דישן עמה בקירוב בשר כדמפרש ואזיל:

הגדילו זה ישן בכסותו כו' - וכן הבת עם אביה בעודה קטנה:

גמ' מאי טעמא - לא יתייחד עם שתי נשים כאשה שמתייחדת עם ב' אנשים:

דעתן קלה עליהן - ושתיהן נוחות להתפתות:

אלא - להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:

פשטיה דקרא במאי כתיב - לענין פשוטו של מקרא שמדבר בהסתה אמאי נקט בן אמך:

בן אב סני ליה - לפי שממעט בחלק ירושתו:

בן אם לא סני ליה - שאין להם חלק ירושה יחד זה יורש את אביו וזה יורש את אביו:

דלא כאבא שאול - דאמר איש מתייחד עם שתי נשים:

כל שלשים יום - ולד שמת בתוך שלשים יום אין צריך לכבדו במותו להוציאו לקבורה לא במטה ולא בכליבה אלא בחיק:

ונקבר באשה אחת ושני אנשים - וא"צ רבים ללוותו אלא ג':

אבל לא באיש אחד ושתי נשים - משום יחוד שלא היו בתי הקברות סמוכין לעיר:

מה יתאונן - מה מועיל אנינות לאדם לסמוך על כך מלהזהר ביצרו כל זמן שהוא חי צריך להיות גבר על חטאיו שאם לא כן יהא יצרו גובר עליו ויחטיאנו:

על מדותיו - על קורותיו הקורות אותו:

מה יתאונן אדם חי - למה יתאונן אדם חי למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה:

וכי גבר על חטאיו הוא - שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי בתמיה:

ורבנן - אפילו תביר יצריה כדקאמרת יש לחוש פעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן כאילו נושאין תינוק מת ויוצאין לעבירה כי ההוא עובדא דהוה עובדא בההיא איתתא ואפיקתיה לתינוק חי בחזקת מת לעשות עבירה עם ההולך עמה לקוברו. לשון אחר ממורי הזקן ולא גרסינן ורבנן אלא כולה באבא שאול גריס דיו חיים שנתתי לו כי ההיא איתתא דאמרינן במועד קטן (דף כז:) שקשתה על מתה יותר מדאי עד שמתו ז' בניה והיא אחריהם מחמת שנתאוננה על מדותיו. דהוה עובדא ואפיקתיה ל"ג:

והוציאוה עשרה אנשים במטה - בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה:

דמחברי עשרה וגנבי כשורא - שיש בה משוי לעשרה:

מוסרים לו - בית דין מי שקנא לאשתו ונסתרה והוא מעלה להשקותה מוסרין לו בית דין שבעירו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך שהרי נאסרה עליו כדתנן (סוטה דף כז:) נטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אם בא עליה שוב אין המים בודקין אותה דכתיב (במדבר ה) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ונמצא שם שמים נמחק לבטלה:



לאתרויי ביה - שאם יבא עליה אין מים בודקין אותה:

לא שנו - דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים:

שמא יצטרך אחד לנקביו - ובעי להתרחק לצניעות:

דניהוו עליה סהדי - אם יבא עליה ויעידו לפני ב"ד ולא ימחו עליה מגילה:

דלי כרעיך - מהר ללכת שנקדמנה:

כגון אנן - בתמיה:

רבי חנינא בר פפי וחביריו - רבי צדוק ורב כהנא בפ"ק (לעיל דף מ.):

מלקין על היחוד - מרדות:

ואין אוסרין - אשת איש על בעלה מחמת ייחוד:

לא אמרו - דמלקין:

אתה מוציא לעז - שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה והאידנא ליכא מיתת בית דין למיקטלינהו:

מר זוטרא מלקי - על ייחוד אשת איש ומכריז עליה שלא זינתה אלא נתיחדה

על לא טובה השמועה - מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על לא טובה השמועה:

אפסרה - קבשטר"א (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :

ומקרי ליה - קורא לפניו אל בני להודיע שעל לאו זה הוא לוקה:

בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד - להלקות דמסתפי מבעל השתא אתי:

שקולו דרגא - שאכלו בעליה וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר בעליה שקולו דרגא מתותי ביבי שלא ירד ויתיחד:

שושבינתיה - בעלת ברית לו:

אנשים בחוץ - בבית החיצון:

ונשים בפנימי אין חוששין משום יחוד - שהחיצונים אין להם דרך לפנים ואיך יתייחד האיש אחד עם הנשים אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ הילכך אנשים בפנים ונשים בחוץ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם הנשים:

איפכא - אנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס היא לפנים ואם תכנס היא לפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים ואם אחד מהן יוצא לבין הנשים אין זה ייחוד דמיסתפי שמא יצא אחד מהן אחריו שהרי דרך הפנימיים על החיצונים:

גולפי - מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול:

דייר - לשון דרי דרי (מגילה דף יב.) שורות שורות:

דייר קנה - מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע:

סקבא דשתא ריגלא - ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה סקבא דדרישדור"א (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת [כאן בהוראה מושאלת: נקודת התורפה]) בלע"ז כמו דמסקב להו לחמרייהו (ב"מ דף כז:):

אסוקינהו - שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו:

בהדי דקא חלפא חדא מינייהו - שהיתה עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה לבית:

נפל נהורא באיפומא - נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות:

וקא סליק - לתובעה:

אפשח - הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו:

אמר נורא בי עמרם - הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן:

אתו רבנן - שהיו סבורים שהיה שם דליקה:

אשבעיה - רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו:

מתלוצץ בעבירה - אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים:

אידמי ליה שטן - דהוא יצר הרע:

בהך גיסא דמברא - לצד השני שמעבר המים:

לא הוה מברא - ספינות המעברות:

נקט מצרא - חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו ואוחזין בו לבא על דף קצר המוטל ברוחב הנהר:

שבקיה - היצר לרבי מאיר:

אתכא - על השלחן אוכלין:

וכיבי - ולנ"ץ (מלנ"ץ: פצע) המוציאין ליחה ומאוסין:



תיב שפיר - שב כהוגן שלא תמאיסנו:

הבו לי כסא - מזגו לי כוס:

אכמר - שוטי"ר (טושי"ר: להשתעל) בלע"ז:

שדא ביה כיחו - השליך בתוכו את כיחו ליחה היוצאה מן הריאה:

נחרו ביה - גערו בו:

שקא - הוא החזיק עצמו כמת:

שקא - הלקיח כמו שקל:

שמעו דקאמרי פלימו קטל גברא - השמיעו לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים פלימו קטל גברא:

ערק - פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להורגו:

טשא - נחבא בבית הכסא חוץ לעיר:

חזייה - שטן לפלימו דמצטער:

מאי טעמא אמרת הכי - למה הורגלת לקללני:

אלא היכי נימא - לדחותך מעלי שלא תחטיאני:

דפריש מינאי - מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע:

קשטה נפשה - בתכשיטיה קישוטי בשמים ואפרסמון:

חלפא ותני קמיה - עברה לפניו ושנתה פעם שניה:

אנא חרותא - שם זונה ניכרת בעיר:

דהדרי מיום - שחזרתי היום הלום:

דריש צוציתא - ענף קטן שבגובה הדקל:

שוור - קפץ:

קא יתיב בגוויה - להמית את עצמו:

אישה הפרם - צריכין סליחה:

במה הכתוב מדבר - מאחר שאישה הפרה מה שעברה ומה זו סליחה:

והיא שותה ביין - מיד ואף על פי שבהיתר כיון שהיא לאיסור נתכוונה צריכה סליחה:

כל הדווים - שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון:

מתייחד עם אחותו - לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית:

ודר עם אמו או עם בתו - דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין דף סד.):

תנאי היא - גרסינן:

אמר ר' טרפון - לאנשי ביתו הזהרו בי להיות עמי ועם כלתי שלא אתייחד עמה:

מכלליה מכולה דברא - כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד היה מונע הבהמות מכל השדה ד"א שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד:

שתי יבמות - נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה אשה וצרתה ואשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפרק האשה שהלכה (דף קיז.):

שיודעת טעם ביאה - כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק:

ואינה מוסרת עצמה לביאה - מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות:

תינוקת בת תשע שנים ויום אחד - והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו.) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר:

זה וזה - בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין [שבדדים] דהיינו בוחל כדתנן במסכת נדה (דף מז.) בוחל אלו ימי הנעורים ושערך צמח אלא דללישנא קמא אי אתיא שערות מתשע שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת שתים עשרה שנים ויום אחד:

בושה לעמוד לפניו - בידוע שיש בה טעם ביאה:

לא סבר לה מר דמקדשא - אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש:



הכל לשם שמים - ואין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה:

מתני' לא ילמד רווק סופרים - רווק פנוי בלא אשה:

סופרים - מלמדי תינוקות כלומר לא ירגיל רווק עצמו להיות מן הסופרים ובגמר' מפרש טעמא וכן לא תלמד אשה סופרים לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות:

אף מי שאין לו אשה - בגמרא מפרש מאי היא:

לא ירעה רווק את הבהמות - שלא יתאוה לה:

ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת - שלא יבואו לידי משכב זכור:

וחכמים מתירין - שלא נחשדו במשכב זכור ובהמה:

גמ' מ"ט - לא ילמד רווק סופרים אי נימא משום דחשידי רווקים אמשכב זכור דתינוקות:

אמרו לו לר' יהודה - דמתניתין דאמר לא יישנו שני רווקין בטלית אחת:

משום אמהתא דינוקי - אמותיהם של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן לבית הספר:

מי שאין לו אשה כלל - ומוסיף אדתנא קמא דקאמר רווק שלא נשא אשה מימיו ואתא ר' אלעזר למימר אפילו היתה לו ומתה אבל יש לו ואינה שרויה אצלו מותר או דלמא כו':

מתני' כל שעסקיו עם הנשים - שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו:

לא יתייחד עם הנשים - אפילו עם הרבה נשים לפי שלבו גס בהו וכולן מחפות עליו ואילו איש אחרינא בין שתי נשים תנן (לעיל דף פ:) אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי:

נקיה וקלה - מפרש בגמ' שפיר: ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו:

חמר גמל ספן קדר - בעלי קרנות כל אלו אומנות ליסטיות כשלנים בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרים לאדם ומעבירין על תנאם:

רועה - בהמות שלו שמעבירן לרעות בשדה אחרים:

חנוני - מלומד באונאה להטיל מים ביין צרורות בחטין:

משמו - של אבא גוריא:

החמרים רובן רשעים - מפני ליסטיות:

הגמלין רובן כשרים - שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום:

הספנין רובן חסידים - שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין:

טוב שברופאים לגיהנם - אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא:

טוב שבטבחים - ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן:

אבל התורה אינה כן - שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה:

גמ' סורו רע - מנהגו רעה קרבותו רע להשתדל עמו שיהא סר אליו ובא לביתו:

הצורפין - צורפי זהב העושין לנשים שירין נזמים וטבעות:

הסריקים - סורק בגדים לנשים פלוקיירד"א (פלוקיידרי"ש: סורקי צמר) :

הנקורות - מנקרי ריחים של יד שנשים טוחנות בהם כדתנן בכתובות (דף נט:) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ואמרינן (שם) בריחיא דידא:

והרוכלין - מוכרין קישוטי בשמים לנשים:

והספרין - הנשים צריכות להן בשביל בניהם:

והגרע - אומן המקיז דם על שם שמגרע את הדם:

הבורסקי - מעבד להם עורות ללבוש ולנעול:

והבלן - מחמם מרחצאות:

מהלך על צידו ורוחו גסה ונתלה ויושב - שלשתן סימני גאוה אבל אין זו דומה לזו ובכולן הוא חלוק ממדת הכשרים נתלה ויושב אינו יושב אלא אם כן נסמך או לאחוריו או על צידו דרך גאוה ובשביל שהבריות מוסרין נפשן לידו הוא מתגאה:

ועינו צרה - בממונו להוציא כלום מפני שהוא מלומד לאכול אצל המקיזין ואינו מלומד להוציא:

ועינו רעה - נותן עיניו בבריאים שיחלו ויהיו צריכין לו:

אוכל הרבה - שמלומד לאכול עם כמה אנשים בכל יום:

ומוציא קימעא - מתוך שמאכלו יפה בלחם נקי ובשר שמן שממעטים את הזבל שכל אדם מכין לסעודת הקזה מאכל בריאה:

וחשוד על העריות - מתוך שהנשים צריכות לו ועסקו עמהן:

ועל הגזל - שהנשים גוזלות מבעליהן ונותנות לו. ועל שפיכות דמים. זימנין דשפי ליה לדמא לפחות מרביעית:



מחטא דתלמיותא - מחט תלמיית ברושדיי"ר (רקמה) בלע"ז שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה:

שעוברת מן העולם - שבטילה מן העולם בין שהיא נקיה בין שהיא מאוסה יש בה צורך ואם לא ילמדנה זה ילמדנה אחר:

אשרי מי שרואה את הוריו - יולדיו ואת ילדיו באומנות נקיה:

בשם - מוכר בשמים:

צבי קייץ - מייבש קציעות בשדה:

סבל - נושא משאות:

כל אומניות - אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות:

שנאמר עוד ינובון בשיבה - יצמחו צמח ויתייחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו וגו':

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/קידושין/פרק_ד"