קידושין כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אולכתוב עליה פרוסבול בולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות ואי אמרת בעינן צבורים כל שהוא למאי חזי תרגומא רב שמואל בר ביסנא קמיה דרב יוסף כגון שנעץ בה מחט א"ל רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועי' מחט אמר רב אשי מאן לימא לן דלא תלה בה מרגניתא דשוויא אלפא זוזי ת"ש אמר ר' אלעזר מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע מה עשה הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפוני זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו את דבריו ואי אמרת בעינן צבורים בה בית סלע למאי חזי מי סברת בית סלע סלע ממש מאי סלע דנפיש טובא ואמאי קרו ליה סלע דקשי כסלע ת"ש דאמר רב יהודה א"ר מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כרבי אליעזר ואמרי לה בריא היה כרבנן שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע סמוך לירושלים ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו חכמים את דבריו ואי אמרת בעינן צבורים טפח על טפח למאי חזי הכא במאי עסקינן לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה וניזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל להו ואלא מאי אין לו תקנה ה"ק למאי דלא סמכה דעתיה אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע תא שמע מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר להם רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד
רש"י
עריכה
ולכתוב עליה פרוסבול - דאמרינן במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע ואם יש קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית דכי תקון הלל פרוסבול אשיעבוד קרקעות תקון דמלוה המצויה היא:
למאי חזי - כמה מטלטלין יצבור בה:
שנעץ בה מחט - ואותה מחט היה מוכר לו עם הקרקע:
קבסתן - ציערתני:
איכפל תנא - הוצרך תנא לטרוח ולהשמיע קנייני מחטין:
מדוני - מאותו מקום כדכתיב (יהושע יב) מלך מדון אחד:
אין לך תקנה - לקמן פריך וליקנינהו במשיכה או בחליפין:
שיקנם על גבי קרקע - ולא היה לו קרקע:
ולקח לו בית סלע אחד - גרסי' וקס"ד קרקע מלא רוחב סלע שהוא מטבע ל"א סלע ממש שהוא גבוה וחדוד ואין להעמיד עליו צאן וחביות:
דקשי כי סלע - דאינה בת זריעה (היא) ולקחה בזול:
שחלה בירושלים - ומאן דתני חלה סבר לה כר' אליעזר דאמר בבבא בתרא אחד בריא ואחד מסוכן אין דבריו קיימין בדיבור אלא בקנין דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לפיכך אמרו אין לו תקנה להקנותו אלא על גבי קרקע ולקמיה פריך וניקנינהו במשיכה או בחליפין:
ואמרי לה שהיה בריא - אבל חלה לא אצטריך להכי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין כרבנן דפליגי אדר' אליעזר:
בית רובע - בית זריעת רובע הקב לפי חשבון סאתים בחצר המשכן:
לדמי - מעות היו בידו ליתן מתנה וצבר דמי מאה צאן ומאה חביות עליו:
הכי נמי מסתברא - דמעות היו ולפיכך לא יכול לקנותו בחליפין דקי"ל בפ' הזהב (ב"מ ד' מו.) אין מטבע נקנה בחליפין:
במשיכה - יבא המקבל וימשוך:
הכא נמי ליתיה למקבל - שיתן כליו למקנה דכלים של קונה בעי שהקונה פושט כליו למקנה ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו:
וניזכינהו ניהליה - במשיכה ע"י אחר זכה באלו לפלוני:
לא סמכה דעתיה - דהאי נותן ולא היה מאמין באנשי המקום למסור המטלטלין מפני שהמטלטלין בידו והיה מקיימם בביתו:
מאי אין לו תקנה - הא יכול לזכות על ידי אחרים אם ירצה:
שהיו באין בספינה - ושכח ולא נתן רשות לתרום:
תוספות
עריכה
ולכתוב עליה פרוסבול. דאמר במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע אבל אמטלטלין לא מפני שיכול לכלותן אבל אם יש לו קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית וכי אין לו קרקע אין כותבין עליו משום מלתא דלא שכיח שמלוין לאדם שאין לו קרקע ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא ור"ת פי' דהיינו טעמא שכותב פרוסבול על הקרקע משום דראוי לגבות חובו ואע"ג דליכא אלא קרקע כל שהוא חזי לגבות כל חובו כי ההיא דקטינא דאביי דכתובות בפרק מי שהיה נשוי (דף צא:) דגבי והדר גבי:
ה"ג אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל. וכן הגיה רש"י בפירוש כתיבת ידו ולפי גירסא זו בא לקיים הכי נמי מסתברא דלעולם מיירי לדמי ובעינא צבורים דאי בחביות נקנינהו בחליפין אגב אחר דליכא למימר שמיט ואכיל כיון שלא יבואו לידו אבל המעות שצריך שיבואו לידו למשוך יכול לומר אשמרם ושמיט ואכיל אבל ברוב ספרים כתוב גירסא אחרת אלא מאי לדמי ליקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה דליקניה הכא נמי דליתיה למקבל מתנה דליקנינהו בחליפין וניקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה ולפי גירסא זו אינה עומדת הכי נמי מסתברא ומכאן מדקדק ה"ר שמעי' דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו ופלא גדול היא בעיני ריב"ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה המקבל מתנה ועוד תדע שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין סודר שלא בפני הקונה ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה (ב"מ דף מז.) ובכמה דוכתין אמרי' שקנו מידו והוא דקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קנין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אין מועיל אלא כשיעשה בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו עדים ומיהו יש ליישב גירסא זו לפי מה שפירש בקונטרס דפי' ה"נ דליתיה למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה שם שום אדם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה אבל אמת הוא אי הוה משכח הוה מהני:
מעשה ברבן גמליאל וזקנים. פי' בקונטרס רבן גמליאל לא תרם ושכח ולא נתן רשות לתרום והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו וסבורים שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דא"כ מה היה מועיל תיקונו אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו מיהו יש לתרץ כן שלא היה לו חששא בכך שהיה הרבה תבואה בכרי והיה יודע שלא יאכלו בני ביתו הכל קודם שיבא ומן המותר יפריש מעשר ומיהו קשה איך יצא מביתו עד שלא תיקנו ושלא הודיעם שאינו מתוקן והא אמרינן חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ועוד קשה למה היה צריך ליתן להם ולהשכיר להם מקום בקריאת שם סגי ועוד קשה והלא לא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעושר ועוד היה לו לפרש כמה מעשר כי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ"ז מ"ד) דאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ועוד קשה [דבסיפא] תני א"ר יהושע תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן למה הוצרך לזה והלא לא היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו ממנו שהרי התבואה היתה בבית רבן גמליאל ולא היו יודעים שנתנו לו ועוד קשה כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל בהפרשתו דהא תניא בתוספתא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום חכמים אומרים לא קרא לו שם עד שיקבע לו מקום לצפונו או לדרומו ומייתי עלה ההיא עובדא דרשב"ג ור"י ור' יוסי שנתארחו אצל בעל הבית אמרו נראה היאך מעשר בעה"ב הזה פירותיו והיה אומר פירות שבכלי זה יהיו מחוללין על מעות שבדלוסקמא אמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות ואיבדת נפשות ואמר ר"ת ששעת הביעור היה שהיה צריך לבער מעשרותיו מתוך ביתו וליתנם לבעליהן וכן משמע. בתוספתא דמסכת מעשר שני דקתני כיצד מצות ביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר שני ומעשר עני לעני ומתבערין בכ"מ ור"ש אומר הבכורים נותנים לכהן כתרומה וקתני בתר הכי מי שהיו פירותיו צבורים ורחוקים
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
רפה א מיי' פ"ט מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ט, סמג לאוין רעא:
רפו ב מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה ט', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ב סעיף ז':
ראשונים נוספים
גרסת הספרים: אלא מאי לדמי ניקנהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתי' למקבל מתנה. ופרש"י ז"ל ואחר לא היה שם חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו ואיני יודע מהו שהרי אפשר לו להקנות סודרו לאחר ויחזור ויקנה בו ועוד שכל סתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא כדמוכח לעיל בפרקין וכדמפורש במסכת נדרים נמצא שאינו מפסיד כלום.
ומשמע דה"פ: ונקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כלומר אם היה משתף כאן יד אחר מתירא היה ממנו ואף על פי שלא היה מוסר כלום לרשותו מתירא היה שלא לשתף כאן רשות אחרים והקרקע שלקת סמוך למקום מקבלי מתנה היה ולא היו שם הצאן והחביו' לזכות הוא בהן אבל בקרקע הם עצמם החזיקו בו ולא שלטו ידי אחרים בשלהם והשתא הא סברי' מאה צאן ומאה חביות ממש ולא בעינן צבורין. ומיהו כל שכן למאן דאמר לדמי דאי אפשר אלא במשיכה דלא סמכה דעתיה וניחא ליה דלחזק אחר בקרקע ואעפ"י שהמעות צבורין בה ולא שימשוך המעות עצמן, ועדיין אין זה מחוור.
ואיכא מאן דכתב דשמעינן מהא דלא מצי איניש למזכי לחבריה בחליפין שלא בפניו והא בורכא דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי אקניית' הוא אלמא קונין ממנו לחבירו שלא בפניו.
ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא גורס וניקנהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה וגרסא מיושרת היא:
הא דאקשינן הכא ממעשה דר"ג וזקנים. דלאו שכירות מקום הוא [לקנות בחצר], דחצר שאינה משתמרת לר' עקיבא ולר' יהושע היתה ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו אלא מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם, והכי איתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"א ע"ב):
מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים וכו'. ואוקמוה רבנן כר' אליעזר בבריא, בפרק מי שמת (קנו, ב) המחלק נכסיו על פיו.
אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. ובשאין מקבל המתנה שם, כדאמרינן בסמוך. ומהכא איכא למשמע שאין לסמוך אארבע אמות דקבורה, וכן משמע מההיא דמציעא (מו, א) דהיה עומד בגורן ואינו צריך לפנים.
והא דקתני הכא צפונו ודרומו. לאו עיכובא הוא, ואין אגב צריך יחוד מקום בדרום או בצפון, והכא לפי שהקרקע עצמו היה מחלק ביניהם, סיים להם את הקרנות, וההיא דרב פפא דאקנינהו אגב אסיפא דביתיה (ב"מ מו, א) לאו בדוקא.
הא דאמרינן: אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. הוא הדין להודאה, וכדאמרינן (ב"ב קמט, א) נפק אודיתא מבי איסור, אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לישאל באיזה קניה יכול להקנותם, והודאה לא מדרך הקנאה.
אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה, וניקנינהו ניהליה על ידי אחר לא סמכא דעתיה. כך היא גירסת ר"ח, וכן היא בתוס'. ולגירסא זו קם ליה הכי נמי מסתברא, והלכך אין לו תקנה אלא באגב, אבל בחליפין לא, דמעות אין נקנין בחליפין, אבל גרסת רש"י וכן היא נמצאת בספרים אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכי נמי דליתיה למקבל מתנה, ולא קם ליה הכי נמי מסתברא, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו, ואינו מחוור דהא סודר קני על מנת להקנות הוא כדאיתא בנדרים (מח, א) ואין הסודר קנוי למקנה, ולעיל (ו, ב) נמי אמרינן גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, דאלמא חליפין דהיינו קנין סודר חוזר הוא ואינו קנוי קנין עולם אלא לשעה. וראב"ד פירש שלא היה שם מי שיטרח בשביל הקונה. וגם זה אינו נכון, דהא במשיכה איכא טירחא יתירא, ואפילו הכי אקשינן וניקנינהו ניהליה אגב אחר.
ויש מרבותינו שפירשו וניקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין, לא סמכא דעתיה, שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר, שהוא מתיירא אם היה לו שייכות בנכסים אגב הקנאת החליפין דלמא שמיט ואכיל להו, והקרקע שקנה סמוך למקבלי המתנה היה, והם בעצמם החזיקו בשדה לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן, וגם זה אין הדעת נוחה הימנו, חדא דאמאי לא סמכה דעתיה, והיכי מצי שמיט ואכיל להו, דהא לא מפיק נותן כלום מתותי ידיה, ועוד דהא לכאורה לא משמע הכי, דקרקע זה שקנה היה סמוך למקום מקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן, וכדאמרינן במעשה דמרוני שהיה בירושלים הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים, אלמא סמוך למקומו של נותן היו ולא למקומו של מקבל. וראיתי בתוס' שהיו מקצת מן הגדולים מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו. ור"י ז"ל דחה דבריהם, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקנייתא. ושמועתנו צ"ע לפי גירסת הספרים, וגירסת ר"ח ז"ל עיקר.
ולכתוב עלה פרוזבול. פי' שאין כותבין אותו אלא על הקרקע וסגי בקרקע כל שהוא דבהכי חשבי ליה רבנן נגוש ועומד דאפשר דגבי והדר גבי כמעשה קטינא דאביי ולקנות עמם נכסים שאין להם אחריות ומדקא מדמי לה לפרוזבול איכא למשמע דסגיא בקרקע השאול או השכור אצל הנותן כי היכי דסגי לגבי פרוזבול כדמוכח התם הא דאמרינן צפונו לפלוני לאי למימרא דבעינן אגב מסויים בחצרו כדכתיבנא בכמה דוכתא אלא משום דמקני להו לארעא לגמרי מסיים חלק כל אחד ואחד שיכיר חלקו:
תא שמע דאמר רב יהודא מעשה במדוני באחד כו'. ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי ופרקינן הכא במאי עסקינן לדמי פי' לא נתן לו מאה צאן ומאה חביות ממש אלא דמים לקנותם במעות ואמרינן ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ממש ליקנינהו ניהלה בחליפין פי' אלא ודאי מטבע הוה שאינה נקנה בחליפין איכא נוסחי דגרסינן ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהלה במשיכה אלא מאי א"ל למימר דלית' למקבל מתנה ה"נ לית' למקבל מתנה ונזכינה ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתי' דסבר שמט ואכל לה וליתא להאי גירסא דלגבי חליפין כי ליתא למקבל מתנה מאי הוה הא אפשר לקנות לו בחליפין שלא בפניו על ידי אחרים כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בשטרא אקנייתא דלא משכחת מאן דבעי למיתן סודריה למיקני ביה לזוכה דהא לא אפשר כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ומתנה ע"מ להחזיר וליכא למימר נמי דלא סמכא דעתיה דנותן דסבר שמיט ואכל להו דהיינו הוא כמזכה במשיכה שהלה מושך אותה בשביל הקונה אבל בחליפין מטלטלין ברשות מוכר קיימי הלכך לא גרסינן ליה ומאי דאמרינן ה"נ מסתברא לא אידחייא כלל דודאי מעות היו כיון דלא מקני להו בחליפין וה"ג וליזכינהו ניהלה אגב אחר ופירושו דלכולי עלמא פרכינן בין למ"ד קס"ד מעיקרא דצאן וחביות ממש בין למאי דאוקימנא בסוף דאינם אלא מטבע מכל מקום ניזכינהו ניהלה על ידי אחר שימשכם בשבילו אם הם צאן וחביות ממש או שיגביהם בשבילו אם הם מעות ופרקי' דלא סמכא דעתיה דנותן דסבור דשמיט ואכיל להו מכיון שבאים לרשותו וקשה גזל הנאכל ואפילו כי מזכי ליה על ידיה על מנת שיחזירם לרשותו לאלתר ויהיו פקדון אצלו עד שיבא המקבל מתנה לא סמכי דעתיה אי אתי כלל לרשותו דהאי דמטלטלין קרובין להבריח ולבזבז אבל השתא דמקני להו אגב קרקע על ידי אחר שמחזיק בקרקע בשביל הנותן ליכא חששא דשמיט ואכיל דהאי קרקע אינה נגזלת ומשום פירי ליכא דטפח על טפח לא חזי כולי האי ומשום מטלטלי גופייהו ליכא למיחש דלא אתי לרשות אחר כלל:
תא שמע מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להן ר' גמליאל לזקנים עשור שאני עתיד למוד נתן ליהושיע ומקומו מושכר לו נראה מדברי רש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יכשלו בני ביתו לאכול מהם באסור דמחזקי להו במתוקני' ולא נהירא דאם כן בקריאת שם סגי ולמה ליה להשכיר מקומו אבל הנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דשנה שלישית היתה והגיע עונת הביעור שחייב לבער המעשרות כדכתיב בקרא בהדיא כי תכלה לעשר כו' ובשנה הג' מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני שבראשונה ושנייה ומעשר ראשון של לוים נתן ליהושע בן חנניה שהוא לוי כדאמרינן במסכת ערכין מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את רבי יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והא דיהיב מעשר ראשון ללוי בתר דקנסינהו עזרא משום דסבר דלא קנסינהו אלא למיתן אף לכהן אבל כהן ללוי לא אמר וכדאיתא בכתוב' ועשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף היינו מעשר עני דר' עקיבא היה גבאי לעניים וכי תימא ולמה לא הפריש תרומה גדולה איכא למימר כדפרישו בירושלמי שאי אפשר לגורן שתעקור בלא סרומה לפי שנותן באומד ובמחשבה וקודם שפירש בספינה הפרישה:
וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא ודאי פירות אלו כבר הגיעו לעונת המעשרות שאם לא כן לא נתחייבו בביעור דקיימא לן שאין מתחייבין בביעור עד שיגיעו לעונת המעשרות וא"כ האיך פירש לים מקמי דליעשרינהו דהוה ליה למיחש דלמא מחזקי להו בני ביתו במתוקנין דקיימא לן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כדאמרינן התם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כלומר ממורחין ולהכי נקט מגורה דהוי הכי מסתמא אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין חזקה על חבר שמת שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזו אינה קושיא דהא פירשו בירושלמי שלא אמרו אלא בחבר שמת דוקא וכשמת מתוך ישוב דעתו שאלו לא היה מתוקנים היה מודיע להם אבל כשלא מת מתוך הישוב וכ"ש כשפי' לים אין כאן חזקה זו ור"ג דעתו לחזור הוה ולהכי לא עשרינהו מעיקרא ואיכא דקשיא ליה היאך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר תרומת כרי זה לתוכו תרומת מעשר ראשון לתוכו לא קנה שם עד שיאמרו לצפונו או לדרומו. וא"ל דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית ליה ברירה אבל רבן גמליאל סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש דיקא נמי דקאמר שאני עתיד למוד ואע"ג דאמרינן בעלמא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הכא דמיניה וביה מפריש עליה אף על פי שאינו סמוך לרבן גמליאל מוקף חשבינן ליה ודין מוקף פירשתיו במסכ' גיטין בארוכה בגמ':
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
תא שמע דאמר רבי אליעזר מעשה במדוני אחת כו' פי' ר' אלעזר (ר' אליעזר אמר מהכא דלית לן כצ"ל.) גמיר דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי דהאי שכיב מרע הוה מדקאמר ומת: ה"ג אלא דלא אותה למקבל מתנה התם פי' ומשום הכי לא היה לו תקנה אלא על גבי קרקע ואע"פ שהיו צאן וחביות ממש ולוא משום דהוי דמי דכיון דלא הוה מקבל מתנה התם לא יכול להקנותם לו לא במשיכה ולא בחליפין ובמקצת ספרים מצאתי כתוב אלא מאי אית לך למימר דלא איתיה למקבל מתנה הכא נמי דלא ותה למקבל מתנה והכי גריס המורה:
עישור שאני עתיד למוד כו' פי' הי המתכוין לתקן פירותיו שלא יכשל בהן אדם ויאכל טבלים ואע"ג דקריאת שם בלא הפרשה אינו כלום אהני דלכשיפרש הוברר הדבר מעיקרא שעל אלה קרא שם ומה שאכלו לא אכלו טבלים אלא מתוקן ואם לא היה קורא שם מעכשיו לא היה חל עליהם שם מעשר אלא לכשיפרישם מה שאכלו אכלו טבלים יסבר רבן גמליאל יש ברירה כדאמרינן גבי לוקח יין מבין הכותים:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
מדוני א' ממדון דכתיב מלך מדון אחד:
בית סלע. קס"ד מקום רחב כסלע שהוא מטבע:
כר' אליעזר דאמר במי שמת דאפי' מסוכן המחלק נכסיו לא קנה עד שיקנה בחזקה:
כרבנן. דפליגי עליה ובריא היה. אבל אם היה חולה קונה בלא חזקה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו:
ומת וקיימו. שנתנו לזה המתנה:
למאי חזי והיכי קנה:
אלא לא בעינן צבורין. וא"ת לא נתנו לו משום דקנה דודאי לא קנה הואיל ולא הוי צבורים אלא משום לקיים דברי המת. דהא בספ"ק דגיטין גבי הילך מנה לפלוני משמע דאפי' לבריא אמרי' מצוה לקיים דברי המת. וי"ל דאי לא קנה מחיים לא היו נותנים לו המתנה דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמוציא מתחת ידו כגון הולך מנה לפלוני דאלת"ה הא דקי"ל במי שמת דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית אמאי נימא מצוה לקיים דברי המת אלא לאו ש"מ כדפרישנא:
לא לדמי לעולם בעי' צבורות ודמי מאה צאן ומאה חביות נתן לכל אחד ואחד והיו צבורים לכל טפח וטפח:
בחליפין. אבל מטבע אין נקנה בחליפין:
אגב [אחר] אמאי אין לו תקנה. לא סמכה דעתיה דהאי נותן הואיל ואסיקנא דלא בעי' צבורים ומאה צאן ממש הוא. ושמעי' מיהא דאפילו מטלטלי נקני' עם נכסים שיש להם אחריות:
בספינה ושכח ולא תרם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה